אהבה מלכותית

1

"כמה עוד נותר לשלם לנושים, מר ווטקינס?"

עורך הדין המזדקן זקף את גבותיו האפורות הנפולות. "שניים עשר מיליון."

לבה של אלכס צנח לרצפה. כל כך הרבה? הכי לא נעים היה לה ממני הורוביץ. הסוכן של אמה היה איש טוב שבמשך כל השנים עשה הכול כדי לקדם את הקריירה של אמה וצריך היה להחזיר לו כמעט שני מיליון דולר. כיצד יכלה אמה לא לשלם לו?

"מכרתי הכול חוץ מאשר את היהלומים של אמי. זה חייב יהיה לכסות את הסכום."

התכשיטים היו הדבר היחיד שנותר לאלכס למכור מאחוזתה של אמה בבברלי הילס. אם לא תוכל לגייס את הסכום, השמועה תגיע אל הצהובונים וזה יהרוס את המוניטין, שגם כך היה מצומק, של אמה וינצלו את הסיפור כדי להדגיש את מותה שנקשר בסמים. היו שמועות שאמרו שלאחר גירושיה משייח מוסטפה, קתרין קרליסל התאבדה, אך דבר לא הוכח בצורה חד משמעית. אלכס לא ידעה למה להאמין.

"אני מצטער שהדברים הגיעו לידי כך, אלכסנדרה, אסור להכביד על ילד בצורה כזו."

"תודה לך, מר ווטקינס, אבל אני כבר לא ילדה הרבה מאוד זמן." למען האמת, דברים רבים כל כך כבר קרו בחייה בתור הצאצאית הבלתי רצויה של האישה היפה ביותר בעולם עד שאלכס חשה ממש עתיקה, אך היא הניחה שעשרים וחמש נראה לו גיל צעיר.

מאז מותה של אמה בבוקר חג המולד לפני חמישה חודשים, עשה מר ווטקינס כל שביכולתו לעזור לה למצוא דרך לשלם את חובותיה. מעבר לכך, הוא מעולם לא אמר מילה רעה על אמה הנרקיסיסטית שהתחתנה והתגרשה שש פעמים. בתור עורך הדין של קתרין, מאז תחילת הקריירה שלה, הייתה לו זכות יותר מלכל אחד אחר לנזוף בתופעה ההוליוודית, העקשנית והידועה לשמצה של עולם הקולנוע, אשר התעלמה מעצותיו ונהגה בכספה כפי שנהגה באלכוהול.

בגיל ארבעים וחמש בלבד הגיעה קתרין קרליסל לסופה המכוער כשכל מה שהיא מותירה מאחוריה זו היסטוריה של נישואים איומים, גירושים מכוערים, חשבונות שלא שולמו על אף המיליונים שלה וילדה מנישואים ראשונים, כושלים שהוזנחה באופן נפשע. "איפה אתה חושב שאני אקבל את המחיר הטוב ביותר בעבור התכשיטים שלה?"

"בית סאבוי בשדרה החמישית בניו יורק."

"ביום כלולותיהם אבי נתן לה צמיד שנקנה שם."

היה זה הדבר היחיד שאלכס זכרה שאמה סיפרה לה על אביה. כשאלכס התבגרה היא למדה בעצמה שאביה, אולג גריגורי, היה בעליו של אחד מבתי הקזינו הגדולים בלאס וגאס. כשגדלה מספיק כדי להבין, שמעה שמועות על קשריו עם המפיה הרוסית אבל איש לא ידע לבטח. נרמז כי מותו בטרם עת בהתרסקות מטוס היה עבודה של משפחת מפיה יריבה.

מר ווטקינס הנהן. "אין ספק, הם המומחים העולמיים ליהלומים."

אלכס הזעיפה פנים מפני שהמשמעות הייתה שיהיה עליה לשלם עבור כרטיס טיסה לחוף המזרחי. היא תיאלץ לתמרן בין החשבונות כדי להשיג את הכסף, אולם אמה של אלכס הרי טענה שבעליה הרבים הותירו בידיה יהלומים בשווי כופר של מלך. אם זה נכון, אולי יעלה בידה לשלם את כל חובותיה. רק אז תוכל אלכס לקבור את העבר ולנסות להמשיך בחיים משלה.

"אני אתקשר אליך ברגע שאזמין את כרטיס הטיסה."

"טוב. כיוון שמדובר באוסף של אמך, אני מרגיש שהם החברה היחידה שתהיה ישרה איתך לחלוטין, ו... חשאית."

אה, כן. חשאית. כיוון שזו העסקה הכספית האחרונה, אולי עדיף יהיה להתרחק מהוליווד וממחוללי השערוריות.

הו, אימא... למה לא יכולת להיות אימא במקום קתרין קרליסל?

מר ווטקינס הביט עליה בחמלה. "ברגע שתזמיני טיסה אני אקבע עבורך את הפגישה עם התכשיטן הראשי. תעברי בבנק בדרך לשדה התעופה ואני אדאג שיוציאו עבורך את התכשיטים מהכספת."

