אווה היקרה

1 אווה כיתה י”א

שערי גולש על פניי ואני מסיטה אותו, ליבי מאיץ והולם כשעיניי נפקחות בחשכה. האוויר קר, חורף מוקדם נושך בעקבי הסתיו.

איפה אני?

אני מתאמצת להיזכר ובמוחי עולה הדרך שהובילה אותי אל היער הזה, מין דרך צרה עם מהמורות שבקושי אפשר לקרוא לה כביש. זה בעצם שביל שבו נוסעים טרקטורים ומכוניות עם הנעה קדמית טובה.

לא משנה באיזו דרך נוסעים, לא משנה אם היא יפה או מכוערת, גבשושית או חלקה, סלולה או מלאה בורות - זו הדרך שבה צריך לנסוע. מה שחשוב הוא סופה.

אחת הנזירות אמרה לי את זה פעם, אבל אני לא זוכרת למה... אלוהים, הראש שלי כואב כאילו מישהו לקח פטיש וחבט בי.

אני ממצמצת, בולעת את הרוק ומתמקדת, מורה לכאב שבראשי לחדול.

איפה אני?

צליל צורמני מפלח את הלילה ואני מזנקת בבהלה ומבינה שהקול בוקע ממני. אני רועדת בגלל הצליל המצמרר, שואפת אוויר ואז נושפת בגלל המאמץ שנדרש לי כדי לנסות לשבת. כשהכאב מהדהד בפלג גופי התחתון, אני מחליטה לא לעשות זאת. משהו מציק שם...

זין על הכול. פשוט תנו לי לשכב כאן.

אני בתוך דשא גבוה, את זה אני יודעת, ואני נושמת באיטיות ומנסה להתמצא בעודי מביטה בשמיים זרועי הכוכבים ומחפשת תשובות. הירח מלא וזוהר, מאיר את עצי האורן הגבוהים שמתנשאים מעליי. ענפיהם מרשרשים כשהרוח נושבת, כמו ידי רפאים שמחככות את אצבעותיהן זו בזו. כשאני צופה בהם, התנועה האיטית והמפחידה מזכירה לי סיפור מחריד של האחים גרים, שבו ילדה קטנה יוצאת אל היער הקסום לקטוף פרחים ובסופו של דבר נטרפת על־ידי מפלצת.

אני עוצמת את עיניי.

ואז פוקחת אותן שוב.

זה לא יער קסום אבל בהחלט יער.

איך הגעתי לכאן?

אני מסובבת את הראש ורואה גחלים של מדורה נמוכה זוהרים במרחק כמה מאות מטרים ממני, בשדה פתוח. תמונות מרצדות בראשי - אני ליד המדורה, צוחקת, רוקדת, שותה.

אני שואפת בכבדות כשעוד זיכרון מפלח אותי ואני מדחיקה אותו. פשוט לא מוכנה. ידיי לופתות את הלכלוך והעלים הרטובים שתחתיי. הבגדים שלי מלוכלכים. לפחות לא לבשתי את תלבושת המעודדת הלבנה והאדומה שלי. לא, היה לי זמן להחליף לחצאית מיני ולחולצה כחולה חדשה עם תחרה מסולסלת בחלק העליון. “התאמה מושלמת לעיניים שלי,” אמרה פייפר, אם כי היא אמרה לי לא... מה? מה היא אמרה לי לא לעשות?

עוד כאב מסתחרר בראשי ואני מתכווצת, בולעת בעוויתות כדי ללחלח את גרוני היבש.

אני מתמקדת בשדה.

לפני שהלכתי ליער, נערכה בשדה מסיבה קטנה, מסיבת שישי בערב לאחר משחק הפוטבול. כן. בשלב מסוים, אנשים ומוזיקה ומכוניות מילאו את השדה. בחורים לבושים עדיין בחולצות פוטבול, חלקם בג’ינס ובחולצות קולג’, בחורות יפות בבגדים יקרים שאני לא יכולה להרשות לעצמי, תכשיטים ונעליים שלא יהיו שלי לעולם...

