אהבת חורף

ברוקלין

בשלהי דצמבר 2015 בושש החורף לבוא. חג המולד, על צלצול הפעמונים הטורדני שלו, הגיע, והבריות הוסיפו להתהלך בשרוולים קצרים ובסנדלים, מהם מברכים על השיבוש בעונות השנה ואחרים חוששים מההתחממות הגלובלית, בשעה שבאדני החלונות הופיעו עצי חג מלאכותיים, מרוססים באבקת כסף, שבלבלו את הסנאים והציפורים. שלושה שבועות אחרי שהחלה השנה החדשה, כאשר איש כבר לא הרהר בפיגור הזה של לוח הזמנים, התעורר הטבע לפתע, מחה את קורי השינה של הסתיו והוריד סופת שלג, עזה מכל מה שנחרת בזיכרון הכלל.

באחד המרתפים של פּרוֹספֵּקט הַייתס, כוך של בטון ולבנים, שבכניסתו נערמה תלולית של שלג, לוסיה מָראס קיללה את הקור. היא ניחנה באופי הסטואי של בני ארצה: היא היתה רגילה לרעידות אדמה, לשיטפונות, לנחשולי גלים הרסניים ולשערוריות פוליטיות. אם שום אסון לא התרחש בתוך פרק זמן סביר, היא החלה לדאוג. למרות זאת, דבר לא הכין אותה לחורף סיבירי זה, שהגיע לברוקלין בטעות. הסופות הצ'יליאניות הגבילו עצמן לרכס הרי האנדים ולדרום העמוק, לארץ האש, מקום שבו היבשת נחלקת לאיים שוממים חשופים למטחי הרוח הדרומית, הקור מקפיא את העצמות והחיים קשים מנשוא. לוסיה באה מסנטיאגו, שיצאו לה מוניטין בלתי-מוצדקים של מזג אוויר נוח, עיר שבה החורף קר ולח והקיץ יבש ולוהט. העיר כלואה בין הרים ארגמניים, שפעמים מכוסים בשלג, ואז האור הטהור ביותר בעולם משתקף בצוקים אלה של לובן מסנוור. לעתים נדירות יורד על העיר ענן אבק חיוור ונוגה, כמו אפר, שאינו מספיק להלבין את הנוף העירוני לפני שהוא נמוג ונהפך לבוץ ורפש. רק מרחוק מנצנץ השלג כמו במנסרה.

בכוך שלה בברוקלין, מטר אחד מתחת לפני הרחוב ועם חימום גרוע, השלג היה סיוט. הזגוגיות המצופות כפור לא אפשרו את חדירת האור מבעד לחלונות הקטנים, בדירה שררה עלטה, והנורות העירומות המשתלשלות מהתקרה כמעט לא האירו אותה. המגורים הכילו רק את המעט ההכרחי, ערבוביה של רהיטים מרופטים מיד שנייה או שלישית וכלי מטבח אחדים. בעל הבית, ריצ'רד בָּאוּמַסטֶר, לא התעניין לא בתפאורה ולא בנוחיות.

הסופה פרצה ביום שישי, עם שלג כבד ורוח עזה, שהצליפה בשוטים על הרחובות השוממים למחצה. העצים התכופפו, והכפור המית את הציפורים ששכחו לנדוד או למצוא מחסה, לאחר שהחמימות החריגה של החודש הקודם הונתה אותן. כאשר החלו בתיקון הנזקים, התמלאו משאיות האשפה בשקים של דרורים שקפאו. התוכים המסתוריים של בית העלמין של ברוקלין, לעומת זאת, ניצלו מהסערה, כפי שהיה אפשר להיווכח כעבור שלושה ימים, כאשר הופיעו מחדש ללא פגע, מנתרים בינות לקברים. מאז יום חמישי, שדרי הטלוויזיה, באותה ארשת פנים חמורה ובאותם קולות מלאי התרגשות שבהם דיווחו על טרור בארצות רחוקות, חזו את מזג האוויר ביום המחרת וסיפרו על אסונות שאירעו בסוף השבוע. בניו יורק הוכרז מצב חירום, ודיקן הפקולטה שבה עבדה לוסיה, בהתקף של זהירות, הורה להימנע מלבוא להרצאות. כך או אחרת, לוסיה היתה מתקשה להגיע למנהטן.

