אונייה של עצמות ושיניים

1 מארן כעבור עשר שנים

"בבקשה, הנסיכה," אומרת דפני, בת הלוויה שלי, כשהיא מסיימת לסדר את שערי. "יפה, כמו תמיד. ראויה לכל אנשי המלך, לדעתי."

אני מציצה בדמותי במראה, רואה ולא רואה את עצמי שנשקפת בה, ומחייכת בנוקשות. "תודה, דפני," אני אומרת, והאצבעות שלי נשלחות אל השן של ניל שתלויה על שרשרת כסף עדינה. בעוד רגע אסיר אותה, כי אני יודעת כמה אריק כועס כשהוא רואה אותי עונדת אותה.

"חבל שכל כך חדגוני ואפל כאן, אחרת אפשר היה לראות אותך יותר טוב," היא אומרת ומושכת באף, תוך כדי שהיא מסתכלת על חדרי. "רק האח וכמה פמוטי קיר אמורים להאיר את כל החדר. הארמון הזה לא דומה לארמונות מלכות אחרים, נכון? הוא ממש לא דומה לארמון בבית, הוד מעלתך."

הארמון של הנסיך פרדיננד אולי פחות מפואר מהארמון שבו אריק ואני גרים בוֶומֶטוֹפְטֶה, אבל הארמון הזה נמצא בצד השני של העולם ואם זה לא מספיק — רוב הזמן הנסיך עצמו אפילו לא גר פה. אריק ופרדיננד דומים מדי זה לזה, שניהם מבלים את הזמן במרדף אחרי תענוגות ברחבי העולם ובבזבוז כסף במקום להיות נוכחים עבור המשפחות שלהם — אלא אם כן הם צריכים לבקש מהן ממון.

פרדיננד השתקע כאן בבּוּטוּאַן למשך כמה חודשים במהלך השנה, ובשאר הזמן הוא מסתובב ברחבי האימפריה של אבא שלו, המלך פיליפ החמישי. אריק ואני הפלגנו באונייה המלכותית שלנו, האֵלֶפַנְטֶן, במסלול די דומה. ההבדל היחיד הוא שהמלך שלנו — פרדריק הרביעי, אבא של אריק — הורה לנו לחזור השנה הביתה. הנחתי שנמשיך במסע שלנו מסביב לעולם, בעקבות נתיבי הסחר לאורך ולרוחב האוקיינוס, אל המושבות שמעבר לים, אבל התפקיד של בעלי זימן אותו בסופו של דבר הביתה, ולפיכך גם אותי.

זאת תהיה לשון המעטה לומר שאני מאוכזבת. ציפיתי שכשהאונייה תגיע ליבשת בצידו השני של האוקיינוס העצום אולי אוכל למצוא דרך לחזור הביתה, אף שזה יהיה חסר טעם עבורי בגוף של בת אנוש. ולמרות זאת העברתי את הימים ואת הלילות בדמיונות שאני קופצת מהסיפון וצוללת למעמקי הים עד שאני מגיעה לממלכת לימונוס. אפילו אם אוכל להיות מתחת למים רק לזמן קצר, ככל שהריאות שלי יאפשרו, עדיין רציתי לראות שוב את אבי ואת האחיות שלי, ולו לרגע. רציתי שתהיה לי הזדמנות לומר להם שאני מצטערת, שטעיתי טעות חמורה ושאני אוהבת אותם ואעשה הכול בשביל לחזור אליהם.

לפחות הייתי יכולה לאתר את אדוניה ולהכריח אותה לבטל את הכישוף. הייתי מוכנה להרוג אותה אם הייתה מסרבת. אוי, כל כך הרבה פעמים דמיינתי את עצמי הורגת אותה בעשר השנים האחרונות, בפרט אחרי ריבים עם אריק, כשהרגשתי חסרת אונים ושההחלטות האומללות שלי המיטו עליי אסון. דמיינתי כמה טוב היה להיות שוב בעלת שיניים וטפרים חדים כתער שהייתי יכולה לנעוץ בווריד הצוואר שלה ולשסף לה את הגרון בהנאה. דמיינתי את המים מתמלאים בדם.