עכשיו השדה ריק.

אני מלקקת את שפתיי היבשות והסדוקות כשהבטן שלי מתהפכת. מיצי מרה מתהפכים בקרבי. אני לא בטוחה איך מוחי המטושטש יודע שרעל נמצא איפשהו בתוכי, אבל הוא יודע וגופי רוצה להוציא אותו.

אבל קשה לי כל כך לזוז ואני מותשת וכאובה. אילו יכולתי, הייתי פשוט עוצמת עיניים ונרדמת.

הרוח נושבת שוב וינשוף צווח. משהו מיילל מרחוק, כלב או זאב ערבות.

בהחלט לא זאב, אני מזכירה לעצמי. כאן אזור הכפר של טנסי, לא אלסקה.

הגוף שלי מתפתל באי רצון. זה לא משנה! צאי מהמקום האיום הזה!

אבל אני עייפה וחלשה כל כך. אולי פשוט אחזור לישון, וכשאתעורר אגלה שהכול היה חלום רע...

אצבעות הרפאים של העצים מתחככות שוב, ואני נדרכת ומכריחה את עיניי להישאר פקוחות.

אני מתיישבת ומצמידה את גבי לעץ שמאחוריי. אוסף תמונות פוסע לתוך מחשבותיי: ג’ולינה ואני מתכוננות למסיבה אצלה בבית ועצבנות אוחזת בי כשאני מוקפת בשפע של ביתה הענק. ואז אנחנו מגיעות למסיבת השדה בריינג’ רובר השחורה שלה.

לפני שיצאנו למסיבה הורדנו שוטים של פיירבול. ג’ולינה הציעה בשפתיים אדומות מחייכות, ואני רוקנתי את השוט במתח כי הייתי צריכה לאזור אומץ לקראת המסיבה הראשונה שלי. האנשים האלה לא היו כמוני, הם לא באמת הכירו אותי, אלא רק בתור הבחורה של צ’אנס. הם היו הכרישים של תיכון קמדן, עשירים ומקובלים ורובם שמוקים, למעט צ’אנס. הם היו השולטים בבית הספר. הם החליטו מי מגיע למסיבות. הם החליטו אם את מספיק טובה.

אצבעותיי לוחצות על מצחי. נוקס גרייסון, הקוורטרבק ומנהיג הכרישים, היה האדם הראשון שראיתי כשניגשנו אל המדורה. זרועו חיבקה את... טוני? כן. עם השיער החום־זהוב כמו אור השמש. היא לא סתם יפה. היא יפהפייה ואפופה בהילה של עושר ועליונות. שיט, תשכחו ממנה. היא אפילו לא יודעת איך קוראים לי. זאת דמותו של נוקס, שמשתהה בזכרוני... הצלקת הארוכה והמכוערת שמשתרעת מרקתו הימנית דרך שקע לחיו ומפלחת את שפתו העליונה. השטן. האדס אל השאול. אני קוראת לו ככה בראשי לפעמים, לפני שאני מדחיקה אותו ממחשבותיי ונאטמת מפניו. תת־המודע שלי תמיד ידע לברוח כשראיתי את נוקס, להימלט כאילו רוחות הגיהינום הלוהטות מנשבות בגבי.

הוא הביט בי הולכת עם ג’ולינה וניצוץ מאיים הבזיק בעיניו הצרות.

“מה את עושה פה?” כמו אמרו שפתיו המתעקלות.

המבטים הקטנים שלו - אה, איך אפשר לקרוא להם קטנים? הם תמיד היו מבטים גדולים, כובשים וסוחפים, ואז הפכו מזלזלים וצמצמו אותי לכלום, לאוויר שהוא נושם, לענני האבק שמרחפים בבית הספר המקודש שלנו.

