אז איך קוראים לך עכשיו

מאז ומעולם, שמות היו נושא מעורר עניין ומחשבה. גם רגשות. שמות הם נושא מצוין לשיחת סמול טוק בין אנשים זרים, ובוודאי לשיחות נפש בין חברים ומכרים. כולם מתחברים מיד, מקשיבים ומשתפים. לכל אחד ואחת כמעט יש מה להגיד על כך, כי לכל האנשים, בכל העולם, יש לפחות שם אחד, ולרוב כמה שמות. היעדר שם הוא נורת אזהרה שמנצנצת למרחקים, ובחלק מהמקומות בעולם שינויי שם מעוררים לעתים אי נחת, במיוחד אם הם מתרחשים ללא סיבה נראית לעין. בו בזמן, בתנאים אחרים ובאותם מקומות בדיוק, שינויי שם נדרשים כצעד משלים לסימון שינוי זהותי עמוק כגון התבגרות, הגירה, המרת דת או החלמה. לפעמים אף נראה שאלו לא יושלמו במלואם אם לא יתלווה אליהם גם שינוי השם.

כבר בגיל הרך כולנו מתאמנים בבחירת שמות, כחלק ממשחק יומיומי וטבעי לכאורה. בנות ובנים מעניקים שמות לבובות, לחיות מחמד ולחברים דמיוניים. מהר מאוד אנו מגבשים לעצמנו דעה והעדפה בעניין השם שנרצה לתת יום אחד לילדינו, הרבה לפני שאנחנו מתקרבים לגיל המתאים. כאשר יגיע הרגע הזה באמת, והדיון התיאורטי יהפוך למעשי, כל העסק עשוי להפוך מסובך ואף תובעני: נכין רשימות, נתלבט בין אפשרויות, נעביר מיד ליד ספרי הדרכה, נחלק עצות ונשמע תובנות בשלל שיחות מקדימות. לא בכל מקום זה קורה כך, אבל בעולם המודרני שבו בחירה אישית היא ערך עליון, נשים וגברים משקיעים משאבים גדולים של זמן, רגש, ולעתים גם כסף, בהחלטה איזה שם להעניק לילדיהם, או איזה שם לבחור לעצמם.

לא במקרה, אם כן, אפשר למצוא בהיסטוריה של המחשבה, הפילוסופיה, התרבות והאומנות האנושית תילי תלים של מילים שנכתבו על חשיבותם של שמות, על מאפייניהם ועל המשמעויות שנקשרות להם. במאה וחמישים השנים האחרונות הצטרף לשיח גם עולם המדע, עם שלל מחקרים על שמות וכל מה שקשור בהם. חוקרות וחוקרים מתחומי הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הספרות, ההיסטוריה ואפילו הכלכלה ומדעי המדינה בוחנים איך בוחרים שם, איך שמות מתפקדים, מה המשמעויות שאנחנו מעניקים לשמות, איזה כוח יש להם בעולם, ומה הקשר בינם לבין מאפיינים אישיותיים, התנהגותיים, תרבותיים ואחרים. לכל הדיונים הללו יש מכנה משותף אחד ברור: ההבנה החד משמעית, שאינה ניתנת לערעור, לגבי חשיבותם וכוחם של שמות בעולמם של בני ובנות האדם, ובפרט בתוך ההקשר החברתי שבו הם פועלים.

במסורת האנתרופולוגית למשל, שעיקרה מחקר של תרבויות, שמות משחקים תפקיד מרכזי. זהו אחד הדברים הראשונים שאנתרופולוגים מנסים להבין כשהם לומדים תרבות חדשה. בזכותם אפשר לומר בוודאות גבוהה, שאין, ולא הייתה כנראה מעולם, אף לא חברה אנושית אחת שהצליחה להתקיים בלי הדבר הזה שנקרא "שם" — כלומר מילה או רצף מילים שמטרתם לזהות, לתאר ולהגדיר דברים, ובתוך כך גם א/נשים. העובדה שבכל התרבויות יש לכל הפרטים שם אחד לפחות, ובדרך כלל מספר שמות, מעידה לא רק על מרכזיותו של השם אצל בני האדם, אלא גם על התפקיד של השם בשמירה על הארגון והסדר החברתיים.