היא ניצלה את יום החופש הבלתי-צפוי והכינה קדירה של לֵבַנטָמוּאֶרטוֹס, הנזיד הצ'יליאני שמעודד את הנפש השרויה במצוקה ואת הגוף הסובל ממחלות. לוסיה שהתה זה יותר מארבעה חודשים בארצות הברית וניזונה מהקפטריה של האוניברסיטה ללא חשק לבשל, פרט לכמה הזדמנויות, שבהן נתקפה געגועים או שהתכוונה לחגוג חברוּת כלשהי. בשביל התבשיל הביתי הזה הכינה מרק סמיך ומתובל היטב, טיגנה בצל ובשר, בישלה בנפרד ירקות, בהם תפוחי אדמה ודלעת, ולבסוף הוסיפה אורז. היא השתמשה בכל הסירים, והמטבח הפשוט בדירת המרתף נראה כמו אחרי הפגזה, אולם התוצאה הצדיקה את המאמץ והפיגה את תחושת הבדידות שהשתלטה עליה כאשר פרצה הסערה. הבדידות הזאת, שקודם לכן הגיעה בלי להודיע, כמו אורח בלתי-קרוא, הוגלתה לפינה הרחוקה ביותר של הכרתה.

באותו לילה, בעוד הרוח משתוללת בחוץ, עורמת ערימות של שלג ומתפרצת בעזות פנים דרך סדקי התריסים, חשה לוסיה את הפחד המצמית מהילדות. היא היתה בטוחה במאורה שלה; הפחד שלה מפני איתני הטבע היה מופרך, לא היה טעם להטריד את ריצ'רד, פרט לכך שהוא היה האדם היחיד שאליו יכלה לפנות בנסיבות האלו, מאחר שהתגורר בקומה מעליה. בתשע בערב נכנעה לצורך לשמוע קול אנוש וצלצלה אליו.

"מה אתה עושה?" שאלה אותו, מנסה להסתיר את חרדתה.

"מנגן בפסנתר. הרעש מפריע לך?"

"אני לא שומעת את הפסנתר שלך. הדבר היחיד ששומעים כאן למטה הוא הסופה של סוף העולם. זה מצב רגיל כאן, בברוקלין?"

"מפעם לפעם החורף יכול להיות קשה, לוסיה."

"אני מפחדת."

"ממה?"

"סתם פחד, לא משהו מסוים. אני מניחה שיהיה טיפשי לבקש ממך לבוא ולשמש לי לחברה לזמן-מה. הכנתי תבשיל קדירה, מין מרק צ'יליאני."

"צמחוני?"

"לא. טוב, לא משנה, ריצ'רד. לילה טוב."

"לילה טוב."

היא לגמה מעט פּיסקוֹ וטמנה את ראשה מתחת לכר. שנתה היתה טרופה, מדי חצי שעה התעוררה מאותו חלום מקוטע, שבו היא טובעת בתוך מסה סמיכה וחמוצה, כמו יוגורט.

בשבת המשיכה הסופה במהלכה ההרסני לעבר האוקיינוס האטלנטי, אבל בברוקלין עדיין שרר מזג אוויר גרוע, קר ומושלג, ולוסיה לא רצתה לצאת, משום שרחובות רבים עדיין היו חסומים, אם כי מלאכת פינוי השלג החלה כבר בבוקר. יהיה לה פנאי למכביר לקרוא ולהכין את ההרצאות שלה לשבוע הקרוב. בשידורי מזג האוויר ראתה כי הסופה ממשיכה לזרוע הרס בכל מקום שבו היא עוברת. היא היתה מרוצה מהתחזית של שלווה, ספר טוב ומנוחה. בבוא הזמן תשיג מישהו שיבוא לפנות את השלג מפתח ביתה. זאת לא תהיה בעיה, ילדי השכונה כבר הציעו לעשות זאת תמורת כמה דולרים. היא היתה אסירת תודה למזלה הטוב. היא שמה לב שהיא מרגישה בנוח במגוריה במאורה הקודרת בפרוספקט הייתס, בסופו של דבר המקום לא כל כך גרוע.

לפנות ערב, קצת משועממת מההסגר, חלקה את המרק עם מַרסֵלוֹ, הצ'יוואווה שלה, ולאחר מכן השתרעו שניהם על מיטת הקפיצים, על גבי מזרן מלא גושים, מתחת לערימה של שמיכות, לצפות בכמה פרקים בסדרת מתח על רציחות. הדירה היתה קפואה, ולוסיה נאלצה לחבוש כובע צמר ולעטות כפפות.