"את בסדר, הנסיכה?" שואלת אותי דפני ושולחת אליי מבט. "את נראית קצת סמוקה. קשה לדעת בחדר עמום כזה," היא מוסיפה ורוטנת.

"אני בסדר." אני מכחכחת בגרון ומתמקדת במראה פניי שבמראה, ולבסוף מרשה לעצמי לבחון את ההשתקפות שלי. אני שונאת מראות. אני שונאת את הריקנות שאני תמיד רואה בעיניים שלי. כשהייתי סירנה נהגתי להתפעל מההשתקפות שלי במראות ובזכוכיות שבורות שהאחיות שלי היו שולות מאוניות טרופות, אבל אני כבר לא דומה בשום צורה למי שהייתי פעם. העיניים שלי היו אז כחולות בורקות והצבע שלהן השתנה לפעמים לצבע הטורקיז הבהיר של מים רדודים ולגוון המאיר של הפלנקטון הזרחני — תלוי מה היה מצב הרוח שלי.

עכשיו הן פשוט היו בגוון של ים אינסופי וכבר לא זיהיתי את האישה שהחזירה לי מבט מהמראה, בפרט לא כשהשיער שלי סורק בשלל תלתלים שמוצמדים לקודקודי. זה צו האופנה של כל הגברות המכובדות, אבל הייתי מעדיפה אותו פזור ומשוחרר, כמו גלים של דיו, והייתי מעדיפה שהמחוכים הנוקשים שמהדקים את המותניים שלי ישוחררו גם הם. זאת תחושה כל כך איומה, שהם עשויים מעצמות לווייתנים, בעלי חיים שמבחינתי הם חברים.

הדבר היחיד שנשאר לי ממי שהייתי פעם הוא צל של הזימים שלי — שלושה קווים דהויים בכל צד של הצוואר — חלשים כל כך עד שבאור מסוים בקושי אפשר להבחין בהם. הם סימלו את החיים שהיו לי מתחת לפני המים, לפני שהחלפתי אותם בחיים אחרים.

"טוב, את בכל זאת נראית נפלא, לא?" מלמלה דפני כשסידרה כמה קווצות שיער אחרונות על ראשי. "מראה מלבב עבור הלילה האחרון שלך על היבשה. אין לי ספק שהנסיכים יתגעגעו אחד לשני כשנפליג שוב."

הבטן שלי מתהפכת מעצם המחשבה על כך. אריק יתגעגע לפרדיננד, אחיו בנפש למעשי הוללות, ואולי יותר מזה. הוא יתגעגע לחופש שהאונייה העניקה לו. לאורך רוב המסע הוא היה יותר מתחשב כלפיי, פחות אלים ושיפוטי. הוא מרגיש שטוב לו רק כשהוא חוקר דברים חדשים, כשהוא רחוק מהעין הפקוחה של המשפחה שלו, ואני חוששת ממה שהחזרה הביתה תעולל למצב הרוח שלו.

תשליכי את עצמך מהסיפון, אני אומרת ללא קול. שיבלעו אותך הגלים. עדיף לטבוע ולמות מאשר לחיות עם האיש הזה ועם האדם שהוא יחזור להיות.

אני בולעת חזק רוק ומשפשפת את שן הכריש בין האצבעות. "דפני," אני אומרת בשקט. "כשהיית צעירה יותר, האם עשית פעם טעות כל כך גדולה, שמאז לא הפסקת להתחרט עליה?"

דפני ממצמצת אליי בהשתקפות בראי. היא בת הלוויה שלי מאז שהתחתנתי עם הנסיך, והיא עמדה לצידי בטוב וברע, נצרה את הסודות האפלים ביותר. אין לי ספק שהשתיקה שלה נועדה יותר להגן על הנסיך מאשר עליי, כי הסודות האלה רק יאירו אותו באור רע, אבל היא עדיין האדם הכי קרוב אליי. ולמרות זאת יש בינינו מרחק והחברות בינינו לעולם לא תוכל באמת להעמיק בגלל המעמד שלי כדמות מלכותית ובגלל שהחיים שלי מושתתים על שקרים.