היא הנהנה, יצאה ממשרדו והלכה אל עבודתה כמאפרת בסטודיו. יהיה עליה לדבר עם הבוסית שלה, מישל, כדי לקבל כמה ימי חופשה. האישה המבוגרת שניהלה את המחלקה הייתה תמיד טובה אליה וללא ספק תיתן לאלכס את הזמן שהיא זקוקה לו, אבל זו הייתה הטובה האחרונה שהתכוונה לבקש ממנה.

 

כמה ימים אחר כך יצאה אלכס ממונית ניו יורקית אל יום חם ולח בלתי אופייני לחודש יוני. היא הציצה בשעונה. השעה הייתה עשר ועשר, נותרו לה עשר דקות. אלכס הניחה שהטמפרטורה תנסוק עד אחר הצהריים והודתה למר ווטקינס על שסידר לה פגישה מוקדמת בבית סאבוי.

לאחר שלקחה את ארנקה ואת התיק שהכיל את תיבת התכשיטים ומערכת בגדים להחלפה, החלה לחצות את הצומת לכיוון החנות האקסקלוסיבית. למרבה ההפתעה השתרך תור ארוך של אנשים מן הכניסה לחנות עד הרחוב ונעלם מעבר לפינה הבאה. בכל מקום הייתה אבטחה. היא התקרבה אל אחת הנשים שעמדה שם וקראה ספר.

"סליחה," האישה הרימה את עיניה, לא מרוצה במיוחד מההפרעה. "מה קורה כאן? למה יש תור כל כך ארוך?"

"מציגים היום את היהלום הליגוריאני," ענתה במבטא ברונקס כבד וחזרה אל הספר שלה, כאילו שזה מסביר הכול.

ליגוריאני?

"אני מבינה. תודה לך."

אלכס מעולם לא שמעה על היהלום הליגוריאני. היא שמעה על יהלומי התקווה וראתה תמונה של יהלומי הכתר הבריטי, ובזאת הסתכמו ידיעותיה על יהלומים מפורסמים. ככל שזה נגע בה, יהלומים היו מילה נרדפת לטרגדיה. היהלומים שקיבלה אמה מששת בעליה לא העניקו לה שום שמחה. עבור אלכס הם סימנו את השריד האחרון ליחסים עם אמה שבעצם מעולם לא היו קיימים.

היא ניגשה אל אחד מאנשי האבטחה שניצבו בדלת הכניסה. כשהסבירה שיש לה פגישה עם התכשיטן הראשי, מר דיפור, השומר ערך שיחת טלפון קצרה. דקה לאחר מכן נתן לה להיכנס ושומר אחר ליווה אותה אל גלאי המתכות. כשהצפצוף פסק, היא נתבקשה לפתוח את ארנקה ואת תיקה.

לאחר שסיים את הבדיקה, הייתה חופשייה להמשיך בדרכה עם השומר האחר. כשפסעו לעבר המעליות וחלפו על פני שומר נוסף שהשגיח על הקהל, הבחינה ביהלום כהה בצורת טיפה שהוצג במרכז המבואה המהודרת. האבן המרשימה הונחה על כן מואר בתוך תיבת זכוכית, אך היא הייתה רחוקה מכדי להבחין בצבעה. אין ספק שיהלום בגודל כזה יוכל לכסות בקלות את חובותיה של אמה.

השומר הצטרף אליה למעלית. "המשרד של מר דיפור נמצא בקומה השנייה," הסביר, מחזיר את תשומת לבה אל העניין שלפניה. כשהדלתות שבו ונפתחו, הוא הוביל אותה למשרד שנמצא לימין צבר המעליות. מזכירה בעמדת הקבלה הזמינה אותה לשבת. חמש דקות לאחר מכן אלכס הובלה אל משרדו הפרטי של מר דיפור.

"היכנסי, מיס גריגורי. הגעת בדיוק בזמן. אני מקווה שהייתה לך טיסה נעימה מלוס אנג'לס."

"כן. תודה לך, מר דיפור."

"שבי כאן." התכשיטן הנמוך, בעל הפנים הנעימות, הציע לה כיסא ואז ניגש אל מאחורי השולחן והתיישב מולה על כיסאו המסתובב. "קפה? תה? משהו לשתות?"

"לא, שום דבר, תודה. כשמר ווטקינס קבע את הפגישה הזו עבורי, לא ידענו שתציגו יהלום בדיוק באותו זמן."

הוא חייך. "פעם בשנה מושל קסטלמר משאיל לנו אותו ליום אחד."

קסטלמר, תחת שלטונו של המלך ויטוריו, החליפה אצל העשירים והמפורסמים את מונקו כיעד החופשה המבוקש בריביירה. עיר המדינה הממוקמת במזרח התיכון הייתה המקום בו בילתה אמה חלק מששת ירחי הדבש שלה.

"אתה יודע אם היהלום יוצג גם בקליפורניה?" הבוסית של אלכס תרצה לראות אותו.

מר דיפור נד בראשו. "הוא לא. חוץ מיום תצוגה אחד בשנה בניו יורק, לונדון, ריו, סידני, הונג קונג ודובאי, הוא נשאר בקסטלמר."