בשבועות הראשונים, כאשר הכבידה עליה ההחלטה לעזוב את צ'ילה, שם לפחות יכלה לצחוק בספרדית, מצאה נחמה בַּוודאות שהכול משתנה. האומללות של יום אחד תהיה היסטוריה עתיקה ביום שלמחרת. למען האמת, הספקות לא ארכו זמן רב; היא היתה עסוקה מאוד בעבודתה, היא טיפלה במרסלו, היא התיידדה עם חברים בעבודה ובשכונה, האנשים היו נחמדים אליה בכל מקום, ודי היה שתיכנס שלוש פעמים לאותה קפטריה כדי שיקבלו אותה כבת משפחה. הדעה הצ'יליאנית הרווחת שהינקים קרים התבדתה. האדם היחיד שנהג פחות או יותר בקרירות היה ריצ'רד באומסטר, בעל הבית שלה. טוב, לעזאזל איתו.

ריצ'רד שילם סכום נמוך מאוד תמורת הבית הזה בברוקלין, הבנוי לבֵנים חומות, כמו עשרות בתים אחרים ברובע, משום שקנה אותו מחברו הטוב ביותר, ארגנטינאי שירש במפתיע ירושה גדולה ונסע לארצו כדי לטפל בה. כמה שנים לאחר מכן, הבית הזה עצמו, אם כי מרופט יותר, היה שווה יותר משלושה מיליון דולר. הוא שכר אותו מעט לפני שהצעירים המקצוענים ממנהטן נהרו למקום, רכשו ועיצבו מחדש את הבתים הציוריים והעלו את המחירים באופן שערורייתי. קודם לכן היתה השכונה אזור של פשע, סמים וכנופיות, איש לא העז להתהלך "שם" בלילה, אבל כשריצ'רד הגיע, המקום כבר היה אחד האזורים הנחשקים ביותר במדינה, למרות תלוליות האשפה, העצים החשופים והחצרות המלאות גרוטאות. לוסיה יעצה לריצ'רד בבדיחות הדעת שימכור את גרמי המדרגות המתפרקים ואת הדלתות חסרות התועלת ויעבור לאחד האיים הקריביים להזדקן שם כמו בן מלוכה, אולם ריצ'רד היה גבר בעל נפש קודרת, שהפסימיזם הטבעי שלו ניזון מהתלאות ומחוסר הנוחות של בית שיש בו חמישה חדרים ריקים רחבי ידיים, שלושה חדרי אמבטיה ללא שימוש, עליית גג אטומה וקומה ראשונה שתקרותיה כה גבוהות, עד שהיה צורך בסולם טלסקופי בשביל להחליף את הנורות בנברשת.

ריצ'רד באומסטר היה הבוס של לוסיה באוניברסיטה של ניו יורק. היא היתה חתומה על חוזה בן שישה חודשים כמרצה אורחת. משהסתיים הסמסטר, חייה נראו לה ריקים, והיא נזקקה לעבודה חדשה ולמקום מגורים חדש, עד שתחליט על הצעד הבא בחייה. במוקדם או במאוחר היא תחזור לצ'ילה, לסיים שם את חייה, אבל עוד חזון למועד. מאז שבתה דניאלה השתקעה במיאמי והקדישה את עתותיה לביולוגיה ימית, והיתה כנראה מאוהבת ותכננה להישאר שם, איש לא חיכה לה בארצה. היא ביקשה ליהנות משנות הבריאות שנותרו לה לפני שתכריע אותה התשישות. היא רצתה לחיות מחוץ לארצה, מקום שבו העסיקו אותה המטלות היומיומיות ולבה היה שלֵו יחסית, משום שבצ'ילה העיק עליה משקלם של המוּכר והידוע, של השגרה ושל המגבלות. בצ'ילה הרגישה כמי שנידונה להיות זקנה בודדה, רדופה זיכרונות רעים חסרי ערך, ואילו מחוצה לה עשויות להיות הפתעות והזדמנויות.