"אה, נדמה לי שזאת שאלה קשה," היא אומרת ולרגע מהמהמת מנגינה שמתנגנת בראשה. "נראה לי שאצטרך לחשוב על זה קצת. אולי כשהייתי ילדה, יכול להיות שגנבתי אז קצת ממתקי לָארְקיד מאחי בחג המולד. אף פעם לא סיפרתי לו." היא מניחה יד על החזה שלה. "בבקשה אל תחשבי עליי רעות."

אני ממהרת לחייך אליה. "זה לעולם לא יקרה, דפני." הייתי צריכה לנחש שזה יהיה משהו שולי כל כך. היא לעולם לא תבין. אני לא חושבת שמישהו על פני האדמה הזאת יכול להבין.

"אני יכולה לשאול אותך את אותה שאלה בחזרה, אם אני לא חצופה מדי?" היא אומרת.

אני מתאבנת.

"אני מתחרטת על הרבה דברים," אני אומרת בזהירות. דפני הייתה עדה להתפוררות של הנישואים שלי, היא לא צריכה להתאמץ יותר מדי כדי לחשוב על מה אני מתחרטת. "קשה לחיות בלי לשאול את עצמנו מה היה אילו, נכון?"

חיי שקר. כל סיפור הרקע שלי הוא שקר, שקר שסיפרתי לעצמי ולאחרים כל כך הרבה פעמים עד שכבר כמעט האמנתי לו בעצמי. לפני עשר שנים נשטפתי אל החוף שעליו שהה אריק, ושם התעוררתי. המשרת שלו, הודג'ס, מצא אותי עירומה לגמרי, מדממת וחסרת יכולת לדבר, לא רק בגלל שהלשון שלי נחתכה והדם שבלעתי עדיין חנק את גרוני, אלא בגלל הטראומה של השינוי כולו. הייתי על היבשה, נשמתי אוויר בריאות לא מפותחות מספיק — ורגעים אחרי שהתעוררתי כבר ידעתי שעשיתי את הטעות הכי גדולה של החיים שלי.

כנראה בגלל זה כל כך ניסיתי להצדיק את הטעות הזאת, חרף המחירים הרבים ששילמתי.

אבל אני סוטה מהנושא. במציאות, אריק ראה אותי נישאת בזרועותיו של הודג'ס ובגלל הכישוף שהטילה עליי אדוניה הקסמתי אותו למרות שלא הייתי מסוגלת לדבר. או שאולי לא בגלל הכישוף הוא הוקסם ממני, אלא בגלל שהייתי יפהפייה, עירומה ודוממת. הייתי משהו שהוא יכול להציג לראווה לעולם ובאותה נשימה להכפיף לגחמות שלו.

עבר הרבה מאוד זמן עד שהבנתי אנגלית ולמדתי לכתוב, ורק אז יכולתי לספר לאריק ולאחרים את הסיפור שלי — סיפור שבראתי בראש שלי במשך זמן רב: שפיראטים חטפו אותי מארץ רחוקה ששמה לימונוס, והם חתכו את הלשון שלי והשליכו אותי מהסיפון, נטשו אותי למות. הפיראטים ממילא הטילו אימה על השיט בימים ועל נתיבי הסחר, ולכן ככלל הסיפור שלי נשמע אמין. רוב העולם ממילא היה מורכב מארצות רחוקות שאף אחד אף פעם לא שמע עליהן. איך עוד אפשר היה להסביר את זה? ככל שהבנתי, סירנות נקראו באנגלית בנות ים והן היו יצורים אגדתיים. היה נראה שהיחידים שמאמינים בקיומן הם יורדי ים זקנים וחלודים. אם הייתי מספרת את האמת על המקום שממנו באתי, היו קובעים שאני מטורפת.

