אחוזת מונטרו

1

יש אנשים במעמדו של איסנדרו שהיו מתמרמרים על החדירה לפרטיות של התקשורת. הוא לא התמרמר. הוא חשב שאין לו הרבה על מה להתלונן בנוגע לחייו, והוא ידע שזה בהחלט אפשרי לנהל חיים פרטיים, גם כאדם שהאימפריה הכלכלית שלו משכה את תשומת לבה של התקשורת העולמית, כמו שמשכה האימפריה שלו.

אם הוא היה אוהב לבלות במועדוני לילה בשעות הקטנות של הלילה, או היה נוהג לצאת להקרנות בכורה של סרטים בחברתן של דוגמניות בלבוש מינימלי, אז אין ספק שהיה לו הרבה יותר קשה לשמור על הפרטיות, אבל אף בילוי מהסוג הזה לא עניין אותו.

הוא התייחס לנושא הביטחון כאל רע הכרחי, תופעת לוואי של ההצלחה – כמו ליתושים בליל קיץ חמים ונעים – עם זאת, הוא גם לא היה טיפוס מתבודד שחי מאחורי חומות בגובה שלושה מטרים...

אם היתה לו משפחה שהוא היה צריך להתחשב בה, אז סביר להניח שהוא היה מבחין בסכנה אורבת בכל פינה, אבל זה לא היה מצבו. היתה לו רק רעיה לשעבר, שאִתה הוא החליף כיום כרטיסי ברכה בחג המולד, במקום העלבונות שהוחלפו ביניהם בעבר, ואבא שבקושי היה לו קשר אתו. ומאחר שאיסנדרו היה בטוח ביכולתו לדאוג לעצמו, הוא לא נבהל כשראה שהשערים החשמליים בכניסה לאחוזה האנגלית שלו – שהיו למעשה בגובה שלושה מטרים – לא נפתחו כשהתקרב אליהם, מן הסתם משום שהיו כבר פתוחים.

הוא האט את רכבו וסרק את הסביבה בעיניים מצומצמות כשהוא תוהה בכעס מה קרה. אמנם הוא לא הניח מיד שהשערים היו פתוחים מאיזו סיבה אפלה ורעה, אבל השערים הפתוחים העידו בהחלט על חוסר זהירותם של האנשים שעבדו אצלו.

החריץ בין גבותיו הכהות, התחומות היטב, התעמק, ורמת כעסו התעצמה כשמבטו נח על צרור בלונים צבעוניים שלא התאים כלל למקום, והיה קשור לאחד מענפי העץ, שמתחתיו ניצב השלט ובו היה כתוב בהדגשה: "בית רייבנוּוד – פרטי".

בית רייבנווד היה בבעלותו זה שלוש שנים, ובפעמים המעטות שביקר בו במהלך התקופה הזאת, הוא לא מצא מעולם עילה לתלונה, וזה כלל לא היה מפתיע. הוא תמיד העסיק את טובי האנשים, אם היו אלה מנהלי החֶברה או צוות הגינון, ושילם להם שכר גבוה מאוד כשהוא מצפה מהם להצדיק את שכרם.

זאת לא היתה שיטה מסובכת, אבל היא הוכיחה את עצמה, וכשלא הוכיחה את עצמה... הוא לא היה אדם הידוע בסבלנותו או ברגישותו, לא בחייו העסקיים ולא בחייו האישיים. אם האנשים שהעסיק לא עמדו בסטנדרטים הגבוהים שלו ולא ביצעו את מה שציפה מהם על הצד הטוב ביותר, הם לא נשארו בתפקידם.

הוא פתח את החלון, הושיט את ידו ותפס את החוט שהשתלשל מהבלונים. כשמשך את החוט, התפוצצו שני בלונים על הענפים, והיתר התרוממו באוויר, נהנים מחירותם. הוא עקב בעיניו אחרי הבלונים העפים בשמחה וקימט את מצחו כשהכניס את ראשו שוב לתוך המכונית. הוא עדיין לא היה מוכן להסיק שום מסקנות חשובות בקשר לשערים הפתוחים או לבלונים, אבל לאחרונה היו שינויים בצוות העובדים, ולסוכנת הבית היה תפקיד משמעותי בבית רייבנווד.

סוכנת הבית הקודמת לא רק שהיתה יעילה, אלא גם בעלת כישורי ניהול ויכולת להיטמע בסביבתה. היא מעולם לא התבלטה.