היא קיבלה את ההצעה ללמד במרכז ללימודי אמריקה הלטינית והאיים הקריביים כדי שתוכל להתרחק לזמן-מה מהשגרה שהכירה ולהיות קרובה יותר לדניאלה. וגם, עליה להודות, משום שריצ'רד אתגר אותה. היא בדיוק סיימה פרשת אהבה נכזבת וחשבה שריצ'רד יוכל לרפא אותה, שבאמצעותו תשכח סופית את חוּליאן, אהבתה האחרונה, היחיד שהשאיר בחייה עקבות כלשהם מאז גירושיה בשנת 2010. בשנים שחלפו מאז נוכחה לוסיה לדעת כמה מעטים הם המאהבים האפשריים עבור אישה בגילה. עד שהופיע ריצ'רד היו לה כמה הרפתקאות שלא מן הראוי אפילו להזכיר. היא הכירה אותו לפני יותר מעשר שנים, כאשר היתה נשואה, ומאז נמשכה אליו, אם כי לא יכלה להצביע על הסיבה לכך. אופיו היה מנוגד לאופייה, ובכל הנוגע לכישורים אקדמיים, היה להם רק מעט מאוד במשותף. מפעם לפעם נפגשו בהרצאות, בילו שעות בשיחה על עבודתם וקיימו התכתבות שוטפת, בלי שהוא הראה שום רמז לעניין רומנטי. פעם אחת רמזה לו לוסיה משהו, בצעד מאוד לא אופייני לה, שכן לא היתה בה הנועזות של הנשים הגנדרניות. הארשת המהורהרת והביישנית של ריצ'רד היתה מפתה מאוד לפני שהגיעה לניו יורק. היא סברה שגבר כמוהו ודאי רציני ומעמיק, בעל רוח אצילית, ושמי שיצליח להתגבר על המכשולים שהוא זורע על הדרך לכל קרבה אינטימית ראוי לכל פרס.

בגיל שישים ושתיים, לוסיה עדיין טיפחה חלומות של נערה, זה היה מחויב המציאות. צווארה היה מקומט, עורה יבש וזרועותיה מדולדלות, ברכיה כאבו, והיא השלימה עם גזרתה המתרחבת, שכן חסרה לה המשמעת הדרושה להתמודד עם ההתנוונות באמצעות ספורט. השדיים נשארו צעירים, אך הם לא היו שלה. היא נמנעה מלראות את עצמה עירומה, משום שהרגישה הרבה יותר טוב כשהיתה לבושה; היא ידעה אילו צבעים ואילו סגנונות מתאימים לה ובחרה בהם בקפידה; היא יכלה לרכוש מלתחה שלמה בתוך עשרים דקות, בלי שדבר יסיח את דעתה ולו רק מתוך סקרנות. המראָה, וכך גם התצלומים, היו האויב המוצהר, משום שהראו אותה דוממת וחשפו את הפגמים בלי חמלה. היא האמינה שכוח המשיכה שלה, אם היה לה, היה בתנועה. היא היתה גמישה ובעלת חן מסוים שטיבו אינו ברור, משום שלא טיפחה אותו בשלמות; היא היתה עצלה וגרגרנית כמו פילגש, ואילו היה צדק בעולם, היתה שופעת בשר. אבל אבותיה היו איכרים עניים מקרואטיה, אנשים עמלים ומן הסתם מזי רעב, שהורישו לה חילוף חומרים מוצלח. תמונת הדרכון שלה, חמורת סבר ומביטה נכוחה, היתה כשל סוהרת סובייטית, כמו שהתלוצצה בתה דניאלה, אולם איש לא ראה אותה כך: היו לה פנים מלאות הבעה והיא ידעה להתאפר.

בסך הכול היא היתה מרוצה מהופעתה והסתגלה לשינויים הבלתי-נמנעים בחלוף השנים. גופה הזדקן, אולם בתוכה הוסיפה להיות הצעירה של פעם. ובכל זאת, היא לא יכלה לדמות לעצמה את הזקנה שהיא עתידה להיות. שאיפתה למצוץ את הצוף מהחיים הלכה והתעצמה ככל שעתידה התקצר, וחלק מהתלהבותה היה האשליה הריקה מתוכן, שהתנפצה אל המציאות של היעדר הזדמנויות למצוא מאהב. היא השתוקקה לסקס, לרומנטיקה ולאהבה. את העניין הראשון השיגה מפעם לפעם, השני היה שאלה של מזל, והשלישי מתנה משמים שכנראה לא תיפול בחלקה, כמו שאמרה לא פעם לבתה דניאלה.