אבל הלילה - אלוהים, זה עדיין אותו לילה, נכון? - הסתערתי קדימה, הדחקתי את חששותיי כלפיו כי צ’אנס הופיע מולי. צ’אנס היפה והחמוד. ליבי, שמרגיש איטי וחלוש, פועם מעט יותר במרץ. הוא מהכרישים, שייך למעגל הפנימי, אבל אני מוצאת חן בעיניו. הוא שלי מאז הקיץ, נגיעות קלות ונשיקות איטיות. אנחנו מתקדמים לקראת יותר, הרבה יותר. שיירי שמחה מלטפים אותי כשאני נזכרת בו מסובב אותי, מנשק אותי על הלחי ומבקש ממני לשיר. אחרי הרבה בקשות ושידולים ועוד שוט פיירבול, עמדתי באחורי הטנדר של מישהו ושרתי בצעקה את “Skyscraper” של דמי לובאטו. תשואות הדהדו. אפילו ג’ולינה חייכה, והיא אפילו לא מחבבת אותי, לדעתי. הרגשתי... התעלות.

אחר כך הכול נעשה מטושטש.

אני מועדת בתוך ראשי ומתכווצת מול התמונות שמופיעות בעיני רוחי. צ’אנס שם, אבל הוא כבר לא שמח לראות אותי — וזה מוזר כי הוא הזמין אותי. הוא התחנן בפניי שאבוא. הוא הבטיח הבטחות נוספות, אבל פתאום אני רואה את פניו צמודות לפניי, לסתו חשוקה, עיניו בוערות מזעם.

מה עשיתי לו?

הוא לא יודע שסגדתי לו וחשבתי שהוא יהיה אחר? לא רציתי להתאהב מהר כל כך. אני לא נותנת לעצמי לאהוב הרבה. אני לא. כשמרשים לאהבה להיכנס לחיים, הופכים פגיעים וזה...

אני אשכח ממנו.

מה לא בסדר עם הגוף שלי?

דמעה מרטיבה את פניי ואני מוחה אותה בתוקף, מופתעת מהרגש.

די כבר, אווה.

את פשוט ביער ואלוהים יודע שישנת במקומות גרועים יותר.

ובכל זאת, עוד טיפת לחלוחית חומקת מעיניי ואני כובשת את גוש הרגש בגרוני.

אני סתם שיכורה. זה הכול.

שום דבר נורא לא קרה. ממש שום דבר.

אני... שתיתי יותר מדי. זה הכול.

אני שואפת אוויר כשעוד פרצופים מהמסיבה מתמקדים ומתרחקים בראשי, תווי פניהם מטושטשים, כמו במבוך מראות, מתקן בלונה פארק שהשתבש קשות. אני רואה את נוקס עוזב עם טוני. אני רואה את צ’אנס עם בחורה אחרת והלב שלי נשבר. אני רואה את ג’ולינה לוחשת לשאר הבנות בחבורה בזמן שעיניהן יורות בי חיצים.

מה עשיתי?

במהירות הולכת וגוברת, האירועים מתגלגלים סביבי עד שאני מרגישה בחילה, מתכופפת ומקיאה.

כשהייתי בת עשר הצלחתי לברוח מאימא ביריד. זו לא ממש הייתה בריחה, כי לא היה אכפת לה מה אני עושה כל עוד חזרתי בסוף. היא נכנסה לתוך אחד הקרוואנים החלודים בשולי המתחם, שם גרו עובדי היריד. באותו ערב היא הלכה עם גבר מזוקן, בעל שיער שמנוני מקליש ואף גדול ואדום. הוא דחף כסף לידיה והם נעלמו בקרוואן בזמן שאני הלכתי למתקנים והתמקדתי בזיפר. “המתקן הכי מלהיב ביריד”, בישרו אורות הניאון המהבהבים האדומים, אבל ברגע שהאישה לחצה על המוט והעיפה אותי לשמיים, צרחתי ואצבעותיי נקפצו עד שהלבינו. הייתי בטוחה שהזריקה הבאה שלי לשמיים תהיה האחרונה ושאתרסק בנחיתה. קרביי יעופו מעל המתכת כשהמתקן יתנגש באדמה.

