אוריה

הלזאת תקרא אהבה?! האמת, איני יודע, אך באופן כלשהו בכל זאת אהבתי אותה. עד כמה אהבתי קשה לי לדעת, ואולי הגזמתי בתחושותיי והלכתי שבי אחרי המאוויים בדמיוני. ואם בכל זאת אהבה היא, מה מעלתה של אהבה זו בסולם האהבות?! איני יודע, באמת שאיני יודע. אולי תשוקה סוערת שזרעה סופה, טלטלה וערפלה את חושיי, והייתי כשיכור עד שלא הבחנתי בין יצריי לרגשותיי, ואף על פי כן, יש בי תחושה כי משהו מתהווה בקרבי. ייתכן שהתפתחה בי חיבה, מעט סימפטיה, והייתה גם סקרנות, וכל אלו יחדיו נמהלו ויצרו בי תחושה מעורבת, כעין אהבה זוטא. ייתכן. העובדה היא שיעל גרמה לי לריגושים והדבר לא היה מובן וכלל לא ברור. אבל מנגד, האם דברים מעין אלה צריכים להיות מובנים וברורים?! ואולי זה סוד קסמם, שאינם ברורים דיים ושאינם מובנים, וכבר נאמר בשיר השירים: "השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באיילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

"עד שתחפץ" נאמר, ולא רגע לפני...

אולי אני מגזים ויוצר ציפיות של סיפור גדול יותר ממה שהוא באמת? אני מודה שעד לפני ימים אחדים, בטרם קרנו פנינו מאורם של נרות חג החנוכה האחרון, הייתה מערכת היחסים בין יעל לביני שונה לחלוטין. במשך שנים על גבי שנים, לא די בכך שלא הייתה בינינו חיבה יתרה ואף לא סימפטיה פשוטה אלא ההפך, גיסתי נטעה בי תחושת צינה, והייתי מתכסה בשלל שכנועים עצמיים מפני משבי הרוח הקרים ששילחה לעברי, ואף פעם לא הבנתי מדוע, מפני שלא זכור לי שעשיתי מעשה רע באופן יוצא דופן, או מעשה שובבות חריג שפגע בה, וגם ויכוח גדול לא היה בינינו, ומיותר לציין כי מעולם לא רבנו, והרי על מה כבר אפשר לריב בשיח שכל כולו הסתכם בברכות שלום, "אהלן", "מה נשמע", "איך המרגש?" ועוד כהנה וכהנה מטבעות לשון מנומסות. מטבע הדברים, היכרותנו נמשכת לאורך שנים ותחילתה בטרם היותה גיסתי כהלכה. ברור לי שתחושותיי הסובייקטיביות הללו הינן צד אחד של המטבע, ולך תדע מה תחושותיה ומחשבותיה של יעל, ואולי תמונת יחסינו בעיניה שונה לגמרי ממה שאני רואה אותה בעיני רוחי.

מעלות רבות היו בה ביעל, ורק לעיתים נדירות החמאתי לה, ואם כבר החמאתי, הייתה זו מחמאה רזה ודלה, מחשש קנאת בעלה שבערה בו להשחית, ולא אחת בשל דברים פעוטים מאלה, אף שהפרגון מצידי היה חיובי וצנוע, עטוף בחיוך ובצבעים בהירים, שבאו ועלו ממקום טוב וחם. אבל מה זה חשוב?! אין מקום להיגיון כשאש הקנאה מבעירה ומכלה את החגים במעגליה.

