אהבה חופשית

1

זה היה ערב יום שישי יפהפה של שלהי הקיץ, ופיליס פישר ישבה אל שולחן האיפור שלה מול החלון הפתוח לרווחה שפנה אל הגינה. אל החדר פעפע פסקול החיים הפרבריים המנומנמים: קולות ההתזה הקצובים של מים מצינור על פרחים בשולי מדשאה, נקישת להבי מזמרה, חבטות רחוקות של כדורים מכיוון מועדון הטניס, צווחות מקוטעות של ילדים משחקים, ניחוחות של דשא גזום ושל בשר צלוי, קרקוש קוביות קרח בכוסות הג'ין וטוניק הראשונות של סוף השבוע.

כשקרני שמש נמוכות סנוורו אותה לפתע בחלק אחד של המראה, פיליס הטתה אותה, והאור שינה כיוון וריצד סביב התמרוקים בבקבוקי הזכוכית וסביב בקבוקי הבושם, מי הפנים ומסיר האיפור. היא נשענה על מרפקיה, לבושה בתחתונית, כדי להביט במראה מקרוב, הרגישה את הרוח הקלה מלטפת את כתפיה החשופות והריחה את ניחוח הסבון על עורה. היא היתה בת ארבעים, אבל עדיין נראתה יפה, רעננה ומלאת חיים. פניה היו שזופות ואפה הסולד היה זרוע נמשים חיוורים. שערה הבהיר — לא בלונדיני, אלא זהוב כמו קש חיוור — סורק לאחור ונופח לקראת הערב בעזרת תרסיס לשיער. היא מרחה על שפתיה שפתון בהיר, הידקה אותן והזעיפה פנים אל השתקפותה משום שחשבה שהן גדולות מדי, רכות מדי וחסרות צורה, כאילו משהו גס או מחוצף עלול להיפלט מפיה. אבל למעשה היא היתה אישה שמתרצה בקלות ולהוטה לרַצות אחרים. היא היתה מרוצה מחייה. השנה היתה 1967.

על קולב שנתלה על דלת הארון המתינה לה כמו חברה, שמלת שיפון ירוקה עם קו מותן גבוה שהגיעה עד מעל הברך, עם פסים אדומים וכתומים אנכיים עבים וסרט ירוק עבה שנתפר מתחת לקו החזה. היא ביקשה ממנדי וֶרי לגהץ לה אותה לפני שתלך הביתה. לא היה צורך לבקש ממנדי להישאר ולעזור להגיש את ארוחת הערב כי זו לא היתה ארוחה רשמית. אולי הבחור שיגיע, ניקולס נַייט, יתגלה כאדם משעמם. פיליס חשבה שהיא זוכרת שהוא היה משעמם כילד קטן. היא פגשה אותו מזמן, כשהיא ורוג'ר היו נשואים טריים ובתה קולט היתה תינוקת שסבלה מגזים. בגיל תשע או עשר היו לניקולס ראש גדול, משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה ומראה ינשופי. הוא ידע המון עובדות והתעקש שהם יבחנו אותו על דגלים וערי בירה בעולם. רוג'ר נענה לו בסבלנות. ניקולס היה בנם של חבריו של רוג'ר, פיטר וג'ין נייט — שהיו למעשה החברים של הוריו והיו מבוגרים ממנו. פיליס ציפתה לביקורו של ניקולס הערב רק משום שאהבה לארח אנשים, ומשום שבכל זאת מדובר בגבר, גם אם יתברר שהוא גס רוח ומכוער. היא לא יכלה שלא לאהוב גברים. אבל היא לא חשבה שתעז לפלרטט עם ניקולס, שהיה קרוב יותר לגיל של הבת שלה.

הילדים ששיחקו בחוץ צרחו עכשיו בהתרגשות בשיאו של מרדף כלשהו, התרוצצו אנה ואנה על המשעולים החבויים סביב הגינות בשמש החמה, הסתתרו לרגע מאחורי גדרות חיות גבוהות, או פילסו דרך מבעד לסבך שיחים מרקיבים: הורטנזיה, דפנה יפנית רעילה, במבוק. חלק מהגינות השתרעו על פני שטח של שני דונם או יותר, והילדים חפרו מחילות בשוליהן הרחוקים, באזורים המיוערים שבהם הן נשקו לנהר, הרחק מהישג ידם של הוריהם. גינה אחת של בית נטוש היתה מכוסה צמחייה עבותה, והם נחרדו מהמחשבה שימצאו שם יצורים מתים. הם הכירו את כל הפרצות בגדרות שדרכן יכלו להשתחל, להכתים את בגדיהם בחזזיות, או לקרוע אותם אם ייתפסו במסמרים. גבר פתח חלון בקומה השנייה של בית סמוך לבית משפחת פישר ברחוב ללא מוצא שבו גרו כדי לצעוק עליהם, וילד אחד מעד לתוך בריכת הדגים בקול שכשוך מלווה בזעקה, והרים בעצב סנדל וגרב ספוגי מים, אבל לא היה לו זמן לעצור, והאחרים היו חסרי רחמים. "איזה אידיוט!" צעק אחד מהם. פיליס חשבה לעצמה בעליצות שבנה יוּ בוודאי רץ איתם, אולי אפילו מוביל את כולם. כדאי שתוציא את הראש החוצה ותקרא לו להיכנס כי הגיע הזמן לארוחת הערב, אבל היא עדיין היתה לבושה בתחתונית שלה, וההתלהבות של הילדים ממילא לא הפריעה לה. היא התרגשה יחד איתם מההבטחות שטומן הערב בחובו ומהצללים הנאספים, והרגישה כמותם את צביטת הכאב לקראת בואו של הלילה.

רוג'ר פישר חזר הביתה ממשרד החוץ, שבו עבד בתפקיד בכיר — מזרחן מוערך וחד הבחנה, פשט את מעילו, אפוף בהילת האורות הצבעוניים של הוויטראז' הקבוע בדלת המרפסת הקדמית, בירך לשלום את בני משפחתו בשעה שתלה אותו על המתלה וסקר את השתקפותו במראה המרובעת הקטנה בעלת השוליים המלוטשים, לא מתוך יהירות, אלא רק כדי לוודא שהופעתו מסודרת. הוא היה גבר בגובה ממוצע עם כרס משתפלת וקו מותניים שנעשה רופס, סנטר כפול מרשים, עיניים נוגות, זיפי זקן כהים ושיער שחור מסורק לאחור. המסדרון התמלא ניחוחות של בישול, ומבעד לדלת חדר האוכל הפתוחה הוא ראה שולחן ערוך עם פרחים, מפה צבעונית משובצת, מפיות וכוסות יין. בקומה העליונה ליד שולחן האיפור שלה קפאה פיליס על מקומה עם מכחול המסקרה ליד עינה, והעיפה מבט בהשתקפותה במראה. פניה לבשו לרגע הבעה שאותה לא הצליחה לפענח, שהתחלפה עד מהרה בהבעה עליזה ומסבירת פנים והיא בירכה את רוג'ר לשלום בקול מתנגן. הוא ייכנס קודם כול לחדרה של קולט האומללה, שהתקשתה בשיעורי הבית שלה, כרגיל. פיליס הספיקה לגרוב את הגרבונים, ללבוש את שמלתה ולהזליף מעט בושם על מפרקי ידיה ומאחורי אוזניה.

קולט התקשתה לא משום שלא היתה חכמה. היא היתה חכמה מאוד, אבל היא התקשתה בכל דבר. שיעורים בספרות אמורים להיות קלים, אבל הסיכון שלקחה היה גדול מדי. היא היתה אמורה לכתוב חיבור בנושא דימויים של צמיחה ודעיכה במחזה "הלילה השנים־עשר", משימה שאותה יכלה לעשות בעיניים עצומות אלמלא היתה מנסה להעביר בכתיבתה באופן מרומז את משיכתה למורתה החדשה לספרות, שהיתה אישה גרושה, רזה, מהוססת, אלגנטית ומאופקת בשנות הארבעים לחייה. קולט למדה בבית ספר פרטי לבנות, ומדי יום שירכה רגליים בנעליים החומות במעלה הגבעה התלולה שלמרגלותיה הוריד אותה אביה, עברה בשערי הברזל המאיימים והמייאשים למראה וירדה אל מלתחה תת־קרקעית אפופה ריח מתכתי של נעלי הוקי שדה וזיעה קרה, שם נדרשה לפשוט את מעיל הגשם הירוק־כהה שלה ולהחליף את נעליה בסנדלים. הבנות בתיכון אוֹטֶרלי היו נלהבות, ספורטיביות ועליזות, והתברכו בביטחון עצמי גבוה. קולט היתה אינטלקטואלית מיוסרת ובודדה. היא שקלה לבנות בקתה מעץ ערבה מחוץ לשער ביתה של מורתה החדשה, ממש כמו ויולה, אבל היא לא יכלה לגלם את התפקיד הזה. ויולה היתה אמורה להיות יפהפייה, שנונה, זעירה. קולט היתה רחבת ממדים עם לסת מרובעת, חזה שופע ותלתלים כהים בתקופה שבה רק שיער חלק נחשב יפה. והיא התעקשה להרכיב משקפיים פשוטים וזולים במימון שירות הבריאות הלאומי בעלי מסגרת ורודה שקופה. "תני לי לקנות לך משקפיים יפים יותר," הפצירה בה אמה, "אבא שלך ישלם עליהם בשמחה."

"אני לא רוצה משקפיים יפים יותר," ענתה קולט בנימה עגמומית.

אף על פי שקראה הכול היא סירבה לקרוא את ספריה של הסופרת שעל שמה קראה לה אמה. היא יכלה לנחש למה אמה רצתה לקרוא לה קולט. היא דמיינה לעצמה ילדה שנראית כמו פיה קטנה, צנומה וחיננית ובעלת מראה צרפתי, שממצמצת בעיניה במתיקות מבעד לפוני שמכסה אותן. ילדה שונה ממנה, חשבה קולט במרירות, וחזרה להתרכז בחיבור שלה. חלון חדרה היה מוגף היטב כדי שלא תתפתה להסתכל החוצה על הערב הנאה. היא תמיד הכינה את שיעורי הבית שלה ביום שישי כאילו היא מפנה זמן למשהו, אף על פי שלא ידעה מהו. מבעד לזגוגית בחדרה האטום והמחניק היא שמעה את הילדים שועטים בחוץ בצעקות, והוצפה בגעגועים לתקופה שבה היתה אחת מהם. היה נדמה לה שזה היה לפני מאות שנים, אבל למעשה היתה רק בת חמש־עשרה.

