אוורסט 1953

למטפסי הרים בריטים משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, האוורסט היה, די בפשטות, “ההר שלנו”. לא היה חשוב שהוא מרוחק למעלה מ־7000 קילומטרים מאנגליה, על גבול שתיים מהארצות הכי רחוקות בעולם, ארצות שלא היו אפילו חלק מהאימפריה הבריטית. אם לצטט בפרפראזה את המשורר רוּפֶּרט בְּרוּק, ההר הוא שדה זר שלנצח יהיה אנגליה. האנגלים מדדו אותו, נתנו לו שם, צילמו אותו, טסו מעליו ומתו עליו. ולכן הם הניחו שיום אחד מטפס הרים בריטי יהיה הראשון שיעפיל לפיסגתו.

האוורסט נמדד באמצע המאה התשע־עשרה. הוא ניצב באמצע הרי ההימלאיה, על גבול נפאל וטיבט, וכמו הרבה הרים מסמן גבול פיזי ופוליטי. למרות שאף אחד מהסוקרים ב”מיפוי הטריגונומטרי הגדול” של הודו הבריטית לא הניח את רגלו מעולם על מדרונות ההר, המיפוי הצליח למדוד את גובהו בדיוק מדהים מנקודות תצפית במרחק של למעלה ממאה וחמישים קילומטרים. הם העריכו שגובהו 8839 מטרים, תשעה מטרים פחות מהגובה הרשמי הנוכחי (ב־1999 מדדו את גובה האוורסט באמצעות טכנולוגיית GPS, והגובה שהתקבל היה 8850 מטרים. נפאל וסין עדיין לא הכירו במדידה הזאת). במקום לשמור על שמו המקומי, צ’וֹמוֹלוּנְגְמָה, כפי שהיה נהוג, הם העניקו לו את השם אוורסט, על שמו של ג’ורג’ אוורסט, סוקר ראשי לשעבר. ג’ורג’ אוורסט, שהיה גיאוגרף טוב, לא התלהב מהמעשה הקרטוגרפי הפיראטי הזה, אבל השם התקבע.

בערך באותו הזמן, ספורט הטיפוס בהרים תפס תאוצה באלפים האירופים. מטפסי הרים בריטים היו תחרותיים מאוד, והעפילו ראשונים לפסגות בשווייץ ובצרפת, וב־1857 ייסדו את האיגוד הראשון בעולם של מטפסי הרים — המועדון האלפיני. תוך שנים אחדות רוב ההרים הגבוהים באלפים נכבשו, והמטפסים היותר נלהבים התחילו להפנות את מבטם אל עבר אתגרים חדשים.

ב־1895, אלברט מַמְרי (Mummery) עמד בראש מסע קטן לנַנגָה פַּרבַּט בתחומי פקיסטן המודרנית, ההר התשיעי בגובהו בעולם. הניסיון החלוצי שלו הסתיים באסון, כשהוא ושני עוזריו מהגוֹרְקָה — היחידות הנפאליות בצבא הבריטי — נהרגו במפולת שלגים. מותו של אלברט ממרי לא הרתיע אף אחד. תוך זמן קצר הופנתה תשומת הלב אל האוורסט, ההר הגבוה בעולם, ולכן הפרס הגדול ביותר.

לאנשים כמו לורד ג’ורג’ קַרזוֹן (Curzon), הנציב הבריטי בהודו בין 1899 ל־1905, הטיפוס על האוורסט היה כמעט חובה לאומית. הוא כינה את בריטניה הבית של “מטפסי ההרים והחלוצים פר אקסלנס של היקום”, ופעל לטובת משלחת בריטית תחת החסות של המועדון האלפיני ושל החברה הגיאוגרפית המלכותית, שהוקמה ב־1830 כדי לעודד גילויים ולקדם את מדע הגיאוגרפיה. שני הארגונים שילבו כוחות ויצרו את ועדת האוורסט, שנועדה לנהל ולגייס תרומות לטובת מסע בריטי.

בהתחלה היה קשה לקבל אישור מטיבט או מנפאל. שתיהן, מבחינה תיאורטית, היו ממלכות סגורות, שסירבו לאפשר לזרים לחצות את הגבול שלהן. אבל העוצמה הצבאית והיוקרה של בריטניה באזור היו כה גדולות, עד שבסופו של דבר הממשלה הטיבטית הסכימה ב־1921 לאפשר לקבוצה בריטית לערוך את הסקירה הראשונה של הצד הצפוני של האוורסט. וכך התחיל מה שסֶר פרנסיס יַנְגְהַזְבֶּנְד (Younghusband) כינה “האפוס של האוורסט”.