כשהיא היתה בתפקיד, הוא לא חשש שהשערים יישארו פתוחים, שהאבטחה תופקר או שבלונים ייתלו בכניסה. מובן שייתכן שאין לכל זה שום קשר לסוכנת הבית החדשה, והוא שמר על ראש פתוח בנושא, חפה מפשע עד שתוכח אשמתה. איש לא יכול לטעון שהוא לא היה הוגן מבחינה מוסרית, והוא התייחס בהבנה לטעויות אנוש.

אבל הוא לא היה מוכן להשלים עם חוסר כישרון.

בשלב זה הוא היה מוכן להאמין שסוכנת הבית החדשה היתה מושלמת, כפי שציין העוזר האישי שלו שראיין את המועמדים. הוא סמך על כושר השיפוט של טום, היות שהבחור הצעיר הפגין תמיד שיקול דעת מצוין, ובזכות מאמציו הרבים והתנהגותו הדיפלומטית הוא הצליח להרגיע את הקהילה המקומית ולשכך את רגשי האיבה שלה כשאיסנדרו קנה את בית האחוזה.

שלוש שנים קודם לכן הגיבה הקהילה המקומית לחילופי הבעלות של האחוזה המקומית בחשדנות רבה עד כמעט עוינות. המשפחה שהעניקה את שמה לבית ולכפר לא תרמה שום דבר משמעותי לכלכלה המקומית במשך עשרות שנים. בעל האחוזה הקודם נהג לבלות שיכור עד אובדן חושים במועדוני לילה, והתאשפז במכוני גמילה בִמקום לתקן את גג הכנסייה או לשלם את הכסף הנדרש לתיקון – ומשום כך הנאמנות העיוורת של התושבים המקומיים נראתה לאיסנדרו כבלתי סבירה.

בעזרתו של טום הוא התמודד עם המצב במעשיוּת האופיינית לו. הוא לא שאף להפוך לחברם הטוב ביותר של שכניו, אבל הוא גם לא היה מעוניין במצב הבלתי נעים של מלחמה אִתם. מבול התלונות הראשוני נחלש והפך לטפטוף, וביקורי הפקידים עם לוחות הכתיבה של קבוצות שימור ומורשת, שעצרו את עבודות השיפוצים בבית ובשטחי האחוזה, פחתו עד שנעלמו בסופו של דבר. איסנדרו הקפיד להעסיק בעבודות השיקום רק פועלים ובתי עסק מקומיים, והוא תרם כסף להחלפת הגג הדולף של הכנסייה.

מבחינתו העניין היה סגור.

מכל הבתים שהיו בבעלותו זה היה הבית שבו הרגיש הכי נינוח מכפי שהרגיש אי פעם. זה היה בית יפהפה, ואיסנדרו אהב דברים יפים. הוא הזמין לבית רק את חבריו הקרובים, וגם זה קרה רק לעתים רחוקות. ובכל פעם שעבר בשעריו, הוא הרגיש איך נושרים מכתפיו לחצֵי העבודה.

הוא כבר ציפה לימים הבאים הנדירים של מנוחה ורוגע, ופיו הרחב החושני התעקל לחצי חיוך כשנסע לאט דרך שערי עמודי האבן. רגע לאחר מכן התהפך מצב רוחו.

אפשר שהבלונים הסתבכו במקרה בענף העץ, אבל מה שראה לפניו לא היה יכול להיות מקרי. לצד אחד מהעמודים הקלאסיים היה מונח באופן תמוה ארגז הפוך.

איסנדרו קרא בתערובת של תדהמה וכעס, שהלכו וגברו, את הכתוב בכתב יד בשלט שנשען על הארגז והודיע שהביצים היו ביצי חופש ומחירם לירה שטרלינג אחת לחצי תריסר. לא היתה שום עדות לביצים שהוזכרו, רק צנצנת מלאה במטבעות ובכמה שטרות שהעידו שהמכירה היתה מהירה – וכמות הכסף העידה על מידת יושר בלתי רגילה.

אצבעות חומות ארוכות הלמו בזעם על ההגה. הוא הספיק לנסוע עד חצי שביל הגישה שבין טורי עצי ערמוניות הסוסים וניסה להשיב לעצמו את מצב רוחו העליז, כשהלם בו הרעש – עירוב של צלילי מוזיקה עם קולות צחוק ונביחות כלבים ודיבורים רמים.

"מה עכשיו...?"