קולט אף פעם לא היתה פיה כחושה, היא היתה ילדה שמנמנה, אדומת לחיים ושתלטנית שתמיד קפצה את אגרופיה והניפה אותם כמו בוכנות כאשר רצה. היא ידעה את זה כי אחיה חיקה אותה. אבל בימים ההם היא היתה עוצמתית. היא זכרה איך עמדה בראש המסלעה ברגליים פשוקות ובמגפי גשם, ידיה מונחות על מותניה ובטנה מזדקרת מתחת לחולצתה, וצעקה הוראות לחבריה, שהעמידו פנים שהם עבדים מצרים שבונים את הפירמידות. הרצון להרצות להם על היסטוריה היה חלק מהפנטזיות שלה פעמים רבות, ולמרות זאת האחרים רצו לשחק איתה, כי היא המציאה את המשחקים הכי טובים, הכי מפחידים. הם שטו בנהר על רפסודה דולפת וכמעט טבעו. היא איבדה את המשקפיים שהרכיבה אז, והם איבדו שני משוטים ששאלו מבית הסירות של ההורים של אחד מהם. הם כרעו עם פנס בדמדומי הערב בחממה ההרוסה שבגינה הנטושה וציירו בגיר על רצפת האבן כדי לזמן רוחות רפאים. הם מצאו חתולים ועכברים מתים בגינה ההיא, ופעם אחת הם סקלו למוות צלופח בנחל, משום שפחדו לגעת בו, ולאחר מכן התביישו מאוד ולא דיברו על כך מאז.

דיו טפטף מהעט שלה. היא ניגבה את הכתם ואצבעותיה התלכלכו. פתאום היא היתה מיוזעת ותהתה אם בחדר עומד ריח רע בגללה, כי קיבלה מחזור. כששמעה את אביה נכנס הביתה היא זינקה על רגליה, פתחה חלון והתיישבה שוב ליד שולחן הכתיבה שלה כמו תלמידה ששקועה בשיעורים. אבא שלה תמיד נכנס להגיד לה שלום לפני כולם, כי קולט עדיין היתה המתוקה הקטנה שלו, אף על פי שבימים אלה אף אחד מהם כבר לא הודה בזה בקול. הוא דפק על הדלת והציץ פנימה.

"את שקועה בעבודה?" הוא שאל בנימה מלאת חמלה.

"חיבור מטומטם. 'הלילה השנים־עשר'."

"מחזה נהדר."

"אני יודעת, אבל — "

"זה נורא לנתח מחזה נהדר. מה הנושא שלך?"

היא העוותה את פניה ופזלה, אף על פי שאמה אסרה עליה לעשות את זה. "דימויים של צמיחה ודעיכה."

רוג'ר צחק. אביה חכם בהרבה מאמה, חשבה לעצמה קולט, אבל המוח של אמה — מבוך חסר היגיון שהתבסס על שכנוע עצמי ותחושות בטן בהתאם למניעיה הנסתרים — הוא זה שהיה אטום בפני קולט, ולכן היה מסוכן יותר עבורה. פיליס הופיעה על מפתן הדלת מאחורי בעלה אפופה בריח בושם, שפתיה משוחות בשפתון זוהר, נשענה על כתפו ונישקה אותו בזהירות על לחיו. איך קולט אמורה להתנהג כמו נערה צעירה בשעה שאמה מתעקשת ללבוש שמלות ילדותיות קצרות ומעוטרות בסרטים עם קו מותן גבוה?

"קולט תאכל איתנו הערב," אמרה פיליס בנימה מלאת התלהבות ושביעות רצון. "אני תכף אכין ליוּאי שעועית אפויה על לחם קלוי ואשלח אותו למיטה כדי שלא יפריע."

חיוך התפשט על פניו של רוג'ר, שעמד בין אשתו לבתו. "בואו נקווה שהאירוע יצדיק את החברה המשובחת."

"רק שלא ייכנסו לך כל מיני רעיונות לראש," הזהירה קולט את אמה בנימה קודרת.

"את תמיד אומרת שאין לי בכלל רעיונות."

"יש לך רעיונות מטופשים, למשל שאני וניקולס נייט הזה נהיה חברים. אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו שהוא ישנא אותי."

"הוא לא ישנא אותך. הרבה יותר סביר להניח שאת תשנאי אותו, הוא בטח משעמם נורא."

"כדאי שנהיה נחמדים אליו גם אם הוא משעמם," אמר רוג'ר. "אמא שלו היא חברה ותיקה ויקרה. היא גרמה לי לחבב את הבחור הזה. בואו ניתן לו הזדמנות."

פיליס שאלה את קולט מה היא מתכוונת ללבוש וקולט אמרה שהיא לא מוכנה ללבוש שום דבר.

אבא שלה אמר שזה בטוח יחדד את הריכוז של ניקולס.

פיליס קשרה סינר למותניה מעל שמלתה, במטבח המואר והמודרני שכולו היה צבוע בצהוב וכחול עם וילונות פרחוניים, שאותם תפרה בעצמה עבור החלון שמעל הכיור. הכול היה מוכן. טרין בשר החזיר נח במקרר, מזוגג ומקושט בעלי דפנה, עוגת השארלוט המוקפת בישקוטים נחה על הדלפק ותבשיל הבקר הריחני כבר בעבע בתנור. היא היתה בשלנית הרפתקנית שקראה את ספרי הבישול של אליזבת דיוויד וגזרה ושמרה את הטור של לֶן דייטון בעיתון. עם השנים היא לימדה את רוג'ר לאהוב תבשילי בשר עם עשבי תיבול ושום. הם קנו שרשראות שום ובצל בחופשותיהם בצרפת. אבל אולי הם יגלו שהאורח שלהם אוהב אוכל נטול תחכום. בעצם, היא חשבה לעצמה, ג'ין נייט היא אישה מוזרה, כזאת שאוהבת תפוחי אדמה מבושלים. אם ניקולס בררן, הגיע הזמן שינסה משהו חדש.

היא יצאה מדלת המטבח אל הגינה. הילדים השתתקו, ושפעת האור החם היתה סמיכה ומרהיבה כענבר. האוויר דמם עד שנשמע לפתע קול ציוצו מחריש האוזניים של שחרור שהתחפר בסבך הגדר החיה הכהה והמאובקת. ואז, עוד לפני שהספיקה לקרוא לו, הגיח יוּ מבין העצים לבדו, כי האחרים בטח הלכו הביתה לאכול ארוחת ערב, ושעט לעברה. הוא לא לבש חולצה, אלא רק את מכנסי האינדיאני האדומים עם שורת הפרנזים הלבנים מפלסטיק בצדדים, כיוון אליה את הרובה שלו, כרע ברך מאחורי הערסל, עצם עין אחת וירה בה בקול שאמור לחקות קול של קליעים ניתזים מהסלעים. פיליס צנחה על הקרקע ומתה, אבל היא עשתה את זה בעדינות כדי לא ללכלך את השמלה שלה. לפעמים היא היתה נופלת באופן משכנע כל כך עד שכמעט הצליחה להפחיד אותו. היא עצמה את עיניה, שילבה את ידיה על חזהּ, התנודדה וגנחה. יוּ רץ אליה וזינק עליה בעוצמה רבה כל כך שהיא הסתחררה תוך שהיא צוחקת ומוחה ונאחזת בו כדי לא לאבד את שיווי המשקל. ראשו הגיע עד לסנטרה והוא הצמיד את פניו, שבוודאי היו מלוכלכות, לחזהּ, והיא טמנה את פניה בשערו החם והריחה את המלח, וגם את השיחים והעלים ואת הריח המתכתי של הרובה שלו.

"אמא, תודי שלא ראית את זה בא." הוא תמיד הגה את המילה אמא ברצינות תהומית ובלגלוג מלא חיבה.

"יואי, אל תיצמד אלי, אתה הורס לי את השמלה!"

"הסיסמה היא זהירות!" הוא אמר.

האושר הזה בוודאי לא יימשך עוד זמן רב, חשבה לעצמה פיליס.

יוּ היה בן תשע ובקרוב יתחיל ללמוד בפנימייה, יתבגר וישכח ממנה. פיליס הקפידה להסתיר את אהבתה העזה לבנה הקטן. היא לא התייחסה אליו ברצינות רבה מדי, התלוצצה והתבדחה איתו כי חשבה שהאהבה הגדולה מדי שחשה כלפיו עלולה להזיק לו ולהשחית את אופיו. בסתר לבה היא קיוותה שיאבד מעט מיופיו כשיגדל ויהיה לגבר. הוא היה יפהפה כמו מלאך בציור, עם שיער בלונדיני־לבן, עיניים כחולות גדולות ועור שהזהיב בקיץ. הוא נולד בלידת עכוז שהיתה קשה וארוכה וכמעט הרגה אותה. הרופאים לא הצליחו להפוך אותו. ויוּ לא התבייש להרעיף חיבה על אמו. הוא לא התרגש ממה שחבריו עלולים לומר והיה מלא ביטחון עצמי. לפעמים הוא אפילו נישק אותה בנוכחותם.

ליד שולחן המטבח הוא ערם שעועית אפויה על לחם קלוי עם קטשופ ונדנד את רגליו בחוסר מנוחה על הכיסא הגבוה, מבטו משוטט באדישות ברחבי החדר בשעה שסיפר לה על הרפתקאותיו, שאחריהן התקשתה לעקוב: אישה אחת ברחוב אֶלְם רַייז היא מכשפה זקנה, זה לא הוגן שהקסדה הצבאית נשארה אצל סמיתי במשך יומיים רצופים, הם היו אמורים לקחת משהו מהאויב אבל הרגל של בַּרְנס־פְּרייס נרטבה והוא איבד את הסנדל שלו וההורים שלו ישתוללו. כשסיים לאכול קערה של מנדרינות משומרות עלה יוּ למעלה. אורחים הפחידו אותו, עם כל השאלות האיומות והליטופים שלהם. כששיחק בחוץ הוא היה חברותי, אבל בבית הוא היה קנאי מאוד לפרטיותו. רק אמו היתה רשאית להיכנס לחדר שלו. על דלת החדר נתלה דף שעליו התנוססה אזהרה למסיגי גבול, בייחוד מיס קולט פישר: הכניסה אסורה בהחלט ותגרור עונשים חמורים ביותר, לרבות עינויים ומוות. יחסיו של יוּ עם אביו היו ידידותיים אך שטחיים. הם הניחו זה לזה. רוג'ר לקח אותו רק לאימוני קריקט בימי ראשון. כל הנושאים החשובים נדחו בהסכמה אילמת עד שיגיע הזמן לשלוח את יוּ לפנימייה שבה למד רוג'ר. כשיהיה באֵבּינגדוֹן הוא יבין את אביו.