משלחת הסקירה חזרה עם חדשות מעורבות. האוורסט מבודד, מטיל אימה ומרתיע, אבל לא לגמרי בלתי אפשרי. ב־1922 וב־1924 נערכו שני ניסיונות רחבי היקף להעפיל להר. שניהם עשו את אותו מסלול אל הצד הצפוני של האוורסט, דרך הודו וטיבט. שניהם היו מוצלחים בצורה מרשימה, בהתחשב בציוד הפרימיטיבי מאוד שלהם. ב־1922 ג’ורג’ פינץ’ (Finch) וגנרל ברוס (Bruce) הגיעו לגובה 8321 מטרים, וב־1924 אדוארד נורטון (Norton) הגיע לגובה 8577 מטרים, פחות משלוש־מאות מטרים מהפיסגה. כששני מטפסים בריטים באותה המשלחת, ג’ורג’ מלורי (Mallory) ואנדרו אִרווין (Irvine), נעלמו קרוב לפיסגה, הועלתה ההשערה שהם הגיעו לפיסגה ומתו בירידה.

מותם של מלורי וארווין חיזק יותר את הרעיון של הקשר הבריטי המיוחד אל האוורסט, כפי שסֶר ויליאם גוּדְאנַאף (Goodenough), נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית, כתב אל מזכיר המדינה בהודו ב־1931:

הוועדה (של האוורסט) מרגישה כי העובדה ששתי גופות של בני ארצנו שוכבות עדיין על הפיסגה, או קרוב מאוד אליה, עשויה לתת לארצנו קדימות בכל ניסיון שייעשה להגיע אל הפיסגה.

טיבט אסרה על כל ניסיון העפלה בין 1925 ל־1932, אבל ב־1933 העניקה אישור למסע בריטי רביעי. גם המסע הזה היה מוצלח בצורה מרשימה, ושלושה מטפסים הגיעו בערך לאותה נקודה כמו אדוארד נורטון. מכל מקום, התברר ששלוש־מאות המטרים האחרונים הם אתגר גדול מדי. בשנות השלושים של המאה העשרים היו עוד שלוש משלחות בריטיות, אבל אף אחת לא הצליחה להגיע לאזור הפיסגה. נימת ייאוש חילחלה אל תוך הרטוריקה הבריטית, שהגיעה לשיאה במכתב שכתב ב־1934 סֶר פֶּרסי קוֹקס (Cox), מזכיר ועדת האוורסט, אל מזכיר המדינה בהודו:

בהתחשב במספר הניסיונות שמשלחות בריטיות בלבד עשו בעבר כדי להגיע לפיסגה, כיבוש ההר הפך למעשה לשאיפה לאומית... לכן, בהתאם, זו תהיה השפלה לאומית אם יתאפשר לאומות אחרות להעפיל לפיסגה מתוך רפיון אינטרסים מצידנו או חוסר תשומת לב.

לא היתה מדיניות רשמית, בוודאי לא גלויה, לאסור על אחרים לטפס על ההר. אבל בפועל, לבריטניה היה מונופול על האוורסט בזכות קשריה עם הממשלה הטיבטית, ואולי חשוב יותר, מפני שהיא שלטה על הנסיעה דרך הודו. מטפסים מארצות אחרות התקבלו בברכה לנסות ענקים אחרים בהימלאיה, אבל אף אחד לא הצליח מעולם לקבל אישור לטפס על האוורסט. גרמניה שלחה סידרת משלחות לנַנגָה פַּרבַּט. האיטלקים והאמריקאים ניסו לכבוש את K2, אבל האוורסט היה “ההר שלנו”. זה היה מעין הסכם ג’נטלמני שהעדיף ג’נטלמנים בריטים.

מלחמת העולם השנייה שינתה הכול. בריטניה יצאה ממנה מוחלשת ופצועה. בעולם הדו־קוטבי החדש היה מקום רק לשתי מעצמות־על גלובליות: ארצות הברית וברית המועצות. ב־1947 האימפריה הבריטית ספגה מהלומה קשה כשהודו, “היהלום שבכתר” כפי שכונתה, זכתה בעצמאות. השלטון הבריטי פינה את מקומו לרפובליקה של הודו ולריבונות של פקיסטן. תוך עשור, הדגל הבריטי הורד בכל רחבי האימפריה לשעבר. ההשפעה של בריטניה על אסיה לא נעלמה ביום אחד, אבל כוחה פחת בצורה משמעותית.

באותה השנה, הדַלאי לָמָה, המנהיג הרוחני והפוליטי של טיבט, הודיע שהוא סוגר את גבולות ארצו אחרי שקיבל בהורוסקופ תחזית גרועה שזרים יאיימו עליו. כעבור שלוש שנים הנבואה שלו התגשמה וסין הקומוניסטית פלשה לארצו. הממשלה המהפכנית החדשה של מאוֹ לא היתה ידידה של בריטניה. חלפו הרבה שנים עד שצוות טיפוס בריטי קיבל אישור להיכנס לטיבט.

מכל מקום, באותה תקופה קרה משהו יוצא מן הכלל. נפאל, שבמשך עשרות שנים גילתה, כמו טיבט, עוינות אל זרים, התחילה באופן זמני להיפתח אל העולם שבחוץ. ב־1949 היא אישרה לצוותים בריטיים ושווייצריים לערוך מסעות מחקר בהרים שלה, וב־1950 צוות אמריקאי קטן קיבל אישור לבקר באזור האוורסט.

