אובססיה

פרק 1 29 באוגוסט, 1998

 

 

היא לא ידעה מה העיר אותה, ולא משנה כמה פעמים חיה מחדש את הלילה ההוא, או היכן רדף אותה הסיוט, בפרט הזה היא לא הצליחה להיזכר.

הקיץ הפך את האוויר לתבשיל רטוב ומבעבע, שהדיף ריח זיעה וירק מרקיב. המאוורר המזמזם שעל השידה שלה הניע אותו, אבל היא עדיין הרגישה שהיא ישנה אפופה באדים שעולים מהסיר.

בכל זאת, היא הייתה רגילה לכך, לשכב על גבי סדיני קיץ לחים, כשהחלונות פתוחים לרווחה אל מקהלת הצרצרים הבלתי נלאים ואל התקווה הקלושה שרוח, ולו קלה ביותר, תזחל פנימה ותפורר את המחנק.

החום לא העיר אותה, גם לא הרחש הקל של רעם מענני הסערה שהחלו להתקבץ במרחק. נעמי עברה משינה לערות בהרף עין, כאילו מישהו ניער אותה כהוגן וצעק את שמה באוזנה.

היא התיישבה במיטה בבת אחת, ממצמצת בחשכה, לא שומעת דבר פרט להמהום המאוורר, הצליל הגבוה של הצרצרים וקריאת הווו עצלה של ינשוף, חוזרת ונשנית. כל צלילי הקיץ בכפר שהכירה היטב כמו את קולה שלה, שום דבר שעשוי לגרום לנקישה המוזרה שבקעה מגרונה.

אבל כעת, ערה, היא חשה בחום כאילו היה מלמלה ספוגה במים חמים שעוטפת כל סנטימטר בגופה. היא הצטערה שאין זו שעת בוקר, כי אז הייתה חומקת החוצה לפני שמישהו יתעורר ומצננת את עצמה במימי הפלג.

תחילה מילוי מטלות, זה היה הכלל, אבל היה כל כך חם, עד כי דומה שיהיה עליה להסיט את האוויר כמו וילון כדי לצעוד קדימה. וזה יום שבת, לפחות כך יהיה כשיעלה הבוקר, ולפעמים אימא מרשה להגמיש מעט את הכללים בימי שבת – אם לאבא יש מצב רוח טוב.

ואז היא שמעה את רחש הסערה. בהנאה הזדחלה ממיטתה ונחפזה לגשת לחלון. היא אהבה סערות; את האופן שהרוחות התערבלו והסתחררו בין העצים ואיך שהשמיים נהיו מפחידים, כשברקים חתכו אותם והבזיקו.

ואולי הסערה הזאת תביא גשם ורוח ואוויר קריר יותר. אולי.

היא כרעה ברך על הרצפה, זרועותיה שלובות על אדן החלון, עיניה נעוצות בפיסת ירח שנראתה מטושטשת מבעד להבל החום ולעננים.

אולי.

היא ייחלה לכך – ילדה שימלאו לה שתים-עשרה בעוד יומיים ועדיין מאמינה בהתגשמות משאלות. סערה גדולה, חשבה, עם ברקים כמו קלשונים, סופה כמו אש תותחים.

והמון המון גשם.

היא עצמה את עיניה, הרימה את פניה אל-על, וניסתה לרחרח את האוויר. ואז, בחולצת סברינה-המכשפה-הצעירה, הניחה את ראשה על ידיה ובחנה את הצללים.

שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר, ומאחר שלא צריך לשלם על משאלות, ביקשה שיהיה זה בוקר יום הולדתה. היא כל כך רצתה אופניים חדשים, ופיזרה די והותר רמזים בקשר לזה.

כורעת על ברכיה, מייחלת לבוקר, נערה גבוהה ומגושמת, ששדיה עדיין לא צימחו, למרות שבדקה זאת מדי בוקר. החום ושיערה נדבקו לצווארה. נרגזת בשל כך, הרימה אותו והניחה לו ליפול מעבר לכתפה. היא רצתה לגזור אותו ממש קצר, כמו פיה בספר האגדות שסבא וסבתא שלה נתנו לה לפני שנאסר עליהם להתראות איתה.

אבל אביה אמר שבניגוד לבנים, ילדות אמורות לגדל שיער. אז אחיה זכה לתספורת קצרה במספרה של ויק בעיר, ולה לא נותרה ברירה אלא לאסוף לזנב סוס את שיערה בגוון הבלונדי.