המחקר האנתרופולוגי מלמד כי לצד מערכות של כללים וחוקים במגוון נושאים כגון שארוּת, משפחה, כלכלה, תקשורת, עבודה ופוליטיקה, אשר מרכיבות את התרבות כפי שהיא מוכרת לנו, קיימת בכל חברה אנושית גם "מערכת שמות" (Naming System) — מערכת כללים שמגדירה באופן ברור מי נותן למי שם, מתי, איזה סוג, ולעתים גם מגדירה את מאגר השמות שממנו (ורק ממנו) מותר לבחור. למעשה, יש בעולמנו מגוון גדול של מערכות שמות, והמכנה המשותף היחיד לכולן הוא הקשר ההדוק שמתקיים בין המבנה החברתי, האמונות, הערכים ותפיסת העולם של כל תרבות, לבין מערכת השמות שמונהגת בה. כך למשל, בחברות שבהן הדת היא הכוח החשוב והמרכזי, מערכת השמות מדגישה את מרכזיותו של האל או האלים, ולעתים רבות קושרת בין שמותיו של האל לשמותיהם של הא/נשים. בחברות שבהן הטבע הוא הכוח המניע והמסביר את העולם, מערכת השמות תבטא את כוחו ואת עוצמתו. מכיוון אחר, כאשר גברים נחשבים בעלי הזכויות ונשים הן משוללות מעמד, שיטת השמות תהיה מבוססת על שמותיהם של גברים ותעניק להם עליונות ביחס לשמות של נשים. אם כי גם המצב ההפוך אפשרי ואף מוכר בתרבות: בחברות שבהן נשים הן הציר המרכזי שסביבו מתפתח המבנה החברתי ומתעצבת התרבות, שיטת השמות היא כזו שמוקירה ומקדשת שמות של נשים יותר מאשר שמות של גברים.

מנקודת מבט אנתרופולוגית, עיקר העיסוק בשמות מתמקד באופן שבו הם מסמנים קשרי שארות (כלומר משפחה) ומערכות יחסים. במסגרת הזו, לשם המשפחה יש תפקיד חשוב במיוחד של סימון גבולות המשפחה, הן על ידי זיהוי מיידי של כל מי ששייך לה, והן על ידי סימון הקשר שמתקיים ביניהם. שם המשפחה מחבר בין כל חבריה והופך אותם לקבוצה בעלת מכנה משותף, כלומר משפחה.

במסורת הפסיכולוגית, לעומת זאת, נהוג לדבר בעיקר על חשיבות השם הפרטי לתהליך גיבוש האישיות. צ'רלס הורטון קולי, שנחשב לאחד האבות המייסדים של תחום הפסיכולוגיה החברתית, ניסח בשנת 1902 את תיאוריית "העצמי במראה" (Looking Glass Self), והצביע על התפקיד המרכזי שיש לשם בעיצוב מושג העצמי. קולי טען שמושג העצמי שלנו נבנה מתוך מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו. השם שלנו הוא אחד הדברים הראשונים שאנשים אחרים לומדים עלינו, כלי מרכזי שמשמש אותם כדי לזהות ולהכיר אותנו, וכך גם אנו לומדים מי אנחנו. זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, עסק גם הוא בשמות, והדגיש את התפקיד הקריטי שיש לשם בתהליך התפתחות הנפש. הוא שם לב, למשל, לאופן שבו ילדים תופסים את שמם כרכוש אישי ששייך להם, וטען שהם עושים זאת משום שהם חווים את השם כחלק מן האישיות הייחודית להם. תיאוריות פסיכולוגיות רבות נוספות מתעכבות, כל אחת בדרכה, על חשיבותו של השם בעולמו הפנימי של האדם, החל מגיל ינקות ועד בכלל. הטענה הרווחת היא שהשם שלנו משפיע על מי שאנחנו והופך אותנו למה שאנחנו (יחד עם עוד גורמים, כמובן, שמשפיעים גם הם על תהליך העיצוב של העצמי, הזהות או הנפש — כל תיאוריה ומושגיה).

