אוקטובר שלי

1

לוק בהה בדף, או לפחות בחלק שהוצג על המסך שלו. המסך שבילה בבהייה בו בחמש־עשרה השנים האחרונות. הרקע כחול, מעט כהה יותר מצבען של ביצי אדום החזה. כחול השמים בשעת בין־ערביים בדיוק כשהאור מתחיל להתפוגג. בזמן האחרון חשב לוק לקנות מחשב נייד. הוא אמר על זה משהו להאנה בשבוע שעבר, לפני נסיעתה לטורונטו. הוא הודיע לה שאולי יצא למסע קניות קטן בהיעדרה. היא צחקה, וגבותיה התרוממו בתדהמה. לוק לַוֶוק הוא לא בדיוק בן אדם של גאדג׳טים. לקח לו שנים להחליף את הסמית׳־קורונה הישנה שלו במחשב. הוא עדיין לא יצא למסע הקניות, ואשתו לא תהיה מופתעת אם לעולם לא יעשה זאת. מהרבה בחינות היא מכירה אותו טוב יותר משהוא מכיר את עצמו. הוא צריך כבר לעשות את זה; לכבות את המסך ולקום מהכיסא.

מתברר שמחשבים ניידים בריאים יותר ממחשבים שולחניים. משהו שקשור למערכת האנדוקרינית. חולדות ממין זכר עם פגיעה בליבידו. לוק נאנח ושפשף את עיניו. הוא לא עשה סקס כבר כמה שבועות, אבל זאת לא בדיוק אשמת המחשב.

הוא צריך להכריח את עצמו לקום. הוא לא גנן או פועל זבל או דוור. המילים הן חייו. וזו, למרבה הצער, הטכנולוגיה ליצירת מילים. בסוף השנה הוא יהיה בן חמישים. לוק ניסה להדחיק את המחשבה הזאת, אבל כשלא הלך לו טוב בעבודה, כמו היום, המחשבות שהצליח בדרך כלל להדחיק הציפו אותו. התאריך היה 1 באוקטובר 2001. ללוק נותרו בדיוק עוד שלושה חודשים עד סוף שנות הארבעים לחייו.

הסימנים החלו להופיע. העבר הספורטיבי שלו עזר. החזה שלו תמיד יישאר רחב, גם אם השערות המכסות אותו יכסיפו. הבטן שלו הייתה רכה מבעבר, אבל היא לא הייתה כרס של ממש. הזקן הוא שהסגיר אותו. הוא עבה, כמו השיער שעל ראשו, אבל מרוקן מצבע. האנה אמרה שהוא נראה כמו זאוס מ״ספר המיתולוגיה היוונית״ של ד׳אולייר, שהם קנו בימים שעוד קראו להוגו ספרים. פניו של האל היו גאים ונאים, ואף שזקנו היה לבן, היה חזהו החשוף שרירי. האנה העירה את ההערה באחד הימים הטובים שלהם, ברגע נדיר של חיבה זוגית שפעם נהנו ממנה לעתים קרובות למדי.

לוק עיווה את פניו. הכתיבה התקדמה איום ונורא היום. כל משפט על הדף הלבן הווירטואלי היה נוקשה וחסר חיים. עדיף לחשוב על חייהן נטולי האהבה של חולדות מאשר על ספר שהולך מדחי אל דחי.

המספר דומה לו מדי: אביו של נער מתבגר שלוח רסן, המתגורר בסן אנרי. יש גם הבדלים, כמובן. הדמות שברא היא של נהג מונית הנשוי לאישה דוברת צרפתית. היא חצי אירית, מצדו של אביה. והבן שלהם החל לגלות סימנים של מורשתו המעורבת. בסצנה שלוק לא הצליח כעת לכתוב, האב בדיוק גילה שבנו נשר מבית הספר והתחיל להסתובב עם חברי כנופיה אירית. הוא הבחין בהם כשנסע ברחבי העיר בלילה. ילדים־גברים מגריפינטאון. ילדים־גברים שמדברים אנגלית.