אבל אז מסון נהיה טיפש ומפונק לטעמה בתור בן. לכבוד יום הולדתו התקינו לו לוח כדורסל וחישוק סל וקנו לו כדורסל וילסון אמיתי. הוא גם נדרש לשחק כדורסל בליגת הילדים – דבר שלפי הכללים של אבא נועד לבנים בלבד, ושמסון דאג שהיא לא תשכח – ובהיותו צעיר ממנה בעשרים ושלושה חודשים, דבר שהיא דאגה שהוא לא ישכח, לא נדרש לבצע מטלות רבות כמוה.

זה לא היה הוגן, אבל כשאמרה זאת, הוסיפו לה עוד מטלות והיא הסתכנה באובדן זכויות צפייה בטלוויזיה.

עם זאת, שום דבר מכל זה לא יזיז לה, אם רק תקבל את האופניים החדשים.

היא קלטה הבזק עמום – רק הבלחה של ברק, נמוך בשמיים, אמרה לעצמה. הסופה המיוחלת תגיע ותביא את הקרירות ואת המים. אם ירד גשם בלתי פוסק, היא לא תצטרך לעקור עשבים בגינה.

המחשבה על כך ריגשה אותה עד כדי כך שכמעט החמיצה את ההבזק הבא.

הפעם זה לא היה ברק, אלא אלומת אור של פנס.

המחשבה הראשונה שלה הייתה שמישהו מחטט, אולי מנסה לפרוץ. היא התחילה להזדקף, לרוץ לאבא שלה.

ואז היא ראתה שזה אבא שלה בחוץ. מתרחק מהבית לעבר קו העצים, צועד מהר ובבטחה לאור הפנס.

אולי הוא הולך לפלג לצנן את עצמו, אם גם היא תבוא, האם יתרגז? אם הוא במצב רוח טוב, הוא יצחק.

היא לא חשבה פעמיים, אחזה בסנדלים שלה, תחבה את הפנס הקטן לכיס ויצאה במהירות מחדרה, שקטה כעכבר.

היא ידעה אילו מדרגות חורקות – כולם ידעו – ומתוך הרגל נמנעה מלדרוך עליהן. אבא לא אהב שהיא או מסון מתגנבים למטה לשתות משהו אחרי שעת ההשכבה.

היא נעלה את הסנדלים רק כשהגיעה לדלת האחורית – ואז פתחה אותה מעט, לפני שתחרוק, ונדחקה החוצה. לשנייה חשבה שאיבדה את אלומת הפנס של אביה, אבל מייד זיהתה אותה שוב ועקבה אחריה. היא תישאר במרחק בטוח מאחורי אביה, עד שתדע בבירור מה מצב רוחו.

אבל הוא סטה מהפס הרדוד של הפלג, והעמיק לתוך היער שתחם את רצועת הקרקע ההיא.

לאן הוא הולך? הסקרנות דחפה אותה להמשיך הלאה, ניזונה מההתרגשות המצמררת של התגנבות ליער באמצע הלילה. הקולות וההבזקים מהרקיע רק הוסיפו להרפתקה.

היא לא ידעה פחד אף על פי שמעולם לא נכנסה לעומק היער – זה נאסר עליה. אימא שלה תחטיף לה אם תתפוס אותה, אז אסור לה להיתפס.

אבא שלה נע במהירות ובביטחון של מי שיודע לאן פניו. היא שמעה את מגפיו רומסים את העלים הכמושים שכיסו את השביל הצר, ושמרה על מרחק בטוח ממנו. לא כדאי שישמע אותה.

צווחה כבושה נשמעה והיא קפצה בבהלה. היא סכרה את פיה בידה להחניק צחקוק. זה רק ינשוף זקן שיצא לציד.

העננים נעו וכיסו את הירח. היא כמעט מעדה כשאצבעה נדקרה מסלע, ושוב הצמידה יד לפיה להחניק את אנחת הכאב.

אביה נעצר, וליבה החל להלום כמו תוף. היא התאבנה במקומה ובקושי נשמה. לראשונה חשבה מה תעשה אם הוא יסב את פניו לאחור וילך לעברה. היא לא תוכל לרוץ, פסקה, כי הוא בטוח ישמע את צעדיה. אולי היא תזחל הצידה, תתחבא בין השיחים. בתקווה שאין שם נחשים רדומים.

כשהוא המשיך ללכת, היא המשיכה לעמוד ללא נוע, מנסה לשכנע את עצמה לחזור לפני שתסתבך בצרות. אבל אור הפנס שלו משך אותה כמו מגנט.

הוא רעד רגע, עלה וירד בהיסוס. היא שמעה משהו מקרקש וחורק. צורם כמו הדלת האחורית.

ואז אלומת הפנס נעלמה.

