אוטוקורקט – כמו חדש

כמו חדש

זה היה שבור רק בשני מקומות, והרופאה אמרה שתוך כמה שבועות העצם תתאחה לגמרי, ושעם קצת פיזיותרפיה ותרגילים, תוך שלושה חודשים, ארבעה גג, ריידר כבר לא תזכור את התאונה. "כמה פעמים אמרתי לך?" רטן צ'רלי בזמן שגיבסו אותה, "כמה פעמים, אה? אל תיסעי באופניים כשהמדרכה קפואה..." "אדוני," אמרה הרופאה בקול נוקשה, "אתה מוכן בבקשה להפסיק? זה לא עוזר." וכשצ'רלי שאל, "מה לא עוזר?" הרופאה תקעה בו מבט, ובמקום לענות ביקשה ממנו לחכות בחוץ. "ראית איך הכלבה הזאת הוציאה אותי מהחדר?" הוא אמר לריידר אחר כך, כשישבו וחיכו במיון לטופס השחרור, "כאילו אני איזה ילד שהפריע לה בשיעור." "היא פשוט ראתה שכואב לי ושקשה לי, ולא רצתה ש..." אמרה ריידר והשתתקה. גם צ'רלי שתק. "מצטער, מתוקה," אמר לבסוף. "את צודקת. וגם הרופאה הכלבה צודקת. לא הייתי צריך ליפול עלייך ככה. זה הכל ממצוקה, את מבינה? אני רואה אותך סובלת וחושב, לעזאזל, הייתי עושה הכל כדי לקחת ממנה את הכאב הזה. אבל אני לא יכול, ומרוב תסכול... מרוב תסכול נהיה כל הדיבור הלא נעים הזה. את מבינה את זה? נכון שאת מבינה?" ריידר הינהנה. "זה כאילו..." אמר צ'רלי, "זה כאילו שיש עכשיו איזה יקום מקביל שבו הקשבת לי ולא החלקת עם האופניים המחורבנים האלה, וביקום הזה, במקום לחכות להשתחרר ממיון, את ואני מזדיינים עכשיו על השולחן במטבח או אוכלים גלידת צ'רי גרסיה ורואים סדרה גרועה בנטפליקס. ואני מקנא, אני פשוט מקנא בריידר ובצ'רלי שחיים ביקום המקביל הזה, והייתי רוצה להתחלף איתם ו..." הוא התלבט רגע איך להמשיך, ופתאום נעמד. "נראה לי שהנודניק מהקבלה חזר. חכי לי כאן, טוב, מתוקה?"