לוק כבר ידע את הסוף. החלק הזה יכתוב את עצמו. זה ייגמר במוות.

הדימוי של גבר בגיל העמידה הנשלף מתוך המונית שלו וחוטף מכות רצח בשלג הטרי ברחוב בסן אנרי היה הסיבה לכתיבת הספר. לכל ספר יש ליבה: הניצוץ שמצית אותו. ובספר הזה זה היה רצח אב.

נשמעה דפיקה בדלת. לוק התיישר בכיסאו. אסור להפריע לו כשהוא כותב. כולם יודעים את זה. זה הכלל.

עוד דפיקה. חזקה מדי בשביל אמו, ליז, שהייתה יורדת למטה רק במקרה חירום. זו לא יכולה להיות האנה. היא בטורונטו עם ההורים שלה. לוק נעמד וחצה את הסלון והמבואה החשוכים.

אחיו רֶמי השאיר שם את הספה ועוד כמה חפצים. החלל היה תכליתי. לא בית, חלל עבודה.

הוא הבין מאוחר מדי שהוא לבוש מוזר, כשידו כבר אחזה בידית הדלת. תחתונים ארוכים ממשי ומעליהם מכנסי התעמלות קצרים, חולצת ספורט סגולה, נעלי אולסטאר גבוהות בצבע אדום וכפפות אדומות ללא אצבעות שאמו סרגה לו כדי להגן על כפות ידיו משפשופים: בגדי עבודה של סופר. או של משוגע, c’est selon...***

הוא פתח את הדלת ונשימתו נעתקה, ממש נעתקה. ואז הוא צחק. "סרז' ויאן!"

השיער המתולתל האפיר, אבל עדיין קרא תיגר על כל מסרק שהוא. האף היה גדול מדי ביחס לפנים, שהיו כעת חרושי קמטים. והעין העצלה עוד הייתה שם, מכוונת בצורה לא ברורה הצדה לדבר מה מאחורי ראשו של לוק. גם ויאן צחק. אותו צחוק צופרי.

הם לחצו ידיים, אחזו זה בכתפו של זה — אותן מחוות מגושמות של גברים בגיל העמידה שיודעים שלחיצת ידיים לא מספיקה אבל לא מסוגלים להביא את עצמם לידי חיבוק. ״בזכות מה זכיתי בכבוד?״

״זהו כבוד, ללא ספק,״ אמר ויאן, וחייך את אותו החיוך הישן. ״אבל למעשה, זה ביקור בענייני עבודה.״

הוא נכנס פנימה וחשף מישהו שעמד מאחוריו בכניסה, שפוף צוואר וכתפיים כמו מנסה להיעלם. לוק מצמץ באור השמש הבהיר וזיהה את הפנים הכחושים המוכרים, את הראש החיוור המגולח.

״הוגו? מה קורה כאן?״

הילד לא הרים את עיניו. הוא בהה בסדק במדרכה שהופיע בחורף שעבר ובאביב התרחב לכדי חור. ליז דיברה עליו כמה פעמים והציעה לסתום אותו לפני שיגיע הכפור וירחיב אותו עוד יותר. מישהו עלול להיפגע.

״הייתה תאונה,״ אמר ויאן במהירות. ״הכול בסדר עכשיו. האמת היא שהוא בסדר גמור.״ הוא הסתובב ושלח אל הוגו חיוך, אבל הילד לא עשה כל סימן שהבחין בו. ״אחות בית הספר בדקה אותו. היא אמרה שהכול תקין. אבל זה היה יכול להיות רציני. היה לך מזל, בחור צעיר.״ הוא נתן להוגו אגרוף קל ונבוך בכתף. הבחור התכווץ ולא הזיז את עיניו מהחור.

החום גאה בחזהו של לוק. ״הוא מדבר אליך,״ אמר לבנו. ״תסתכל עליו.״

הוגו הרים את מבטו והסתכל לא על ויאן אלא על אביו, בהבעה ארסית כמעט.