מהר מאוד המזל שלי התחיל למתוח את גבולות האפשר. פחות משנה אחרי שאיבדתי את היכולת לדבר, החלה הלשון שלי לצמוח שוב. היא התחדשה לאיטה, בדיוק כמו שקורה לזנב של סירנה אם חותכים אותו. ויום אחד, יכולתי לדבר שוב. כשהגענו ליבשת, הרופא של אריק פסק שאני נס רפואי ואני יכולתי להשתלב במשפחת המלוכה בלי שאי פעם נפל בי כל דופי. אדוניה גזלה ממני את הקול בשביל שישמש אותה, אבל היא לא מנעה ממנו לחזור.

"לדעתי כל התהיות האלה לא עוזרות לך בשום דבר, הן רק גורמות לך צער," מקוננת דפני. "עדיף לקבל את כל מה שאלוהים העניק לך." היא משתהה ומחייכת אליי ברחמים חיוך רחב שממלא את הלחיים העגולות האדומות שלה. "למרות הקשיים."

אבל לאורך העשור האחרון לא הפסקתי להתאמץ ולקבל את זה. אני לא רוצה לקבל את זה יותר. אני רוצה להחזיר מלחמה, להיאבק ולהיות חופשייה. אבל העולם הזה שמעל לפני הגלים הוא אכזרי לנשים, לא משנה מה מעמדן, והוא לא העולם שלי. אני לעולם לא אמצא את המקום שלי בין בני האדם כי עמוק בתוכי אני לא בת אנוש.

אבל אני גם לא סירנה יותר. פשוט התקיימתי במרחב שבין העולמות, בלי להשתייך לשום מקום. הנשמה שלי נודדת.

בגלל שהאמנתי לשקרים של אדוניה.

פתאום הדלת שמאחורינו נפתחת לרווחה ובמראה אני רואה את אריק נכנס לחדר בצעדים כושלים.

"הנה את," הוא אומר לי, בולע מילים, והפאה הנוכרית שלו עקומה על ראשו. אין ספק שהוא שיכור. הדופק שלי מתחיל לדהור, הולם לי בוורידים, והיד שלי נשלחת אל השן של ניל ולופתת אותה בחוזקה. "הנחשית שלי, עם הלשון המפוצלת," הוא אומר בנחרת בוז. הוא נועץ מבט בדפני ומחווה בראשו בתנועה חדה ומזלזלת. "תזיזי את עצמך מפה, אני צריך להחליף מילה עם אשתי החלקלקה."

בבקשה אל תעזבי אותי, אני חושבת, והלב שלי צונח כשאני רואה את דפני ממהרת לעזוב את החדר. כבר עכשיו אני בקושי נושמת.

"את מאחרת," הוא אומר, עוצר במרחק כמה מטרים ממני ומסתכל עליי דרך הראי. "פרדיננד ואני כבר גמרנו בקבוק בזמן שחיכינו לך. האוכל מתקרר."

אוי, לעזאזל.

"אמרו לי שארוחת הערב בשבע," אני אומרת ומנסה לשמור על קול יציב ורגוע, אבל כנוע. אני מחייכת אליו ברכות ככל שאני יכולה ומרגיעה את המבט שלי כדי שלא אצור רושם שאני קוראת עליו תיגר.

"אני ממש בספק שזה מה שאמרו לך," הוא אומר בבוז. "אמרו לך את השעה הנכונה, אבל המוח ציפור שלך לא היה מסוגל לקלוט, נכון?"

החיוך שלי רועד קלות ואני משלבת ידיים בחיקי בתנוחה מצטנעת. הוא כבר חזר להיות האיש המריר שהוא. "טעות שלי. עכשיו אני מוכנה, אם זה מספק אותך."

הוא מזעיף אליי מבט בראי, והעיניים שלו נודדות אל החזה שלי. אני לא מספיקה לכסות את השרשרת שלי, והיד שלו כבר נשלחת בתנועה חדה ואוחזת בשן הכריש.