אלכס חשבה על כך שברודיאו דרייב שבלוס אנג'לס היו אמורות להיות כמה מן החנויות האקסקלוסיביות ביותר בצפון אמריקה, אך ככל הנראה לא מספיק אקסקלוסיביות. "זה בטח כבוד גדול לבית סאבוי שהוא נבחר להציג אותו."

גבותיו התרוממו. "אני סבור שלא הבנת, מיס גריגורי. המלך הנוכחי של קסטלמר הוא נצר לשושלת האיטלקית העתיקה לבית סאבוי. החנות הזו היא רכושו של בית המלוכה."

היא מצמצה. "לא היה לי מושג."

לא פלא שאמה התרגשה כל כך בגלל צמיד היהלומים שאביה קנה לה כאן. אלכס חשה הכרת תודה עמוקה למר ווטקינס על שהפנה אותה אל החנות הזו, בה תוכל להשיג את המחיר הטוב ביותר בעבור היהלומים ובכסף לשלם את חובותיה האיומים של אמה.

"שאסתכל עכשיו באוסף היהלומים של אמך?"

שאלתו ניערה את אלכס מהרהוריה המענים. "כמובן." היא פתחה את תיקה והניחה את תיבת התכשיטים על השולחן כך שמר דיפור יוכל לפתוח אותה בעצמו. מר דיפור הנהן ופצח בעבודה. אלכס מעולם לא ראתה לפני כן את כל תכשיטיה של אמה, רק שמעה עליהם. היא שמה את רשימת המלאי שקבלה מהבנק בארנקה. היו רשומים בה שבע טבעות יהלום, ארבע זוגות של עגילי יהלום, צמיד יהלומים אחד, שלושה ענקי יהלומים ושני צמידי יהלום לרגל.

כשפתח לבסוף את המכסה, מראה היהלומים היה מרשים כל אחד מלבד את אלכס, שרק התאבלה על החיים שמעולם לא היו לה עם אמה. ממון היה האל של אמה, ואלכס תהתה כיצד יכולה אישה אחת להיות נטולת כל חוש אימהי ובעלת כושר שיפוט גרוע כל כך בכול מה שעשתה.

מר דיפור לא אמר דבר והחל בבדיקה. כיוון שרבים מעשירי העולם נמנו עם לקוחותיו הקבועים של בית סאבוי, אלכס הניחה שהאוסף של אמה לא יעורר עניין מיוחד. אין ספק שלתכשיטן הזה היה עניין מועט בקתרין קרליסל והוא פשוט עשה את עבודתו ובחן כל תכשיט תחת הזכוכית המגדלת שלו.

לבסוף הרים את ראשו. על פניו ריחפה הבעה חמורה. "מי אמר לך שאלו יהלומים?"

אלכס לא הייתה מוכנה לשאלה הזו ולקח לה רגע להתאושש ולענות, "מר ווטקינס, עורך דינה של אמי."

האיש נד בראשו. "אלו חיקויים."

"מה?"

אלכס נרעדה ותפסה בקצה השולחן. "אבל זה לא ייתכן!"

"אולי היא שמרה את התכשיטים האמיתיים בתיבה אחרת?"

היא בלעה את רוקה. אין תיבה אחרת.

"זו התיבה היחידה שהייתה בכספת של הבנק," לחשה.

"אני מאוד מצטער, מיס גריגורי. אנחנו מתעסקים עם יהלומי מכרות, לא עם חיקויים. אני בטוח שיש חנויות בלוס אנג'לס שיקנו את התכשיטים האלה באלפיים, אולי באלפיים חמש מאות דולר."

"אתה צוחק עלי!" במהלך הטיסה החלה להתרגש מן האפשרות שתוכל לשלם את החובות הענקיים שהכבידו עליה כמו אבן שישבה במעמקי בטנה, עד האחרון שבהם.

"אני מבטיח לך שאני לא. מדענים סנתזו ויצרו אלטרנטיבות ליהלומים שנועדו להטעות את העין הבלתי מיומנת. אבל כאשר בוחנים אותם תחת זכוכית מגדלת, אין בהם את האש הזוהרת."

היא נורתה מכיסאה, נסערת מכדי לשבת בשקט. "יש מישהו אחר שאני יכולה לדבר איתו על זה?"

סומק קל עלה בלחייו. "אני התכשיטן הראשי כאן."

גישתו הנוקשה גרמו לה להושיט את ידה לתיבה ולהוציא ממנה תכשיט. "אבא שלי, אולג גריגורי, בעלה הראשון של אמי, קנה את צמיד היהלומים הזה כאן לפני עשרים ושש שנים. הוא היה הבעלים של אחד מבתי הקזינו הכי גדולים בלאס וגאס. בטח יש לך רישומים על כך איפשהו, כך שאפשר יהיה לאמת את זה."

"רגע אחד," אמר בשקט. "אני אבדוק את זה במחשב."

היא רעדה כל כך חזק בגלל ההלם, שבקושי יכלה לשבת בשקט בזמן שהמתינה.

"כן. הוא אכן ביצע רכישה כזו." הוא הפנה אליה את מבטו. "אבל אני חושש שזה לא היה הצמיד הזה. אולי אמך מכרה את התכשיטים שלה בלי לומר לאף אחד והחליפה אותם באלו?"