הלסת הזוויתית שלו התהדקה, והוא קילל ולחץ על דוושת הדלק. רגע לאחר מכן הוא לחץ על דוושת הבלמים ועצר את הרכב בחריקה בקצה הגבעה שממנה נשקפה לפניו לראשונה האחוזה היפהפייה בסגנון הפלדיאני, הנחשבת בעיניהם של המומחים כפנינה ארכיטקטונית, כשהיא ניצבת על כר דשא שאת תמונת הנוף שלו השלימו אגם וגנים יפים שופעים ומטופחים.

המדשאה המערבית המטופחת – שעליה צפה לעתים באורחיו כששיחקו קרוֹקֶט, ושדמיין לעצמו במהלך הנסיעה משדה התעופה איך ינוח עליה וייהנה מהשקט ומהבדידות בזמן שילגום ברנדי, ואולי יקרא קצת אחרי חודש של דיונים אינטנסיביים – כמעט שלא נגלתה מתחת לאוהל ענק ולכמה אוהלים קטנים נלווים, ולבמה מאולתרת, ולמקבץ דוכנים, ולמה שהיה נראה כמו... לא כמו, זה היה יריד שעשועים קטן, הוא הבין כשהבחין בקרוסלה של ספלי תה ענקיים, שהסתחררה לאיטה למנגינת אחד מסרטי ג'יימס בונד המוקדמים, והמוזיקה נוגנה בעוצמה כה חזקה עד שאפילו מהמרחק שבו צפה במתרחש היא הרטיטה את חזהו.

הוא התבונן מרותק בעל כורחו במחזה הסוריאליסטי ונחרד כמו מי שהקיץ מחלום בלהות, כשקול הכריז במערכת הרמקולים שהזוכה בתחרות חיית המחמד הממושמעת ביותר הוא הֶרבּ – בחירה שהתקבלה באהדה לפי עוצמת מחיאות הכפיים וקריאות השמחה.

איסנדרו קילל בקול רם ובאריכות בכמה שפות.

האדם האחראי לשערורייה הזאת לא יישאר עוד הרבה זמן בסביבה, ואפילו לא יספיק להתחרט על הפלישה הזאת ועל הניצול לרעה של האמון שנתן בו איסנדרו. ובעצם, ייתכן שהוא יפטר עוד כמה מעובדיו כי גם אם זה היה רעיון של אדם אחד – סוכנת הבית החדשה שלו בוודאי – הרי ברור ששאר אנשי הצוות שלו ישבו בחיבוק ידיים ואפשרו לזה לקרות, כולל צוות האבטחה המקצועי שלו, כביכול, שקיבל שכר גבוה ביותר.

נהדר! והוא עוד ציפה להגיע לכאן כדי להירגע מכל המתחים. רמת כעסו התגברה כשנאלץ להודות בפני עצמו שהחופשה שהוא היה זקוק לה כל-כך והשתוקק לה כל-כך נהרסה... אז מה אם אחרי כמה ימים הוא היה מתחיל להשתעמם בגלל חוסר פעילות, והיה מתחיל להרגיש אי-נוחות? העניין הוא שעכשיו כבר אין לו יותר את האפשרות להשתעמם.

התחושה שהוא נקלע לאיזה יקום חלופי התעצמה כשבלון, שכנראה עקב אחריו במהלך נסיעתו, חלף מעל לראשו. הבלון נתפס בענף והתפוצץ – הרעש הקפיץ את איסנדרו, והוא הרפה את פיו שהתהדק כשבחן את זירת האסון.

עיניו הכהות היו קרות כקוביות קרח בזמן שהסתובב אחורנית בחריקת צמיגים ונסע בחזרה אל הצומת, שבה פנה אל הדרך השנייה המובילה היישר אל האורווה שבחלקו האחורי של הבית, וזו נראתה ריקה מכל ההמולה שפשטה בכל מקום אחר ברחבי האחוזה שלו.

הוא נכנס אל הבית דרך חממת התפוזים, ובדרך קטף כמה ענבים מהגפן שהשתרגה על תקרת החממה. הוא פנה אל חדר העבודה שלו ולא פגש בדרך איש שהיה יכול לתבוע ממנו הסבר לכל מה שקורה או לפרוק עליו את זעמו. אולם כשנכנס אל החדר הפרטי שלו, הוא גילה שם מישהו. ילדה קטנה שהוא מעולם לא ראה לפני כן, שכמעט שלא נראתה מאחורי השולחן שלו בעודה מסתובבת בכיסא המסתובב שלו.

