אהבה שמנה

פרק 1 “שמנה!” אני שומעת קריאה של ילד תוך כדי שאני עוברת ליד שני ילדים בני שמונה והאימהות הדקיקות שלהם. אני מסובבת את הראש ורואה את שני הבנים מביטים בי בחיוך מסופק. מעניין כמה אושר הם מקבלים מלקרוא לי שמנה. אחד מהם צנום ולבוש בבגדי כדורגל, בעוד לשני יש כרס קטנה ומטופחת והוא לבוש בחולצת בית ספר ומכנסיים קצרים. מעניין כמה פעמים אימו, שנראית כי חיה על גזר וחסה בלבד, ניסתה לשכנע אותו להצטרף לחוג הכדורגל, וכמה דיאטות עוד תעביר אותו בחייו. בטוח לא יותר ממה שאני עברתי. יש לי הרגשה חזקה שדווקא אותו ילד הוא זה שהעז וקרא לי שמנה. בדרך כלל החלשים הם אלה שמנסים להחליש אחרים. בתגובה לקריאה אני מרימה אליהם אצבע משולשת בעיניים רושפות אש. האימהות בחרו להתעלם מקריאת הבנים, רוב הסיכויים מתוך המחשבה של ‘בנים יהיו בנים’, אך דווקא לתגובתי המוצדקת בעיניי הן פותחות את פיהן ושואפות אוויר בפליאת חרדה. שאיפה המתאימה לא פחות מלנשות החצר המלכותי במאה ה-19 במקרה שהמלכה החליטה להסתובב בתחתוניה בתוך ארמונה. האם של הילד השמנמן אף מחליטה לשים את כפות ידיה על עיניו, חס וחלילה שלא יושפע מהתנועה השטנית שלי. אני לא חושבת שאצליח לצאת יותר מסופקת מהסיטואציה, אז אני מחליטה להוסיף ולשלוח חיוך זדוני אל שתי האימהות ולהמשיך הלאה בהליכתי. איני יכולה להגיד כי ‘שמנה’ היא לא המילה הנכונה לתאר אותי, אך תמיד העדפתי דווקא את המילה ‘מלאה’. משום מה החֶברה שלנו החליטה כי המילה שמנה היא מילת גנאי, בעוד שהמילה מלאה היא לגיטימית לחלוטין. אם הייתם שואלים אותי אף אחת מהמילים אינן מתאימות לי, או לנו ה”שמנות” בתור קטגוריה חברתית. אני פשוט חושבת שהמילה ‘מלאה’ זורמת יותר ומכילה פחות מהאות ש’, שתמיד יש לה צרימה מסוימת. בכל מקרה, אם חוזרים לתיאור שלי, אז זו בהחלט אני. שמנה, מלאה, גדולת מידות, פיל, היפופוטם... או כל כינוי אחר שתרצו להדביק לי. מזמן הבנתי שלהתעלם זה הפתרון הנכון. אני לא אמורה להתרגש מילד קטן שקורא לי שמנה ברחוב, הרי קראו לי ככה כל חיי. ילדים ומבוגרים כאחד, ובאמת, אני כבר לא מתרגשת מזה. אבל אני לא יכולה שלא להיות משועשעת מהמראה של אותם ילדים ברגע שהם מבינים שאני לא מתכוונת לשתוק על כל מילת גנאי שזורקים לי. זה מה שאני עושה, משתעשעת. כי אם כבר להיפגע אז למה לא בהנאה. אני מגיעה במהרה אל הבניין הישן והשקט שלי בנתניה, ועולה במדרגות עד לקומה הרביעית. אכן מפתיע איך המגורים בבניין הזה בלי מעלית, בדירה דווקא בקומה הרביעית, לא תרמו לירידה שלי במשקל. אבל גם את זה הפסקתי לספור, וכבר לפני שנים הפסקתי לעלות על המשקל. אני מסובבת את המפתח במנעול הדלת ונכנסת, שואפת אוויר עמוק לריאותיי. משום מה רק בדירה שלי אני מצליחה לנשום כמו שצריך. לא בטוחה אם זה בגלל הקומה שבה היא נמצאת, או בגלל שהיא המקום הבטוח שלי. כל החלונות בדירה פתוחים, דרכם נכנס האור הכתום של סוף היום, ואוויר מעט מלוח מהקרבה לחוף ממלא את הדירה. סך הכול דירת חדר וחצי פשוטה, אבל היא הדירה שלי, ויותר מכול יש לה הרגשה של בית. אני מסתכלת על השעה מהבהבת לי מהממיר של יס וממהרת להיכנס למקלחת. אין לי הרבה זמן להוריד ממני את שכבת היום המעייף הזה, ולשים שכבה חדשה ורעננה של אישה סקסית ושופעת. אני פותחת את הברז של ראש המקלחת על האופציה הכי חמה, ונותנת למים לזרום בעודי פושטת חולצה שחורה וג’ינס