זה מה שעשית, אימא? מכרת את היהלומים שלך יחד עם הנשמה שלך? האפשרות פילחה אותה כמו חץ מתכת לוהט.

היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "אני עדיין רוצה דעה נוספת. מי המנהל של בית סאבוי?"

"מר ברנרד הדסון. אני חושש שהוא עסוק בתצוגה של היהלום הליגוריאני."

"אתה מוכן לומר לו שאלו התכשיטים של קתרין קרליסל? כשהוא ישמע על זה, אני יודעת שהוא ירצה לדבר איתי." עכשיו אלכס כבר הייתה מיואשת מספיק כדי להשתמש בשמה של אמה כמנוף.

"את לא מבינה. הוא לא יתפנה עד מחר. אני אבקש מהמזכירה שלי לקבוע לך פגישה איתו."

"הוא לא יכול לפנות לי חמש דקות? אני אמתין."

"בלתי אפשרי. אני מאוד מצטער מיס גריגורי, אבל אני חושש שתאלצי לעזוב את משרדי, מפני שיש עוד לקוחות שאני אמור לפגוש." הוא סגר את התיבה והותיר בידיה את הצמיד.

גופה נדרך. "תראה, מר דיפור... טסתי כל הדרך מלוס אנג'לס בשביל הפגישה הזו. אני טסה בחזרה הלילה." ידה התהדקה סביב הצמיד שלפי דבריו לא היה יותר מאשר דבק. "מחר אני כבר אהיה בחזרה בחוף המערבי. אני חייבת לדבר איתו!"

היא נלחמה לשמור על ארשת רגועה לפני התכשיטן השלו, שוודאי מקבל סכום הגון של כסף כדי לשמור על שלוותו.

"כפי שכבר אמרתי לך, אני לא יכול לעשות עבורך דבר כרגע."

"המנהל שלך צריך לאכול צהריים מתישהו היום. כיוון שהוא נמצא במקום, קשה לי להאמין שהוא לא יהיה מוכן להקדיש לי רגע אחד."

"אני מצטער." התעקש התכשיטן.

"איזה מין בן אדם אתה?" קראה בייאוש. "אתה לא יכול אפילו להתקשר אליו בטלפון? לומר לו מי אני? לומר לו שמדובר בעניין של חיים ומוות?" היא תפסה את שפופרת הטלפון שהיה מונח על שולחנו ללא היסוס והגישה לו את השפופרת.

אולי היה זה גובהה, מטר שמונים, שהעניק לה את היתרון על פניו, או אולי עיני השקד המצומצמות שלה. לא משנה מה ההסבר, לבסוף לקח ממנה את השפופרת, אבל החזיר אותה למקומה.

בזווית עינה ראתה אותו מושיט את אצבעו כדי ללחוץ על המערכת לניתוב שיחות שעל שולחנו. הוא בטח קורא לאבטחה. שיהיה. אלכס הגיעה לניו יורק עם משימה.

אמה של אלכס האשימה אותה פעם שהיא עקשנית בדיוק כמו אביה. היא נולדה בשם אלכסנדרה קרליסל גריגורי. בתמונה היחידה שהייתה לה של אביה, נראה גבר גבוה שמת כשאלכס הייתה בת תשעה חודשים בלבד. כמו במקרה המוות של אמה, המשטרה עדיין לא הצליחה לקבוע אם זו הייתה באמת תאונה או רק תוכננה להראות כך.

האנשים הבודדים שידעו שהיא בתה היחידה של קתרין קרליסל אמרו שהיא ודאי ירשה את הגנים של אביה. מישל אמרה לה פעם, "אבא שלך נתן לך גוף נהדר ובעיניים יש לך את אותו אפור כמו לגרטה גרבו – היית יכולה להיות הכפילה שלה!" אבל אלכס ואמה היו שונות כמו תפוחים ובננות.

גובהה של קתרין היה ממוצע וגופה חטוב. על הבמה ומחוצה לה הייתה פצצת הבלונד-פלטינה מלכת דראמה אולטימטיבית.

לאלכס לעומת זאת היה שיער בלונדיני כהה ושום דבר יוצא דופן במראה שלה, אפילו שמני, כמו מישל, התעקש שיש דמיון בינה לבין גרבו. אלכס צחקה להערות של שניהם. אולי הם חושבים שהיא נראית כמו כוכבת קולנוע, אבל אלכס העדיפה לעבוד מאחורי הקלעים, שם שינתה את מראם של האנשים שעבדו מול המצלמות.

אלכס, שננטשה על ידי אמה האנוכית ואת אביה, למרבה הצער, מעולם לא הכירה, למדה לדאוג לעצמה מגיל צעיר. לא הייתה לה משפחה אבל כן היו לה כמה חברים קרובים שיכלה לסמוך עליהם. אך בכל מקרה, איש לא יבין את עומק יגונה, או את הבושה שחשה...

המורשת העגומה שירשה משני הוריה הותירה כתם צורב על נשמתה. עתה הותירו השאלות שעוררו מותה של אמה צלקת נוספת באלכס שעצם בואה לעולם, לפי אמה, הייתה טעות מלכתחילה.