לוסיה הצטערה על שסיימה את יחסיה עם חוליאן, אולם מעולם לא התחרטה. היא השתוקקה ליציבות, בזמן שהוא, למרות שבעים שנותיו, עדיין העדיף לעבור מאהבה אחת לאחרת, כמו יונק הדבש. למרות עצותיה של בתה, שדגלה במעלותיה של אהבה חופשית, היא לא יכלה לקיים יחסים אינטימיים עם מישהו שחושב על נשים אחרות. "מה את רוצה, אמא? להתחתן?" לגלגה עליה דניאלה כאשר נודע לה שאמה ניתקה את הקשר עם חוליאן. "לא, אבל אני רוצה אהבה שלמה, להנאת הגוף ולשלוות הנפש." היא רצתה לאהוב ולהיות נאהבת. היא רצתה שיקבלו אותה בלי שתיאלץ להסתיר דבר ולהעמיד פנים, להכיר את האחר לעומק ולקבל אותו באותו אופן. היא רצתה מישהו שתוכל לבלות איתו את הבקרים של ימי ראשון במיטה בקריאת עיתונים, מישהו להחזיק בידו בקולנוע, לצחוק בחברתו משטויות ולהתווכח על דעות. היא כבר לא חשקה בהרפתקאות חולפות.

היא התרגלה למרחב שלה, לשקט שלה ולבדידותה; הבינה שיקשה עליה לחלוק את מיטתה, את חדר האמבטיה ואת ארון הבגדים שלה, וכי שום גבר לא יוכל לספק את כל צרכיה. בנעוריה האמינה כי ללא אהבה זוגית היא עצמה בלתי-שלמה, שחסר לה דבר-מה חיוני. כשהתבגרה היתה אסירת תודה על השפע שהתברכה בו. למרות זאת, מתוך סקרנות גרידא, חשבה להירשם לאתר פנויים-פנויות באינטרנט. אך היא דחתה מיד את הרעיון, משום שדניאלה היתה בזה לו ממיאמי. חוץ מזה היא לא ידעה איך להירשם ולהיראות פחות או יותר מושכת בלי לשקר. היא הניחה שכך מרגישים גם האחרים, וכי כולם משקרים.

הגברים שהתאימו לה מבחינת גילם ביקשו לעצמם נשים צעירות מהם בעשרים או בשלושים שנה. זה היה מובן, גם היא לא היתה רוצה זקן חלשלוש מדולדל איברים כבן זוג והעדיפה גבר צעיר יותר. לדעתה של דניאלה, חבל שהיא איננה ביסקסואלית, כיוון שיש די והותר נשים צעירות שוות, עם חיים פנימיים, במצב גופני ונפשי טוב, שהן הרבה יותר מעניינות מרוב האלמנים או הגרושים הפנויים בני השישים והשבעים. לוסיה הודתה במגבלותיה בתחום הזה, אך סברה כי מאוחר מדי להשתנות. מאז גירושיה היו לה הרפתקאות חולפות עם חבר זה או אחר אחרי כמה לגימות בדיסקוטק, או עם אלמוני שפגשה בטיול או במסיבה. לא משהו שראוי לדבר עליו, אולם הן עזרו לה להתגבר על הבושה שבהסרת הבגדים מול עיניו הבוחנות של גבר. הצלקות בחזה היו נראות לעין, ושדיה הבתוליים כמו של כלה אפריקאית עמדו בסתירה לשאר גופה. הם היו לעג למבנה גופה.

הרצון לפתות את ריצ'רד, שנראה לה מלהיב כאשר קיבל אותה לעבודה באוניברסיטה, נמוג בשבוע שבו שהתה במרתף שלו. במקום לקרב ביניהם, השכנוּת היומיומית הרחיקה אותם זה מזה בסביבת העבודה, ברחוב, במטרו, בפתח הבית. הידידות שנרקמה במפגשים הבינלאומיים ובהתכתבות אונליין, שקודם לכן היתה כה חמימה, התקררה אף היא כשהועמדה במבחן הקִרבה הפיזית. לא, ללא ספק לא יהיה לה רומן עם ריצ'רד באומסטר. חבל, משום שהוא היה גבר שקט, מהימן, שבחברתו לא היה לה אכפת להשתעמם. לוסיה היתה מבוגרת ממנו רק בשנה ושמונה חודשים, הפרש זניח, כמו שהיתה אומרת אילו הזדמן לה, אבל בסתר לבה הודתה שלעומתו היתה בעמדת נחיתות. היא חשה כבדה, המעיטה בערכה, היתה מתוסכלת מהבדלי הגובה ומפני שכבר לא יכלה לנעול נעליים גבוהות עקב בלי למעוד, כל העולם סביבה צמח לגובה. הסטודנטים שלה נדמו בעיניה יותר ויותר גבוהים, זקופים ואדישים, כמו ג'ירפים. נמאס לה להביט מלמטה על שערות החוטם של שאר האנושות. ריצ'רד, לעומת זאת, נשא את שנותיו בקסם המגושם של פרופסור השקוע בטרדות הלימודים.