ויאן צחק בעצבנות — עוד צפירה — ולוק נזכר בכעסים הישנים.

״זה בסדר. באמת. היה לו בוקר קשה. לא קרה שום דבר. ובזכות זה יכולתי לנסוע עד לכאן ולראות אותך, מון אמי. כמה זמן עבר? שלושים שנה? אלוהים, אולי יותר? בוא נראה..."

עיניו של לוק התרגלו לאור. זה היה יום סתווי כזה שמזכיר את אוגוסט. בעברו השני של רחוב לפורט, עלי העצים בפארק סן אנרי כבר שינו את צבעם, אבל המזרקה עוד פעלה. זה לא יימשך עוד זמן רב. העירייה תכבה אותה בקרוב, בטח בשבוע הבא. אבל נכון לעכשיו, היו שם מים. לוק שמע אותם מבעד לפטפוט של ויאן, את המים הזורמים בפִּייה מאחורי פסלו המושחר של ז'אק קרטייה.

ויאן עצר לנשום.

״היכנס,״ אמר לוק. ויאן נעצר בכניסה בהיסוס. ״כאן אני עובד.״ לוק הצביע על המדרגות החיצוניות המובילות אל הקומה השנייה. ״אנחנו גרים למעלה.״

״איפה שאימא שלך הייתה גרה?״

״לא, היא עדיין בקומה האמצעית. הקומה העליונה שלנו.״ הוא התחיל להסתובב ואז נעצר ואמר להוגו: ״אתה. תעלה.״

הילד ציית.

״אני תכף עולה,״ קרא לוק אחריו. ״אחרי שאסיים עם...״ הוא הסתובב בחזרה אל ויאן.

״מסייה ויאן,״ אמר ויאן כמעט בהתנצלות.

״מסייה ויאן.״

הוא הוביל את ויאן פנימה ובדרך הדליק את האורות. הוא הרגיש את האורח שלו מביט סביב, ועם כל צעד שעשה ראה את הדירה בעיניים חדשות. דירה ארעית, כעורה. ויאן התיישב על ספת הקורדרוי המהוהה שרֶמי לא לקח איתו אל המישור, מסיבות ברורות לגמרי. ויאן ניסה להיראות נינוח, אבל ישיבתו הסגירה את העובדה שהיה מעדיף לעמוד.

״כוס מים?״ שאל לוק. ״קפה?״

ויאן נד בראשו. ״אני חייב לחזור.״

הם הביטו זה בזה, נבוכים לפתע באינטימיות של הדירה.

ויאן היה הראשון שהפר את הדממה. ״הוא התעלף,״ הסביר, חוזר אל נושא השיחה המקורי. ״בכוונה. זה משהו שהם עושים. בקבוצות, בדרך כלל בחצר בית הספר. אבל הוגו החליט לעשות את זה אחרת הפעם. הפעם זה היה בכיתה, ממש מתחת לאף שלי.״

״רגע, רגע,״ אמר לוק. ״הוא בכיתה שלך?״

״לא ידעת? חשבתי שראית. השם שלי מופיע ברשימת השיעורים שלו. אני המחנך שלו.״

לוק נד בראשו. האנה מתעסקת עם הדברים האלה, והיא בטח לא זיהתה את שמו של ויאן. ויאן נראה מעט פגוע, אבל רק לרגע. הוא המשיך את הסיפור. הוא עמד בגבו אל הכיתה וכתב על הלוח, כשלפתע שמע חבטה. כשהסתובב, הוגו היה על הרצפה.

״מחוסר הכרה?״ אמר לוק.

״לכמה שניות, ארבע או חמש לכל היותר. כל הכיתה הסתובבה כשהוא נפל על הרצפה. כולנו שמענו את זה. עד שהגעתי אליו העפעפיים שלו כבר נפתחו בעפעוף. שאר הילדים לא הספיקו אפילו להגיב. הם עשו את זה רק אחר כך, כשהוגו כבר התיישב. הוא הזיע אבל הוא ידע איפה הוא נמצא וכל זה. מהבחינה הזאת אל דאגה. האחות האירה עם פנס לתוך העיניים שלו ובדקה את הגולגולת שלו.״

״גולגולת שקל לבדוק.״ לוק שנא את מראה מחנה הריכוז של בנו.

