אוטוקורקט – מצווה

מצווה

יוגב ואני יושבים על הספה הקרועה בסלון של אחיו ומחכים שה־MD יעלה. אחיו של יוגב דילר. הוא שונא שקוראים לו דילר, אומר שהוא בסך הכל קונה בשביל חברים. אבל הוא האמא של הדילרים. נראה כמו לטאה. דם קר. לוקח כסף אפילו מאחיו הקטן. עושה לו שלושים אחוז הנחה, נדיב עאלק, ובזמן שאנחנו מחכים שהסוטול יעלה חופר לנו על איך זה חומר בלק לייבל, יקר אש. איך קיבל אותו מאיזה הולנדי במחיר גורמה ועכשיו הוא מפסיד עלינו כסף. הולנדי עאלק, בטח קנה הכל מאיזה ערבי ביפו. "כשזה עולה, זה ישר לפנטהאוז," הוא מתלהב, "לא מעלית שבת. בטיל. בלי עצירות." "יאללה," אני אומר ליוגב, "קנינו, בלענו, בוא לים." ליוגב יש תוכנית שנרד מסטולים לחוף ונתחיל עם בחורות. פעם הוא עשה את זה עם אחיו, ירד דלוק לטיילת וחזר עם תיירת מנורווגיה. ברגיל, בחיים לא היה לו אומץ להתחיל לדבר איתה, ועוד באנגלית, אבל על הסם הוא הרגיש חזק, כמו גיבור־על. אמר לה, "את יפה." אמר לה, "אם אלוהים יורד עכשיו מענן ונותן לי משאלה, אני מבקש עשר דקות ללקק לך. אם הוא אומר לי, 'קח שתיים,' אני מבקש גם חיי אלמוות. אם שלוש, גם זורק איזה שלום במזרח התיכון, לפרגן למדינה. אבל אם הוא מצמצם אותי על אחת, אז רק ללקק לך." אחרי זה תקע מבט בענן כמו איזה מפגר, כאילו הוא באמת מחכה לאלוהים שיֵרד ויארגן לו את זה, והתיירת צחקה ואמרה לו, "אתה חמוד. דפוק אבל חמוד." כל הלילה הם הזדיינו בדירה של אחיו. אפילו הלטאה יצא גבר, ראה שהנורווגית זורמת עם יוגב וחתך. איזה זיונים, אדוניי. מרוב אושר ירדו לה דמעות. גם הוא בכה. מהאושר, מהסאטלה, משניהם.