אהבה שמיים וריח הדרים

בחדשות דיברו על דוקטור גלעד עיני. רופא בכיר בהדסה. הרגשתי איך הדם עוזב אותי, נחפזת להתיישב. משכתי אלי את מכשיר הטלפון, להתקשר לרותם, אבל הקו אצלה נתפס כבר קודם, ולא רציתי לנדנד. אספתי אוויר וקמתי, מחנק לוחץ על אוזני, על גרוני. התפתלתי לתוך הז'קט ונזרקתי החוצה.

הסתובבתי בסמטאות רחביה שוב ושוב, כמי שאיבדה משהו יְקר ערך ואינה יודעת היכן לבקשו, והיא מפזרת את נפשה לריק, לכל עבר. מה פתאום גלעד למה הוא דווקא. נינוח, שרוע על שמיכה ישנה שפרשנו בין הסלעים, משחק שחמט עם הילדים (כו-לכם נגדי); ובתוך כך מדבר פוליטיקה עם עופר, מלעיט את רותם שקדים לא קלויים; מתענג בעליל על חופשת החג שנפלה בחלקו, כמו פורט אותה ומצרף מחדש לרגע ועוד רגע.

אחרכך הציץ בי וחזר והתנצל שנאלצנו בגללו לא להרחיק, להסתפק ביער ירושלים, אולי יזדקקו לו בהדסה, והכבישים הפקוקים של יום העצמאות יחסמו את דרכו. כשהבחנתי שהגעתי בשלישית לכיכר פריז התחלתי לשוב הביתה. עופר הקדים לחזור, ראיתי את המכונית שלו על יד הכניסה; הוא עזר לי לפשוט את הז'קט, מחבק את גווי סינן בחצי פה: מישהו שמע חדשות ועִדכן אותי, הכי וולגרי וסתמי שיכול להיות. לא עניתי.

תפסְתְּ את רותם? הנדתי ראשי בחיקו ללאו. ניסית? הנהנתי. הוא הניח את כף ידו על עורפי, מרחיק מעט את ראשי מעליו לכד את עיני: מתי שמעת חדשות לאחרונה? מזמן. אם הם לא היו חיים שם - כמו-חיוך סרקסטי הצית את פניו - הם לא היו מתים; הוא לא החמיץ שום הזדמנות ללעוג למנטרות שחוקות, כפי שרק מי שמכיר אותן מקרוב מסוגל. תפסיק. סליחה; רק ניסיתי לומר לָך שהיא הולכת גם לקבור אותו שם. הצצתי בעיניו נבהלת. שמעתי בדרך את ראש מועצת גוש עציון אמר, סִברו חמור, ההלוויה בשלוש וחצי. נאחזתי בזרועו. מאז ראש השנה פחדתי לנסוע אל גלעד ורותם; כביש-המנהרות נפתח ונסגר כמו רוכסן מקולקל. אפילו לגילֹה לא העזתי. הוא הניח מחדש את זרועו על כתפַי כמי שמבקש לומר אני אשמור עלייך, אך מספיק פסימיסט כדי לא להתחייב בפה מלא.

יצאתי לחצר האחורית, נשענת בגבי על גזע האקליפטוס, מחבקת את ברכי. ניסיתי לכנס את המחשבות. ריח מובהק של תפוז עלה באפי. שבת בבוקר. שמש חורף. ישבנו במרפסת אצל רותם. גלעד סיפר על ויכוח בין חבריו ללימודים בשאלת הארכת חייו של חולה סופני, וביקש לשמוע את דעתנו. מקשיב, נטל לו תפוז מקערת הַפֵּרות על השולחן הקטן בינינו, סימן חריצים בקליפתו וקילף אותו בתנועות מתונות. אז עוד האמנתי שלעולם לא אסתגל לכיעור שלו. הוא חצה את התפוז לשניים, מגיש חצי לרותם חצי לי.

הידקתי את ידי סביב ברכי, מנמיכה את ראשי, לוחצת את גלגל העין אל הברך. חשבתי לוּ הייתי יכולה לבחור רגע אחד לקחת לריאות, להסניף עמוק, לשַׁמֵּר חי - - אולי היה זה הרגע. הוא בא עם רותם לראות כמה עבודות חדשות שלי כאן בחצר. עקבתי אחריו כשהתבונן, עיניו נצצו. אז, כבר גיליתי מה מקור-קסמו, למרות הכיעור, וידעתי שאסתגל. הוא שאל, באותה פשטות בה קלף לו תפוז והגיש לשתינו, אם מותר לאהוב את זה גם בלי לפענח את סוד הקסם, מה מדביק את החומרים השונים האלה למרקם מושך-לב אחד.

קמתי על רגלי מנערת מה שדבק לג'ינס שלי, עוברת בפיזור נפש על העבודות שנשארו בחצר; מנסה להיזכר מה אמר לי - כהדיוט גמור, הקפיד תמיד לציין, גם כשכבר ידע עד כמה דעתו חשובה לי - על כל אחת מהן. התעכבתי על אחת שאהב במיוחד (בגלל ההרמוניה אמר, בגלל הפרופורציות, תראי, של האבן והזכוכית בתוך החומר, לא יודע, עַזבי נוּ מה, זה עדין ואסתטי או-קי, נוּ די) והתכוונתי לתת לו כשיהיה עוד חצי שנה בן ארבעים ושש. הרמתי אותה והכנסתי אתי הביתה.

העברתי את קצות אצבעותי מעליה. גם אני אהבתי אותה; חשבתי כהדיוט גמור הוא קלע לטעמי פעם אחר פעם. ואז תפסתי: מה שבאמת רציתי לקחת לריאות ולהחזיק בפנים לא היה עשוי זכוכית, אבן, חומר או ריח הדרים.

בבת אחת צף ועלה בפְנים עיני המפגש הראשון שלנו. הוא חייך כשרותם הציגה אותו, מעט נבוך, מציץ בי לרגע, והשפיל את ראשו כמו מצא עניין בשרוכי נעליו דווקא. תחושה משונה של היכרות מִקודם עמדה באוויר, אבל לא הצלחתי להיזכר מאיפה או ממתי. שאלתי בהיסוס אם אנחנו מכירים. הוא נענע בראשו כמתלבט או כלא יודע; כמו מתנצל אמר שגר ברחביה עד גיל חמש-עשרה, אולי נפגשנו במכולת, ברחוב. הרגשתי אז שהוא מסתיר משהו. שזיהה אותי. שמשום מה הוא מעדיף לא לרענן את זיכרוני.

למחרת ההלוויה, בשעות-הבוקר, עשינו שוב את הדרך לנווה- דניאל. רותם משובללת בעצמה חבוקה בידי יעל; צבי בסמוך בקול כבוש, במבטא רך צרפתי, מדבר אל שתיהן, אל ארבעת הבנים. בשנים האחרונות נפגשנו עם צבי ויעל בשבתות הברמצווה של תומר של עמוס של גיא. ניסיתי לסלק ממוחי את זו של יִנון בעוד שנתיים וחצי. הוא ישב על השטיח למרגלותיה של רותם, כמו מתרפק על ברכיה; רותם סימנה לנו שנשב לידה, מושכת בידי לוחשת: ענבר באמת, אתם לא צריכים לבוא הנה, אני אבין את זה. כבשתי את דמעותי, מאמצת את כף ידה.