הילדה ראתה אותו, נאחזה בשולחן והאטה את סיבובי הכיסא תוך כדי שהשאירה טביעות אצבעות דביקות על העץ העתיק. שפתיו התעקלו בעווית של סלידה. היו לו מעט חברים עם ילדים, וחשיפתו אליהם הוגבלה למפגשים קצרים בטקסי הטבילה שלהם כשנשא עמו מתנות מתאימות. אפילו לא אחד מהם הגיע עדיין לגיל של הילדה הזאת... חמש? שש? הוא העריך בזמן שבחן את הפנים המנומשות המלוכלכות שלה.

"שלום. אתה מחפש את השירותים?"

השאלה היתה כל-כך לא צפויה עד שלרגע איסנדרו לא ענה.

"לא אני לא מחפש את השירותים." האם זה נורמלי שילד יהיה בעל ביטחון עצמי שכזה? היא בהחלט לא נרתעה, אפילו לא מעט, כשראתה אותו.

"אה." כשידיה על השולחן העתיק שלו, היא החלה להתפתל בכיסא מצד לצד. "האישה חיפשה אותם, אבל האיש הקודם חיפש את זואי. גם אתה מחפש את זואי? אני יכולה להסתובב חמישים סיבובים בלי להרגיש בחילה. אני בטח יכולה להסתובב יותר אם אני ארצה."

הוא שלח מבט אל השטיח הצרפתי שברצפה ותפס את משענת הכיסא לפני שהילדה תנסה להוכיח את התרברבותה. "אני בטוח שאת יכולה."

"קטפת ענבים." הילדה נעצה את מבטה בענבים שקטף בהיסח הדעת מהגפן כשעבר בחממה. "אסור לך לעשות את זה," היא אמרה ונענעה בראשה. "אתה עלול להיות בצרות צרורות, ואולי אפילו תלך לכלא." נראה שהמחשבה שעשעה אותה.

"תודה על האזהרה. רוצה קצת?" נראה שהיא הרגישה כל-כך בבית, עד שהוא החל לתהות אם פלשו לו הביתה, ואיש לא מצא לנכון לספר לו!

"אסור לי. אתה איש זר. והם חמוצים."

"ג'ורג'י!"

ראשו של איסנדרו התרומם למשמע הקול המתנגן עם רמז קל לצרידות מפתה.

"אני כאן!" שאגה הילדה לתוך אוזנו הימנית והוא התכווץ.

כעבור רגע הופיעה דמות בפתח החדר. הגוף שהיה שייך לבעלת הקול לא אכזב בכלל – בדיוק להיפך! היא היתה גבוהה, רזה, בעלת שֹער כהה ולבשה מכנסי ג'ינס דהויים שהבליטו את גזרתה המושלמת. הוא התרשם מיד מהחינניות של גופה הפתלתל והגמיש ומחושניותו הלוהטת שהלמה בעיניו כמו פטיש. אם כי תגובתו הפיזית החזקה להופעתה היתה דווקא במקום הרבה יותר נמוך מעיניו.

עוצמת הכעס של איסנדרו פחתה בכמה דרגות כשבחן את הדמות שהופיעה. לא רק שהיה לה גוף נפלא, אלא גם פנים נמרצות מלאות הבעה, והוא הרגיש שהוא רוצה להתבונן בהן. לנעוץ בהן את מבטיו.

היו לה את העיניים הכי מדהימות שראה מעודו – עיניים בצבע כחול מחשמל שהתלכסנו מעט בקצותיהן – ופה שהיה גורם לכל גבר לתהות איך ירגיש כשיטעם את השפתיים הוורודות הקטיפתיות האלה... איסנדרו התנשף וריסן את דמיונו המשתולל. היה לו אמנם יצר מיני בריא, אבל הוא התגאה ביכולתו לשלוט בו.

"ג'ורג'י, אסור לך להיות כאן. אמרתי לך. אה...!" זואי נעצרה באמצע החדר. עיניה הכחולות התרחבו, והיא התנשמה בבהלה כשהבחינה בדמות הגבוהה שהתנשאה מעל לאחייניתה.

הרתיעה המשונה שזואי הרגישה כשנכנסה לחדר היתה חזקה, אבל לא חזקה כמו האינסטינקטים המגוננים שלה, ולכן היא העלתה חיוך זהיר על שפתיה וצעדה קדימה.