היא עמדה בעובי היער החשוך, נושמת בקושי, קור מצמרר את עורה חרף האוויר החם, הכבד. היא פסעה פסיעה לאחור, ואז שתי פסיעות לפנים, כשדחף לרוץ כובש אותה.

שוב חשה נקישה בגרונה, כה חזקה שבקושי הצליחה לבלוע. והעלטה, העלטה האופפת כמו התלפפה סביבה. חזק מדי.

רוצי הביתה, רוצי. חזרי למיטה, עצמי את עינייך. הקול בראשה נשמע גבוה וצייצני וחד כמו זה של הצרצרים.

"חתולה פחדנית," לחשה, לופתת את זרועותיה לאזור אומץ. "אל תהיי חתולה פחדנית."

היא זחלה קדימה, מגששת כעת את דרכה. שוב העננים נעו, ובקרן הדקה של אור הירח היא ראתה צללית של בית הרוס.

כמו מבנה קטן, חשבה, שנשרף עד שנותרו ממנו רק זיזי היסודות וארובה ישנה.

הפחד המוזר החליק ונבלע בתחושת הקסם שהילכו עליה הצורות, הגוונים האפורים של כל זה, האופן שאור הירח שיחק על הלבנים החרוכות, על קורות העץ המושחרות.

שוב הצטערה על שאין זו שעת בוקר ואינה יכולה לראות הכול בצורה ברורה. אם תוכל לחמוק בחזרה לפה באור יום, המקום הזה עשוי להיות המקום שלה. מקום שתוכל להביא אליו את ספריה ולקרוא בלי שאחיה יציק לה. היא תוכל לשבת פה ולצייר או סתם כך לשבת ולחלום בהקיץ.

מישהו גר פה פעם, אז אולי יש כאן רוחות רפאים. המחשבה הזו העבירה בה צמרמורת. היא משתוקקת לפגוש רוח רפאים.

אבל לאן הלך אביה?

היא שוב חשבה על הקרקושים והחריקות. אולי זה כמו ממד אחר, והוא פתח אליו דלת ונעלם דרכו.

היו לו סודות; היא הניחה שלכל המבוגרים יש סודות. כאלה שגורמים להבעתם להתקשח אם שואלים אותם שאלה לא נכונה. אולי הוא חוקר עולמות, וככזה עבר דרך דלת קסמים לעולם אחר.

הוא לא ירצה שהיא תחשוב כך, כי עולמות אחרים – כמו רוחות רפאים ומכשפות צעירות – לא נמצאים בתנ"ך. אבל הוא לא ירצה שהיא תחשוב כך, כי זאת אמת.

היא הסתכנה ופסעה כמה פסיעות לפנים. ושמעה רק את הרעם מתגלגל קרוב יותר.

הפעם, כשאצבעה נלחצה, קריאת הכאב המהירה נפלטה מפיה ללא שליטה, והיא קפצה על רגל אחת עד שהצריבה נחלשה.

באור החיוור של הירח היא ראתה לא רק סלע, אלא גם דלת. דלת באדמה! דלת שתחרוק כשתיפתח. אולי דלת קסמים.

היא התכופפה על ארבע ומיששה אותה בידיה, ושבב עץ ננעץ בידה.

דלתות קסמים לא נועצות בך שבבי עץ, רק דלת ישנה למרתף סערה. אבל למרות שאכזבה דיכאה את רוחה כשמצצה את אצבעה הדואבת, עדיין זו הייתה דלת באדמה באמצע היער בבית קטן שרוף.

ואביה ירד דרכה פנימה.

האופניים שלה! אולי הוא החביא אותם שם, ועכשיו ירד להוציא אותם. מוכנה ששבב עץ נוסף יפצע אותה, הצמידה את אוזנה לדלת העץ הישנה, ועצמה חזק את עיניה כדי להיטיב לשמוע.

היא חשבה כי שמעה אותו מסתובב שם, והוא השמיע אנחות רמות. היא דמיינה אותו מרכיב את אופניה – החדשים, האדומים, הנוצצים. כפות ידיו הגדולות מחזיקות בכלי העבודה המתאים, והוא מסנן שריקה דרך שיניו כמנהגו כשהוא עובד.

הוא ירד לשם כדי להכין לה משהו מיוחד. היא לא תתלונן – במחשבותיה – על המטלות שלה במשך חודש שלם.

כמה זמן נדרש להרכיב אופניים? היא הייתה ממהרת לחזור הביתה, כדי שהוא לא יידע שהלכה בעקבותיו, אבל היא ממש, ממש, ממש רצתה לראות אותם. רק להציץ בהם.