קתרין קרליסל הייתה כוכבת קולנוע. היא דמתה לשביט זוהר שנכנס אל עולמה של בתה ויצא ממנו פעם במילניום לכמה רגעים בלי להותיר שמץ של אהבה אימהית. מגיל שלושה שבועות גודלה אלכס על ידי שובל של מטפלות, ולא היה בחייה עוגן מלבד בטי, האומנת שחיבבה אותה ושהציגה אותה בפני מישל, מנהלת מחלקת האיפור באחד מהאולפנים.

משמלאו לה שמונה עשרה ואלכס ננטשה פיזית וכלכלית על ידי אמה, היה לבטי תפקיד מרכזי בעבודה הראשונה שקיבלה במחלקת האיפור. אלכס התחילה בתור עוזרת ובמהלך השנים המשיכה לעבוד שם בזמן שהלכה לקולג' וגם לאחר מכן.

מישל אמרה שהיא לומדת מהר ושיש לה כישרון טבעי. במשך הזמן קיבלה משכורת שאפשרה לה לשכור דירה צנועה ולדאוג לעצמה. לאחר ההתמחות, מישל ביקשה מאלכס להישאר. לאחרונה רמזה שהיא מתכוונת להעניק לאלכס אחריות גדולה יותר וגם העלאה בשכר.

אלכס הייתה אסירת תודה, כמובן, ומעולם לא רצתה לפגוע ברגשותיה של מישל, אבל תמיד חלמה לעשות משהו אחר. למרבה הצער, כעת זה נראה בלתי אפשרי, עכשיו נותרה עם חובותיה של אמה ונאלצה למצוא דרך לשלם אותם במהירות.

מר דיפור בוודאי טועה, או שהבנק לא ידע שיש שתי תיבות תכשיטים בכספת. כך או אחרת, אלכס תסדיר את העניין. זה יהיה מכאיב מדי לחזור הביתה בלי הכסף.

היא פשוט לא יכולה לעשות זאת.

 

כשיורש העצר בן השלושים וארבע של קסטלמר ישב בחדר האבטחה של בית סאבוי ושוחח בשקט עם קרלו, אחד משומרי ראשו, אייש שומר אחר את עמדת המצלמות הפועלת עשרים וארבע שעות ביממה. הן הוצבו במקומות אסטרטגיים ברחבי החנות כדי לצפות בכל דבר יוצא מגדר הרגיל.

העצירה בניו יורק הייתה האחרונה בנסיעת העסקים במסגרת תפקידו הממלכתי, שלקחה את לוקה מסביב לעולם. למרבה הצער נגמרו לו התירוצים והוא חייב לשוב לקסטלמר. האיחוד המצמרר עם הוריו התקרב והיה בלתי נמנע. כשישוב הביתה הפעם, לא יוכל להתחמק עוד מנושאים מסוימים אשר ישנו את חייו לנצח.

לפתע הוסחה דעתו והופנתה אל האישה האמריקאית שראה במוניטור. היא הייתה נסערת ללא ספק, והוא מצא את עצמו מאזין בדריכות. נראה שמשהו מתפתח במשרד של דיפור.

אוזנו של לוקה קלטה את המילה גריגורי, שם המתקשר לאצולה הרוסית. סקרן, התיישב ליד מחשב ונכנס לכמה אתרי אינטרנט וכן אל ארכיב החנות.

כשמצא את אשר רצה לדעת, התקרב אל המוניטור בעל המסך המונוכרומטי ושמע חילופי דברים נוספים שתפסו את אוזנו. האישה המתווכחת עם התכשיטן הראשי היא בתה של קתרין קרליסל?

הוא היה מופתע כיוון שלא ידע שלכוכבת הקולנוע ההוליוודית יש בכלל ילדה – הוא לא ראה שום דמיון גופני.

כמו כל זכר איטלקי חם דם, לוקה העריך נשים יפות. הוא ראה את אחד מסרטיה של הכוכבת לפני מספר שנים במהלך טיסה לאסיה. לשחקנית הסוערת, שחייה הגיעו לסופם הטרגי כמו כוכבים אמריקאים רבים, היה מראה ייחודי, היו לה עינים כחולות ושיער בלונדיני בצבע שמפניה. אך נראה שהדבר היחיד שהעבירה לבתה הוא מזגה האגדי הידוע לשמצה. כמו האם, כך גם הבת.

דיפור לא עשה טעויות. מסיבה זו בדיוק מינה אותו לוקה לתכשיטן הראשי לפני שלוש שנים. מובן שלא יכול היה שלא להתרשם מסרבנותה של האישה להאמין לדיפור. ככל הנראה הייתה מפונקת כמו אמה ואפילו תמימה יותר.

כיצד זה לא ידעה בתה על רעבונה הבלתי נשלט לכסף של הכוכבת המעורערת אשר משכנה את תכשיטיה לפני זמן רב כמוצא אחרון?

לשמע אזעקת האבטחה, אמר אחד השומרים שהוא יטפל בבעיה והתקדם לכיוון הדלת, אבל לוקה הרים מהכיסא את גופו החסון, מטר תשעים וחמשה, והגיע אליה לפניו.

"אני אטפל בזה." כשיצא מן החדר עם קרלו, סימן בראשו לשומר ראשו האחר שעמד מחוץ לדלת. שלושתם פסעו במורד המסדרון אל עבר משרדו של דיפור.