בשונה מהפסיכולוגיה, שמדגישה את עולמו של הפרט, נקודת המבט המקובלת בתחום הסוציולוגיה מדגישה את ההקשר החברתי שבו פועל וחי האדם. במונחים שסוציולוגים אוהבים להשתמש בהם, ההקשר החברתי הוא זה שבתוכו מקבל עולמו של הפרט משמעות, ומכאן חשיבותו. שֵם, בתפיסה הסוציולוגית, מוגדר כחלק מן ההצגה העצמית של אדם והוא מצטרף למאפיינים נוספים, כגון מראה, צבע עור, סגנון לבוש, צורת דיבור ועוד. כל אלו מאפשרים לנו לשייך את האנשים סביבנו לקבוצות חברתיות, לזהות אותם ואת קבוצות השייכות שלהם, או במילים אחרות: לתייג אותם.

כאן טמון הכוח האדיר שיש לשמות — בסימון שהם מטביעים עלינו. סימון שיש בכוחו לפתוח דלתות, וגם לסגור אותן. במיוחד היום, כשאנו פועלים ומתקשרים בעולם דיגיטלי, דרך רשתות ממוחשבות, כאשר השם הכתוב הוא לעתים הדבר היחיד שנוכח בשיחה ודרכו אנו מזוהים.

הפעם הראשונה שהבנתי את החשיבות בשמירה על שם המשפחה שלי הייתה בצבא. בקורס מש"קיות חינוך היינו מאותרות מראש. על הדלתות היו רשומים השמות. כשנכנסתי לחדר כבר הייתה שם מישהי, שאלה אותי מי אני. אמרתי "ביטון," והיא ענתה לי, "וואהו, כבד". אחר כך, כשהוספתי שאני מאופקים, היא בכלל לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, הייתה בשוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שהשם שלך אומר עלייך משהו. אז גם הבנתי שיש לו משמעות הפוכה, אם אני מצליחנית — אני עושה שירות לעדה: אצל המרוקאים יש מושג שנקרא 'דיאלנה', משלנו. אם מישהו משלנו מצליח הוא מסב גאווה לכל בני העדה, לכן הרגשתי שלשמור על השם זה סוג של שליחות, כשילדים ליוצאי מרוקו רואים מישהו כל כך מצליח, הם מרגישים שגם הם יכולים להגשים חלומות.

מנהל הפנימייה שלי היה ביטון ושינה לדולב. בשנה האחרונה ללימודים ביקשתי לראיין אותו לעיתון ושאלתי אותו למה שינה את השם. הוא ענה לי תשובה מתחמקת שביטון זה שם גלותי והוא רצה שם ישראלי. אבל אני לא קניתי את התשובה. אמרתי לו שהוא היה עושה שירות הרבה יותר גדול עבורי כנערה אם הייתי רואה שהוא ביטון, והייתי גאה יותר בזהות שלי ובשם שלי.

אודליה קרוצ'י, לשעבר אודליה ביטון

בסופו של דבר, השם שלך הוא אוסף ייחודי של תווים וצלילים שמסמן ומזהה אותך, אומר עליך כמה וכמה דברים, לפעמים גם מבלי שהתכוונת לומר או להסגיר אותם. למשל — האם את גבר או אישה? האם את משלנו או משלהם? לאיזה קבוצת גיל את שייכת? לאילו עדה, לאום ודת? ומכאן, השאלה המתבקשת היא: אם היו קוראים לך בשם אחר, האם היית אחרת? או כמו שניסח זאת ויליאם שייקספיר, המחזאי האנגלי, בסיפור האהבה הגדול של כל הזמנים רומיאו ויוליה שפורסם לראשונה ב־1597 —

"מה יש בשם?