"מה אני אמרתי לך על הדבר הדפוק הזה?" הוא אומר ותולש אותה מצווארי והשרשרת נקרעת. "אמרתי לך לא לענוד את זה, שרק פראים עונדים דברים כאלה, לא נסיכות מחורבנות."

אני זועקת בפחד, מסתובבת ומנסה לחטוף ממנו את השן. האצבעות שלי מתעקלות סביב אצבעות ידיו ומנסות לפתוח את האחיזה שלו בכוח. "לא, בבקשה לא, אתה יודע שזה יקר לי, אתה יודע שזאת המזכרת היחידה שיש לי מהבית, אני —"

"אוי, לכי תזדייני," הוא אומר ואני יודעת, עוד לפני שזה קורה, שתוך שניות הוא יוריד לי סטירה עם גב כף היד שלו. החבטה נשמעת כמו דינמיט והפנים שלי מוטחות מטה ובוערות מהמפגש הצורב עם כף היד שלו — ואם הוא יסתפק בזה, זה יהיה בסדר גמור מבחינתי.

אבל אז הוא פונה בסערה לעבר האח ומשליך לתוכה את השרשרת ואני צורחת, קמה ברגליים כושלות מהכיסא וממהרת בתנועה מגושמת לאש כדי להציל אותה.

הוא מרחיק אותי לאחור, והבל הפה שלו חם ומסריח מאלכוהול.

"את יודעת שמצאת חן בעיניי הרבה יותר כשלא יכולת לדבר," הוא לוחש ונצמד אליי, הלהבות משתקפות בעיניו השחורות משחור. "עוד יותר מצאת חן בעיניי כשבקושי היית מסוגלת ללכת. כן, נראה לי שאז הכי מצאת חן בעיניי."

הוא נוהם ובועט בשוק השמאלי שלי ואני זועקת כשהרגל שלי מתקפלת תחתיי ואני קורסת לרצפה. הוא יודע כמה הרגליים שלי חלשות מטבען, ותמיד פוגע בהן.

הוא בועט בי חזק בצלעות ואני מתקפלת לכדור כדי להגן על עצמי יותר. "אנחנו מפליגים מחר בבוקר," הוא אומר ואני מפחדת מכדי לומר משהו, רק ממשיכה לכסות את הראש בידיים, בסנטר מכונס אל בית החזה, כשאני שוכבת ככה למרגלותיו. אני כל כך מתביישת.

"רציתי שהלילה האחרון שלי כאן יהיה מוצלח." הקול שלו מלא ערגה עכשיו, אבל אני לא מעיזה לוותר על ההגנות שלי. "כל מה שיישאר לי מהזמן עם פרדיננד זה זיכרונות יפים. זה מה שאת לא מבינה, מארן שלי. את קשת תפיסה מדי בשביל להבין איך גבר כמוני מרגיש, כשכל העולם נמצא בהישג ידך ואז לוקחים אותו ממך. שאף פעם לא מאפשרים לך להיות מי שאתה משתוקק להיות."

אני שומעת אותו מסתובב ונאנחת, ורק כשהרצפה רועדת קלות תחת צעדיו, רק אז אני מרימה את הראש.

"אל תטרחי לבוא לארוחה," הוא אומר בלי להסתובב. "כמו שאת נראית, לא יזיק לך לפספס כמה ארוחות."

העלבון שלו לא נוגע בי. אני מעדיפה שהוא ירגיש שאני דוחה בעיניו.

אני מחכה עד שאני רואה שהוא עוזב, ואז קמה על הרגליים — הרגל שלי כאובה אבל יציבה — ואני ממהרת אל האש. השרשרת תלויה על אחד מבולי העץ, והשן השחירה. אני שולה אותה משם באמצעות מוט הברזל שמשמש לסידור בולי העץ באח, מפילה את השרשרת על רצפת העץ ושומעת את רחש החום שהיא מפיקה.

נראה שהשרשרת עצמה לא הותכה, והשן מפויחת אבל נותרה שלמה.

התזכורת היחידה של הזהות האמיתית שלי עדיין קיימת.