אומן השיר

נְניב לא יצא לקבל את פני ספינת החלל של מיקָאל. במקום זאת הוא המתין בבית השיר מרובה המסדרונות, העשוי אבן. הוא האזין שם לשירי הקירות, ללחישת מאות הקולות הצעירים העולה מהאולמות ומהתאים, למקצבים הקרים של משבי הרוח. רק מעטים בגלקסיה היו מעיזים להכריח את מיקאל לבוא אליהם. אולם נניב לא היה אדם נועז. פשוט לא עלה על דעתו שאומן השיר צריך לצאת לפגוש מישהו.

מחוץ לחומות בית השיר שאר אוכלוסיית כוכב הלכת טִיוּ לא נותרה אדישה כל-כך. כאשר ספינת החלל של מיקאל שלחה את פעימות האנרגיה הפראיות שלה אל שדה הנחיתה ונחתה על הקרקע, עצומה ומורכבת, המתינו אלפים לראותו. היה אפשר לחשוב שמדובר במנהיג אהוב שבא לשמוע את התזמורות ולראות את ההמונים המריעים אשר מילאו את שדה הנחיתה כאשר הצטנן דיו למדרך רגל. היה אפשר לחשוב שמדובר בגיבור לאומי למראה הפרחים שפוזרו לרגליו והמכובדים הקדים המצדיעים והנאבקים להתמודד עם מצב שעדיין לא גובשו לו כללי טקס בטיו.

אולם המניע מאחורי הטקסים והפגנות ההערצה לא היה אהבה. היה זה הזיכרון המטריד של העובדה שטיו לא מיהר להיכנע לדיסציפלינת פריי. ששגריריו של טיו בעולמות אחרים השתעשעו במזימות ובבריתות אשר היו ניסיון עלוב אחרון להתנגד לכובש שהכי פחות ניתן להתנגד לו בהיסטוריה. אף אחת מהמזימות לא הועילה. רבים מדי היו הכוחות והאומות הגדולים מהם שנפלו בפניו. וכעת, כאשר הגיעו ספינותיו של מיקאל, שום עולם פנימי לא התנגד; לא ניתן מקום לשום הפגנת עוינות.

יש להודות, עם זאת, שבלבבות הנציגים הרשמיים אשר ארגנו בחיפזון את הטקס הרשמי המאולתר לא הייתה אימה גדולה. הימים שבהם כוכבי לכת נכבשו ונהרסו תמו ואינם עוד. כעת משפסקה ההתנגדות הוכיח מיקאל שביכולתו למשול בחוכמה ובאכזריות והיטב בדרכו לגיבוש קיסרות שממנה יוכל להגיע רחוק יותר לקצווי הגלקסיה, אל העולמות והקונפדרציות המרוחקים יותר, שבהם היה שמו שמועה בלבד. כל עוד יקפידו המכובדים להיזהר, ממשלו של מיקאל בטיו יהיה הוגן למדי, מדכא במידה קלה בלבד וישר עד בחילה.

היו שתהו מדוע טרח מיקאל להתעניין כלל בטיו. הוא נראה משועמם כאשר עשה את דרכו לאורך המשעול הזרוע עלי פרחים, שומריו ואנשי פמלייתו מותירים את הקהל במרחק בטוח. הוא לא הביט ימינה או שמאלה, ועד מהרה נבלעה הפמליה כולה בצי כלי הרכב שנשא אותה במהירות אל משרדי הממשלה. ולא מיקאל אלא שלישיו הם שערכו ראיונות, פיטרו ושכרו אנשים. הם אלה שיידעו את המקומיים בנוגע לחוקים החדשים ולסדר החדש והסבירו אותם, הם ששינו בזריזות את המערכת הפוליטית של העולם כדי שתשתלב בדפוס הקיסרות השלווה, המנוהלת היטב, של מיקאל. מדוע היה צריך מיקאל לבוא כלל?

אולם התשובה הייתה צריכה להיות ברורה, ובמהרה הפכה ברורה למיודעים היטב, אשר גילו שמיקאל נעלם מהבניין שיועד למגוריו. למעשה, מיקאל לא היה שונה מכל תייר אחר שהגיע לטיו. כוכב הלכת היה מקום שולי, נטול חשיבות לכל תוכנית משמעותית של הקיסרות. מלבד בית השיר. מיקאל בא לראות את בית השיר. ולאדם עשיר ובעל עוצמה הייתה בעצם רק סיבה אחת לבקר שם.