״לא כמו שלנו.״ ויאן תפס חופן מתלתליו האפורים ומשך בהם עם חיוך של ליצן. ״האחות גם נתנה לו הרצאה. נזק מוחי. מוות. אמרה לו בצורה חד־משמעית שהיה לו הרבה מזל.״

״איך הוא גרם לעצמו להתעלף?״

״זאת פרוצדורה שלמה. בהתחלה נכנסים להיפרוונטילציה. אחר כך מוציאים את כל האוויר מהריאות. הוגו יכול להסביר לך את התהליך יותר טוב ממני.״

״כן.״ השתררה שתיקה. ״יש לך ילדים, סרז׳?״

״אלף חמש מאות.״

במילים אחרות, לא. לוק קימט את מצחו. ״אתה לא מפסיד שום דבר.״

ויאן שוב צפר. מעיל הספורט שלו היה מקומט. הוא נעל נעליים שחורות מבריקות וענב עניבה זולה. בבית הספר הקתולי, שבו היו פעם חברים, המראה הזה משדר סמכותיות, ועכשיו הוא מלמד את בנו של לוק. עולם קטן: קטן מדי למילים.

אז הוגו עשה תרגיל. טיפשי למדי, אבל טיפשות היא המהות של תרגילים כאלה בתיכון.

״לא היית צריך להטריח את עצמך כך,״ אמר לוק. ״היית צריך להושיב את הוגו בחזרה בכיסא ולרתק אותו. עכשיו בטח לא תספיק לאכול צהריים.״

״יש נוהל בבית הספר,״ הסביר ויאן. ״כשילד מתעלף הוא נשלח אל האחות ואז הביתה. התקשרנו אליך אבל לא הייתה תשובה. עמדנו לעזוב את זה, לחכות שתחזיר לנו צלצול, אבל הוגו אמר שאתה אף פעם לא עונה לטלפון כשאתה עובד.״

לוק האדים. ״אשתי בדרך כלל עונה לטלפון.״

״אבל היא מחוץ לעיר, הוגו אמר.״

״בטורונטו. נסעה לבקר את ההורים שלה.״

השתררה שתיקה בזמן שוויאן עיכל את המידע, אבל לוק לא התכוון להרעיף עליו עוד פרטים אישיים. כן, זוגתו לחיים ויד ימינו היא אנגלופונית. כן, הוריה גרים בטורונטו. החיים מלאי פרדוקסים. ויאן לבטח חי די זמן כדי להבין את זה.

״אתה עושה את זה כל בוקר — מתנתק?״

״לפעמים כל היום,״ אמר לוק. ״תלוי איך הולך לי. אחרת אני לא מצליח לעשות שום דבר. אם מישהו צריך אותי, הוא יכול להגיע אליי דרך הסוכנת שלי.״

ויאן צחק והנהן כמתרשם. אם הוא חש אשם על שהפריע את יום עבודתו של לוק, לא היה לכך שום סימן. ״אני אוהב את הספרים שלך,״ אמר. ״קראתי כל אחד ואחד מהם. זה מדהים.״

״מה מדהים?״

״שעשית את זה.״

״שכתבתי ספרים?״

״לא סתם ספרים. Tanneur tanné, La mort d’un rêveur. אתה קולה של קוויבק, לוק. כך מכנים אותך. קולו של דור. הדור שלנו. דור הבייבי בום. ואני גדלתי איתך. הכרתי אותך עוד מאז.״

״זה נכון,״ אמר לוק וחייך באצילות. פעם רצה לברוח משיחות כאלה. עכשיו הוא פשוט נותן להן לחלוף על פניו. בלי להשאיר בו חותם. יש לו כישרון, זה הכול. הוא יודע לספר סיפור. אבל הוא עדיין מתעורר בארבע לפנות בוקר, מודאג בגלל כסף ובגלל בלוטת הערמונית שלו. שערו ממשיך להאפיר בצדעיים. שרירי הבטן שלו ממשיכים להפוך לאט־לאט לשומן. זה לא שהכתיבה מצילה אותו ממשהו. פעם האמין שהיא תוכל.