לו נקרא לוורד בשם אחר — האם יהיה ריחו כה מתוק?"

“What’s in a name? That which we call a rose

by any other name would smell as sweet"

רומיאו ויוליה הוא כידוע סיפור על אהבה אסורה שפרחה בין שני צעירים המשתייכים לשתי משפחות אויבות. הוא מוניטיגיו, היא קפולט, ומעניין לשים לב כיצד זוכים שמות אלו, והמושג "שם המשפחה" בכלל, להפוך שחקנים מרכזיים בעלילה. שם המשפחה במחזה הזה הוא הרבה מעבר לכינוי חיצוני או תג זיהוי. הוא מבטא שייכות, מורשת, זהות וגם אופי וסגנון. אומנם יוליה מצליחה לשכנע את רומיאו שהשם לא מגדיר את אופיו של מי שנושא אותו, אבל כזכור, הוא היחיד שמשתכנע בכך, והסוף בלתי נמנע לכאורה. שניהם משלמים בחייהם על הסימון שהטביע עליהם שם המשפחה, ואפילו אהבתם לא מצליחה להתגבר על המכשול.

אבל אם רומיאו ויוליה היו זוכים לסוף טוב, מתגברים על הדעות הקדומות ומנצחים אותן בעזרת כוחה של האהבה, מה היה קורה? סביר להניח שיוליה הייתה מחליפה את שם משפחתה כבר בערב נישואיה... ואז, האם הייתה הופכת את עורה ומשנה את אופייה? האם זה מה שקורה לכל אישה שמשנה את שמה? והשאלה הבוערת מכולן — למה רק נשים משנות את שם המשפחה?

לא הייתה לי אג'נדה מסוימת בנוגע לשמירה על השם שלי. כשהתחתנתי עם בן שבת עברתי משם רוסי גלותי לשם משפחה שמקורו במרוקו. חשבתי אולי להוסיף את שמו לשמי, אבל הוא לא רצה "דאבל" — שני שמות משפחה — לא עבור שנינו, וגם לא לילדים, אז ויתרתי. גם העובדה שיש לי אח ששומר על שם המשפחה מאוד הקלה על ההחלטה. דווקא כילדה תמיד היה לי חשוב להשתלב. עצם העובדה שלא מצליחים לבטא את שם המשפחה שלי כמו שצריך הייתה מבחינתי עוד הוכחה לחוסר השייכות שלי. אחר כך כבר הייתי יותר מודעת למי שאני וגיבשתי זהות עצמאית. אבל כשעלתה שאלת שם המשפחה העדפתי לרצות את הילדה הקטנה של אז, במובנים מסוימים אפשר לומר שהשינוי קסם לי. סוף־סוף שם שכולם מצליחים לקלוט מיד, ולא צריך לאיית אותו שוב ושוב.

בדיעבד, אני לא לגמרי שלמה עם ההחלטה. בפרופיל שלי בפייסבוק החלטתי לכתוב גם את השם הקודם שלי כדי שאנשים מהעבר יוכלו למצוא אותי, ובסוף יצא שהדמות הציבורית שלי היא דווקא "דאבל", עם שני שמות משפחה. מצד אחד זה די נחמד, ומצד שני זה לא משהו שתכננתי שיקרה, הוא נעשה מטעמים טכניים, וזה משאיר אותי בסוג של דיסוננס. אני נשואה כבר שש שנים ועד היום, כשאני אומרת אנה בן שבת, זה עדיין מוזר לי. לא טבעי במאה אחוז. חשבתי שייקח לי פחות זמן להתרגל, אבל זה עדיין מצלצל לי קצת מוזר.

אנה בן שבת, לשעבר אנה מירונוב