היא התרחקה מהדלת, זחלה אל הבית השרוף, והשתופפה מאחורי הארובה הישנה. זה לא ייקח לו הרבה זמן; הוא יודע להשתמש בכלי עבודה. הוא יכול היה להחזיק עסק שיפוצים משלו, לו רק רצה בכך, ולעבוד רק בשביל חברת הכבלים כדי לפרנס את משפחתו.

זה מה שהוא אמר שוב ושוב.

היא הביטה בהבזק הברק – בקלשון הראשון שלו – והרעם שהתגלגל בעקבותיו היה רועש בהרבה מקודמיו. היא הייתה חוזרת הביתה, זאת האמת, אבל כעת לא יכלה לשוב. הוא עשוי לצאת בכל רגע ולתפוס אותה.

ואז לא תקבל שום אופניים אדומים חדשים ונוצצים ליום הולדתה.

אם הסערה תפרוץ, היא רק תירטב, זה הכול. זה יצנן אותה.

היא אמרה לעצמה שהוא בטח יהיה שם רק עוד חמש דקות, וכשהן חלפו, הוסיפה עוד חמש דקות. ואז חשה צורך להשתין. היא ניסתה להתאפק, להתעלם מכך, להחזיק מעמד, אבל בסוף היא נכנעה, זחלה הצידה, בחזרה לעצים.

היא גלגלה את עיניה, הפשילה את מכנסיה הקצרים והתכופפה, מפשקת את רגליה כך שלא יירטבו. ואז התנועעה עוד ועוד שלא תיזל אף טיפה כשתתרומם. בדיוק כשהחלה למשוך את מכנסיה מעלה נפתחה הדלת החורקת.

היא קפאה כשהמכנסיים סביב ברכיה, ישבנה החשוף עדיין קרוב לאדמה, מהדקת את שפתיה לעצור את הנשימה.

היא ראתה אותו בהבזק הבא של הברק, והוא נראה לה פראי. שיערו המסופר קצר כמעט לבן באור הסערה, עיניו כהות כל כך, ושיניו נחשפות בחיוך אכזרי.

היא הביטה בו, כמעט מצפה שיטיל את ראשו לאחור ויילל כמו זאב, ליבה הולם בפחד האמיתי שחשה אי פעם.

כשהוא שפשף את עצמו שם למטה, היא חשה שלחייה מתלהטות. ואז הוא סגר את הדלת בטריקה מהדהדת. הוא הבריח את המנעול בצליל חד וצורם שהעביר בה חלחלה. רגליה רעדו מהתנוחה המסורבלת כשהוא זרק עלים יבשים על הדלת.

הוא עמד עוד רגע, והברק הנוסף שהבזיק שטף אותה באור שהבהב גם על פניו, ושיווה להן מראה נוקשה. ראשו המסופר קצר מאוד נראה כמו גולגולת ועיניו הכהות כמו חורים חלולים.

הוא הסתכל סביב, ולרגע מבהיל היא פחדה שהוא מביט לעברה. האיש הזה, ידעה בתוך תוכה, יפגע בה; ישתמש בידיו ובאגרופיו נגדה כמו שמעולם לא עשה האב שעבד לפרנס את משפחתו.

היא כבשה יבבת חוסר אונים וחשבה: בבקשה, אבא, בבקשה.

אבל הוא הסתובב, ובצעדים ארוכים ובוטחים חזר בדרך שבא.

היא לא הניעה ולו שריר רוטט אחד עד ששמעה רק את שירת הליל ואת המשב הראשון של הרוח. הסערה התגלגלה לכיוון שלה, אבל אביה נעלם.

היא הרימה את תחתוניה, הזדקפה וניקתה את רגליה ממחטים ומקוצים.

כעת הירח נחבא לגמרי מאחורי העננים, ושום תחושת הרפתקה לא נמהלה באימה שחשה.

אבל עיניה הסתגלו לחשכה במידה שאפשרה לה למצוא את דרכה חזרה לדלת המכוסה בעלים. היא ראתה אותה רק משום שידעה על קיומה שם.

כעת שמעה את נשימותיה שלה, נישאות עם סחרור הרוח. האוויר היה קר, אבל היא דווקא רצתה חום. היא הרגישה קור בעצמותיה, קור של חורף, וידה רעדה כשהתכופפה לסלק את שכבות העלים.

היא נעצה את עיניה במנעול העבה והחלוד, שהבריח את דלת העץ הישנה. אצבעותיה מיששו אותו, אבל לעת עתה לא רצתה לפתוח אותו. היא רצתה להיות בחזרה במיטה שלה, שלמה ובטוחה. היא רצתה לגרש ממוחה את תמונת אביה, את אותה תמונה פראית שלו.

אבל אצבעותיה השתהו על המנעול, וכאשר הוא לא נענה לה, השתמשה בידיה. שיניה נקשו כשהוא נפתח בקושי.