הוא רצה ציפור שיר, כמובן.

"אינך יכול לקבל ציפור שיר, אדוני הלורד", אמרה האישה הצעירה והמהוססת בחדר ההמתנה.

"לא באתי לכאן כדי להתווכח עם שומרי סף".

"עם מי תרצה להתווכח? הדבר לא יועיל לך".

"אומן השיר. נניב".

"אינך מבין", הסבירה האישה הצעירה. "ציפורי שיר ניתנים רק לאלה היכולים להעריכם באמת. אנחנו מזמינים אנשים כדי להעניק להם אותם. איננו מקבלים בקשות".

מיקאל הביט בה במבט צונן. "זאת אינה בקשה".

"אם כך, מה מעשיך כאן?"

מיקאל לא הוסיף דבר. מֶרֶלי עמדה שם, ממתינה. האישה הצעירה ניסתה להתווכח איתו, אולם הוא לא השיב. היא ניסתה להתעלם ממנו ולשוב לעבודתה, אך הוא המתין יותר משעה, עד שלא הייתה מסוגלת לעמוד בכך עוד. היא קמה ממקומה ויצאה מבלי לומר מילה.

"איך הוא?" זימר נניב, קולו נמוך ומנחם.

"חסר סבלנות", אמרה.

"אך בכל זאת, הוא המתין לך". בקולו של נניב התיקון לא נשמע כביקורת. אה, הוא אומן נדיב, חשבה הבחורה אך לא אמרה זאת.

"הוא חמור סבר", היא אמרה. "הוא שליט, ואינו מאמין שיש דבר-מה שאינו יכול להשיג, מישהו שאינו יכול לשלוט בו, מקום כלשהו שאינו יכול למלא בנוכחותו".

"כל אדם הנוסע בחלל", ענה נניב רכות, "יודע בהכרח שיש מקומות שהוא אינו יכול למלאם".

היא קדה. "מה אומר לו?"

"אמרי לו שאקבל את פניו".

היא נדהמה. היא נמלאה בלבול. היא זנחה את המילים ושוררה את בלבולה. השיר היה צנוע ובלתי נשלט, שכן לעולם לא תהיה אומנית, אפילו לא מורה. אולם ללא מילים היא שאלה את נניב מדוע אפילו יקשיב לאדם כזה, מדוע שיסתכן בכך ששאר האנושות תחשוב שבית השיר מתייחס באופן שווה לכל בני האדם, שופט אותם על בסיס ערך בלבד, לא על בסיס כוח – מלבד במקרה של מיקאל.

"אני לא אושחת", שר נניב רכות.

"שלח אותו מכאן", היא התחננה.

"הביאי אותו אליי".

היא חרגה מהשליטה ובכתה אז, והכריזה שאינה יכולה לעשות דבר כזה.

נניב נאנח. "אם כך, שלחי אליי את אֶסְטֶה. את משוחררת מתפקידך עד שמיקאל יעזוב".

מיקאל עדיין עמד בחדר הכניסה שעה אחר כך, כאשר הדלת נפתחה שוב. הפעם לא הייתה זאת שומרת הסף. זאת הייתה אישה אחרת, מבוגרת יותר, שאפלה מקננת במעמקי עיניה ועוצמה בהתנהלותה. "מיקאל?" היא שאלה.

"האם את אומנית השיר?" שאל מיקאל.

"לא אני", היא אמרה, ולרגע חש מיקאל מבוכה גדולה על שחשב כך. אולם מדוע עליו לחוש מבוכה, הוא תהה וניער מעליו את התחושה. פשוטי העם בטיו טענו שבית השיר אורג כישופים, והמחשבה עוררה במיקאל אי-נוחות. האישה הובילה אותו אל מחוץ לחדר כשהיא מהמהמת. היא לא אמרה דבר, אולם הנעימה רמזה למיקאל שעליו ללכת בעקבותיה, ולכן עקב אחרי הנעימה מבעד לאולמות האבן הצוננים. דלתות נפתחו פה ושם; חלונות סיפקו את מקור האור היחיד (והיה זה אור עגמומי של שמי חורף אפורים); בכל שיטוטיהם בבית השיר הם לא נתקלו באדם אחר, לא שמעו קול אחר.