בחג החנוכה האחרון נדברנו, בני המשפחה המורחבת, להיפגש ולהדליק יחד נר שמיני בביתנו. באותו ערב הקדמתי לשוב מהעבודה ובדרכי אספתי יין, סופגניות, פירות יבשים ושאר מטעמים. ערכתי את השולחן בפינת האוכל ובמרכזו הצבתי את החנוכייה על מגש נירוסטה נוצץ כדי למנוע את טפטוף השעווה על מפת השולחן, וקבעתי את הנרות. הילדים הגיעו, רפרפו כמו רוח, שאלו מה נשמע בלי לחכות לתשובה, ובטרם נדם הד קולם מיהרו והתכנסו בחדרו של טל וסגרו אחריהם את הדלת, אך זו לא מנעה מרעמי מוזיקת הרוק להרעיד את הסלון, עד שביקשתי להנמיך מעט. בינתיים הופיעה במכשיר הטלפון שלי הודעה כתובה מתמר:

"אני מאחרת מעט, אולי כדאי שתתחילו בלעדיי?"

הודעתה גרמה לי לכעס רב ולאכזבה, והקלדתי:

"לא נתחיל בלעדייך, תשתדלי להגיע בהקדם, אנחנו מחכים."

בינתיים נשמעו מהחצר טפיפות עקבים, קצב צעדיה המוכר של יעל.

"חג חנוכה שמח לכולם," קראה והיא שמחה ופניה מחייכות, ידיה עמוסות בשקיות מטעמים וממתקים לרוב. מייד עם הגיעה התפרקה ממשאה ומיהרה וחיבקה אותי לשלום, חיבוק ארוך וצמוד מהרגיל, עד שנמלאתי תשוקה ומבוכה. נפעמתי, אך מייד הדחקתי ובחרתי שלא להתייחס, אך לא עלה בידי לעצור בעד רגשותיי ולמנוע מהסומק להציף את לחיי. ויעל, כאילו כלום.

"היכן תמר?" שאלה.

"מאחרת," השבתי כלאחר יד.

"גם היום?" תמהה והוסיפה. "אפשר לחשוב שיום ה'מחר' יגיע מוחרתיים או בעוד שבוע. נכון שלמקום העבודה יש מקום של כבוד, אך גם לו יש לשים גבולות, שאם לא כן, לא יוותר זמן למשפחה ולשאר דברים אחרים."

בחרתי שלא להגיב, ויעל פנתה לחדרו של טל, להגיד שלום לכל החבר'ה הצעירים. נזכרתי בספר על אודות מנכ"ל חברת מכוניות אמריקני בשם לי אייקוקא, שהרשים אותי בעיקר כאשר נזף באחד ממנהליו הבכירים הכפופים לו, על שבחר לבטל את חופשתו המשפחתית בגין הכנת דו"ח כפי שנדרש. אייקוקא ראה בחופשות השנתית זמן מקודש לעובדים ולמשפחותיהם, ולכן ביטול החופשה המשפחתית של אותו מנהל נתפס בעיניו ככישלון.

יעל חזרה למטבח, מזגתי לשנינו יין אדום בכוס מתאימה וישבנו בסלון. פטפטנו וצחקנו כאילו הייתה זו דרכנו מימים ימימה. לא דיברנו על נס כד השמן ולא על נוגה הנרות, אלא על זוטות שבשגרה שהקדימו ופרחו מזיכרוני, כיוון שלא היו העיקר, אהבתי את השיחה איתה, משום שהייתה לבבית ומחויכת באופן חריג משיחותינו זה שנים. נראה היה לי כי רצף תגובותיי, שפת גופי ותנועותיי היו מצולמות בעיניה המחייכות. היא מצאה עניין בקורסים שלמדתי בעבר, תולדות האומנות ואומנות מודרנית, ואף ביקשה שאעביר אליה מספר שיעורים ומאמרים מצולמים במייל.

חלפה כמעט שעה עד שתמר הגיעה.

"היי לכולם, תנו לי שתי דקות, אני מתקלחת ובאה," אמרה ורצה במעלה המדרגות לקומת חדרי השינה בעודה מלמלת כאילו לעצמה, "טוב, אחרי יום כזה ארוך ומפרך למי עוד יש טענות?!"

חשבתי לעצמי שהיא נראית קצת מבולבלת ושונה, אך דחקתי את המחשבה לתוך סל המחזור שבראשי. בירכנו על הנרות ושרנו משירי החג על נס כד השמן ועל המכבים, שירים המלווים אותנו לאורך שנות חיינו מתקופת היותנו בגן הילדים. חצינו את הסופגניות ופילחנו מליבן את החלק הרווי בריבה, ופנינו לשאר המטעמים.