ריצ'רד באומסטר, כפי שלוסיה תיארה אותו באוזני דניאלה, היה בעל קומה ממוצעת, שיער שופע למדי ושיניים טובות, גון עיניו נע בין אפור לירוק, תלוי בהבהוב האור במשקפיו ובמצב האולקוס שלו. לעתים רחוקות חייך סתם כך, אולם גומות החן שלו ושערו הפרוע שיוו לו ארשת צעירה, אף שהתהלך כשעיניו נעוצות בקרקע, עמוס ספרים, כורע תחת נטל דאגותיו. לוסיה לא יכלה לשער מה מטריד אותו, משום שהוא נראה בריא, הגיע לפסגת הקריירה האקדמית שלו, וכאשר יפרוש, יעמדו לרשותו אמצעים ליהנות מזקנה נוחה. המשא הכלכלי היחיד היה אביו, ג'וזף באומסטר, שהתגורר בבית אבות במרחק חמש-עשרה דקות מביתו ושאליו היה ריצ'רד מתקשר מדי יום ומבקר אותו פעמיים בשבוע. הגבר אמנם היה בן תשעים ושש, ישוב בכיסא גלגלים, אבל היו בו להט וצלילות מחשבה שקשה למצוא אצל רבים. הוא בילה את ימיו בכתיבת מכתבים לברק אובמה ובהם השיא לו עצות.

לוסיה חשדה שמאחורי הופעתו הקודרת של ריצ'רד הסתתרו טוב לב שופע ורצון להסוות את נכונותו לעזור בחשאי, מן הגשת מזון במטבח צדקה ועד להשגחה בהתנדבות על התוכים בבית הקברות. ריצ'רד כמובן חב את הצד הזה באופיו לאביו העקשן. ג'וזף לא היה מתיר לבנו להעביר את חייו בלי לאמץ איזה עניין צודק. בהתחלה היתה לוסיה מנתחת את אישיותו של ריצ'רד כדי למצוא בה מאפיינים שיַקנו לה את ידידותו, אולם משום שלא התלהבה מהגשת אוכל במטבח צדקה ולא מתוכים מכל סוג, הם חָלקו ביניהם רק את העבודה, ולוסיה לא מצאה דרך להשתלב בחייו של הגבר הזה. אדישותו של ריצ'רד לא פגעה בה, משום שבאותה מידה הוא לא נתן את דעתו לניסיונות ההתקרבות של עמיתותיה או של המוני הצעירות שבאוניברסיטה. חיי ההתנזרות שלו היו בגדר חידה, כמו אי אלה סודות חבויים, למשל כיצד היה יכול לחיות שישה עשורים בלי שום אתגרים נראים לעין, מוגן בשריון הארמדיל שלו.

היא, לעומת זאת, היתה גאה בדרמות שפקדו אותה בעָבָרה, ולגבי העתיד איחלה לעצמה קיום מעניין. מתוך עיקרון היא לא בטחה באושר, שגבל לדעתה בסגנון חיים שחוטא לטעם הטוב, והסתפקה בכך שתהיה פחות או יותר מרוצה. ריצ'רד חי תקופה ארוכה בברזיל והיה נשוי לצעירה חושנית, כפי ששיקף תצלום שלה שלוסיה ראתה, אולם נראה כי דבר מן החושניות של הארץ ההיא או של האישה ההיא לא דבק בו. למרות מוזרויותיו, ריצ'רד מצא חן בעיניה. לפי התיאור שנתנה לוסיה לבתה, ריצ'רד היה "בעל דם קל", כפי שנהוג לומר בצ'ילה על אדם שאפשר לאהוב בלי להתקרב אליו ובלי סיבה נראית לעין. "הוא טיפוס מוזר, דניאלה. תראי, הוא גר לבדו עם ארבעה חתולים. הוא עדיין לא יודע, אבל כשאני אסע מכאן הוא יצטרך לטפל במרסלו," הוסיפה. "חשבתי על זה הרבה. זה לא יהיה הפתרון הכי מוצלח, אבל אני לא אוכל להסתובב בעולם עם צ'יוואווה זקן."