אלה האופניים שלה, אמרה לעצמה חרף הכובד שהעיק על ליבה. אופני יום ההולדת האדומים והמבריקים שלה. זה מה שהיא תמצא.

אט-אט הזיזה את הדלת ושלחה מבט לחלל החשוך.

היא בלעה את רוקה במאמץ, הוציאה מהכיס את הפנס הקטן שלה, ולאור אלומתו ירדה מטה בסולם.

לרגע תקף אותה פחד כשדימתה לראות את פני אביה מופיעים בפתח עם ההבעה הפראית האיומה שראתה קודם. היא דימתה שהדלת נטרקת מעליה, והיא ננעלת בפנים. היא כמעט טיפסה בחזרה למעלה, אבל אז שמעה את היבבה.

היא קפאה על הסולם.

יש שם למטה בעל חיים. למה אביה מחזיק פה בעל חיים... אולי גור? האם זאת ההפתעה לכבוד יום הולדתה? הגור שתמיד רצתה, אבל לא הורשתה לאמץ. אפילו למסון לא יועיל אם יתחנן אליהם לגור.

דמעות עקצצו בעיניה כשקפצה מטה על הרצפה המלוכלכת.

היא תצטרך להתפלל למחילה על המחשבות האיומות שחשבה על אביה – מחשבות הן חטא בדיוק כמו מעשים.

היא הניעה את אלומת האור סביב, ליבה מלא פליאה ואושר – רגשות שלא תחוש שוב במשך זמן רב מאוד. אבל במקום הגור המייבב שדמיינה ראתה אישה.

עיניה של האישה היו פעורות ונצצו כמו זכוכית, כשדמעות זלגו מהן. היא השמיעה קולות איומים מבעד לנייר הדבק שהודק לפיה. שריטות ומכות הותירו סימנים טריים על פניה ועל צווארה.

היא לא לבשה בגדים, שום בגד כלשהו, אבל לא ניסתה לכסות את עצמה.

לא יכלה לכסות את עצמה. ידיה היו קשורות בחבל – מדממות מהפצעים על פרקיהן – שהיה קשור לעמוד מתכת מאחורי המזרן הישן שעליו שכבה. רגליה היו קשורות גם הן, בקרסוליים, ומפושקות לרווחה.

הקולות האיומים שבקעו מגרונה של האישה לא פסקו והלמו באוזניה, כיווצו את בטנה של נעמי.

כשרויה בחלום התקדמה נעמי לפנים. כעת נשמעה שאגה באוזניה, כאילו נשארה מתחת למים זמן רב מדי ואינה מצליחה לעלות ולצוף מעליהם. פיה היה כה יבש עד כי המילים שרטו את גרונה.

"אל תצעקי. את לא יכולה לצעוק, בסדר? הוא עלול לשמוע אותך ולחזור. בסדר?"

האישה הנהנה, ועיניה הנפוחות מדמעות הביעו תחנונים.

נעמי תחבה את ציפורניה מתחת לנייר הדבק. "את חייבת להיות בשקט," אמרה בלחש בעוד אצבעותיה רועדות. "בבקשה תהיי בשקט," ביקשה ומשכה את נייר הדבק.

התלישה השמיעה קול נוראי והותירה סימן אדום, אבל האישה לא צעקה.

"בבקשה." קולה נשמע כמו ציר חורק. "בבקשה, עזרי לי. בבקשה, אל תשאירי אותי פה."

"את צריכה לצאת. את חייבת לברוח." נעמי החזירה את מבטה אל דלת המרתף. מה אם הוא יחזור? הו, אלוהים, מה אם הגבר האכזרי שנראה כמו אביה יחזור.

היא ניסתה לפרום את הקשרים בחבל, אבל הם היו מהודקים מדי. היא שפשפה את אצבעותיה בתסכול, ואז פנתה הצידה והאירה סביב בפנס.

היא ראתה בקבוק משקה אלכוהולי – שהיה אסור בביתם לפי חוקי אביה – ועוד חבל מגולגל לשעת צורך. היו שם גם שמיכה ישנה, פנס, כתבי עת שעל כריכתם תצלומי נשים עירומות, מצלמה, ו-לא, לא, לא... הקירות היו מכוסים בתמונות של נשים, שכמו האישה הזאת היו גם הן עירומות וכפותות, מדממות ופוחדות.

נשים שבהו בה בעיניים מתות.

היא ראתה גם כיסא ישן, פחיות וצנצנות של מזון על מדף שהיה מחובר לקיר. ערמה של סמרטוטים – לא בגדים אלא בגדים קרועים – מוכתמים בדם.

היא הריחה את הדם.