אילן, בעלה של יעל, איחר אף הוא והגיע רק אחרי הדלקת הנרות ואחרי כל השירים. הוא עצר לרגע מול הנרות הדולקים, רכן לעברם ושחרר בדיחה עבשה שלא הצחיקה איש, אסף כלאחר יד סופגנייה דשנה, ועוד בטרם נחת ישבנו על הכיסא נעץ בה את שיניו, כשאבק ענן סוכרי מלבין את נחיריו.

ההתכנסות המשפחתית להדלקת נרות חנוכה מקרבת בין הבאים, משרה אווירת חג ויש בה המון חן, אך אין ספק כי האיחור הזה של תמר, שהתווסף לאיחורים רבים שקרו לאחרונה, פגם בטעמה.

אחרי שנפרדנו מהאורחים והילדים פנו לעיסוקיהם, נותרנו תמר ואני לנקות אחרי כולם, והיא סיפרה והסבירה את תירוציה ל"איחור", שנתה ופירשה, אך לשווא. קולה ושלל סיבותיה נעו וסבבו בין כותלי הבית מקיר אחד למשנהו ואין מאזין ואין שומע, עד שלבסוף דעכו ונמוגו עד דק בחלל החדר.

מנגד, בחג החנוכה הזה האירו לי נרותיה של יעל בנוגה מיוחד, ולראשונה חשתי במשב רוח מחיה ומרענן מצידה. חיוך הקדים למשפט ומגע לחיבוק, ויחדיו התחבר הכול בחיבה עם דיבורה הקולח והשופע, שזרם כפלג מעין בקצה חורף גשום. אהבתי את השינוי, אהבתי את מבט עיניה השחורות, שרגיל הייתי להיות משופד על שחור גחליהן, ועכשיו התעגל מבטן וחיציהן קהו. משהו נסתר ממני התרחש עמוק במרתפי ליבה של גיסתי.

בראשית דרכי המשותפת עם תמר, הייתה יעל הראשונה ממשפחתה לדעת על חברותנו. לאחר שעשינו כברת דרך משותפת, חשבה תמר לשמוע את חוות דעתה של אחותה הצעירה בטרם תיתן את הסכמתה הסופית לחיזוריי. חשוב היה לה שאחותה תתרשם ממני באופן מעמיק יותר, כדי שביום מבחן תוכל לחוות את דעתה עליי באוזניה, אם לשבט או לחסד. ואכן, מדי פעם בחנה אותי יעל בשאלות מביכות על פרטים מחיי. אם להודות על האמת, לא תמיד היה לי נוח לענות ולחשוף את עברי הרחוק בפניה, ולא אחת בחרתי להקהות ולעגל פינות ולחסוך בסצנות מימי ילדותי בבית הוריי, שהרי על חלקן לא היה לי במה להתפאר ולהתהדר. די אם אומר כי שגרת האלכוהול של אבי הנביטה אלימות אשר פשטה כעשב פרא שהשתרג בשגרת חיינו, לא היטיבה איתי, ולא עם אחיי, ואף לא איתו. היו אלה ימים קשים שהנמיכו את קומתי, אך נשבעתי לעצמי, "כשאהיה גדול ויהיה לי בית, יהיו בו רק תמונות שמחות." תמר בחוכמתה הבחינה בקשיים והניחה להם ועל כך שמחתי, אף שמאוחר יותר הרחבתי ביוזמתי וסיפרתי על אותם ימים קודרים וכואבים.