אבל לא בכיתי. אפילו לא פעם אחת. אפילו לא כשחזרתי לקרוואן והתגנבתי פנימה. אימא כרעה על הברכיים מול הגבר המזוקן. מכנסיו היו מופשלים על קרסוליו וידיה חפנו את מבושיו. עיניה הבזיקו אליי ואז אליו ומבט ערמומי נשקף מהן. רגע ארוך חלף ונראה כאילו הוא נמתח עד אינסוף, ואז היא סימנה לי לגשת אליה. בואי, אווה. תנסי.

הוא רכס את מכנסיו והסתער עליי, ואני זינקתי מהדלת ורצתי ורצתי ורצתי. הוא רדף אחריי בזמן שרצתי וחלפתי על פני הזיפר, על פני דוכן הנקניקיות ומשחקי הקליעה למטרה והיישר אל היציאה. לא ראיתי את אימא במשך יומיים.

תתמקדי, בבקשה, אווה, הזמן עובר והראש שלך לא בסדר והגוף שלך לא בסדר, פשוט תפסיקי לחשוב על אימא ופשוט תקימי את עצמך ולכי לכי לכי לכי לכי לכי לכי לכי...

אני נושמת עמוקות ומתרוממת שוב. אלוהים, כואב לי בכל הגוף. אני נוגעת בפניי, מחפשת פציעות, אבל אין נפיחות או דם. הידיים שלי בסדר, האוויר הקר מעביר בהן צמרמורת. אני משפשפת את חזי ומצמצמת את עיניי בחשכה. החולצה שלי מופשלת עד צווארי וחושפת חזייה לבנה פשוטה שנתנו לי הנזירות של מסדר אחיות החסד. הגביעים התהפכו ואני מסדרת אותם בתנועות איטיות ומחזירה אותם למקומם. אני לא נותנת לעצמי לחשוב איך הם הגיעו למצב כזה.

הרגליים שלי רועדות אבל עדיין שם, ואני צוחקת כאילו ציפיתי לפציעות אנושות. הזיפר עדיין לא הרג אותי. הא הא.

רגע. אני פולטת צליל חייתי כאילו גופי כבר יודע ולמוח פשוט נדרש רגע להדביק את הפער. החצאית שלי מורמת מעל ירכיי והאגן שלי חשוף. אין תחתונים לבנים פשוטים מהנזירות. אני קולטת במעומעם שהעלים והענפים מהעצים ננעצים בישבני. ידיי נשמטות בחוסר אונים על עורי, כאילו חתיכות הבד עשויות להופיע באורח פלא.

אוי אווה, אוי אווה, את יודעת מה קרה - איך יכולת להיות תמימה כל כך...

אני מסובבת את צווארי, רוכנת קדימה ומתבוננת בחבורות הקטנות הסגולות שעל פנים ירכיי. אני נוגעת בהן וגונחת מהכאב בגלל הרקמה הנפוחה. ליבי מאיץ את פעימותיו ודוהר בתוך חזי. חשכה מרצדת מול פניי.

“לא לא לא,” אני אומרת ואז מקיאה שוב. האלכוהול עולה מקרביי.

עוד זיכרונות - האם הם אמיתיים? – מתרוצצים במחשבותיי.

אני ניגשת אל שורת העצים.

הייתי חייבת להשתין. האם ג’ולינה הייתה איתי? לא. אני מנענעת את ראשי כשדמות של מישהו אחר מופיעה, גבר, מתנשא מעליי, מרחיק אותי משם. הוא נוטל את ידי ואומר לי שיש לו משהו להגיד לי ומשום מה אני הולכת אחריו...

אני נוגעת בפי.

הוא נישק אותי בכוח.

הוא משך את השיער שלי ודחף אותי ארצה.

בהירות והבנה משתלטות על זיכרונותיי המעורפלים ומפלחות אותם כמו סכין חדה. אני לא זוכרת פרטים, רובם ריקים לחלוטין, אבל מפלצת הייתה איתי ביער.