וסכינים. כל כך הרבה סכינים.

נעמי אטמה את מוחה, אטמה את עצמה לכול, נטלה את אחת הסכינים והחלה לחתוך את הקשר.

"את חייבת להישאר שקטה, תהיי בשקט."

הסכין פצעה את בשרה של האישה, אבל זו לא צעקה.

"מהר, בבקשה מהרי. בבקשה, בבקשה." היא כבשה אנחה כשזרועותיה שוחררו ורעדו כשניסתה להוריד אותן לצדי גופה. "זה כואב, הו אלוהים, זה כואב."

"אל תחשבי על זה, פשוט אל תחשבי על זה. כשחושבים זה כואב יותר." זה כואב, כן, כואב לחשוב, אז היא לא תחשוב על הדם, על התמונות, על הערמה האיומה של הבגדים החתוכים.

נעמי החלה לחתוך את החבל שנקשר על קרסולי האישה. "איך קוראים לך?"

"אני אשלי. אני אשלי. מי הוא? איפה הוא?"

היא לא מסוגלת לענות. היא לא תענה. היא לא תחשוב על זה. "הוא כבר בבית עכשיו. הסערה מגיעה. את שומעת אותה?"

גם היא עצמה בבית, אמרה נעמי בליבה כשחתכה את החבל. היא במיטה שלה בבית, וכל זה חלום רע. אין מרתף שמצחין ממושק ומשתן, וגרוע מזה, אין אישה, אין גבר פראי. היא תתעורר במיטתה, והסערה תצנן הכול.

הכול יהיה נקי וקריר כשתקיץ משנתה.

"את צריכה לקום ולצאת מפה. את חייבת לרוץ. לברוח."

רוצי, רוצי, רוצי לתוך החשכה. תברחי על נפשך. ואז כל זה יהיה כמו לא קרה מעולם.

זיעה כיסתה את פניה הפצועות של אשלי כשניסתה לעמוד, אבל רגליה לא נשאו אותה. היא נפלה על הרצפה המטונפת, נשימתה מצפצפת. "אני עדיין לא מסוגלת ללכת. הרגליים שלי... אני מצטערת, אני מצטערת. את צריכה לעזור לי. בבקשה, עזרי לי לצאת מפה."

"הרגליים שלך רדומות, זה הכול." נעמי לקחה את השמיכה ועטפה בה את כתפיה של אשלי. "את חייבת לנסות לעמוד."

בעזרת נעמי הצליחה אשלי להתייצב על רגליה. "תישעני עליי. אני אדחוף אותך למעלה בסולם, אבל את חייבת לנסות לטפס. את מוכרחה לנסות."

"אני מסוגלת לעשות את זה. אני מסוגלת." גשם הצליף עליהן כשטיפסו, ופעמיים במהלך הטיפוס הקצר אשלי כמעט החליקה מטה. שריריה של נעמי זעקו מרוב מאמץ לתמוך באישה ולדחוף אותה כלפי מעלה, אבל באנחה כבדה הצליחה אשלי לבסוף למשוך את עצמה החוצה ונשכבה על האדמה מתנשמת בכבדות.

"את חייבת לברוח."

"אני לא יודעת איפה אני. אני מצטערת. אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם למטה. יום. יומיים. לא אכלתי ולא שתיתי מאז שהוא... אני פצועה."

דמעות זלגו מעיניה אבל היא לא התייפחה, רק בהתה בנעמי מבעד לדמעות. "הוא... הוא אנס אותי, והוא חנק אותי, והוא חתך אותי והרביץ לי. הקרסול שלי. משהו לא בסדר איתו. אני לא יכולה לרוץ. את יכולה לקחת אותי מפה? למשטרה?"

הגשם ירד בעוז, וברקים האירו את השמיים באור יום.

אבל נעמי נשארה קפואה.

"חכי רגע."

"אל תרדי לשם שוב!"

"חכי פה."

היא ירדה שוב למטה, למקום הנורא, ולקחה סכין. חלק מהדם עליה לא היה טרי, לא הדם שטפטף כשחתכה את החבל. לא, חלק מהדם היה ישן ויבש, וטפטף מחתכים אחרים.

ולמרות שזה החליא אותה, היא פשפשה בערמת הבגדים הקרועים ומצאה חולצה בלויה וזוג מכנסיים קצרים.

היא לקחה אותם איתה כשטיפסה שוב החוצה. אשלי ראתה את הבגדים ונדה בראשה לאישור.

"או-קיי. את חכמה."

"לא ראיתי נעליים, אבל יהיה לך קל יותר עם החולצה והמכנסיים. הם קרועים אבל-"

"לא משנה." אשלי נשכה את שפתיה כשנעמי עזרה לה ללבוש את המכנסיים וכשהרימה את זרועותיה לתוך שרוולי החולצה.