"חכו לי ואל תתנו לאף אחד להיכנס," אמר לשניהם לפני שפתח את הדלת. כשנכנס אמר למזכירה פעורת העיניים שהיא יכולה לקחת הפסקת צהריים ארוכה ואז נכנס אל משרדו של דיפור.

התכשיטן נעץ בלוקה מבט אחד וכל כך הופתע לראות אותו ולא את אחד מאנשי הביטחון עד כי נאלם דום. ללוקה מעולם לא הייתה סיבה להתערב לדיפור בעבודתו עם הלקוחות, אבל מצד שני, הוא מעולם לא הסתקרן כך בעבר.

"אני אטפל בזה," מלמל ושיחרר את דיפור המודאג שיצא מן החדר. לוקה החווה סימן כמעט בלתי נראה בראשו אל התכשיטן שלא יסגיר אותו.

"כן, כן, כמובן."

לוקה סגר את הדלת מאחוריו ופנה להביט בגברת הסמוקה שלא ניתן היה להבחין בגובהה ובגזרתה הדקיקה מבעד למוניטור. "סניורה גריגורי?" הוא הושיט את ידו.

לאחר היסוס קל השיבה לו בלחיצה איתנה לפני ששחררה את ידו. "אני נבוכה על כך שמר דיפור היה צריך לקרוא לאבטחה, אבל כל מה שרציתי היה לדבר עם מר הדסון לכמה דקות," קולה היה רווי דמעות והיא לא ניסתה להסתיר זאת.

הוא מצדו לא טרח לתקן את טעותה על כך שאין הוא נמנה עם צוות האבטחה. למעשה, היה מרוצה מכך, כיוון שלא לעתים קרובות קרה שלא זיהו אותו. התמונות והשקרים שהפיצו הצהובונים על נסיך הפלייבוי של קסטלמר הפכו את האנונימיות עבורו לבלתי אפשרית ולא משנה באיזו יבשת ניהל את עסקי משפחת המלוכה.

עתה היה מהופנט ממראה שערה הבלונדיני הכהה וחוסר המודעות העצמית שלה. להפתעתו הרבה לא היה בה דבר מזויף. משום מה לא ציפה שבתה של קתרין קרליסל תהיה ההיפך ממנה בכל מובן.

היא לבשה חולצה בצבע כחול מעושן תחובה במכנסי קפלים בצבע בז' שגרמו לו לחשוב על אופנת שנות הארבעים. רק אישה חיננית בעלת רגליים ארוכות ואלגנטיות, קימורים רכים וכתפיים עדינות הייתה יכולה להרשות לעצמה ללבוש את זה.

מקרוב יכול היה להבחין בצללים בעיניה האפורות בעלות הריסים הארוכים והכהים. קמטים שהיו תוצאה של סבל תחמו את שפתיה הרחבות והמלאות אשר הקרינו את אותה איכות כמו על מסך המוניטור. פנים אל פנים היא יצרה אווירה של דחיפות שלוקה מצא שהיא מסיחה את הדעת.

"אמרת שזה עניין של חיים ומוות?"

היא הטילה את ראשה אחורנית בעצבנות. "כן," פלטה, "א-אבל לא ידעתי שמצלמה מתעדת את כל השיחה שלנו," גמגמה. "נראה ששמעת כל מילה."

הוא משך בכתפיו. "אמצעי זהירות חיוני בעסק הזה." לבסוף הנהנה. "למה שלא נשב?"

"תודה." היא חזרה אל הכיסא שניצב מול השולחן. "לא התכוונתי לשבש לך את העבודה כשאתה אמור להשגיח על היהלום הליגוריאני."

לוקה לא ציפה שתהיה כה מנומסת. עכשיו, כשהייתה רגועה, מצא את קולה הנמוך והמחוספס מאוד מושך.

"יש עליו שמירה כבדה. אני לא מודאג." הוא שם לב שהיא עדיין מחזיקה את הצמיד בידה. "אני יכול לראות אותו, בבקשה? כל מי שעובד בבית סאבוי עובר הכשרה כדי שיכול להבדיל בין יהלומי מכרות לזיופים." מה שהיה נכון.

כשהגישה לו אותו, אצבעותיהם נגעו זו בזו. מוזר שהוא כל כך מודע אליה עד שעדיין יכול היה לחוש במגעה כשבחן את האבנים מתחת לזכוכית המגדלת.

לאחר רגע אמר, "אני חושש שמר דיפור צודק. הצמיד הזה הוא חיקוי. תרשי לי לומר שהוא אפילו לא מוצלח במיוחד?"

ברגע שראה את פניה מחווירים, נע אל פינת החדר וכיבה את המצלמה ואת המיקרופון כדי שתהיה להם פרטיות מוחלטת.

"אבל אבא שלי – "

"אבא שלך באמת קנה צמיד כזה לפני שנים רבות. בדקתי את הרשומות. הוא הוערך אז בחצי מיליון דולר והיום הוא בוודאי שווה כמה מיליונים."