קרעים. ברגע שהאדים מתחילים למלא את חדר המקלחת, אני נכנסת ונותנת למים הרותחים לשטוף אותי. דקות ארוכות אני נותנת להם לזרום. הסבון כבר מזמן ירד בביוב, אפילו הקצף שעל הרצפה לא נשאר, אבל אני מרשה לעצמי להישאר עוד זמן מה מתחת למים. רק כשאני מרגישה שהשיער שלי מתחיל להיסדק לאחר שטיפת המרכך אני סוגרת את הברז ויוצאת. אני מנגבת את האדים מהמראה הגדולה מעל הכיור, זאת לא מסתירה דבר, ומביטה בה. לפני שאני לוקחת את המגבת מהמתלה ובוחנת את גופי העירום בעיניי החומות, אני נותנת למים לטפטף וליפול ממני. עורי אדום מחום המים, מה שמוכיח כי המקלחת שעשיתי הייתה טובה. שדיי אשר מצליחים למלא קאפ של דאבל די נופלים מטה, והפטמות הוורודות שלי, רכות מחוסר גירוי, מביטות אל הרצפה. החזה הנופל לא מצליח לכסות את הבטן המלאה והגלגלים שהיא יוצרת סביב גופי. אני נוגעת בבטני וצובטת את הצמיגים שלי. עורי רך וגמיש, בעוד השומן בקצה הצביטה מעט קשה. ירכיי גדולות ומלאות גם הן, ואל האיבר שלי מוביל משולש רך ומגולח. תחת זרועותיי יש ‘כנפיים’ מתדלדלות שתמיד גורמות לי לחשוב פעמיים לפני שאני שמה גופייה. כשאנשים מדברים על נשים מלאות תמיד עולה תמונה של אישה סקסית בעלת גוף בצורה של שעון חול. החזה שלה שופע ומוצק והתחת שלה גדול בהתאם. הלוואי שיכולתי להגיד כי אני אחת מהנשים האלו, אבל אני לא. לבטן שלי יש נטייה לעבור את החזה שלי. התחת שלי בהחלט גדול כמו שאר גופי, אבל הוא לא מחובר למותניים קטנטנים, ובכלל כל האיברים שלי גדולים בהתאמה. כעבור מספר דקות אני מחליטה לסיים את סאגת הבחינה המדוקדקת של גופי, ולוקחת את המגבת מהמתלה. אני מנגבת את שאריות המים שנשארו על העור ודואגת לנגב גם את הלחות מתחת לחזה. אני שמה חזיית תחרה אדומה שריח כביסה עוד אופף אותה, וחוטיני אדום בהתאם. מצחיק שאני משקיעה כל כך בלבנים שהוא בכלל לא יזכה לראות. מעל לכול אני שמה חולצת טי לבנה שגדולה עליי בכמה מידות ומצליחה לכסות את כל הקימורים שלי, הרצויים והלא רצויים יחד. אני משפריצה בושם מתקתק על צווארי וידיי ומורחת אותו על עורי. אני שמה קרם בשערי השחור ומסרקת אותו, תוך כדי שאני מפעילה לעברו פן בחום גבוה. כשהוא יבש מספיק, אני מסרקת אותו שוב ומסדרת אותו לצורת הקארה החלק המקורי שלו. שנייה לפני שאני שומעת את הדפיקה בדלת, אני עוד מספיקה לתת שפריץ של מי גוף מתקתקים בהתאם לבושם. אני ממהרת אל הכניסה ברגליים יחפות ופותחת את הדלת בחיוך. הדלת הפתוחה חושפת בפניי גבר נאה, בגובה מטר שמונים, בעל עור ברונזה מושלם. את פניו מעטרים זיפים שכבר הספיקו לצמוח מהבוקר. עיניו הירוקות אינן מביטות בי אלא הישר אל תוך הדירה, והוא אינו מחכה להזמנה על מנת להיכנס. אני סוגרת אחריו את הדלת ונועלת. אני שמה לב לפי כתמי הזיעה על חולצתו שלא טרח להתקלח, ולפי מכנסי השורט שלו שהוא חזר מאימון כדורסל. הוא נוחת על הספה שלי בסלון בחבטה, בוהה בטלוויזיה הדלוקה מולו על ערוץ החדשות. אני נכנסת למטבח וחוזרת לסלון עם שתי כוסות מים קרים. לפני שאני מתיישבת אני מגישה לו את שלו, ואת שלי שמה על השולחן. “תודה,” הוא ממלמל ולוגם מעט. אני מחייכת אליו. הוא עדיין בוהה בטלוויזיה בעיניים ריקות. אני לוקחת את הכוס הקרה מידו ומניחה אותה על שולחן הקפה הקטן. אני שמה את כף ידי על הירך שלו, ולאט לאט גוררת אותה מעלה אל מתחת למכנסיים שלו ואל עבר איברו. אני רואה את