לבסוף, אחרי מדרגות רבות, הם הגיעו לחדר גבוה. החדר הנישא, למעשה, אף שאיש לא ציין זאת. באחד מקצות החדר, על ספסל אבן שלא היה מוגן מפני הרוח הצוננת שנשבה מבעד לתריסים הפתוחים, ישב נניב. הוא היה זקן, בפניו יותר קפלים מאשר תווים, ומיקאל נחרד. עתיק למראה. מראהו הזכיר למיקאל את היותו בן תמותה, עניין שבגיל ארבעים החל להיות מודע לו. עדיין נותרו לו שישים שנה, אולם הוא לא היה עוד צעיר וידע שהזמן פועל נגדו.

"נניב?" שאל מיקאל.

נניב הנהן וקולו רעם מממממ נמוך.

מיקאל פנה אל האישה שהובילה אותו לכאן. היא לא פסקה מלהמהם. "הניחי לנו", אמר לה.

האישה נותרה במקומה, מביטה בו כאילו אינה מבינה את דבריו. מיקאל נמלא כעס אך לא אמר דבר, שכן הנעימה שהמהמה יעצה פתאום לשמור על דממה, דחקה לשמור על דממה, ומיקאל פנה במקום זאת לנניב. "הורה לה להפסיק להמהם", אמר. "אני מסרב לכך שינסו להשפיע עליי".

"אם כך", אמר נניב (ונדמה ששירו רועם מצחוק, אף שקולו נותר שקט), "הרי אתה מסרב לחיות".

"האם אתה מאיים עליי?"

נניב חייך. "הו, לא, מיקאל. פשוט ציינתי שכל יצור חי מושפע. כל עוד קיים הרצון, הוא נכפף ומשתנה ללא הרף. רק המתים זוכים לחופש, ורק מפני שהם אינם רוצים דבר ולכן לא ניתן למנוע מהם דבר".

עיניו של מיקאל הצטננו, והוא דיבר בקול מדוד אשר נשמע צורם ומגושם לאחר המוזיקה שבנאומו של נניב. "יכולתי לבוא לכאן במלוא כוחי, אומן השיר נניב. יכולתי להנחית צבאות אדירים וכלי נשק שהיו הופכים את בית השיר עצמו לבן ערובה כדי להשיג את רצוני. לו היה בכוונתי לכפות עליך או להפחיד אותך או לפגוע בך באופן כלשהו, לא הייתי בא לבדי, חשוף לסכנת מתנקשים, לבקש את מה שאני רוצה. באתי אליך מתוך כבוד, ואני מצפה לקבל יחס של כבוד".

תגובתו היחידה של נניב הייתה להעיף מבט באישה ולומר, "אֶסְטֶה". האישה השתתקה. המהומיה היו חודרים כל-כך עד שנדמה שהקירות מצטלצלים בדממה הפתאומית.

נניב המתין.

"אני רוצה ציפור שיר", אמר מיקאל.

נניב לא אמר דבר.

"אומן השיר נניב, כבשתי כוכב לכת בשם ריין, ובאותו כוכב לכת היה אדם עשיר מאוד וברשותו ציפור שיר. הוא הזמין אותי לשמוע את הילד שר".

ולנוכח הזיכרון לא הצליח מיקאל לשלוט בעצמו. הוא התייפח.

בכיו הפתיע מאוד את אֶסְטֶה ואת נניב. לא היה זה מיקאל האיום. לא ייתכן שזהו האיש. שכן גם אם ציפורי שיר מרשימים כל אדם, הרי רק אנשים מסוימים יכולים להעריכם כראוי, אנשים שמעמקיהם מהדהדים במנגינות רבות-העוצמה ביותר. היה ידוע ברחבי הגלקסיה שציפור שיר לא יימסר לאדם שהרג, לאדם חמדן או זללן, לאדם האוהב כוח. אנשים כאלה אינם יכולים לשמוע באמת את שירו של ציפור שיר. אך לא היה ספק שמיקאל הבין את ציפור השיר. נניב ואֶסְטֶה יכלו לשמוע את שיריו נטולי המודעות של מיקאל בקלות רבה מכדי שיוכלו לטעות בהם.

"אתה הזקת לנו", אמר נניב, קולו מלא צער.

מיקאל התעשת כמיטב יכולתו. "אני, הזקתי לכם? אפילו זיכרון ציפור השיר שלכם מביא עליי הרס".

"מרומם אותך".

"הורס את שליטתי העצמית, שהיא המפתח להישרדותי. כיצד הזקתי לכם?"