אבל זה השתנה כשהוגו נולד, כל כך קטן וכהה, זר גמור, עד שלוק ממש נרעד בשאט נפש. הוא התבייש להיזכר בזה עכשיו. לידת בנו הראתה לו עד כמה אין לו שליטה, לא רק על דברים חיצוניים, אלא גם על דברים אינטימיים. הכתיבה, כך חשב פעם, מעמיקה את הרגשות. היא מארגנת מחדש את העולם הפנימי, מפנה מקום לאמפתיה ולאהבה.

כשהתבונן בהוגו מגיח מבין רגליה של האנה, מכוסה בדם ובשעווה, הוא לא הרגיש שום דבר שמתקרב אפילו לאהבה. לאחר שחתך הרופא את חבל הטבור והאחיות ניקו אותו, לאחר שהחזיקה האנה את התינוק המהמהם בזרועותיה והצמידה אותו אל שדיה, הציעו גם ללוק להחזיק אותו. הוגו הרים אליו עיניים ענקיות מלאות דאגה. מצחו נוקד בצהוב ובוורוד, ועור פניו היה קמוט כפניו של זקן. באותו רגע היה דומה לתמונתו של פרנץ קפקא התלויה מעל לשולחנה של האנה: עיניים ענקיות ומראה שֵמי. שום זכר נראה לעין לשושלת לווק.

פטפוטיו של ויאן החזירו את לוק אל ההווה. הוא תיאר את פרטי חייו: הבית בלונגיי בפרברי מונטריאול; הנסיעה היומיומית על גשר שמפלן המתפורר; אשתו שעזבה אותו לפני שנה. הוא עדיין גר בבית הקטן ליד הנהר שהיה של שניהם. הוא חושב לעבור משם.

״יש לך מזל שיש לך את כל זה,״ אמר ויאן והצביע בשתי ידיו על החדר. ״לא את המשרד,״ הבהיר, עוקב אחר מבטו של לוק. ״אני מתכוון להוגו. לאשתך. משפחה.״

לוק לא השיב. ויאן תמיד היה טיפוס סנטימנטלי. למלא תפקיד אב לבן ארבע־עשרה ובעל לאישה שאתה חי איתה יותר מעשרים שנה זה לא בדיוק אושר צרוף, לא שהוא מתכוון להיכנס לזה.

״טוב,״ אמר ויאן כשהשתיקה נעשתה מעיקה.

הם הלכו אל הדלת.

״הוא ילד טוב,״ אמר ויאן.

שוב, לוק לא אמר דבר.

״בנים משתגעים בגיל הזה.״

לוק משך בכתפיו ולחץ את ידו של ויאן, שמגעה היה רך להפתיע. יותר מדי שנים של בדיקת עבודות ליד השולחן. הוא הביט בו הולך אל מכוניתו, טויוטה עם חור חלוד מעל לגלגל האחורי. גבו של ויאן היה מעט כפוף, וצעדיו קטנים. בגיל ארבע־עשרה היה מדלג במורד המדרגות, שתיים בכל פעם, ובועט בערמונים שלכלכו את שביל הכניסה. החיים עשו את שלהם. עכשיו הוא יגע, אטי. ויאן חלף על פני הערמונים בלי להבחין בהם כלל. לוק הכניס מעט את סנטרו, משך את כתפיו לאחור והתמתח מלוא אורכו. הוא קיווה בכל לבו שהוא לא נראה כך מאחור.

הצופר של ויאן צפצף פעמיים והוא נסע חזרה אל בית הספר סן ז'אן בטיסט. שם הוא עובד, בתור המורה של הוגו. זה בלתי נתפס.

