אוסף רגשות – איתן

יש דברים שלא קונים בכסף, יש רגשות שלא ניתן בקלות להשתחרר מהם. שנים ניסיתי ולא מצאתי את האחת שתוכל להחליף אותה. מאסתי בלנסות לתת את ליבי לאחרת, מאסתי באנשים שמנסים לגרום לי לשכוח אותה. היא הייתה אהבת נעוריי, אהבת בגרותי והייתה גם אמורה להיות אם ילדיי. הגורל הפריד בינינו ואני מסרב להחליפה באחרת. אני מסרב לחיות חיים רגילים בלעדיה! כך לפחות חשבתי עד מסיבת יום ההולדת של איה.

בשמלה כחולה עם כוס יין ביד, היא יושבת בבר לבדה. היא נראית מעט מבולבלת, מעט כמו ילדה. אחת הנשים היפות ביותר שהנחתי עליהן את עיניי. דניאל מזהיר אותי שמדובר בחברה טובה של איה. אני עושה עצמי מקשיב לו, מהנהן בהבנה ובכל זאת ניגש אליה. היא סמוקה וחיננית, כאילו מתביישת מכך שניגשתי אליה. משהו בתוכי קורה, בטני מתהפכת ואני חש רגשות שמזמן שכחתי מעצם קיומם. אני מציג את עצמי, היא מביטה בי במבט מבויש ומגמגמת את שמה.

"בלה, איזי, איזבלה." ברגעים אלה ממש היא שבתה את ליבי.

"איזבלה, שם מקסים. את חברה של איה? אף פעם לא ראיתי אותך."

"כן, אני גם השותפה שלה לדירה."

"אז איך זה שלא נפגשנו לפני כן?"

"היינו אמורים להיפגש?" היא שואלת.

"אני, דניאל ואיה מבלים הרבה יחד, כמעט בכל סוף שבוע. איפה הם הצליחו להחביא אותך כל הזמן הזה?" אני תוהה איך לא נתקלתי בה בעבר.

"הם נעלו אותי בחדר השינה," היא אומרת ומחייכת חיוך מתוק, חיוך שגורם לליבי לפעום בעוצמה.

"היה נעים להכיר, בלה, איזי, איזבלה," אני לוחש לאוזנה ומתרחק. אני מבין שמשהו קורה לי, משהו שאני לא בטוח שאני רוצה בו. אני לא רוצה להרגיש עוד פעם כמו שהרגשתי לפני שנים עם קארין, אני לא בטוח שאני מסוגל להרגיש את אותם הרגשות מבלי להרגיש בוגד. קארין הייתה היחידה ועד לרגע זה, חשבתי שתמיד תהיה.

כל הלילה שמרתי מרחק, לא רציתי ליצור מגע. הבטתי בה מרחוק מבלי שתוכל להבחין בי. ספרתי את כוסות היין ששתתה, בדקתי עם מי היא רוקדת והסתכלתי על הבחורים שהתחילו איתה. היא לא מודעת לעצמה! היא לא שמה לב כמה תשומת לב היא מושכת, כמה היא יפה.

סוף הלילה ואני מחפש את שרון כדי שנוכל ללכת הביתה. איה ודניאל עוצרים אותי, אנחנו מתחילים לדבר על תוכניות לסוף השבוע ועוד כל מיני דיבורי סרק, דיבורים חסרי משמעות, דיבורים שמסיחים את דעתי ממנה. אני מבחין באיה מנופפת בידה ומסובב את ראשי לאחור. הנה היא באה לכיוונינו, הייתי בטוח שהיא כבר הלכה. במלוא הדרה היא פוסעת לכיוונו של דניאל שמושיט לה את ידו האחת ולאיה את ידו השנייה. אנחנו ניגשים למעלית ושרון מצטרפת אלינו, מתנהלת שיחה משותפת לכולם, שיחה שאיני מצליח להתרכז בה. ליד הרכב, שנייה לפני שנוסעים אני לוחש לאוזנה, "לילה טוב, איזבלה." והיא בקולה המתוק עונה לי בחזרה.

להזמנה של איה הסכמתי לפני שהכרתי את איזבלה. אם הייתי יודע עליה לפני, לא בטוח שהייתי מסכים. אני חושש ממה שהיא עשתה לליבי אתמול בלילה, אני חושש ממפגש נוסף איתה. הגענו אני ושרון לדירה של איה ואיזבלה, איה פתחה את הדלת עבורנו והובילה אותנו להתיישב בסלון. דניאל ואיזבלה לא נראו בסביבה אך לפתע פרצו כמו רוח סערה לסלון. פרצופה של איזבלה היה מרוח שוקולד ובידה הייתה מרית עמוסה בבלילת עוגה, היא רדפה אחרי דניאל כמו ילדה קטנה. גם כשהיא לבושה בטרנינג בלוי ושיער אסוף לפקעת על ראשה, היא אחת הבחורות הכי יפות שראיתי. כל כך פשוטה אבל כל כך יפה! היא הבחינה בי יושב על הספה והמרדף פסק במיידי.

"היי איתן, מה שלומך?" היא פנתה אליי.

"מצוין, איך את מרגישה אחרי שמונה כוסות היין ששתית אתמול?" הייתי חייב לשאול. היא מתעלמת משאלתי ובהתחמקות מוחלטת מניסיון להשיב עליה חוזרת למטבח. אני בא בעקבותיה למטבח כי אני חייב להיות בקרבתה.

"אני מנסה להכין עוגה, רק שהחבר הדביל שלך אוכל לי את כל השוקולד," היא מצחקקת לעצמה ומסתירה את פניה ממני. אני מכניס אצבע לבלילה וטועם למרות דבריה.

"עכשיו אני מבין למה דניאל אכל לך את השוקולד."

היא נעמדת לשטוף את הכלים ומפנה לי את גבה, אני חש בבושתה ובכל זאת מתקרב אליה. אני מרטיב את ידיי במים ומנקה את השוקולד מפניה הרכות.

"ככה יותר טוב," אני קובע ומחייך לעברה. ברגעים אלה ממש הבנתי שאני רוצה אותה, אפילו הרגשתי מעט אובססיבי לגביה.