"בכך שהוכחת לנו שאתה אכן ראוי לציפור שיר. אני משוכנע שאתה יודע מה תהיה התוצאה. ידוע לכול שבית השיר אינו כופף ראש בפני רבי-העוצמה בכל הנוגע לציפורי שיר. ובכל זאת – ניתן לך אחד. אני יכול לשמוע אותם כבר עכשיו: 'מיקאל הצליח לקנות אפילו את בית השיר'". נניב אמר זאת בקול גס אשר חיקה במדויק את אופן דיבורו של אדם פשוט, אף שכמובן לא היה יצור כזה בגלקסיה. מיקאל צחק.

"אתה סבור כי העניין משעשע?" שאלה אֶסְטֶה, קולה מפלח את מיקאל בעוצמה וגורם לו לעוות את פניו.

"לא", הוא ענה.

נניב שר בקול מרגיע והשקיט את אֶסְטֶה ואת מיקאל. "אולם, מיקאל, אתה יודע גם שאיננו מתחייבים לתאריך מסירה. עלינו למצוא למענך את ציפור השיר המתאים, ואם לא נמצא אחד לפני שתמות, לא תוכל להתלונן על כך".

מיקאל הנהן. "אך הזדרזו. הזדרזו, אם תוכלו".

אֶסְטֶה שרה, קולה מהדהד בביטחון, "לעולם איננו מזדרזים. לעולם איננו מזדרזים. לעולם איננו מזדרזים". השיר נועד לשלח את מיקאל משם. הוא עזב את החדר ומצא את דרכו החוצה; כדי להנחותו, היו כל הדלתות, מלבד הנכונות, נעולות בפניו.

"איני מבין זאת", אמר נניב לאֶסְטֶה לאחר שמיקאל הסתלק.

"אני מבינה", אמרה אֶסְטֶה.

נניב ביטא את הפתעתו בלחשוש הולך וגובר שהדהד מקירות האבן והתמזג ברוח.

"הוא אדם בעל עוצמה אישית אדירה", אמרה לו. "אך הוא עדיין לא הושחת. הוא מאמין שהוא יכול להשתמש בכוחו לטובה. הוא מייחל לעשות זאת".

"אלטרואיסט?" נניב התקשה להאמין בכך.

"אלטרואיסט. וזהו שירו", אמרה אֶסְטֶה. היא שרה אז, משתמשת מפעם לפעם במילים, אך רוב הזמן מעצבת הברות חסרות משמעות בקולה, או מזמרת תנועות משונות, ואפילו משתמשת בדממה וברוח ובצורת שפתיה כדי להביע את הבנתה את מיקאל.

לבסוף הסתיים שירה, וקולו של נניב עצמו היה מלא רגש כאשר שר בתגובה. גם שיר זה הסתיים, ונניב אמר, "אם הוא באמת כפי ששרת אותו, הרי אני אוהב אותו".

"גם אני", אמרה אֶסְטֶה.

"מי יוכל למצוא למענו ציפור שיר מלבדך?"

"אני אמצא את ציפור השיר של מיקאל".

"ותלמדי את הציפור?"

"ואלמד".

"מדובר במשימת חיים".

אֶסְטֶה, מקבלת על עצמה את האתגר הגדול (ועמו את האפשרות לכבוד גדול במידה שאין להעלותה על הדעת), שרה את נאמנותה ואת הקדשתה, והשאירה את נניב לבדו בחדר הנישא להקשיב לשירי הרוח ולענות כמיטב יכולתו.

במשך שבעים ותשע שנים לא היה למיקאל ציפור שיר. במהלך השנים הוא כבש את הגלקסיה והחיל את דיסציפלינת פריי על המין האנושי וביסס את השלום של מיקאל, כך שלכל ילד שנולד היה סיכוי סביר לחיות עד בגרות. הוא מינה שלטון באיכות גבוהה בכל כוכב לכת ובכל מחוז ובכל פרובינציה ובכל עיר.

והמשיך להמתין. מדי שנתיים או שלוש הוא שלח שליח לטיו ושאל את אומן השיר שאלה אחת: "מתי?"

והתשובה הייתה תמיד, "עדיין לא".

השנים וכובד משימת החיים של אֶסְטֶה הפכו אותה לאישה זקנה. ציפורי שיר רבים התגלו בזכות חיפושיה, אולם איש מהם לא היה יכול לשיר כהלכה במענה לשירו של מיקאל.

עד שמצאה את אָנְסֶט.