זיכרון צף ועלה בו, הזיכרון הגופני של התלבושת המגרדת, במידה הלא נכונה, שלוק נאלץ ללבוש במשך חמש שנים. לוק לא אהב את התיכון. היו לו סיבות משלו, ולא כולן היו קשורות דווקא לבית הספר סן ז'אן בטיסט. לפתע ראה בעיני רוחו את פניו של המנהל שלו מימים עברו, מסייה ארווה. אדם אימתני עם פנים מחוטטים. או אולי האימתנות, בדומה לעין העצלה של ויאן, בדומה לצחוק הצופרי שלו, רק הסיחה את הדעת מן האדם הטוב שהסתתר מאחוריה?

לוק הניח בצד את כתיבתו. חבל שהיום יום שני — יום קצר עלול להשפיע לרעה על כל השבוע. ואיפה האנה בכלל? עברו ארבעה ימים, אבל הוא הרגיש שעברו יותר. אילו הייתה כאן, כל זה היה נחסך ממנו. או אולי לא נחסך, לא לגמרי. הוא היה רוצה לראות שוב את סרז׳ ויאן, אפילו שזה העציב אותו. הידיים הרכות הבשרניות האלה. הוא אחז כף יד אחת בשנייה ולחץ. הוא עוד יכול לחוש את עצמותיו.

אשתו הייתה צריכה להיות כאן. זאת האחריות שלה: הוגו, בית ספר, בריאות. במיוחד בריאות. היא הייתה מגיבה בנחרצות. גוררת את לוק לשיחה ארוכה ומיותרת על הדרך שבה הוגו הסתכן, אבא שלה אורב בצללים מאחורי כל מילה. אולי מוטב שהיא לא בסביבה.

אחרי הכול, לא קרה שום דבר רע. הוגו נשאר אותו נער עגמומי. הוא נראה בסדר. זה היה תרגיל טיפשי וילדותי, זה הכול. לוק נעל את נעליו. הוא לא יכעס על הבן שלו, אפילו אם הילד עלה לו ביום עבודה. הוא פתח את הדלת ויצא החוצה. השמש הבהיקה. כשטיפס אל הקומה השנייה, היכן שליז גרה, מגע השמש על כתפיו היה נעים. הוא הלקה את עצמו על אורח חייו המסוגר בבית. מזג האוויר קיצי. הוא צריך לצאת יותר מהבית. ממש מעליו הייתה הדירה שוויאן פעם הכיר לפני ולפנים. ויאן כמעט גר עם משפחתו של לוק בשנותיו האומללות כנער פנימייה בבית הספר. ליז השיגה מכתב ממאדאם ויאן, שהתירה לו לאכול ארוחת ערב עם משפחת לווק בימות השבוע. וכמעט בכל סוף שבוע ויאן היה שם, ישן על מזרן מתנפח לצד מיטתו של לוק.

במישורת הקומה השנייה יש שתי דלתות, אחת מובילה לדירתה של ליז והשנייה לביתו של לוק בקומה העליונה. הוא פתח את הדלת המובילה לביתו ועלה במדרגות הפנימיות שתיים־שתיים.

נעליו הבלויות של הוגו שכבו הפוכות על שתי מדרגות שונות. לוק אסף אותן, הניח אותן במסודר זו לצד זו, חלץ את נעליו וסידר אותן באופן דומה. אתה צריך להישאר רגוע, אמר לעצמו. ולהיות החלטי. הוא הפנה את ראשו בחדות ימינה ואז שמאלה. לפעמים הוא הצליח; נקישה קטנה ומספקת הייתה נשמעת ממש בקצה, היכן שחוליות עמוד השדרה מתחברות אל הגולגולת. חוליית הציר. לא ככה קוראים לה? היום לא נשמעה נקישה. הוא ניסה שוב. כלום. הוא פתח את דלת הכניסה לדירה ונכנס אל תוך המולה של יריות.