פניה מלאות ההבעה התכרכמו. אלכס ידעה תמיד שאמה הסתירה ממנה כמה סודות. אבל זה היה חתיכת סוד, כיוון שאילו האבנים היו יהלומים אמתיים היה האוסף כולו שווה הרבה כסף.

"אני מצטער, סניורה." אחרי הכותרות השערורייתיות בצהובונים בנוגע לאורח חייה של אמה, הוא חשד שהכוכבת לא שלטה בהוצאותיה ובמצוקתה הייתה חייבת למכור את היהלומים שלה. היה זה סיפור שיצא מהוליווד והגיע לאירופה לעתים קרובות.

הוא שמע קריאה נואשת לפני שצל חלף על פניה. אז טמנה את פניה בכפות ידיה. הצליל מצא את דרכו אל קרביו.

"את יודעת אם היה ביטוח על התכשיטים שלה?"

דקה חלפה. לבסוף שבה ושלטה ברוחה והרימה את ראשה. עורה הבהיר שב והתכרכם. "אם היה, אז עורך הדין שלה לא ידע על כך."

"אני מבין שהחדשות האלה הפתיעו אותך."

"הפתיעו?" בכייה הדהד ברחבי החדר. "אין לך מושג – אני חייבת למצוא דרך לשלם את החובות שלה. היו לי תוכניות לכסף הזה. זה היה המוצא האחרון שלי," קראה בקול.

"יש לך בעל שיעזור לך?"

"לא." היא הסיטה את מבטה. "אחרי השיא של אימא שלי, אין לי שום כוונה להתחתן," השיבה במרירות.

"אני מבין." אי אפשר להאשים אותה. "מה בנוגע למאהב?"

ידיה תפסו את מסעדי הכיסא במה שנראה כמו אחיזת מוות. "אפילו אם היה לי והיה לו כסף, לא הייתי מבקשת את זה ממנו לעולם."

נרגש משום מה מהצהרתה ההחלטית, שאל, "יש לך אחים?"

עיניה נעצמו לרגע. "לא. אני הבת היחידה שלה."

בת יחידה שהוסתרה כל כך טוב עד שלוקה לא שמע עליה. "היא הורישה לך את היהלומים האלה בצוואה שלה?" אם סניורה גריגורי תלתה את תקוותיה בתכשיטים האלה כמקור היחיד לכסף לאחר מות אמה, זה עשוי להסביר את ההלם שחשה.

"לא," הגיעה התשובה. "לא הייתה לה צוואה."

לוקה שפשף את עורפו מבלי משים. קתרין קרליסל על כל נישואיה הארורים לגברים עשירים לא חשבה לדאוג לבתה היחידה? הוא לא היה מסוגל להבין זאת. "למה?"

"למה?" חזרה אחריו והביטה בו בעיניים כבויות. "זה כמו לשאול למה היא לא עשתה הפלה כשנודע לה שהיא בהריון איתי. אני נכנסתי לעולם ללא תכנון ולא הייתי רצויה. היא מעולם לא הכירה בי בפומבי. רוב הזמן היא בכלל שכחה שאני בחיים. זה בסדר. למדתי את לקחי החיים בגיל צעיר, אבל אני מוכרחה להודות שאני הרוסה בגלל זה."

היא הרימה את הצמיד שהחזיר לה. "הכסף מהיהלומים היה אמור לשלם את מה שנשאר מהחובות שלה ולהציל את מה שנותר מהמוניטין שלה. רציתי דף נקי ושהנושים יסתלקו אחת ולתמיד. מספיק נורא שאני צריכה לחיות עם הדברים הנוראים שאנשים אומרים עליה, אם הם אמתיים ואם לאו.

"אני משערת שקיוויתי שאם ישולמו החשבונות יהיה זה הדבר היחיד שהעולם לא יוכל לזכור לגנותה. לסוכן שלה מגיע לקבל את מה שהיא חייבת לו. נמאס לי מזה, זה הכול."

הוא נשם בכבדות. "כמה היא עדיין חייבת?"

"שנים עשר מיליון דולר."

לא בדיוק כסף קטן. "מה בנוגע לאבא שלך? אני מבין שהם היו גרושים זמן רב, אבל אולי הוא ישקול לכסות חלק מזה ולו רק בשבילך?" למשפחת גריגורי עדיין יש אוצרות חבויים.

"לא," ענתה ללא היסוס.

"הוא לא מודע למצבך?"

גבה אחת חיננית הורמה באירוניה. "אם הוא יודע, זה כבר מאוחר מדי. הוא מת לפני שמלאה לי שנה. למען האמת, שלושה מהבעלים שלה מתים. אין לי מושג מה קרה לשלושת האחרים."

כששמע את העובדות בסיפורה של השחקנית שהתגרשה שש פעמים, הצטער שהעלה את הנושא.

"אין לך שום משפחה אחרת? סבים מצד אמך, אולי?" בעולמו של לוקה היו לו סבים משני הצדדים.

"לא. אימא הייתה יתומה."

הוא חיכך את שפתו התחתונה באגודלו. "אין שום רכוש אחר שאפשר למכור?"

היא חייכה, אך חיוכה לא הגיע אל עיניה רבות ההבעה. "אין. חוץ מהזכויות על הסרטים שלה, שהם לא בבעלותי, אין שום דבר שיוכיח שהיא אי פעם חיתה בעולם הזה. קצין המשטרה שחקר את סיבת המוות שלה עדיין לא שלל התאבדות.