קולט תיקנה את שגיאות הכתיב בשלט של אחיה בעט אדום, והקפידה להיכנס לחדר של יוּ כשהוא לא היה שם ולבדוק את קצב התרחבות האוספים השונים שלו, שמעידים על הפרעה נפשית, היא חשבה בסתר לבה. בחדר שרר כאוס: ערימות של אולרים, אלבומי בולים, קופסאות סיגרים, מחברות, פרפרים שאותם חנק בעצמו בצנצנות ריבה עם עלי דפנה, שיפד אותם בסיכות בעלות ראש זכוכית ונעץ אותם בריבועי קלקר עד שנהפכו חומים והחלו להתפורר. ולמרות זאת המחשבה שאחיה הקטן אוהב להתבודד בערבים, לשבת בשיכול רגליים על מיטתו בפיג'מה ולמיין בריכוז רב ובכובד ראש את ערימות החפצים המטורפות שלו נגעה ללבה. כשהיה תינוק יפה, אהוב וצחקן, שרעשן הפלסטיק הכחול שלו שעשע אותו במשך שעות ארוכות והשמש שיזפה את עורו כשישן בעריסתו, היא לא חשבה שהוא יהיה מסוגל אי–פעם לרצינות שכזו.

ניקי נייט הגיע באיחור של יותר משעה לארוחת ערב עם חברים ותיקים של הוריו, שבטח היו משעממים להחריד. הוא לא זכר את האנשים האלה בכלל ולא ידע למה הסכים לביקור הזה. מה אמור לצאת לו מזה? אבל הבעל עבד במשרד החוץ — מקום שורץ טיפוסים פשיסטיים וקולוניאליסטיים — והוא התקשה להאמין שאמו האוהבת באמת מאמינה שזה הכיוון שאליו יפנה בנה. ניקי דמיין לעצמו בזחיחות שלסוכנות הביון יש תיק עם מידע שאספו עליו, והתיק הזה בטח הולך ומתמלא בסיבות לכך שלא תהיה לו קריירה במשרד החוץ. הוא עלה לרכבת הפרברית לאוטרלי, שעברה בין חצרות אחוריות וגינות צנועות, עמוסה בנוסעים מיוזעים בחליפות שחזרו מעבודתם והתבצרו מאחורי העיתונים שלהם, ונתקף שעמום וייאוש אדירים שגרמו לו להיכנס לפאב הקרוב ביותר מיד אחרי שירד מהרכבת, ועכשיו הוא שתה את כוס הבירה השנייה שלו.

ניקי השתנה כמעט לבלי הכר מאז היה הילד המכוער שאותו פגשה פיליס לפני שנים רבות. הוא אף פעם לא באמת נראה כמו ילד. היו לו אף ארוך, שפה תחתונה בשרנית וריסים צפופים שנראו מוגזמים יחסית לפנים של ילד קטן, וגם אוזניים גדולות כמו של מבוגר — שהיו סעיף משמעותי בהשפלות שספג בבית הספר, שבו נודע כדמבו — הוא היה שמנמן אז, והיתה לו רעמת תלתלים. הוריו עזבו את אנגליה כשהיה בן אחת־עשרה כי אביו נכנס לעסקי הנפט. הם גרו בכוויית ואז בטהרן, וניקי נשאר לגור בבית הספר ונסע אליהם בחופשות החגים. הוא שנא את אביו. פיטר נייט רצה שבנו ילמד באוניברסיטת קיימברידג', כמוהו, ולכן ניקי התעקש ללמוד היסטוריה בלידס. ועכשיו הוא היה גבוה ורזה, וגמלוניותו תאמה להפליא את צו האופנה של התקופה. תלתליו השחורים התחלפו בשיער חלק שגלש עד לכתפיו, והוא נהג באופן קבוע, כמעט בלתי רצוני, להסיט אותו אחורה ולהעביר בו את אצבעותיו המוכתמות מניקוטין כדי שלא יכסה את עיניו. הוא היה קצר רואי והרכיב משקפיים בעלי מסגרת זהב דקיקה. סביב עיניו היתה נפיחות, אפו היה עקום ונחיריו היו רחבים כשל סוס מרוץ. מחשבותיו המאומצות כבר ניכרו בפניו. לכבוד ארוחת הערב עם משפחת פישר הוא לבש חולצה לבנה כמעט נקייה וז'קט כחול–כהה עם כפתורי פליז שקנתה לו אמו, שאותו לבש כאילו התחפש לחייל. הוא לא ענב עניבה. גם משום שהיא סימלה קונפורמיזם מתועב, וגם משום שמעולם לא למד לקשור עניבה. בבית הספר הוא הקפיד לא לפרום את לולאת העניבה בסופו של כל יום, ולמחרת בבוקר השחיל לתוכה את ראשו. אם פרם בטעות את הקשר הוא נאלץ לפנות בבושת פנים לאם הבית לעזרה.

בפאב הוא הסתתר מאחורי עותק של הספר "במחוזות טרופיים נוגים", שאת דפיו עיקם לאחור, כמו שעשה תמיד, כדי שיוכל להחזיק אותו וגם להרים את כוסו ולעשן. פינות הדפים התקפלו והתלכלכו מאפר ומבירה. הוא טען שייחוס חשיבות לספרים כחפצים הוא סממן קפיטליסטי, אבל אמו אמרה שהוא הרס את הספרים שלו כשהיה קטן, שנים רבות לפני שהתנגד לקפיטליזם. כשהחזיר לה את הספרים ששאל ממנה, פניה התקדרו למראה הדפים המקומטים והשדרות הסדוקות, והיא לפתה אותם בידיה המנומשות היעילות וניסתה להחזיר אותם לצורתם המקורית.

"אתה לא אמור לחסל אותם באמת, ניקי," היא מחתה חלושות, "זאת רק מטאפורה."

התאורה בפאב נעשתה בוהקת כשהחושך התחיל לרדת. כל מה שהיה נקי ושלם בימי קדם היה שבור ומזוהם בעידן המודרני, הוא חשב לעצמו בזמן שקרא. הוא נמלא תחושת חידלון לוי־שטראוסית. לא נותרו בו אלא החמיצות והאנינות של הפסימיות. הוא הרים את ראשו מהדף, ניער אותו כאילו זבוב הציק לו, קרא את המילים החרוטות על הזגוגית החלבית: מועדון עישון, חדרים להשכרה ולפתע נתקף אי־נוחות כי ידע שהוא מאחר לארוחת הערב. אולי כבר מאוחר מכדי להראות את פרצופו בבית משפחת פישר? אבל הוא היה רעב ודמיין לעצמו צלעות, אפונה, תפוחי אדמה מבושלים, רוטב מנטה. הוא קם על רגליו ותחב את העותק של "במחוזות טרופיים נוגים" לכיס הז'קט שלו.

הם עמדו להתחיל לאכול את הטרין בלעדיו. קולט ניגשה לפתוח את דלת הכניסה. היא חשבה לעצמה שהיא נראית כמו רפרפת ורודה בשמלה שלה והציצה אל שביל הגישה כעיוורת כי האורות בבית היו בוהקים. ההקלה שהציפה את ניקי כשמצא את הבית התפוגגה כשראה אותה. הוא חשש שלבני הזוג פישר תהיה בת שכזו: שמנה ומכוערת. לא היה סיכוי שהוא יימשך אליה וכך יצליח לשרוד את הערב המשעמם. הוא היה בורח משם אם היה יכול.

"שלום," אמרה קולט בחשדנות מבלי לזוז מפתח המרפסת הקדמית, שבה היו מטריות, מגפיים ומעילי גשם, וגם רצועות וכדורי גומי לעוסים שהיו שייכים לכלבים שמתו מזמן ואיש לא היה מסוגל לזרוק אותם. מעבר לכתפה, היה נדמה לניקי, נצנץ הפיתוי הקטלני של חיים בורגניים סדורים ונוחים, טבולים באור חם ואפופים בניחוחות של ארוחת ערב.

"אין לי חוש כיוון," הוא התנצל.

הם עמדו זה מול זה כמו שני יריבים.

"צריך רק ללכת ישר מהתחנה."

קולט רצתה להוסיף שהיא יכולה להריח את עשן הסיגריות ואת הבירה מהפאב, אבל לא העזה כי לניקי היו יתרונות רבים על פניה — גילו, החופש שלו, המראה הנאה שלו — והוא היה עלול לצחוק. הוא בטח היה בקווינ'ס הֶד — הפאב שבו היא תכננה להתחיל לשתות בעתיד הקרוב.

"תתפלאי. כלומר, אני יכול ללכת לאיבוד בקלות רבה, אפילו במסלול ישר."

בחדר האוכל פיליס, שהחזיקה בידה סכין ורכנה על הטרין המעוטר ברצועות בייקון ורודות־לבנות נוצצות, הזדקפה. בשעה שהמתינו לאורח שלהם הם איבדו את התיאבון. מצב רוחם היה מרומם כששתו את כוסית הג'ין הראשונה שלהם והם בקושי שמו לב לאיחור שלו. וכשרוג'ר הציע שישתו עוד כוסית פיליס נתקפה סחרחורת שהתחלפה ברוגז מהדהד, וראשה התחיל לכאוב. אבל שניהם המשיכו להסוות את רגשותיהם מאחורי הומור שנון, בניגוד לקולט, שהתהלכה בחדר בכעס בשמלתה הוורודה המעוטרת בסרט מתחת לקו החזה, זהה לזה שבשמלתה של אמה, אם כי החזה של אמה היה שופע יותר. היא סיימה קערת זיתים ממולאים. עכשיו כולם שמחו שניקולס הופיע, סוף כל סוף, אבל זה היה מאוחר מדי. הערב היה ספוג בתחושה קלה של אכזבה. פיליס לא יכלה שלא לכעוס על ג'ין נייט, חברתו הוותיקה של רוג'ר, שהיתה זו שיזמה את ארוחת הערב. ג'ין כתבה לרוג'ר במפתיע ושאלה אם יוכלו לארח את הבן שלה, שעבר ללונדון לאחרונה ועדיין לא רכש הרבה חברים. כשפיליס ראתה את ניקי היא הבינה מיד שהם לא האנשים שאיתם הוא היה בוחר להתחבר.

הוא אמר להם שטעה בדרך, ואף על פי שאיש לא האמין לו — כי כולם הריחו את מה שקולט הריחה — הם עשו מאמצים אדירים וכרכרו סביבו בניסיון להבין איפה טעה, אילו רחובות בלבלו אותו. האם צעד לאורך שדירת ביץ' במקום לפנות לרחוב דוֹרלקוט? הוא חייך חיוך משועשע, ניגב את משקפיו בשולי חולצתו, ונדמה שלא ממש טרח לדבוק בשקר שלו. הם הציעו לו ג'ין וטוניק, וכשהוא אמר שהוא מעדיף לשתות בירה, הם נתקפו דאגה כי לא היתה להם בירה. רוג'ר פתח בקבוק יין מוֹזֶל שיתלווה לבשר החזיר ושאל אם הוא רוצה לטעום ממנו.

ניקי ענה שהוא מוכן לשתות כל דבר ותשובתו לא ממש הרגיעה אותם. "חוץ משמן מכונות," הוא מיהר להוסיף, אף שקלט שהם צוחקים במבוכה.

פיליס הציעה בנימה קלה של נזיפה שיתחילו לאכול כבר עכשיו כי הוא בטח רעב מאוד.