״הוגו?״ הוא קרא. הוא עמד כמה שניות והאזין. אין עונה. רק רובים.

הדירה הסריחה מזבל. ביום שישי שכח להוציא אותו מרוב מהירות להקים את הוגו מהמיטה כדי שיתכונן לבית הספר. משאית הזבל תבוא שוב מחר, עובדה שלוק כתב ביומן שלו בכתב אדום בולט. זה מה שעושים כשמתקרבים לגיל חמישים: כותבים דברים באדום.

דלתו של הוגו הייתה סגורה. קוברה ירוקה מנחושת פרשה את ברדסה החלוד בגובה כף ידו של לוק. רמי קנה את הידית המעוטרת העתיקה הזו בהודו ונתן אותה להוגו בחג המולד. לוק דפק בדלת והרובים השתתקו. נשמע איזה רשרוש. לוק הושיט את ידו אל ראש הנחש ודחף.

מסך המחשב היה כבוי. יש חוק בבית: להוגו אסור להיות על המחשב עד הערב, וגם זה רק אחרי שסיים להכין שיעורי בית. הוא היה על המיטה שלו וגירד באגודלו את עטיפת ״ספר השיאים של גינס.״ תלבושת בית הספר — גרסה עדכנית של החולצה והמכנסיים הכחולים שלוק עצמו לבש פעם — הייתה זרוקה על הרצפה. כעת הוא לבש מכנסי ג׳ינס, ותחתוני הבוקסר שלו בצבצו במותניים. לוק הרים את מכנסי בית הספר של בנו וקיפל אותם.

״אז גרמת לעצמך להתעלף.״

עיניו של הוגו לא זזו מהספר. תנוך אוזנו הימנית היה נפוח ואדום. זה היה הריב האחרון שלהם. הוגו הלך למכון פירסינג בעקבות התערבות עם שני חברים שלו. האנה קיבלה את העניין בשלווה מרגיזה. בבית הספר לא גילו הבנה דומה; אין כניסה עם עגילים. הוגו נפטר ממנו, אבל כצפוי, החור הזדהם.

״האוזן שלך אדומה,״ אמר לוק.

הילד הרים את ידו לגעת בה אבל עדיין סירב להביט בו. שערו היה מגולח קצר כל כך שלוק יכול לראות את הרכסים הגרמיים מתחת לקרקפת. נקודות־נקודות של פצעונים עיטרו את מצחו.

״הוגו.״ לוק סובב את ראשו בחדות ואז סובב אותו בחזרה. הכיווץ מיאן להשתחרר.

הילד לא זז.

לוק תפס את הספר. ״תסתכל עליי!״

הוגו הרים את מבטו ומיקד את עיניו איפשהו מעל לכתפו הימנית של לוק.

לוק שאף אוויר וזינק בפתאומיות.

עצמותיו של בנו היו בידיו כמו עצמותיה של ציפור. הילד נאבק חלושות. זה היה קל; קל ומספק. למה לבו הולם בחוזקה כזאת? הוא תפס באגרופיו את בד החולצה הרופף של הוגו והצמיד אותו בכוח למיטה. הוא הרגיש את החיוך נמתח על פניו לא בשליטתו — חיוך אינסטינקטיבי, חשיפת שיניים. מה קורה לו? נדמה שפיו וידיו מנותקים מהשכל שלו. הוא מעולם לא השתולל כך. כלל לא העלה על דעתו שהדבר אפשרי. הוגו ריפה את גופו. היו דמעות בעיניו.

לוק שחרר אותו. זו הייתה טעות כפי שהתברר, כי הוגו מיד נעמד על רגליו.

״חתיכת זין!״ צעק באנגלית. ״חתיכת זין מזדיין!״ כעת כבר בכה ממש, אבל המילים היו ברורות. לוק התבונן בו בתדהמה דוממת כשצעק אותן, פעם אחר פעם, מילים זרות ורוויות שנאה שחדרו אל צלעותיו של לוק וננעצו בכאב, בקהות, במרכז חזהו.

תלוי (צרפתית).