נעמי התחלחלה כשראתה שתנועות ההתלבשות גרמו לחתכים דקים על גווה של אשלי להיפתח ולדמם.

"את צריכה להישען עליי." מאחר שאשלי רעדה, נעמי כרכה שוב את השמיכה סביב כתפיה.

לפעול, לעשות, הורתה לעצמה. לא לחשוב, רק לפעול.

"את חייבת ללכת אפילו שכואב לך. נחפש מקל עבה וטוב, אבל נצטרך ללכת. אני לא יודעת מה השעה, אבל יחפשו אותי בבוקר. אנחנו חייבות להגיע לכביש. משם זה יותר מקילומטר וחצי עד העיר. את חייבת ללכת."

"אני אזחל אם לא תהיה לי ברירה."

היא התרוממה על ברכיה ונעמדה בעזרתה של נעמי. לאט-לאט. מהבעת פניה המאומצת של אשלי ומנשימותיה הכבדות למדה נעמי שכואב לה מאוד. היא מצאה ענף שנפל, וזה עזר קצת כשהשביל הפך לבוצי בעקבות הגשם.

הן חצו את הפלג, שמימיו זרמו כעת מהר בגלל הגשם, והמשיכו הלאה.

"אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. אני לא יודעת איך קוראים לך."

"נעמי."

"זה שם יפה. נעמי, אני מוכרחה לעצור רגע."

"או-קיי, אבל רק לרגע."

אשלי נשענה על גזע עץ, נתמכת בכבדות בענף שבור, כשגשם וזיעה נוזלים על פניה. "זה כלב? אני שומעת כלב נובח."

"זה בטח קינג. המקום של הארדי ממש קרוב לפה."

"אנחנו יכולות ללכת לשם ולהתקשר למשטרה, לבקש עזרה."

"זה קרוב מדי." מר הארדי היה כומר בכנסייה יחד עם אביה. הוא יתקשר אליו לפני שיתקשר למשטרה.

"קרוב מדי? אני מרגישה שהלכנו קילומטרים."

"אפילו לא קילומטר אחד."

"או-קיי." אשלי עצמה לרגע את עיניה ונשכה את שפתה. "או-קיי. את מכירה את האיש? את זה שלקח אותי, זה שפגע בי?"

"כן."

"את יודעת את השם שלו ואיפה הם יכולים למצוא אותו?"

"כן. עכשיו אנחנו מוכרחות להמשיך ללכת. להמשיך ללכת."

"תגידי לי איך קוראים לו." אשלי הדפה את עצמה במאמץ ממשענת העץ, וחידשה את צליעתה. "יעזור להמשיך ללכת אם אדע את שמו."

"שמו תומס בואוז. תומס דייוויד בואוז."

"תומס דייוויד בואוז. בת כמה את?"

"אחת-עשרה. ביום שני ימלאו לי שתים-עשרה."

"יום הולדת שמח. את ממש חכמה וחזקה ואמיצה. הצלת את חיי, נעמי. הצלת חיים לפני יום הולדתך השנים-עשר. לעולם אל תשכחי את זה."

"לא אשכח. לא אשכח את זה. הסערה חולפת."

היא נצמדה ליער. זה נמשך זמן רב יותר ככה מאשר על הכביש עצמו, אבל כעת ידעה פחד מהו, ונשארה בחסות העצים עד שיגיעו לשולי העיירה הקטנה פיין מידואוז.

היא הולכת לבית הספר בעיירה, ולכנסייה, ואימא שלה עורכת בה את הקניות. מעולם לא הייתה במשרד השריף, אבל היא יודעת היכן הוא.

כשהשחר העולה האיר את השמיים במזרח, והאור הראשון נצץ בשלוליות, היא חלפה על פני הכנסייה ועל פני הגשר הצר שנמתח בקשת מעל הפלג הצר. סנדליה השמיעו קול שקשוק כשצעדה ברחוב המימי. לצידה צלעה אשלי, הענף נוקש עם כל צעד מאומץ שלה, נשימתה כבדה.

"איזו עיירה זאת?"

"פיין מידואוז."

"איפה זה? אני הייתי במורגנטאון. אני לומדת בקולג' ב-WVU."

"זה בערך חמישה-עשר קילומטרים מפה."

"התאמנתי. רצתי. תאמיני או לא, אני רצה למרחקים ארוכים. והתאמנתי בריצה כמו בכל בוקר. הוא חנה לצד הדרך, מכסה המנוע של המכונית שלו היה מורם, כאילו שהייתה לו תקלה. נאלצתי להאט קצת, והוא אחז בי. הוא הכה אותי במשהו. התעוררתי במקום ההוא. אני חייבת לעצור שוב לרגע."