תקרת חדר האוכל שלהם היתה נמוכה וניקי נראה כמו ענק. כשהתיישבו לאכול, ברכיו התנגשו בתחתית השולחן ומשכו את המפה ואת השמיכה שנפרשה מתחתיה כדי להגן על השולחן. רוג'ר הספיק להציל את קנקן המים ברגע האחרון. איך זה שהבחור המגושם והשתוי הזה עם החולצה המלוכלכת מצליח לגרום לחדר להיראות כל כך מגוחך וזערורי? תהתה פיליס בכעס. ולמרות זאת היא אהבה מאוד את הבית הזה ותמיד חשה צורך לשמור עליו. הוא היה מעוצב בסגנון הארטס אנד קראפטס הפשוט והמאופק ומלא בוויטראז'ים, באביזרי פרזול מנחושת מלוטשת, ברצפות פרקט ובמושבי חלון מרופדים. על שידה בחדר האוכל סודרו בשורות הצלחות הצבעוניות שהם קנו בצרפת. קמין הלבנים היה מלא למשך הקיץ בסידורי הפרחים המיובשים שלה ובממחטות נייר. זה היה הבית האנגלי האמיתי הראשון שלהם אחרי שחזרו משהות ארוכה בקהיר.

היא הניחה את ידה לרגע על כתפו של ניקי, רכנה קדימה והניחה את כוס הג'ין וטוניק שלו ליד צלחתו כדי לפייס אותו ולהציע הפסקת אש. הוא הרי בכל זאת גבר. פיליס היתה רגילה לתקשר עם גברים באמצעות נגיעות מיניות חטופות ממש כפי שתקשרה איתם באמצעות פטפוטים: להרגיע, לעודד ולפתות אותם, ואז להדוף אותם. היא תמיד היתה נאמנה לרוג'ר. לפני שהכירה אותו היה לה רק מאהב אחד, טעות איומה. ניקי היה אמור להרים אליה את מבטו בהערכה עכשיו, או להישען אחורה ולהתמסר למגע ידה על כתפו. אבל אצבעותיה היו קרות משום שפשפשה בדלי הקרח — המלקחיים אבדו — והקור חדר את הבד הדק של חולצתו וגרם לו להרתע בפראות שכמעט הפילה את כוס הג'ין מידה וגם הבהילה אותה, אף על פי שהיא הסוותה היטב את מבוכתה. איש לא היה מנחש שהיא נפגעה בשעה שהתיישבה אל השולחן, חייכה, והרימה את הסכין כדי להגיש את הטרין. אבל תחושת ההשפלה הצורבת בעבעה בה. ניקי נרתע ממגע ידה והיא חשבה שהוא בקושי מסוגל להסתכל עליה. הוא קימט את מצחו ודקר את המפה במזלג שלו.

"אז ניקולס," אמר רוג'ר בעליצות מאולצת, "איך החיים בלונדון? אתה מסתדר?"

ניקי חייך חיוך עמום ומצמץ. היה נדמה שנדרשו לו כמה שניות כדי להבין את השאלה.

"מסתדר?" הוא שאל כאילו מדובר במילה בשפה זרה ומשונה. "כן, אני מסתדר."

"ומה הצעד הבא שלך? יש לך תוכנית?"

"העניין הוא," הוא הסביר בנימה מהורהרת, "שאני פשוט לא חושב על העתיד בצורה כזאת, כמו רצף של שלבים שצריך להתקדם בהם עד שמגיעים למטרה סופית. כי הרי המטרה הסופית היא מוות, לא? אז רציתי לטייל, להיפתח להשקפות עולם שונות. ועכשיו הפסקתי לטייל, אבל אני לא רוצה סתם 'למצוא עבודה' ולסגור הכול מחדש."

"איזה קשקוש," מלמלה קולט. היא חשבה שאבא שלה בטח חושב שניקולס מגוחך. אבל רוג'ר נראה נחוש לא להתייאש ממנו.

"אמא שלך אמרה שאתה כותב."

ניקי התכווץ. "באמת? טוב, אתה יודע איך זה אמהות. היא בטח שמרה איזה חיבור נהדר שכתבתי בבית הספר היסודי שגרם לה לפתח ציפיות. אבל באמת כתבתי רומן בשנה שעברה, כשגרתי איתם בטהרן. ואז שרפתי אותו."

הוא דחף את הטרין במזלג על צלחתו וניכר היה שהוא מתעב אותו.

"באמת שרפת אותו?" שאלה קולט בפקפוק. "אתה בטח שומר אותו על איזה מדף ומוכן לשלוף אותו משם כשתהיה מפורסם."

הוא נעץ בה מבט נוקב. "באמת שרפתי אותו. הגנן שרף עשבים שוטים בחבית נפט ישנה. הכנסתי לאש קבוצות של דפים, עבודה של המון חודשים."

קולט התרשמה למרות הכול. "זה בטח היה מזעזע."

"זה היה משחרר. אחר כך הרגשתי יותר חופשי. הייתי אמור לכתוב על אנשים שפגשתי באיראן ובאפגניסטן, אבל האמת היא שלא ידעתי מה האנשים האלה חשבו. אז בספר כתבתי רק על עצמי חושב עליהם. זה היה די דוחה. וכשחזרתי לאנגליה כדי למצוא חומר שאוכל לצלול לתוכו, גיליתי שאני בכלל לא רוצה לכתוב רומנים. המדיום הזה מת."

"לא נכון," מחתה קולט, אבל ניקי התעלם ממנה.

"אז אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי," הוא אמר לרוג'ר, "כי הרומן מת והמערכת הפוליטית מלוכלכת מאוד, אם יורשה לי לומר."

"אני לא נעלב," אמר רוג'ר, "אתה בטח תופתע לגלות שאנחנו מסכימים על הרבה דברים, אבל אני כבר השלמתי עם התפקיד שאני ממלא במערכת המלוכלכת."

ניקי אמר שהוא לא כועס עליו, ורוג'ר שאל אם הוא מרקסיסט.

ניקי אמר שמרקסיזם זה ממש מתיש. צריך לקום עם שחר, לצאת ולעשות מעצמך צחוק, לחלק עלונים לעובדי נמל שלא רוצים אותם, ורק רוצים למנוע כניסה של מהגרים מהאיים הקאריביים. "הם מסתכלים על הידיים העדינות שלך כאילו הם כבר מתכננים להעמיד אותך מול איזו כיתת יורים אם המהפכה שבה אתה תומך ברוב טיפשותך באמת תצא אל הפועל."

קולט הסתכלה על אביה כדי לראות אם החוצפה של ניקי מכעיסה אותו, אבל הוא חייך. "והסוציאליסטים עוד יותר מדכאים," הוסיף ניקי בנימה עגמומית, "צמחונות, התנועה לפירוק נשק גרעיני, מוזיקת פולק."

"אני מבין את הבעיה שלך," אמר רוג'ר, "זה מתסכל כשאתה אפילו לא יכול להיאבק למען הפיכה."

"אני רק מחכה לראות מה יקרה," אמר ניקי, "אני כותב כמה מאמרים. אולי יש דרך אחרת לעשות דברים. או שאחזור לאיראן ואחיה כמו איכר. אתה בטח נוסע להרבה מקומות במסגרת העבודה שלך, מר פישר, ומביא אליהם את הנאורות והציוויליזציה, או מה שזה לא יהיה שממשלת הוד מלכותה חושבת שהיא עושה."

"לצערי העבודה שלי היא בעיקר פקידותית כיום," אמר רוג'ר, "אבל אהבתי לנסוע למקומות שונים בעולם. כשהייתי בערך בגילך, משרד החוץ שלח אותי למפעל ישן לייצור משי לא רחוק מביירות כדי לשפר את הערבית שלי. זאת היתה תקופה נהדרת."

ניקי בקושי טרח להעמיד פנים שהוא מתעניין בדבריו. "באמת?"

רוג'ר אמר שהם התגוררו עם אנשים מקומיים ולמדו בערבים לאור מנורות שמן. בסופי השבוע הם יצאו לטיולים רגליים בהרים. "אבל אתה צודק, כמובן, במה שאמרת לגבי הרומן שלך. ככל שהעמקנו את הידע שלנו בשפה, כך התברר לנו שאנחנו לא באמת יודעים מה עובר למארחים שלנו בראש. שיעור חשוב בדיפלומטיה."

"למדת בלשנות?"

"לימודים קלאסיים באוקספורד. זאת היתה הכנה לא רעה."

"רוג'ר מאוד אוהב את המזרח התיכון," אמרה פיליס, "נפגשנו בקהיר. מצאתי שם עבודה וחשבתי שאני רוצה לטייל בעולם. חזרנו הביתה באשמתי. אהבתי את מצרים מאוד אבל לא הסתדרתי שם. חליתי."

"כמה מעיק!" אמר ניקי. הוא מרח חמאה על הלחם הקלוי שלו בריכוז ילדותי וביסודיות רבה. "מה שאני לא סובל זה את הפרצופים המחייכים והעליזים של האזרחים הזרים בכל המקומות האלה. אני לא מתכוון להעליב אותך, גברת פישר, אני יודע שגם אני הייתי אחד מהם, אם כי להגנתי ייאמר שכמעט אף פעם לא חייכתי. אבל אני מדבר על הזרים הבריטים והאמריקאים, שהיו שותפים לביצוע פשעים במשך המון זמן ולמרות זאת הם נראים עליזים ותמימים כמו פעוטות, נקיי כפיים עד כיעור בזמן שכתפיהם של המדוכאים שפופות מעומס הזקנה והחטא. הם באים בימים כמו הגבעות."

"אני מזהה את כישרון הכתיבה שלך," אמר רוג'ר.

פיליס שמעה את הנימה הביקורתית של ניקי אבל בקושי הקשיבה לדבריו. היא עדיין חשבה על האופן שבו נרתע כשנגעה בכתפו. לאחרונה היא התחילה להתבדח על כך שהיא נהיית אישה זקנה. היא דמיינה את עצמה כאישה שלֵווה בגיל העמידה, שבעת רצון ועסוקה בענייני הבית ובתחביביה. אבל עכשיו היא הבינה שההשלמה העליזה הזו עם המצב היא שקר, הונאה עצמית. היא לא באמת חשבה ברצינות שמשהו השתנה או יהיה חייב להשתנות אי–פעם. היא התייחסה למיניות שלה כדבר מובן מאליו וחשבה שתמיד תישאר שם עמוק בפנים, כמו גוש רדיואקטיבי קטן ועוצמתי. עכשיו היא חששה שניקי נגעל כשנגעה בו בדיוק כשם שהיא נגעלה מהגברים המבוגרים שטופי הזימה שחפנו את ישבנה כשהיתה בגילו. עכשיו היא היתה הזקנה המבחילה. הרי זה מה שהשתמע מדבריו, לא? אנשים צעירים סלדו מנשים כמוה, מהמעמד שלה. אף אחד חוץ מרוג'ר כבר לא יחשוק בה יותר.