הרבה פעמים במהלך חייה הבוגרים האשימו אותה שהיא נותנת יותר מדי אמון בבני אדם, שהיא נוטה מדי לראות את הטוב אצל כולם, אבל מאותו הרגע שזואי קיבלה את האחריות על האחיינים התאומים בני השבע שלה, היא פיתחה תכונת זהירות חדשה, שהיא ידעה שגבלה בפרנויה, לפחות בכל מה שנגע לביטחונם של אחייניה הצעירים.

מתחת לחיוך הנעים היו האינסטינקטים המגוננים, שבדיוק התעוררו אצלה, בכוננות מלאה. היא צעדה לכיוון הגבר שלא ראתה קודם לכן בחוץ. והיא היתה מבחינה בו, כי למרות לבושו הפשוט – לבוש פשוט יוקרתי – הוא בוודאי לא היה מתמזג עם האנשים העליזים והנינוחים שהסתובבו בחוץ.

היא היתה בספק אם הפנים האלה נראו אי פעם נינוחות או עליזות.

בלי להסיר את עיניה מהגבר היפה להפליא, כפי שלא מסירים מבט מזאב תועה – וההשוואה היתה בהחלט הולמת, היות שהיה לו בדיוק את אותו מראה רזה ומורעב – היא הושיטה את ידה אל אחייניתה.

"בואי לכאן, ג'ורג'ינה," היא אמרה בנימה שנועדה לשדר דחיפות, אבל בלי להבהיל יותר מדי את אחייניתה. לא שג'ורג'י היתה נבהלת. ג'ורג'י היתה חברותית מאוד ולא היתה זהירה בכלל. הורים אמיתיים היו יודעים מן הסתם איך לגרום לילדיהם להיות זהירים בתבונה בלי להפחיד אותם בטיפשות, כך שיפתחו אינספור בעיות נפשיות בשלב מאוחר יותר בחייהם... אבל זואי לא היתה ההורה האמיתי שלהם, ורוב הזמן היא הרגישה כמו תחליף עלוב לא רק להורה אחד אלא לזוג הורים נפלאים.

היא נשמה נשימה עמוקה והתאמצה להתגבר על הרגשות המעיקים שהמשיכו להכות בה דווקא כשלא ציפתה להם. לא היה לה זמן לכעוס על הגורל, או על הנהג השיכור שרשלנותו הרגה את הורי התאומים. בקושי היה לה זמן לסרק את שֹערה בימים אלה!

"אני מצטערת. אני מקווה שג'ורג'ינה לא הטרידה אותך." זה היה מנומס יותר מלומר "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" אבל מניסיונה היא ידעה שתמיד כדאי לנסות קודם עם חיוך לפני שמשתמשים במקל.

אם כי במקרה של הפולש הזה יהיה צורך להשתמש במקל ממש גדול, או אפילו בצבא קטן, בשביל לגרש אותו במקרה שהוא לא יבין את הרמז, היא חשבה והציצה לעברו מתחת לריסיה ומיד הסיטה את מבטה. חום פשט בלחייה החלקות כשהבחינה שגם הוא סקר אותה, אף שעיניו הכהות, שנדדו על גופה, לא סקרו אותה בחשאי או באי-נוחות.

היא הניפה את צמתה לאחור אל מעבר לכתפה בתנועה עניינית בעוד ידה הקרירה נוגעת בלחיה, והיא הצטערה שהאינסטינקטים המגוננים שלה לא היו הסיבה היחידה שבגללה הרגישה את ההלמות הכבדות והפראיות של לבה בכל סנטימטר בגופה.

היא מעולם לא נתקלה לפני כן בגבר שהקרין גבריות מחוספסת וטהורה שכזאת, והיה לה מאוד מוזר, ולא ממש נעים, לגלות שההורמונים המבולבלים שלה הגיבו באופן עצמאי לגבריות הזאת שהקרין. היא לחצה את ידה בהתגוננות על בטנה, שהתהפכה כמו תמיד כשנקלעה למקומות גבוהים שמהם נשקפה לה סכנת נפילה.

מבחינה הגיונית היא ידעה שהוא לא מסוכן לג'ורג'י, והוא סתם בחור שבילה כאן ביום הכיף והלך כנראה לאיבוד, או שהיה איזה טיפוס חטטן, אבל היות שהיא היתה האדם שמתפקידו להגן על התאומים מפני כל דבר רע בעולם, היא לא יכלה לקחת שום סיכונים.

"עכשיו, ג'ורג'י, בבקשה."