הגוף שלו מתחיל להגיב למגע שלי, והוא מתרווח עוד יותר על הספה. מתן מסובב אליי את ראשו ומביט בי לראשונה מאז שדפק בדלת. הוא מרים את כף ידו הגדולה אל עבר הפנים שלי ומניח אותה בחמימות על הלחי שלי. לפני שאני מספיקה להתרפק על המגע, האגודל שלו שנמצא קרוב לשפתיי, מתקרב יותר אל פי ונכנס אליו. הוא נושך את שפתו התחתונה ואני רואה את העונג מתחיל לעלות על פניו... בתנועה מהירה הוא מפשיל לברכיו את המכנסיים והבוקסר שלו, וחושף את איברו הארוך, המעוטר שיער. הוא מחזיר את אגודלו לתוך פי, ואני מבינה מיד את הסימן. אני תופסת ביד ימין את האיבר המחוספס שלו ומתחילה ללטף אותו, ביד שמאל אני נעזרת על מנת לרדת על ברכיי. מאיברו עולה מעט ריח חמוץ, וכרגע אני מאוד מצטערת שהוא לא התקלח קודם, אך אני בולעת את הרוק ומתחילה בעבודה. הפה שלי עוטף אותו ואני מגייסת את כל כמות הרוק האפשרית על מנת לעשות עבודה מוצלחת. אני מתחילה להזיז את הפה שלי מעלה ומטה, מכניסה את כל אורכו עד עומק הגרון. אלה רגעים שבהם אני שמחה שאין לי רפלקס הקאה. רוב ילדותי שנאתי את זה, בעיקר בתקופות שבהן ניסיתי להיות בולמית. למזלי אף אחד מהניסיונות שלי לא צלח. אני מנסה לגרש את המחשבות מהראש ולהתמקד במתן. אני מרימה אליו את עיניי ומבחינה כי ראשו מוטל אחור ועיניו עצומות. הוא מתנשף בכבדות, וכל תשומת הלב שלו מופנית אל הרגשת הפה שלי סביב הזין שלו. אני ממשיכה ומגבירה את קצב התנועות שלי. מוסיפה את הלשון שלי, מלקקת את כל אורכו של האיבר, ואת הכיפה בקצה. אני מרגישה את כף ידו מונחת על קצה ראשי, ואת שערותיי נמשכות עם אחיזתו. מתן דוחף את ראשי מטה וגורם לי להגביר שוב את הקצב. אני מרגישה שהוא מגיע לקצה הפורקן שלו, ואז את המליחות מתפרצת בפי. אני מחכה מספר שניות עד שהוא מתרוקן לחלוטין לפני שאני מושכת את פי ממנו, לוקחת את כוס המים שלי אותה מילאתי רק עד החצי, ויורקת את כל הזרע לתוכה. “יום אחד אני אגרום לך לבלוע.” מתן מחייך אליי בעיניים מצומצמות. אני מתרוממת, שמחה על ההחלטה העיצובית שלי לשים שטיח בסלון ומתיישבת חזרה לידו על הספה. “הא כן? ואיך תעשה את זה בדיוק?” אני שואלת אותו בחיוך, מתקרבת אליו מעט ורומזת שיניח עליי את זרועו. את הרמיזה הוא לא קולט או שהוא בוחר להתעלם ממנה. “אני פשוט אוודא שאין לך איפה לירוק.” הוא מרים את אצבעו לסנטרי ונותן לו דחיפה קלה בחיבה. אני מושכת בכתפיי ומעלה על פניי הבעה כאילו לא אכפת לי. אם הוא רק היה יודע כמה אני מחושבת ומתוכננת מספיק על מנת למנוע מהמצב הזה אי פעם לקרות. מתן מרים בחזרה את הבוקסר והמכנסיים שלו ונאנח בסיפוק. “אני אמלא מצברים, ואז אדאג לך,” הוא מודיע, לוקח את כוס המים שלו ושותה את כולה. “הממ... איך אתה מתכוון לדאוג לי?” אני מחייכת אליו חיוך שובב ומתגרה. מתן מחייך אליי חיוך רחב, מקרב את שפתיו אל אוזני ולוחש בקול מסוקס, “אני אזיין אותך הכי חזק שאי פעם זיינו אותך,” הוא מספר לי. הו כמה מפתה, אני חושבת לעצמי בציניות, ואליו אני מחייכת חיוך ממזרי. או שהוא לא כזה חזק בדיבור מלוכלך, או שהוא כבר לא עושה לי את זה. בכל מקרה, אני לא באמת מבינה למה אני ממשיכה לקרוא לו לכאן בכל הזדמנות אפשרית. הרבה שכל אין בראש היפה שלו ואם יש הוא לא ממהר לחשוף לי אותו. אני חושבת שמגיע לי יותר, כאילו אולי מגיע לי יותר. בעצם אני לא כל כך בטוחה מה מגיע לי, ואם בכלל מגיע לי.