לא, לא, בלי עצירות. בלי לחשוב. רק לפעול.

"כמעט הגענו. תראי, שם בהמשך הדרך, הבית הלבן הזה – את רואה את השלט בכניסה?"

"משרד השריף, פיין מידואוז. אוה, תודה לאל. אוה, תודה לאל." אשלי החלה שוב לבכות, ויפחות צרודות טלטלו את שתיהן, כשנעמי הידקה את אחיזת ידה על מותניה של אשלי, תומכת בה במידה רבה יותר כדי להגיע מהר יותר ליעדן.

"אנחנו בטוחות עכשיו. אנחנו בטוחות."

כשאשלי התמוטטה במרפסת הקטנה, נעמי כיסתה אותה היטב בשמיכה, ונקשה בחוזקה על הדלת.

"יש שם מישהו? לא חשבתי על זה. כל כך מוקדם," אמרה אשלי.

"אני לא יודעת." אבל נעמי דפקה שוב על הדלת.

כשהדלת נפתחה, נעמי זיהתה במעורפל את הפנים הצעירות ואת השיער הפרוע.

"מה קורה פה?" שאל ואז נדדו עיניו המנומנמות אל אשלי השרועה על הרצפה. "טוב, אלוהים אדירים."

הוא פתח את הדלת וזינק לצידה. "הינה, אני אכניס אותך פנימה."

"עזור לנו. עזור."

"את בידיים טובות. את תהיי בסדר גמור."

הוא נראה כחוש בעיניה של נעמי, אבל הוא הניף את אשלי כאילו הייתה נוצה, והסמיק קלות כשהשמיכה החליקה מטה והחולצה הקרועה חשפה את חלק הארי של השד השמאלי.

"מותק," אמר לנעמי, "פתחי את הדלת. הייתה לכן תאונה?"

"לא," אמרה נעמי. היא החזיקה את הדלת פתוחה, ונותרה לה שנייה לשקול אם לברוח משם, פשוט לרוץ, או להיכנס.

היא נכנסה.

"אני אניח אותך פה, בסדר?" עיניו בחנו את החתכים על צווארה של אשלי, והבנה ניכרה בהן. "חמודה, את רואה את הברזייה שם? אולי תביאי ל– איך קוראים לך?"

"אשלי. אשלי מק'לין."

"אולי תביאי לאשלי קצת מים?"

הוא הסתובב כשדיבר, והבחין בסכין שנעמי החזיקה בצד גופה. באותה נימת קול קלילה אמר, "למה שלא תיתני לי אותה? בסדר? יופי. תודה."

הוא לקח את הסכין מידה הרפויה של נעמי, והניח אותה על מדף גבוה.

"אני צריך להתקשר לכמה אנשים. ראשית לרופא שיבוא לבדוק אותך, אבל קודם אנחנו צריכים לצלם כמה תמונות. את מבינה?"

"כן."

"אני אתקשר לשריף, ויהיו שאלות. את מוכנה לזה?"

"כן."

"בסדר. עכשיו שתי קצת מים. יופי, ילדה טובה," אמר לנעמי והעביר בעדינות את ידו על שיערה הרטוב, כשהושיטה לאשלי כוס נייר מלאה במים.

הוא לקח בידו את הטלפון שעל השולחן והקיש כמה מספרים.

"שריף, זה ויין. כן, אני יודע מה השעה. יש לנו פה אישה פצועה. לא, אדוני, לא מדובר בתאונת דרכים. היא עברה התעללות, ותזדקק לבדיקה כוללת." הוא הסתובב ודיבר בשקט, אבל נעמי שמעה את המילים 'ערכת האונס'.

"ילדה הביאה אותה לפה. אני חושב שהיא הבת של טום ושל סו בואוז."

אשלי הנמיכה את כוס הנייר ונעצה את עיניה בנעמי. "בואוז."

"כן, אני נעמי בואוז. את צריכה לשתות."

"גם את, ילדונת." אבל אשלי הניחה את הכוס בצד ומשכה אליה את נעמי. "גם את."

כשהיא נשברה, כשבסוף הכול נשבר בתוכה, הניחה נעמי את ראשה על כתפה של אשלי ובכתה.

אשלי פגשה את מבטו של ויין מעל ראשה של נעמי. "זה היה אבא שלה שעשה לי את זה. זה היה תומס דייוויד בואוז שעולל את זה. ונעמי היא זאת שהצילה אותי."

ויין התנשף. "שריף, כדאי שתבוא לפה מהר."