אני שומעת את קולה של פייפר בראשי. אל תבטחי בהם, אווה. את אולי מעודדת בתיכון, אבל אף אחד לא נכנס לקבוצה שלהם.

אבל... אני רק רציתי להיות קרובה לצ’אנס.

רציתי לחיות בעולם שלו.

איפה הוא עכשיו?

מחשבותיי מרחפות ואני לא יודעת כמה זמן אני יושבת על הדשא, רגע אחד מתמודדת עם מה שקרה, רגע לאחר מכן מתרסקת שוב, כשהמציאות של הכול מכה בי.

אני נאחזת בעץ, מנסה לעמוד אבל גולשת חזרה ארצה.

דקות ארוכות חולפות ואני מודעת לירח שנע בין העצים. רק עוד קצת ואוכל להתחיל ללכת.

אני יכולה.

אני חייבת.

מישהו צריך אותי.

אני מלטפת באצבעותיי את התליון הזול המצופה זהב שנח על צווארי ונוגעת בשרשרת הדקיקה. הוא קטן וחלש, ואם לא יהיה לו אותי ואם לא אקום, מה יקרה אז?

לא אוכל לנטוש אותו.

המחשבה הזאת נותנת לי כוח, מספיק כוח כדי להתרחק בזחילה מהעצים על פני השדה הפתוח. מעבר לשדה הזה נמצא הכביש הישן, ומאחוריו כביש מהיר שבו אוכל לעצור מישהו...

אני שומעת טרטור שקט של רכב כשאורות גבוהים מבזיקים מולי ומכונית נכנסת לשדה. התרוממות רוח קלה עולה בי ואז מתרסקת.

מה אם זה הוא?

החרדה שלי נוסקת לשחקים. בהלה מכה בי ושריריי צורבים כשאני מנסה לחזור אל העצים. לחכות עד הבוקר. הראש שלי לא בסדר אבל אני יכולה לחכות.

אני יודעת להתחבא.

תמיד ידעתי.

הזוהר הבוהק של האורות מסנוור אותי וראשי נע בפראות לצדדים, בחיפוש אחר מקום ללכת אליו.

תברחי, תברחי, תברחי...

צלילים מפרים את הדממה. דלת מכונית נטרקת, קול קורא.

פחד מציף אותי ואני מכסה את פניי, מתביישת על שאני חסרת ישע כל כך. אני. אני.

כתפיים רחבות גוהרות מעליי, הוא מדבר ואני ממצמצת. קשה לי לראות אותו כשקרני האור ממכוניתו מסנוורים את עיניי. עוד דיבורים מפיו. אני לא מצליחה להגיב. במקום זאת אני מקיאה.

הוא ניגש אליי. מתכופף. זרועות חסונות יורדות ומרימות אותי. אני נעה בתוך חיבוקו, מנסה להיאבק אבל רק מתכווצת, בלי להתנגד. אף בחורה מהשיכונים לא יודעת להיאבק. אני ריקה, גופי לא מסוגל להתנגד כשהוא מניח אותי במכוניתו וחוגר אותי בחגורת הבטיחות. הוא מדבר, אולי אומר את שמי, שואל אותי שאלות, אבל אני לא מצליחה לחשוב בהיגיון. אני לא מצליחה לעשות... כלום.

הוא מתרחק מהשדה והמכונית נעה במהירות, במהירות עצומה. ראשי נוטה הצידה במושב ואני מביטה בשובה שלי.

מי הוא?

האם אני מכירה אותו? אני מצמצמת את עיניי וקולטת הבזק של קו לסת חטוב ומצח קמוט מזעף. ראשו מסתובב ומבט הפלדה שלו ננעץ במבטי. נדמה לי שאני רואה כעס, ובדיוק כשנדמה לי שאני מכירה אותו, בדיוק כשזה על קצה לשוני - יש רק חשכה כשאני חומקת ושוקעת שוב בתהום.