בחוסר רצון בולט ובאנחה גדולה נשמעה סוף-סוף הילדה הקטנה בעלת שֹער הנחושת להוראה והחליקה מהכיסא. אבל איסנדרו לא הסתכל עליה. עיניו היו נעוצות בפיסת העור החיוורת שנחשפה בבטנה של האישה. עורה המפתה שנחשף לרגע נעלם כשידה לפתה את ידה של הילדה. היא משכה את הילדה אליה, התכופפה ולחשה משהו לילדה שהנהנה בראשה ויצאה בריצה מהחדר.

איסנדרו התבונן באישה הצעירה שהזדקפה והניפה שוב את הצמה העבה של שֹערה הכהה המבריק אל מעבר לכתפה, כשהיא חושפת את הקשת הנוקשה של לסתה, ואת הקו האלגנטי הארוך של צווארה החיוור.

הוא הבין שתגובתו אליה היתה קדמונית, ללא כל שליטה שלו, וקימט לרגע את מצחו עד שהחל לבחון את המצב בפרספקטיבה הנכונה. רק מפני שהוא חווה תגובה פיזית חזקה באופן בלתי צפוי, זה לא אומר שהוא לא יכול לשלוט בה... מאז הסתיימו הנישואים הכושלים שלו, הוא לא ניהל שום מערכת יחסים רצינית, ולעולם גם לא תהיה לו זוגיות כזאת.

היא נמתחה. "מצטערת על כל זה."

עכשיו, אחרי שהילדה הלכה, נראה שמעט מהמתח התפוגג מכתפיה הדקות, אם כי מידת-מה של זהירות המשיכה להשתקף בעיניה הכחולות שבחנו אותו בסקרנות גלויה מהולה בביקורתיות, שהוא לא היה רגיל לראות אצל אישה שהביטה בו.

איסנדרו חייך בשמץ של לגלוג עצמי... אם היא לא היתה יפהפייה, אז הוא עדיין היה משועשע מכל המצב...?

הערכתו ליופי לא הוגבלה רק לארכיטקטורה. הוא העריך שהאישה הזאת היתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, צעירה מספיק כדי לא להתאפר ועדיין להיראות טוב. עורה הבהיר היה ללא רבב, חיוור עם גוון ורדרד בלחייה החלקות העגולות. היא לא רק היתה חושנית, היא היתה יפהפייה.

אולי לא במובן הקלאסי, ובוודאי שלא כמו הנשים שהוא נמשך אליהן בדרך כלל. הוא יצא תמיד עם נשים שהשקיעו המון במראה שלהן והתגאו בהופעתן. החזות של האישה הזאת היתה אמנם מושכת מאוד, אבל פניה האליפטיות, עם עיניה הכחולות הרחבות והמלוכסנות, עם עצמות לחייה המעודנות ושפתיה הרחבות והמלאות, היו יפות כתוצאה משילוב של חושניות ופגיעוּת.

ופגיעוּת היתה תכונה נוספת אצל נשים שהרתיעה אותו. רגישות דורשת השקעת זמן, וזמן הוא מצרך יקר.

תגובתו פשוט הוכיחה שמשיכה מינית היא לא מדע מדויק. הופעתה אפילו לא היתה אלגנטית אלא סתם מרושלת. אבל למרות הערכתו הלא מחמיאה לסגנון לבושה הוא הרגיש את הלחץ במפשעתו שהתגבר כשעיניו שוטטו לאורך רגליה החושניות העטויות בג'ינס. גבוהה ורזה, אבל עם קימורים נשיים, שהחולצה הלבנה הגדולה שלבשה לא הצליחה להסתיר, וגופה היה מעורר תאווה – והיא באמת תיראה נפלא אם תשקיע בהופעתה, הוא החליט, ודמיין אותה לובשת בגד משי דקיק, ואחר-כך דמיין אותה כשהיא לא לובשת כלום.

הוא הרגיש שמצב רוחו השתפר עוד קצת. היום הזה אולי לא יהיה כישלון מוחלט בסופו של דבר. הוא הרגיש שהוא נמשך אליה, כפי שלא נמשך לאף אישה אחרת כבר חודשים רבים...ייתכן שחלק ממשיכתו אליה נבע מכך שהיא לא היתה הטיפוס שלו, לא אותו מודל קבוע. מהסיבה הזאת וגם בזכות המבט של עיניה הצלולות, בתוספת הפה החושני להפליא, והעובדה שהוא היה בטוח שהוא יכול לתחוב את אצבעותיו בתוך שֹערה ולא להישאר עם קומץ של תוספות שֹער בידו. טוב, המחשבה הזאת באמת הורסת את כל החשק!