בשלב הזה של הערב כולם כבר היו שתויים למדי, חוץ מקולט, שנעצה בהם מבטים ביקורתיים. כל פרט בהופעתו של ניקי נראה לפיליס משמעותי, כי הנעורים והיופי עלולים להיעלם מחייה לנצח: כתמים סגולים מתחת לעיניו, קמטים שהופיעו בזוויות פיו כשחייך לעצמו בלגלוג, כתמי ניקוטין על קצות אצבעותיו כשהצית סיגריה אחרי שסיים לאכול את הלחם הקלוי שלו. לא שמתי לב לכל הדברים האלה, היא חשבה לעצמה, כשיכולתי להשיג אותם בקלות. תנועותיו היו משוחררות וספונטניות והביעו זלזול מוחלט בכל המוסכמות שעל פיהן חיו בני משפחת פישר את חייהם. היה נדמה שהיא רואה את השמרנות ואת הרשמיות שלהן מבעד לעיניים שלו. ניקי כיבה את הסיגריה במרכז פרוסת הטרין שלו. פיליס לא ידעה שצעירים מסוגלים לפורר את ההווה של אנשים בגיל העמידה כמו תל אבנים.

* * *

ניקי הבחין בפיליס פישר באמת רק כשהיא נגעה בו. עד לאותו הרגע הוא הניח הנחות לגביה ולכן הסתכל עליה מבעד למסך ערפל. הוא חשב, למשל, שהיא בערך בגילה של אמו וגם בה, כמו באמו, אין שום דבר מושך. הוא זיהה את הדאגה החונקת שלה, שנראתה לו מוכרת, כרכורים חסרי תועלת סביבם. התכונות האלה היו אולי מוערכות, אבל לא מושכות בעיניו. אבל כשפיליס הניחה עליו את ידה הקרה בתנועה רכושנית, זה טלטל אותו. לפחות הוא ידע שיש חיים מתחת לפני השטח המשמימים של השיחה הזאת. הוא חיפש מושא משיכה מינית במקום הלא נכון. זו לא המשיכה אל הבת שתעזור לו לצלוח את הערב המשעמם הזה, אלא המשיכה אל האם. היא היתה צעירה משחשב ונלהבת, עם פנים יפות ושזופות ופה גדול עם שפתון ורוד שמילא את הסדקים בשפתיה והסגיר את השובבות ואת חוסר האחריות שלה, אף על פי שגילמה את תפקיד עקרת הבית המושלמת. היא בטח משועממת בדיוק כמוהו, משועממת להחריד. אבל זה היה מצער שהיא בישלה אוכל צרפתי כזה. הוא לא היה מסוגל לגעת בבשר שהגישה למנה הראשונה כי היו בו גושים לבנים של שומן, והוא שנא שומן. לפחות צלי הבקר היה אכיל. תפוחי האדמה שלה היו עשירים מדי. היא פרסה אותם ובישלה אותם בחמאה ובשמנת. הוא ניסה להסתיר את גראטן תפוחי האדמה מתחת לסכין שלו — תכסיס ישן שלמד בפנימייה.

בעלה היה האויב של ניקי, כמובן, עם השיחה המאולצת שלו והעוקצנות השחוקה. רוג'ר היה הממסד: סטודנט מצטיין באוקספורד, קצין מעוטר מקרב מוֹנטֶה קאסינו. אמו של ניקי מנתה את כל ההישגים של חברהּ בגאווה. מה יהיה טבעי יותר, לנוכח העוצמה הבלתי מעורערת של יריבו, מאשר לפתות את אשתו? כלומר, לא לפתות אותה באמת, הרי בכל זאת מדובר בחברים של הוריו, אבל לפתות אותה במחשבותיו. הוא תהה מה יתגלה אם יפרום את הסרט הזה שעל שמלתה של פיליס. כשהיא קמה כדי להביא קערת סלט מהמזנון הוא ראה שהסרט הוא רק קישוט ושבגב השמלה יש רוכסן. הוא סירב לסלט, ובין קטעי שיחה עם בעלה לבין התעלמות מהבת המעצבנת, הוא דמיין את עצמו מצמיד את גופה של פיליס לגופו ושולח יד מעבר לכתפיה כדי לפתוח את רוכסן שמלתה. היא תהיה נועזת וחלקה כמשי בזרועותיו, לבושה בתחתונית ובחזייה בלבד, ותמרח עליו שפתון ורוד במיומנות מפליאה.

לניקי היו לא מעט הרפתקאות מיניות, אבל לצערו אף אחת מהן לא באמת שינתה את חייו. הוא הזיז את ברכיו, שהיו תקועות מתחת לשולחן. הנערה בבגד הוורוד המכוער — קורנליה? קרוליין? — היתה דעתנית וההבעה שלה הבהילה אותו. אז הוא רק לכסן מבטים חטופים אל אמא שלה. תשומת לבו היתה נתונה בעל כורחו לרוג'ר פישר. הוא ראה שרוג'ר חותך את האוכל שלו במזלג, וידו הימנית הקפוצה נחה על מפית הבד המשובצת המונחת ליד צלחתו.

"נפצעת במלחמה, אדוני?"

למה הוא קרא לו "אדוני"? אולי זה היה הרגל משעשע מילדותו, או תזכורת מביכה מבית הספר ששנא. ניקי ידע שהמילה הזו נשמעת מזלזלת ברגע שיצאה מפיו, אף על פי שהוא לא ממש התכוון לזלזל בו. רוג'ר הסתכל על ידו כאילו שכח ממנה. היתה לה צורה מוזרה. האצבעות התעקלו ברפיון סביב כף היד, הגידים נראו רפויים ושקועים, והעור היה מתוח וסגלגל. הוא ניסה למתוח אותה עכשיו.

"זה לא כזה מרשים. למדתי להשתמש בעיקר ביד השנייה."

"אוי, רוג'ר, זאת באמת פציעה מהמלחמה!" הכריזה פיליס, ששמחה על ההזדמנות להפגין את מסירותה לבעלה. "כלומר, זה לא קרה במלחמה עצמה, אלא אחריה, במצרים, בגלל פלשתינה. הכנופיה של שטרן הפציצה רכבת וננעץ לו רסיס מתכת ביד. הוא כמעט איבד אותה. זה היה לפני שהכרתי אותו, אבל שמעתי על זה. לא מרוג'ר, כמובן. החברים שלו סיפרו לי מה קרה."

"רכבת מקהיר לחיפה שהיתה עמוסה באנשי צבא, פברואר 1948. המקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא היו שם מעשי גבורה."

"זה לא נכון!" קראה פיליס, "הוא התנהג כמו גיבור ועזר לפצועים למרות הכאבים שמהם סבל. מאות חיילים מתו."

"לא מאות, פִיל."

"אתה צריך להעריך אותו. כלומר, כולנו צריכים להעריך אותו. אני מעריכה אותו בהחלט."

"עכשיו את ממש מביכה אותי. יש קינוח? אני מקווה שכן. ראיתי שהוצאת כפיות. אולי נשתה גם איזה בקבוק מדֵיירה? אני אלך להוציא את היין."

"אתה בטח מתעב את הדור שלי," אמר ניקי במרירות.

"הדור שלנו," אמרה קולט, אבל ניקי אמר שבנות זה סיפור אחר. לבנות יש מזל.

רוג'ר אמר שהוא בכלל לא מתעב את הדור שלהם ושהוא חושב שיש להם הזדמנות להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות.

"אתה בטח חושב שאנחנו אף פעם לא נהיה גיבורים כי אף פעם לא ניאלץ לעמוד במבחן כמו זה שאתם עמדתם בו," המשיך ניקי, "אבל אנחנו לא רוצים להיות גיבורים. כלומר, זה לא מה שאני רוצה. אין לי שום בעיה להודות שאני אכשל בכל מבחן שתרצו להעמיד אותי בו. וזה לא מפריע לי. אני פחדן ואני גאה בזה. עולם שבנוי מפחדנים יהיה מקום טוב יותר. כולנו נוכל לישון בשקט ולקרוא את הספרים שלנו."

"מישהי עדיין תצטרך להציע את המיטות ולבשל את הארוחות," אמרה פיליס בעליזות כדי להפיג את המתח.

"את לא מציעה את המיטות," אמרה קולט, "זה התפקיד של מנדי וֶרי."

היא הופתעה לראות את אמה מסמיקה, כאילו היא מתביישת במשהו, והיא אף פעם לא התביישה בדבר. פיליס חשבה עכשיו שניקי נייט בוודאי מתעב אותה. לא רק שהיא זקנה מבחילה, אלא גם יש לה משרתים.

ברגע הזה צלצל הטלפון ליד דלת הכניסה, ופיליס הלכה לענות לשיחה. זאת היתה אמו של אחד מחבריו של יוּ, שהתלוננה על כך שבנה חזר הביתה עם סנדל אחד בלבד. פיליס העמידה פנים שהיא לא יודעת על כך דבר. "איזה ילדים שובבים!" היא ניסתה לאמץ נימה של הזדהות אבל נשמעה אדישה.

פטסי ברנס־פרייס נשמעה כאילו היא נוזפת בה.

"הם כנראה חושבים שאנחנו עשויים מכסף!"

משפחת ברנס־פרייס באמת עשויה מכסף, חשבה פיליס. בעלה של פטסי עבד בבורסה והם היו מלאים בכסף.

"אני אשמח מאוד אם את או רוג'ר תוכלו ללכת לחפש אותו," אמרה פטסי.

"אבל אין לנו בריכת דגים."

"כן, אבל למשפחת צ'יגְ'לי יש בריכת דגים והם נמצאים בשווייץ. יש לך מפתח לבית שלהם, לא? חשבתי שאת מאכילה את החתול שלהם."

"אני יכולה ללכת לחפש אותו בבוקר," אמרה פיליס בספקנות.

"אני חוששת משועלים," אמרה פטסי בנימה נחרצת, "נראה לי שכדאי שתלכי עכשיו. קחי פנס. הוא אומר שזה ליד הנימפה."

"איזו נימפה?"

"אין לי מושג. אבל את בטח תזהי את הנימפה כשתראי אותה."

פיליס נתקפה סחרחורת חזקה וחשבה לעצמה שהיא מוכרחה להתאפס. בני הזוג ברנס־פרייס הם טיפוסים שמרניים שישפטו אותה אם יחשבו שהיא שיכורה. היא עמדה על השטיח הטורקי, ליפפה את חוט הטלפון סביב אצבעה ומתחה את כפות רגליה העטויות גרבונים למעלה ולמטה. היא בטח חלצה את נעליה מתחת לשולחן האוכל. לפעמים היא עשתה את זה כשהיתה שתויה. היא שמעה את עצמה מדברת בקול מנומס ומהוסס ומנסה לסרב לבקשתה של פטסי מבלי להעליב אותה. היא הסבירה שיש להם אורח לארוחת הערב. נו באמת! היא חשבה לעצמה. בחוץ חשוך! למה שהיא תלך לחפש את הסנדל הרטוב של מיילו?