"לא משנה עד כמה מרוחקות היינו אני ואמי מהיום הראשון, לא רציתי להאמין שהיא מסוגלת להתאבד." לאחר שתיקה לחשה, "עכשיו אני בטוחה בזה."

קולה השבור מצא נקודה בנפשו של לוקה.

רגע אחר כך הניחה את הצמיד בתיבת התכשיטים וסגרה אותה. "אתה מוכן לבקש ממר דיפור להפטר ממנה ומכל מה שיש בתוכה? אני לא רוצה לראות את זה יותר ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליו שישמור את זה בסוד."

לפני שהספיק לומר משהו, דחפה אותה לעברו. "תודה לך על שהיית כל כך הגון בקשר לזה. היית יכול לעצור אותי. בבקשה, אמור למר דיפור שאני מתנצלת על שהתמוטטתי מולו. הוא היה מאוד מנומס וצריך לתת לו העלאה על ששמר על קור רוח."

"אני אעביר את המסר."

"אני אעריך את זה. אף שאני שונאת להודות בכך, הצד האפל של קרליסל יוצא ממני מפעם לפעם. האמת היא, שלטוב ולרע, יש בי חלק ממנה. לא משנה כמה ארצה בזה, אני לא יכולה לברוח מגורלי."

מילותיה זעזעו את לוקה עד עמקי נפשו. הוא הרגיש כאילו מישהו דרך על קברו.

דמעות זלגו במורד לחייה, אך נדמה היה שהיא אינה מודעת להן. "אתה יודע שישבתי כאן וחישבתי כמה זמן ייקח לי להחזיר את החובות שלה כדי שאוכל לשקם אפילו במעט את השם קרליסל?" היא השמיעה קול קטן של ייאוש. "אני לא יודעת כמה בית סאבוי משלם למאבטחים שלו, אבל אם אני אצליח לחסוך חמש מאות דולר בחודש – שזה כל מה שאני יכולה להרשות לעצמי מהמשכורת שלי, ייקח לי רק אלפיים שנה להחזיר את החוב."

צחוקה רווי הכאב גבל בהיסטריה, אך אם לוקחים בחשבון את אכזבתה המרה, הוא בהחלט יכול להבין את הפגנת הרגשות הזו.

היא קפצה מכיסאה וסגרה את תיקה. "אני הטיפשה הכי גדולה בעולם שלא ידעתי שהתכשיטים האלו מזויפים כמו החיים שניהלה. סלח לי שאני מוציאה את זה בפניך בצורה כזו – כנראה שכבר אמרתי יותר מדי." לפני שהספיק לומר משהו, צעדה המלכותי כבר נשא אותה מחצית הדרך אל הדלת, מותיר אחריו ניחוח אפרסקי.

"חזרי לשבת, סניורה גריגורי. אני לא סיימתי איתך." הוא ידע שקולו נשמע מצווה, אך הייתה זו תכונה נרכשת שלא הצליח להיפטר ממנה בדיוק כמו שלא הצליח להפסיק לנשום.

היא חגה על עקביה בפנים חיוורים. "אז, אתה כן עומד להאשים אותי בהתנהגות בלתי הולמת. טעות שלי."

לוקה הביט בה לרגע ממושך. "דבר לא יכול להיות רחוק יותר מן האמת," אמר. העצב שחוותה בחייה גרם לו לרצות להגן עליה מפני עצב נוסף. "לא עשית שום דבר רע. מה שאני רוצה לעשות הוא לדבר איתך עוד קצת על המצב שלך."

אפילו מהמרחק שהפריד ביניהם, יכול היה להבחין בגופה נדרך. "למה? זה לא עסק של אף אחד מלבדי. אם קיווית לקבל תמונה חתומה של אימא שלי, אני חוששת שאין לי כזאת ושמעולם לא הייתה לי."

כמה עצוב שההנחה הראשונה שלה הייתה כולה כרוכה בהשפעה שהיתה לקתרין קרליסל על גברים. הוא קם על רגליו. "מה שאני חושב עליו לא קשור בכלל לאמך. מאחר שאני הייתי מוכן להקשיב לך, אני מקווה שתסכימי לנהוג בי באותה אדיבות."

קרב התחולל בתוכה. הוא פנה אל חוש הצדק שלה בעוד הוא ממתין לכניעתה. "יש לי פיתרון לבעיה שלך," אמר כדי לשכנעה.

היא פלטה צחוק מפקפק. "יש לך פיתרון. זה אומר שאתה יכול לארגן שאני אזכה בלוטו?"

"במובן מסוים," אמר. תשובתו הצליחה למחוק את ההבעה המזלזלת מפניה. "בכל מקרה, אני מעדיף שנשב לדבר על זה. שנתחיל שוב?"

לכודה בדילמה, היא לא התקדמה או נסוגה. היא זקוקה לעזרה. הוא מתכוון להעניק לה אותה.

"לפני שנמשיך, תני לי להציג את עצמי. שמי הוא לוקה אומברטו סיאפרלי ויטוריו החמישי."