הספר הזה הוא הסיפור על מה שקרה אחר כך. הוא מתחיל במשלחת הסריקה הבריטית של האוורסט ב־1951, ובמסע האימונים, שמעטים שמעו עליו, להר צ’וֹ אוֹיוּ (Cho Oyu), שנה אחרי כן, ועובר להתמקד בפרוטרוט באירועי 1953.

הוא מבוסס על יומנים, מכתבים, זיכרונות, וחומרי ארכיון שונים, כמו גם על ראיונות עם המשתתפים ומשפחותיהם, שנערכו במהלך עשר השנים האחרונות. המטרה שלו כפולה: ראשית, להציג את הסיפור הפנימי של המסע, למען המטפסים בהר והשֶרְפָּה (Sherpa, הטיבטים מאזור ההימלאיה, שעבדו ועובדים לעיתים תכופות כסבלים במסעות הטיפוס) וכל האנשים הרבים, שהיה להם תפקיד מכריע ברקע. שנית, לבחון את הדרך שבה נסקר בזמן ההוא האירוע המרכזי הזה, ואת המיתוסים והדעות המוטעות שצמחו מאז ועד היום.

המיתוס המודרני הראשי הוא שכיבוש האוורסט בוצע בידי שני אנשים: אדמונד הילארי (Hillary) וטֶנְזינְג נוֹרְגאי (Norgay). שום מטפס הרים רציני לא טען את זה אי־פעם, גם לא הילארי או טֶנזינג, אבל במשך השנים שאר הצוות די נשכח. היום, העיתונים וספרי הלימוד בבתי הספר נוהגים לכתוב “כיבוש האוורסט על ידי הילארי וטֶנזינג” וכל השאר אינם מוזכרים. אוורסט 1953 היה מאמץ קבוצתי, בהנהגתו של מנהיג יוצא דופן, ג’ון הַאנט (Hunt). הילארי וטנזינג היו בראש הפירמידה, אבל מתחתם היו כתפיים חזקות של הרבה אנשים אחרים. הם לא היו אפילו צמד הפיסגה הראשון ב־1953. אילו שסתום קטן במערכת החמצן לא היה ניזוק, לצ’רלס אֶוונס (Evans) ולטום בּוּרְדילוֹן (Bourdillon) היה סיכוי לא רע בכלל להביס אותם בדרך אל הפרס.

המיתוס השני שצריך להפריך הוא שהמסע הזה התנהל כמו “שעון שווייצרי”, או כמו “מבצע צבאי”, אם להשתמש בקלישאה אחרת. גם לכך יש דמיון מועט לאמת. המסע הבריטי לאוורסט ב־1953 היה מתוכנן היטב, אבל היה רחוק מהתנהלות חלקה מרגע התכנון ועד הביצוע: ההתחלה והסוף היו שנויים במחלוקת ובין לבין היו משברים תכופים.

אוורסט 1953 היה גם סיפור תקשורתי יוצא דופן, בלי שום מקום להשוואה למסע טיפוס הרים קודם בהימלאיה או בכל מקום אחר. לא רק שכתב של הטיימס וצלם פרילאנס שובצו בצוות הטיפוס, אלא שעשרות עיתונאים מכל העולם נשלחו לסקר את המסע. רובם נשארו מאחור בקַטְמַנדוּ; אחדים העזו לעמוד על מדרון האוורסט עצמו. לכולם היתה מטרה אחת: לזכות בסקופ לפני היריבים שלהם. הם בעיקר רצו לגנוב את הסיפור מהטיימס, נותן החסות הראשי של המסע. התחרות הלוהטת הזאת גרמה לכמה דיווחים לא אמינים בצורה שערורייתית, שלחלקם היתה השפעה משמעותית על האירועים. אף שחלק גדול מכך נבע ממניעים אופורטוניסטיים ולפעמים מזדון נטו, הקרקס התקשורתי היה עדות לחשיבות המסע. שלוש הארצות המעורבות ביותר בסיפור — בריטניה, נפאל והודו — היו בנקודת מִפנה בהיסטוריה שלהן, ולכן המסע לאוורסט לבש חשיבות הרבה יותר גדולה מכפי שמישהו חזה אי־פעם. עניין מכריע בסיפור הבריטי היה אירוע שלא היה לו שום קשר למסע, אבל היה בעל חשיבות עצומה לדרך שבה המסע התקבל: ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה. בצירוף מקרים קסום לכאורה, החדשות על כיבוש הפיסגה פורסמו ביום ההכתרה והפכו את המסע לאירוע סמלי כביר.

הסיפור מתחיל שנתיים לפני כן, הרבה לפני שהמלכה צעדה בין שורות המושבים בכנסיית וֶסטמינְסטֶר אָבּי והילארי וטֶנזינג הפכו לשניים מהאנשים המפורסמים ביותר בעולם. מטפס הרים צעיר החליט שהגיע הזמן שבריטניה תוציא מסע נוסף לאוורסט. הצעד הראשון שלו היה לבקר במוסד בעל שם עולמי.