מבואת הכניסה שאהבה, עם גרם המדרגות מעץ אלון הצמוד לקיר והדלתות המחופות עץ אלון, נראתה לה כמו במה ערוכה להעלאת מחזה מאת מישהו שתהילתו חלפה. והיה נדמה לה שהיא שומעת לא רק את קולה של פטסי, אלא גם את קולה שלה ממשיכים לדבר הרחק מפה, וזה נראה לא אמיתי. המציאות היחידה היתה הרגע הזה שאפף אותה והדממה העמוקה והאור הוורדרד הקטיפתי שהטילו אהילי הזכוכית של המנורות מעשה ידיה, שריצד על אגרטלי הנחושת עם נוצות היען והפרחים המיובשים. בחדר האוכל נמשכו הדיבורים בלעדיה, ויכוח כלשהו שהתלהט ודעך לסירוגין. פיליס הרגישה את הרגע הזה מעקצץ בתוכה. היא דפדפה בפנקס הכתובות שלהם מבלי להסתכל עליו. הוא היה בלוי מרוב שימוש, מלא בכרטיסים וברשימות. כמה שמות של חברים ומכרים שהלכו לעולמם נמחקו בקו. בתוך כל הדממה היא הרגישה את פעימות לבה המואצות. החיים שלה חולפים, חולפים. היא ראתה את השתקפותה המטושטשת במראה המרובעת שבכניסה וחשבה לעצמה שהיא נראית מבוהלת, כמו קורבן של פשע כלשהו, כמו אישה שהותקפה.

"העניין הוא," התעקשה פטסי, "שמצאתי איזה איש קטן, יצרן שמכין סנדלים בהזמנה אישית במחיר יקר להחריד. כי זה ממש סיוט למצוא למיילו נעליים מתאימות."

בקומה העליונה נפתחה דלת חדרו של יוּ בחריקה. הוא תמיד ידע מתי שיחות הטלפון בבית קשורות אליו, כאילו היה לו חוש שישי. הוא התגנב בפיג'מת הפסים שלו עד למישורת המדרגות, התיישב עליה בשיכול רגליים ושילב את זרועותיו. פיליס נאנחה והסכימה בסופו של דבר ללכת לחפש את הסנדל ולהתקשר לפטסי.

"זה ממש נחמד מצִדך," אמרה פטסי בנימה של הכרת תודה מאולצת.

"זאת בטח היתה גברת ברנס־פרייס המכשפה!" אמר יוּ בכובד ראש כשפיליס הניחה את השפופרת על כנה, "שהתקשרה בגלל הסקנדל עם הסנדל."

"האישה הזאת בלתי נסבלת!"

"ואת רוצה לדעת משהו? הסנדל בפנים."

"מה זאת אומרת בפנים? בתוך הבריכה? אבל היא אומרת שהוא חלץ אותו והשאיר אותו ליד הנימפה."

"זה נכון. אבל מישהו אחר שרץ אחריו בעט אותו לתוך המים."

"אבל לא אתה, יוּ, נכון?"

"אמא! איך את יכולה להגיד דבר כזה? אני נשבע שלא אני עשיתי את זה. אבל ראיתי את זה קורה."

פיליס לא יכלה שלא לצחוק. היא חשבה שהבן שלה דומה לה, הוא הבין אותה.

"תחזור למיטה מיד," היא אמרה, "יש לך מושג מה השעה?"

קולט פינתה את הצלחות במורת רוח בזמן שאמה דיברה בטלפון. שני הגברים הנבוכים נשארו לבד. ניקי חשב שיצליח לברוח אחרי הקינוח. רוג'ר שאל על קְרֵסינג, הבית של משפחת נייט במחוז סאפוֹק. הם השכירו אותו במשך שנים רבות כשגרו במדינות אחרות, ועכשיו החליטו, סוף כל סוף, להישאר באנגליה. ניקי אמר שהוא לא מבקר בבית עצמו לעתים קרובות כי הוא סובל שם מאסתמה. הוא אלרגי לילדוּת שלו. אבל אמא שלו מאושרת מאוד שם. אביו לא אהב את הכפר ובילה יותר זמן בדירה שבכיכר ווּבְּרן. רוג'ר אמר שלמד לחבב את קרסינג כששהה שם בצעירותו, בזמן המלחמה. הוא הגיע לביקור כשהיה בחופשה כי פיטר נייט היה חבר של אביו. שני הגברים עבדו יחד זמן מה, אם כי אביו של רוג'ר לא נעשה איש מצליח מאוד כמו פיטר. "בזמנים קשים," אמר רוג'ר, "המחשבה על מקום כמו קרסינג עודדה אותי, הידיעה שישנו בית ישן וחמים אי–שם בכפר. לא מקום עצום, אבל היו בו ספרייה, כמה ברבורים בתעלה ומצפה כוכבים. זה מגוחך, כמובן, כי המקום הזה לא היה שלי, וגם לא היה לי בית דומה לו. למשפחה שלי אין נכסים כאלה, ניקולס, ואני לא שייך למעמד הזה, המעמד שלך. מבחינה תיאורטית מעמד של בעלי קרקעות הוא בכלל לא דבר שמוצא חן בעיני."

"אה, המעמד שלי. אני מסרב להכיר במעמד שלי."

"זה משהו שקל יותר להגיד מאשר ליישם. אני קיבלתי מלגה. אבא שלי היה רואה חשבון."

"זה מדהים, אגב," אמר ניקי בנימה מהורהרת, נבוך מהווידוי של הגבר המבוגר ממנו, "שכל יום אמא שלי מגלה עוד דברים שנשברו או נגנבו על ידי הדיירים שגרו בבית כשלא היינו שם. היא נהיית קצת מטורפת. היא מסתובבת בבית ורוצה שהלב שלה יישבר לרסיסים. היא מסתכלת בתוך ארונות ומחפשת רסיסים של אגרטלים שנשברו, שהיא נזכרה בקיומם רק אחרי שאיבדה אותם."

"ג'ין לא נראית לי כמו אישה חומרנית."

"זאת בטח תגובה קיצונית לכל שנות הנדודים שלה. אה, והם מוסרים את אהבתם. כלומר, אמא שלי מוסרת את אהבתה. אני לא ממש מדבר עם אבא שלי. הוא כל כך אוהב את עצמו ואת המאהבת המזעזעת שלו, שאין לי מושג אם יש לו מספיק אהבה למסור למישהו אחר. אני די בטוח שלא."

רוג'ר יישר את המפה ונראה מוטרד. אולי זה לא היה מנומס לדבר על המאהבת, חשב ניקי לעצמו. ואז, בדיוק כשקולט הביאה את עוגת השארלוט, פיליס חזרה בפנים נפולות עם מגפי הגשם שלה בידה ואמרה שהיא צריכה לצאת.

"מה זאת אומרת?" שאל רוג'ר בדאגה והתרומם מעט מכיסאו. "לאן?"

"האישה הארורה הזאת! סליחה על הביטוי."

הסיפור עם הסנדל היה מגוחך להחריד. כולם שמחו על ההזדמנות לקום מהשולחן. החלונות הפונים אל הגינה היו פתוחים כל היום, אבל כשפיליס פתחה את הדלת אל המרפסת החדר התמלא באוויר הלילה ובניחוח הוורדים הוורודים שצמחו מעל הפרגולה. במרפסת היא התכופפה והתחילה לנעול את מגפי הגשם, והסבירה מעבר לכתפה לקהל המשולהב שהיא לא יכולה להיכנס לבית משפחת צ'יג'לי ולצאת אל הגינה שלהם כי איבדה את המפתח, אבל לא רצתה לגלות את זה לפטסי ברנס־פרייס, שממילא חושבת שהיא חסרת תועלת. המפתח בטח יימצא. כשהלכה להאכיל את החתול של משפחת צ'יג'לי — כלומר זה היה התפקיד של קולט, הם שילמו לה כדי להאכיל אותו — היא נכנסה לגינה שלהם באותה הדרך שבה הילדים יצאו ממנה כששיחקו בחוץ, דרך פרצה בקצה המרוחק של הגדר החיה. למרבה המזל בני משפחת צ'יג'לי החביאו מפתח נוסף לדלת האחורית מתחת לעציץ. "אז אני צריכה ללכת לשם אם אני רוצה להוציא את הסנדל הארור של מיילו מבריכת הדגים שלהם. אם הוא בכלל שם. יש לנו פנס?"

"היית צריכה פשוט לסרב," אמרה קולט.

"כולנו נבוא איתך," הציע ניקי, שרצה להתחמק מהחקירה של רוג'ר. קולט אמרה שבאותה ההזדמנות היא תאכיל את החתול. פיליס התרגזה על כך שלא עשתה את זה קודם.

"סים המסכן. מה אם הוא גווע ברעב? עכשיו את זאת שתחפשי את הסנדל בדרך לשם."

אבל היא לא באמת התכוונה לזה. היא היתה מוכנה במגפי הגשם שלה ורצתה לצאת, להתרחק ממה שראתה סביב שולחן האוכל. קולט אמרה שאם מישהו באמת חושב שהיא תצא למסע חיפושים בבריכות דגים בשעה כזאת, הוא טועה בהחלט.

"כדאי שניקח איזה כף סינון או משהו, כדי שלא נצטרך להשתמש בידיים שלנו," אמרה פיליס והרימה כף הגשה כסופה לא מתאימה. רוג'ר הלך לחפש פנס בחניה המקורה ובינתיים קולט מצאה פנס פלסטיק אדום במגירת השידה. הם לא חיכו לו. המשימה המגוחכת שאליה עמדו לצאת מילאה אותם בשובבות ילדותית, והם התרחקו מהאורות הבוהקים ונבלעו בחשכת הלילה. תחת חסותה חזרו להיות הם עצמם ונעשו מודעים ביתר שאת זה לנוכחותו של זה.

באמצע הגינה התחלפו המדשאה וערוגות הפרחים בכמה עצי לבנה צעירים עם גזעים מוכתמים שנראו כמו רוחות רפאים לאור הפנס. הפנס היה חלש והבהב. קולט ניערה אותו בחוזקה והוא נכבה. ניקי מעד על שורש של עץ, והשתיים האחרות זעקו בבהלה ותפסו אותו. כולם אחזו זה בזה. ואז החשכה נכנעה לעיניהם, נפתחה, והם התחילו לזהות צורות: עצים תמירים ודקיקים שהיה נדמה ששורטטו בדיו כהה, מחסן כלים רחב ונמוך משמאלם, גדר חיה גבוהה וכהה שחצצה בינם לבין הגינה של משפחת צ'יג'לי לימינם. ומעליהם כוכבים. רוג'ר קרא אליהם בחביבות מהבית. מתאר גופו הצטייר על רקע האור שבקע מבפנים, וכשהסתכלו עליו הוא נראה כמו אדם שעומד על החוף ומשקיף על ספינה שהפליגה. הבל פיה החריף של האדמה מילא את אוויר הלילה: טחב, צחנה קלה של שתן שועלים, חמיצות של עלים יבשים שהרקיבו כל היום תחת השמש הקופחת. הנהר החום הרחב הסמוך זרם מהר מדי והיה מלא מכדי להשמיע רחשים. היה נדמה שהבוץ העשיר נחבט בגדותיו אם ידעת שהוא נמצא שם, כדי לעמעם את הקולות כמו שמיכה קטיפתית, וציוץ ציפורים מאחרות חתך את אוויר הלילה. זרועה של פיליס היתה שלובה בזרועו של ניקי נייט, ומבעד לצמר הדק של הז'קט שלו היא הרגישה את מרפקיו החדים ואת תנועותיו הנינוחות. קולט הובילה אותם בביטחון אל הפרצה בגדר החיה למרות החשכה. שועל ילל.