אין חולק על כך שיעל הייתה בחורה יפה במיוחד. גופה חטוב ותמיר, רגליה ארוכות-ארוכות, צווארה דק ומתנשא אל על ועיניה צופות למרחקים. פניה מסותתות כפסל רומי מושלם, ושערה בוהק ומתנועע כשדה שיבולים ברוח אביבית. ואם לא די ביופייה הרב, היא גם חכמה, תוססת, דעתנית וממוקדת מטרה. לעיתים נראה היה כי דבר לא ימנע ממנה להשיג את מבוקשה, לו רק תחפוץ בו. בחורים לא חסרו לה ליעל, ולא פעם נראה היה כי נשרכו אחריה, והיא הייתה משחקת בהם להנאתה, בטרם תסיר את ראשם מעליהם וייעלמו כלא היו. בתקופות הקצרות שבין בחור למשנהו הייתה מצטרפת אל תמר ואליי מדי פעם לבילוי משותף. היינו הולכים שלושתנו, זו לצידי מכאן וזו מכאן, ואני ביניהן. לפעמים אף הגדילו לעשות וצירפו את אלמז בת העדה האתיופית, חברתה של תמר מתקופת שירותה הצבאי.

בכל הבילויים האלה שרתה בינינו אווירה נעימה ושלווה. לפעמים הלכנו לסרט בקולנוע או לבר שכונתי, ולפעמים סתם לפגוש חברים. לגלריות אומנות בתחומים החביבים עליי הייתי הולך עם חברי דב או עם תמר, כשלעיתים הצטרפה גם אלמז, שנחשפה לחלק מהדברים בפעם הראשונה, וניכר עליה הצימאון למוצגי תרבות למיניהם לסוגיהם. תמר הייתה עבורה לא רק חברה טובה, אלא גם אחות גדולה שסייעה לה רבות בקליטתה בארץ, לימדה אותה את שפתה ואת אורחותיה, ופתחה לה חלון לעולם הישראלי המחוספס על יתרונותיו ועל מגרעותיו. לא פעם נחלצה להגנתה מפני רוע החברה הסובבת, המלווה בהערות גזעניות. אלמז הייתה בחורה נאה בעלת גובה בינוני, דקת גזרה וחייכנית. היא מיעטה בדיבורה, אך אוזניה היו כרויות ומבט עיניה חד ומהיר כעיניו של ילד סקרן הפקוחות לרווחה, תרות ומפנימות את הסובב אותה ללא ליאות. את חופשותיה הצה"ליות חלקה אלמז בין בית הוריה לבין שהייה בביתה של תמר, משם היה לה יותר נוח לחפש עבודה מזדמנת בגין האפשרויות הרבות והשכר הגבוה יחסית המוצע בגוש דן. מאוחר יותר הנחתה תמר את אלמז ואף סייעה לה בבדיקות מוקדמות כדי לבחון מהן העבודות המועדפות, איך להתכונן לראיון עבודה עד הפרט האחרון דהיינו, פרטי לבושה, תוכן ואופן דיבורה, אופן ישיבתה, מבטה, ומהם הדגשים אשר בהם תתרכז. תחילתה של החברות ביניהן הייתה רצופה קושיות ותהיות מצד חברותיה של תמר ובעיקר שאלות עומק מצד הוריה, שלא היו בטוחים שהקשר ההדוק הינו הדבר הנכון לעשותו. שרה, אמה של תמר, רמזה לא אחת שאין היא מתנגדת לעצם החברות עם אלמז, אך טענתה העמומה והלא מובנת הייתה, שמידת החברות ביניהן ועוצמתה מביאה למעורבות יתר על המידה, ואגב כך אינה מטיבה עם אלמז. כשסיפרה לי תמר על כך נזכרתי באלבר קאמי שבספרו "הדבר" כתב: "הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבורות, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מהרִשעות אם אין בו תבונה".

גם לאחר שתמר ואני נישאנו נותרה אלמז אורחת אהובה ורצויה בביתנו, וכשהייתה באה אלינו לשבת, הייתי מוצא זמן ועניין להסב איתה ברגעי הרוגע של אחר הצוהריים לשיחה שעיקרה הקשבה לסיפוריה על נתיב הייסורים במסעה אל הגשמת חלום הדורות של בני עדתה.