איך כינתה אותה הילדה...?

לא אימא, והיא לא ענדה טבעת, אבל זה לא אומר שום דבר, אז הוא המשיך להיות זהיר.

בחיים יש מספיק סיבוכים גם בלי לזמן אותם, ולכן איסנדרו דאג שחיי האהבה שלו יהיו פשוטים. הוא לא ניהל מערכות יחסים ארוכות טווח, והיה גלוי לב בעניין מלכתחילה, ועם זאת הוא מעולם לא הצטרך להתאמץ במטרה להכניס בחורה למיטתו.

נשים נשואות, אימהות חד-הוריות, נשים שרצו התחייבות, היו עלולות לסבך את חיי האהבה הפשוטים שלו, אז הוא פסל אותן. הוא למד מהטעויות שלו, וגירושיו היקרים, שבגללן איבד את אשתו ואת חברו הטוב, היו שיעור מצוין לחיים. למען האמת לא היה כל צורך לזמן צרות כשהיו לא מעט נשים יפות פנויות שלא סחבו אתן שום מטען.

הוא ידע להילחם בשביל להשיג את מטרתו כשהיה צריך, אבל הוא לא היה בחור שמפנטז על הבלתי ניתן להשגה. לא היתה לו בעיה להתרחק מפיתויים, ולא משנה עד כמה הם היו מפתים, ולכן הוא הופתע לגלות שהפעם הוא מתקשה להתנהג לפי הכלל הקבוע שלו: "לא בכל מחיר."

עכשיו, שאחייניתה היתה רחוקה ומוגנת מזרים, היא היתה אמורה להירגע קצת, אבל זואי גילתה שזה לא קרה.

היא כמובן שמה לב שהוא לא היה בחור מכוער ברגע שנכנסה אל החדר, אבל היא לא הבחינה בריסים הארוכים מאוד, שמִסגרו את העיניים השחורות כפחם, כבדות העפעפיים, השקועות עמוק, או בתווי פניו האציליים המגולפים להפליא. כל זווית נוקשה ומשטח בפניו היו מושלמים.

הוא התאים בדיוק לתיאור של מלאך נופל, כפי שדמיינה לעצמה – יפה תואר עד אימה ומפתה באופן מסוכן – בהנחה שמלאכים היו סקסיים ולבשו בגדי מעצבים בצבע שחור.

הוא חייך. הוא הבחין בדרך כלל כשאישה נמשכה אליו, ובמקרה שלה היא נמשכה אליו בוודאות... או שהיא לא ניסתה להסתיר את תגובתה אליו, או שהיא לא ידעה איך, אם כי היא לא ניסתה לפלרטט אתו, שזה היה דווקא שינוי מרענן. אפילו טעמו של יין מבציר משובח עלול להפוך לתפל אם אדם ישתה ממנו בארוחות הבוקר, הצהריים והערב. הוא אהב פלירטוטים עד גבול מסוים, אבל כשמכירים את המהלכים של טקס החיזור המודרני, אז כבר אפשר לרוב לחזות לאן הם מובילים.

בעוד תחושת ציפייה מבעבעת בתוכו הוא נגס בענבים. הם היו חמוצים, כפי שניבאה הילדה, אבל הוא חייך.

ההבזק של שיניו הלבנות, והמבט בעיניו היוקדות של הגבר הזר שלחו רטטי תשוקה שהתפתלו בגופה של זואי כמו סרטי משי. היא הרגישה הקלה כשגילתה אצלו פגם, שהיה אמור לפגום במראה המושך שלו, אבל יצר למעשה רושם בדיוק הפוך. הפגם היה קטן יחסית – צלקת, קו לבן דק שירד מקצה עינו השמאלית לאורך עצם לחיו המסותתת.

זואי בלעה את רוקה ומשכה את המחשוף של חולצתה כשהדממה המוחשית בחדר נמתחה. המוּדעות המעקצצת לקיומו היתה כה חזקה עד שחלפו כמה רגעים לפני שגופה הגיב לפקודותיו הנואשות של מוחה. היא כמעט מחאה כפיים מרוב הקלה כשהצליחה לאסוף את שרידי כוחותיה והשפילה את מבטה.