"זה פתח צר," היא אמרה, ולאחר מאבק קצר השתחלה דרכו לצד השני. ניקי נכנס אחריה ומשך את פיליס אחריו, אף על פי שהגדר, שהיתה גבוהה מהם, נראתה צפופה להחריד. היא נדקרה ונשרטה, ענפים דקים נתפסו בשמלתה ובשערה והיא כמעט הפילה את הכף.

כשכולם עברו לצד השני בבטחה, קולט אמרה שהיא עוזבת אותם לענייניהם והתחילה לצעוד לעבר הצד האחורי החשוך של בית משפחת צ'יג'לי. כשניערה שוב את הפנס הוא נדלק. החתול הגיח בזריזות משום מקום כדי לחסום את דרכה, אף על פי שזה נגד את האינטרסים שלו, והתרוצץ סביב קרסוליה. היא מצאה את המפתח מתחת לעציץ, נכנסה לתוך הבית, הוציאה את הבשר מקופסת השימורים הדוחה שבמקרר, סובבה את ראשה והתכווצה כשהריחה את הצחנה. ואז, אחרי ששטפה את ידיה, היא שוטטה בבית. בית משפחת צ'יג'לי היה מעניין בהיעדרם בדיוק כפי שהיה כשהיו בו. הם היו משפחה משעממת, והבית היה מכוער ונטול יצירות אמנות. הנימפה שליד בריכת הדגים היתה היוצאת דופן. היא היתה ירושה מבעליו הקודמים של הבית והם פשוט השלימו עם קיומה. ארונות המטבח היו מלאים בקופסאות פלסטיק שמנוניות ובצנצנות קפה נמס משומשות מלאות בקמח תופח ואורז עגול לדייסה. סבתא אחת סרגה כיסויים לכריות הנפולות שלהם עם מילוי הנוצות. בבית הספר הקפידה קולט להסתיר את העובדה שהיא מכירה את אנתיאה צ'יג'לי, שהיתה צעירה ממנה בשנתיים, שרה מזמורים בהתלהבות בהתכנסות הבוקר ואהבה הוקי ומתמטיקה. היא היתה בהירת שיער ועיניים, ומעורה הפלומתי נדף ריח של משחה לטיפול בפצעונים.

אבל כשקולט נכנסה לחדרה של אנתיאה ופשפשה בחפציה משהו נגע ללבה: עד כה היא ראתה את החיים של בני המשפחה רק במרומז, ועכשיו היא כבר לא יכלה להתעלם מאמיתוּת קיומם. היא ניסתה לדמיין את תחושתה בחדר הזה אם תגלה שחמשת בני משפחת צ'יג'לי מתו בתאונת דרכים בשווייץ. אוסף בובות העמים של אנתיאה ייראה מצער ונוגע ללב במיוחד בנסיבות האלה. מי יודע איך נראו בדמיונה הנשים אדומות העור והאיכרים המקדונים והאסקימואים? קולט התרווחה על שמיכת הפוך הוורודה של אנתיאה וחשבה לעצמה שהיא בטח נראית כמו רפרפת על ג'לי. סים נכנס, התיישב על בטנה וגרגר. הוא לש אותה בכפותיו ועזר לשכך את הכאב. היא סילקה אותו ממנה רק כשליקק את פניה, משום שהבל פיו היה מצחין מדי. מדי ערב אחרי שהאכילה את החתול היא הרשתה לעצמה לקרוא שתי חוברות קומיקס מהערימה הגבוהה של אנתיאה.

"אנחנו נצליח לראות את בריכת הדגים בלי הפנס, או שפשוט ניפול לתוכה?" שאל ניקי.

"אנחנו צריכים לחפש את הנימפה."

"גברת פישר, את עדיין מאמינה בנימפות? אף אחד לא — "

"גדלתי בחממה, ניקולס."

"צר לי להעיר אותך מהחלום שלך."

הוא מצא גפרורים בכיסו והצליח להדליק אחד, והם הסתכלו סביב לאורו הקלוש. פיליס אמרה שהיא מניחה שהנימפה היא איזה פסל מחריד. "אנחנו לא ממש יכולים לראות את בריכת הדגים שלהם מהקומה העליונה שלנו. אבל לבני הזוג צ'יג'לי יש טעם מזעזע."

"לבני הזוג צ'יג'לי יש טעם מזעזע!" חיקה אותה ניקי בנימה קנטרנית. אבל משום מה הוא לא נשמע גס רוח. הוא פלירטט איתה, זאת היתה הדרך שלו לפלרטט, והיא התענגה על זה. הוא ניער את הגפרור כדי לכבות אותו וסינן קללה כשקצות אצבעותיו נכוו. "לכל הרוחות! מה זה בכלל טעם? מה עם הטעם שלך? מה אם בני הזוג צ'יג'לי חושבים שהוא מזעזע?"

וכל אותו הזמן חשב ניקי לעצמו, אני מפלרטט איתה, אבל אסור לי לעבור את הגבול. הם חברים של אמא. מצד שני, שניהם היו שתויים ולא ממש אחראים למעשיהם.

ניקי כמעט מעד על הנימפה לפני שהבחין בה לאור גפרור נוסף, דמות חיוורת בגודל של ילדה, עומדת בגבה המכוסה אליהם כשידיה מורמות, ונראית מקסימה בחשכה כפי שלא בהכרח היתה נראית באור היום. פכפוך חשאי נשמע, ככל הנראה ממשאבה כלשהי בבריכת הדגים הקטנה שמאחוריה. פיליס וניקי רכנו יחד בזהירות על השפה המרוצפת אבנים, ולאור גפרור נוסף ראו חבצלות מים על פני המים האפלים שנראו דוחים משום מה, ופיליס לא העזה לטבול בהם את ידה, אף שהיא אחזה בכף בתקווה. "זה נראה הרבה יותר מסובך עכשיו כשהגענו לפה. למה בכלל הסכמתי ללכת לחפש את הסנדל באמצע הלילה? האישה הזאת רגילה לקבל את כל מה שהיא רוצה. אני ממש משוגעת. מי יודע איזה דברים נמצאים שם? יצורים הרבה יותר גרועים מדגים..."

במפגן של תעוזה, הפשיל ניקי את שרווליו, טבל את ידו במים ומיהר להוציא אותה כעבור שניות ספורות. "זה חלקלק," הוא התחלחל, "יש שם דגים?"

"הנה, תשתמש בכף. גם אם היא ממש לא מתאימה."

ניקי דחף את הכף פנימה, פשפש בבריכה בתנועות רפות וכמעט הגיע עד לקרקעית. כל אחד מהם הצליח לזהות את מתאר גופו הכהה של השני על רקע האפלה.

"נו באמת! תן לי את זה."

פתאום היא נמלאה אומץ ובהילות. היא השתמשה בכף כמו במגרפה, קיללה את פטסי ברנס־פרייס ואז התייאשה מהכף, דחפה את ידה פנימה והתיזה מים לכל עבר.

"הנה! מצאתי!"

היא משתה את הסנדל של מיילו בגאווה והמים זרמו לכל עבר. הוא נחת כמעט באמצע הבריכה. ניקי בכלל לא האמין שימצאו אותו. הוא כמעט שכח מה הם מחפשים ולמה הם נמצאים ליד בריכת הדגים בגינה של מישהו אחר באמצע הלילה כמו שני משוגעים. מתחת לפני השטח השלווים של הפרברים הסתתר טירוף. ההשפעה של "במחוזות טרופיים נוגים", שאותה הדחיק בבית הבורגני של משפחת פישר, שבה והציפה אותו באפלה בזמן החיפוש שלהם. בשעה שפיליס פשפשה בקרקעית הרקובה של הבריכה, היה נדמה לו שהוא שואף לקרבו את ריח הצמחים הטרופיים של ברזיל. הנימפה הקטנה היתה סמל של תרבות כלשהי שנחרבה והיא הסתכלה עליהם כשפלשו למקום. כשפיליס צחקה בעליזות, נשענה אחורה והחזיקה את הסנדל נוטף המים במרחק מה מפניה, הוא התנודד לעברה. לפתע חשב לעצמו שהיה מנשק אותה אם הוא לא היה בורגני ואם נימוסים לא היו חשובים לו. הרי החיים מסוכנים והוא אמור להפיק מהם את המרב, לא?

הוא כיוון אל הלחי שלה באפלה, אבל היא הפנתה את שפתיה אל שפתיו בתאווה. הנשיקה שלה היתה מגרה ומלאה בריח חזק להחריד של שום, והוא דמיין את עצמו נופל למערה חמה של תענוגות, שגם היא היתה ברזילאית, משום מה. הסנדל הרטוב נהפך פתאום לשום דבר. פיליס שמטה אותו באדישות על המרצפות שמאחוריה יחד עם הכף. היא הכניסה את ידה לז'קט שלו, מיששה אותו ולפתה את כתפו. מים הרטיבו את חולצתו. הנשיקה שלהם נמשכה, נפתחת ונסגרת, כואבת, חלקלקה. לבסוף הם התנתקו זה מזה והתנשפו, קרובים מספיק כדי לראות זה את פניו של זה. כף ידה היתה מונחת על צווארו ואצבעותיה הרטובות נתחבו לשערו. "חשבתי שאתה שונא אותי," היא אמרה.

למען האמת לא היה לו מושג מה הוא מרגיש כלפיה.

אבל פיליס כבר חשבה שניקי הוא המאהב שלה, או שייהפך למאהב שלה. איש לא נישק אותה בצורה כזו, כל כך רטובה ומלאת תאווה, בכל שנות נישואיה. החלל זה באופייה שופע התשוקה נותר ריק. היה עוד גבר אחד בלבד שהיא אהבה לזמן קצר, לפני שנים רבות בקהיר, לפני רוג'ר. אבל הרומן ההוא נהפך למשהו מכוער והיא הדחיקה את הזיכרון, התחתנה עם רוג'ר והדחיקה את התשוקה כאילו הבינה את משמעותה והאמינה שהיא יכולה לחיות בלעדיה. הגרסה הזו של סיפור חייה עברה בראשה כמו סרט תוך כדי שנישקה את ניקי. עכשיו היה נדמה לה שהיא חיכתה לפגוש אותו במשך כל הזמן הזה. היא הוקסמה מהרזון של ניקי, מסנטרו המחודד והחלק כמו של ילדה, מהבל פיו החמוץ מעשן סיגריות, מכל הדברים שהיו לא מלוטשים, רגילים, מהאדישות ומגסות הרוח. התשוקה בערה בתוכה כמו אש וסידרה הכול מחדש, שינתה אותה ללא הכר. הוא המאהב שלי, חשבה לעצמה בהחלטיות. פיליס היתה זריזה, סתגלנית וקשובה. למראית עין היא קיבלה דברים בנועם ובקלילות, אבל גם האמינה באמונות תפלות והיתה עקשנית. ברגע שהיא סיפרה לעצמה סיפור מסוים הוא התקבע במוחה ושום סיבה או ראיה לא יכלו לסלק אותו משם.

לפני שהספיקו להתנשק שוב, הם שמעו את קולו של רוג'ר מהצד הרחוק של הגדר החיה. "מצאתם?"

פיליס התרחקה מניקי מעט ונגעה בלחיו ברכות שהיתה כמעט אימהית. "אנחנו חייבים לחזור," היא לחשה על אוזנו. "אל תדאג, אני אבוא אליך. אני אמצא דרך. אבל אתה חייב להשאיר מספר טלפון. הוא יצפה לזה. ואז אני אוכל להתקשר אליך."

רוג'ר הוציא כנראה פנס טוב יותר עם אור חזק יותר. למרבה המזל הגדר החיה היתה גבוהה מכדי שיוכל להציץ מעליה, או לכוון את הפנס אליהם. אלומת האור סרקה את הלילה מעליהם ללא הועיל. ניקי עדיין היה משועשע, מסוחרר וגדוש בתשוקה וברגשות אשם. פיליס קמה על רגליה, משכה את שמלתה למטה והרימה את הסנדל ואת הכף הרטובים. "מצאנו אותו!" צהלה לתוך האפלה בקול מהדהד של ילדה שניצחה במשחק וזכתה בפרס. היא הצטיינה בגילום תפקיד הרעיה המאושרת. זה הפחיד את ניקי. לְמה הוא הכניס את עצמו? הוא חשב שמשפחת פישר היא משפחה מכובדת ותמימה, בדיוק כפי שנראתה. אבל עכשיו מתברר שאולי הוא התמים. לאור הגפרורים שרעדו בין אצבעותיו, הם מצאו את הפרצה בגדר החיה והשתחלו דרכה. פיליס עברה לפניו. כשניקי הגיח בצד הרחוק שבו המתין רוג'ר, כולם ראו לאור הפנס שלו שחולצתו הלבנה לא רק רטובה ממי הבריכה, אלא גם מלוכלכת בבוץ וברפש ירוק מקרקעיתה, שהיה זהה לבוץ על ידיה ועל שמלתה של פיליס. "תראו איך אתם נראים!" אמר רוג'ר. "איך זה קרה?"

ניקי הסתכל על חולצתו בחרדה לאור הפנס והרגיש כמו מטרה. הוא חשב שבכל רגע רוג'ר, שהסתכל על הראיה המפלילה הזו, יבין את מה שקרה בבריכה עם אשתו. וחוץ מזה, הבד הרטוב נדבק לעורו והתחושה היתה לא נעימה.

"תראה איך אני נראית!" קראה פיליס, "את השמלה הזאת אפשר לנקות רק בניקוי יבש! וניקי, כולך מלוכלך. אני אצטרך למצוא לך חולצה נקייה. אתה יכול לשאול חולצה של רוג'ר. הכול היה למען מטרה טובה, חומד, ניקי הוציא אותו מהמים. תראה! מצאנו את הסנדל הארור של מיילו ברנס־פרייס. ועוד בחושך מוחלט! לכן התלכלכנו כל כך. אני יכולה להתקשר לפטסי ולספר לה מה עבר האורח שלנו בשבילה."

"אבל איפה קולט? חשבתי שהיה לה פנס."

"היה לה פנס, אבל היא לקחה אותו איתה לבית של משפחת צ'יג'לי כדי להאכיל את החתול."

"אני מתבייש שהמשפחה שלנו אילצה אותך לעבור חוויה כזאת, ניקולס."

"אל תדאג לי," הרגיע אותו ניקי. "שמחתי לעזור."

"כל העניין היה ממש מטופש," אמר רוג'ר. "אנחנו לא כאלה מטופשים בדרך כלל. אפשר לפצות אותך על זה? אולי תישאר לישון אצלנו? יש לנו חדר אורחים. בטח כבר פספסת את הרכבת האחרונה. פִיל תשטוף ותייבש לך את החולצה עד הבוקר ותכין לך ארוחת בוקר טובה."

"החולצה זאת לא בעיה," אמר ניקי בבהלה, "אני יכול ללכת ככה, זה לא משנה. מה השעה? אני חייב ללכת. בטח לא פספסתי את הרכבת האחרונה, נכון?"

"ברור שלא פספסת אותה," הרגיעה אותו פיליס. "רוג'ר יסיע אותך לתחנה. ומיד כשניכנס תוכל להוריד את החולצה הרטובה הזאת, להתקלח ולהסתדר בזמן שהוא מוציא את המכונית מהחניה. הז'קט שלך לא מאוד מלוכלך. אתה רק צריך לתלות אותו לייבוש בבית ואז להבריש אותו קצת."

* * *

פיליס הביאה חולצה נקייה לדלת חדר האמבטיה בשעה שניקי התקלח במים חמים כל כך עד שהצינורות נאנקו ואדים אפפו את המראה, התפכח וטמן את פניו במגבת כדי לנסות למחוק את החוויה המטלטלת הזו ממחשבתו. היא דפקה על הדלת בשקט.

"השרוולים יהיו קצרים לך מדי אבל לא יראו את זה מתחת לז'קט," היא אמרה לו בקול.

ניקי פתח את הדלת במבוכה. פלג גופו העליון היה חשוף. "אני ממש מצטער, גברת פישר," הוא לחש בבהלה, "בטח שתיתי יותר מדי."

פיליס נגעה בקצות אצבעותיה בחזהו, במקום שבו עורו החיוור היה נטול שיער, דביק מאדים ומתוח על צלעותיו באופן שהזכיר לה סל נצרים. היא הרכינה את ראשה ונישקה במהירות את כתפו, והוא הרגיש את רעמת השיער שלה מלטפת את צווארו. באור הבוהק של חדר האמבטיה, כשהרימה את ראשה והסתכלה עליו הוא ראה שהיא לא צעירה אבל גם לא זקנה. עורה לא היה נפול או רופס, אבל הוא זיהה קמטוטים בזוויות שפתיה. העור שמתחת לעיניה היה כחלחל. הצבעים שלה היו מרעננים, סתוויים.

"אל תשכח להשאיר את המספר שלך," היא אמרה.

כשהוא לא נתן לרוג'ר את מספר הטלפון שלו פיליס לא דאגה. היא רק הניחה שהוא שכח מרוב בלבול כשהיה לבד במכונית עם בעלה אחרי מה שקרה. היא הבינה את הרתיעה שלו וידעה שיש בה די תעוזה ונחישות בשביל שניהם. והיא ממילא יכולה לאתר אותו בקלות. היא רק צריכה למצוא תירוץ כלשהו ולשאול את הוריו. ליד דלת הכניסה, אחרי שהבנים נסעו לתחנת הרכבת, היא התקשרה לפטסי ברנס־פרייס לגבי הסנדל, נעמדה על קצות אצבעותיה ועשתה סיבובים קטנים ואיטיים על השטיח, ושמעה את העליזות שלא הצליחה לכבוש מתגנבת לקולה. מוחה היה ריק ממחשבות. היא לא חשבה על כלום. זה עוד מוקדם מדי. היא תתחיל לחשוב מחר. פטסי חקרה אותה בחשדנות, כאילו היא אשמה במה שקרה.

"אבל איך הוא בכלל הגיע לתוך המים?" היא שאלה בכעס. "אני מקווה שהוא לא נהרס."

האמת היא שניקי בכלל לא התכוון להשאיר את מספר הטלפון שלו. הוא לא באמת חשב שמשהו התחיל בינו לבין פיליס פישר באותו הערב. הרגע היחיד שבו כמעט מלמל בנימוס שהוא ישמור איתם על קשר היה כשרוג'ר הוריד אותו בתחנת הרכבת, יצא מהמכונית כדי ללחוץ את ידו לאור פנסי התחנה ולא נראה כמי ששׂשׂ להיפרד. הוא הוציא את העותק המקומט של "במחוזות טרופיים נוגים" מכיס הז'קט של ניקי. "תשמור על הספרים שלך קצת יותר טוב, חביבי," הוא אמר וניסה ליישר את הספר בידו הבריאה. "אתה נהנה ממנו? אני אהבתי אותו מאוד. אבל הוא רומנטי להחריד."

"זה הדבר הכי עצוב שקראתי בחיים שלי!" הצהיר ניקי. "הוא אמר שהציוויליזציה היתה טעות מחרידה." רוג'ר אמר לו שלא כדאי להתייחס לדברים האלה ברצינות.

"אתה יודע איך זה אצל הצרפתים, הם אוהבים את הסגנון המליצי הזה."

איש לא היה באזור בשעת הלילה המאוחרת הזו והפרברים שקעו בתרדמת המוות שלהם. רוג'ר השעין את זרועו בכבדות על כתפו של הצעיר לכמה רגעים כדי לעודד אותו.

קולט נכנסה הביתה חצי שעה אחרי שהוריה הלכו לישון מבעד לחלונות הצרפתיים שאותם השאירו לא נעולים בשבילה. מנורה אחת בחדר האוכל עדיין דלקה, ולרגע אחד, לפני שהתחושה המוכרת שוב אפפה את הכול, היתה לה הזדמנות לראות את ביתה מבעד לאותן עיניים זרות שבהן ראתה את בית משפחת צ'יג'לי.

פיליס פינתה את השולחן וערמה צלחות במטבח עבור מנדי. החדר נראה קטן מכפי שהיה נדמה לקולט לפני שעתיים, יותר עמוס ברהיטים, יותר מחניק מרוב ריחות של ארוחת הערב, יותר טיפשי. הכיסויים הרקומים למשענות הכיסאות — פרחי בר אנגליים על רקע ירוק–כהה — הגיעו עם הבית, מעשה ידיה של איזו אישה עלומה ומשועממת שבטח מתה מזמן. לרגע אחד היה נדמה שקולט הבינה שמשהו הרגע קרה בחדר הזה. זה בלט כמו חוט בצבע בוהק שהושלך על הרצפה ומיד הוסתר. אבל לא היה שום סימן לכך שמשהו אינו כשורה מלבד נעלי העקב של אמה, שאותן היא חלצה ושכחה מתחת לשולחן, זרוקות על צדן, משופשפות, עקביהן מוצלבים כמו חרבות.