"אני חוששת שגם אתה לא אמור להיות כאן," היא ניסתה להגביר את קולה כך שיישמע בנימה ידידותית אך נוקשה, אלא שקולה נשמע צורמני. למרות זאת היא שמחה – קול צורמני היה עדיף בהרבה על פה פעור ומרייר!

איסנדרו הסיט את מבטו מהכיתוב על חולצת הטריקו שלבשה – לא שהוא קרא מילה אחת ממה שהיה כתוב שם, אבל בעודו מדמיין את עצמו מפשיט את החולצה מעל לראשה, עלתה מחשבה בראשו שעמעמה את התמונה המענגת ומחקה אותה.

לא יכול להיות... לא ייתכן שהיא... ואולי כן?

טום יצא מדעתו?

אם זאת היתה היא, אז טום בהחלט יצא מדעתו!

או שהעוזר האישי, הסוּפר נאמן שלו, חשב בעזרת חלק אחר בגופו כשמינה את האישה הזאת למשרת סוכנת הבית!

לא, זאת לא היא, הוא החליט, כשהוא דבק בדימוי של סוכנת הבית המושלמת שדמיין בראשו – אישה מבוגרת ונמרצת עם שֹער כסוף שנראה כמו קסדה הקבועה על ראשה. הוא לא ציפה שלסוכנת הבית החדשה יהיו את כל התכונות של קודמתה בתפקיד, אבל האישה הזאת – הצעירונת הזאת! – לא ייתכן שהיא...?

"למעשה, החלק הזה של הבית לא פתוח לקהל," היא הודתה וניסתה לרכך את הנזיפה העדינה בחיוך.

אלוהים אדירים, זאת היא! טום באמת יצא מדעתו.

"אף חלק של הבית לא פתוח, אבל אנשים ממשיכים להיכנס..." היא שמעה את נימת החרדה החדה שהתגנבה לקולה וסגרה את פיה, נענעה בראשה וחייכה חיוך זוהר, ואז סיכמה בנימה הכי סמכותית שלה, "אז אתה מוכן בבקשה לבוא אחרי...?"

האירוניה מכך שביקשו ממנו לצאת מחדר העבודה שלו לא נעלמה מאיסנדרו, אבל במקום להעמיד את האישה במקומה, הוא מצא את עצמו שוקל את בקשתה.

האם הוא רוצה לעקוב אחריה...? כן, הוא היה רוצה לעקוב אחריה במעלה המדרגות עד לחדר השינה שלו, אבל זה לא היה אפשרי משום שהוא לא התרועע עם נשים שעבדו אצלו. ללא יוצא מן הכלל. אבל הוא עמד לפטר אותה, אז היא כבר לא תהיה עובדת שלו...

אולי לטום היו מחשבות דומות כשבחר באישה הזאת למלא את התפקיד אף שהיתה חסרת ניסיון ולא יעילה. אולי היא הפגינה את שתי התכונות האלה בחדר השינה? אולי העוזר שלו התנסה...?

האפשרות שהעוזר שלו נתן לחברתו את התפקיד, שהיא בוודאות לא התאימה לו, רק בזכות כישוריה בחדר השינה, עוררה את זעמו של איסנדרו.

האם הוא כעס משום שטום הפר את הכללים, או משום שטום הפר את הכללים לפני שניתנה לאיסנדרו ההזדמנות להפר אותם בעצמו?

בתגובה לקול שבראשו קימט איסנדרו את מצחו בחוזקה, כששתי גבותיו התאחדו לקו יחיד מעל לגשר של אפו בהבעת הסתייגות, והוא נאנח אנחה עמוקה מתסכול.

כשהגבר הזר הגבוה, הלא-מחייך, בעל המראה של כוכב קולנוע והעיניים היוקדות, לא נענה להזמנתה לצאת בעקבותיה, הרגישה זואי שדאגה, שהיא הצליחה להדחיק כל היום, עלתה בתוכה, והיא הכניעה אותה בקשיחות.

היא תוכל לדאוג כשיסתיים היום הזה, אף שעכשיו היא מרגישה כאילו הוא לעולם לא ייגמר.

איך יכול להיות שמשהו שהחל בתמימות רבה התפתח למשהו כזה מפלצתי?

התשובה היתה פשוטה למדי – היא איבדה את היכולת שלה להגיד לא... היא הסכימה לכל-כך הרבה דברים עד שהיא כנראה שכחה מהם, או סביר יותר שהיא הדחיקה את מחציתם. בשלב הזה היא לא תתפלא אם מטוסי חיל האוויר יבצעו כאן מפגן אווירי.