אחות אאוטסיידרית

רשימות מביקור ברוסיה

אלו הם קטעים ערוכים מתוך יומן שכתבתי במהלך נסיעה בת שבועיים לרוסיה ב־1976, כשהוזמנתי להשתתף כצופה אמריקאית בכנס יוצרים אסייתים־אפריקאים, שמימנה אגודת הסופרים הסובייטית.

מאז שחזרתי מרוסיה לפני כמה שבועות אני חולמת המון. בהתחלה חלמתי בכל לילה על מוסקבה. לפעמים אהובתי ואני חזרנו לשם; לפעמים הייתי במקומות חמים, מוכרים יותר, שבהם ביקרתי; לפעמים בערים אחרות, לא מוכרות, קרות, לבנות, מוזרות. בחלום אחד התעלסתי עם אישה מאחורי ערמת בגדים בחנות הכל־בו "גאם" במוסקבה. היא הייתה חולה, ועלינו למעלה, שם אמרתי למנהלת, "אנחנו צריכות לקחת אותה לבית החולים." המנהלת אמרה, "בסדר, קחי אותה לשם ותגידי להם שהיא צריכה סריקת כבד וסריקת מוח." ואני אמרתי, "לא. הם לא יעשו את זה בשבילי." היא הסתכלה עליי בצורה מוזרה ואמרה, "בטח שהם יעשו." ואז הבנתי שאני ברוסיה, ותרופות ותשלומים לרופאים וכל השאר ניתנים בחינם.

החלומות כבר לא באים אליי כל לילה, אבל נדמה לי שהם נהיו עמוקים יותר ויותר, אז אני מתעוררת בלי באמת לדעת מה תוכן החלומות, רק יודעת שבדיוק עכשיו חלמתי שוב על רוסיה. לזמן־מה, בחלומות שלי, רוסיה הפכה להיות ייצוג מיתי של אותו סוציאליזם שעדיין לא קיים בשום מקום שבו הייתי. אפשרויות החיים ברוסיה נראות שונות מאוד בחלק מהמובנים, אבל האנשים נראים כל כך מערב־אירופאים (כל כך אמריקאים, למעשה) חוץ מאשר בטשקנט. ושעות אחר הצהריים במוסקבה אפלוליות ועגומות כל כך.

I

הטיסה למוסקבה ארכה תשע שעות, ומהתצפיות שלי במטוס, רוסים באופן כללי לא ידידותיים זה לזה בדיוק כמו האמריקאים, וכמותם, הם גם אינם נכונים להושיט יד לעזרה.

הייתה שם אישה כחולת עיניים בעלת פנים מקומטות להפליא בשנות השבעים לחייה, שעטתה מטפחת בבושקה, וסביבה היה כרוך מעיל ענק. לכולם במטוס, חוץ ממני, היה מעיל עליון ענק כזה או אחר. כשירדתי לנמל התעופה של מוסקבה הבנתי למה. אבל האישה הזאת ישבה במושב לפניי. היא נסעה לבד והייתה נמוכה מכדי להשתחרר מהכיסוי הזה בקלות. היא ניסתה פעם אחת, ופעם שנייה, ובסוף קמתי ועזרתי לה. המטוס היה עמוס: אף פעם לא ראיתי מטוס כל כך צפוף. האישה הזקנה הפנתה מבט והסתכלה עליי. היה ברור שאינה מדברת אנגלית, כי מלמלתי משהו אליה ולא קיבלתי תשובה. בעיניה היה מבט נטול תרעומת לחלוטין. חשבתי לעצמי בזעזוע מיידי עד כמה מתח מסוים בחליפת מבטים בין שחורים אמריקאים ואנשים לבנים הוא מובן מאליו. אין גם שום תודה, אבל יש סוג של תגובה אנושית פשוטה למי שאני. ואז, כשחזרה לשבת, מתחת למקטורן מיושן, ראיתי לפחות שלוש מדליות צבאיות על הסוודר התחתון, כולל דרגות. מדליות גיבורי הרפובליקה, כך גיליתי מאוחר יותר. שכר עבור עבודה קשה.

זה דבר ששמתי לב אליו בכל פינה: ניכר על האנשים המבוגרים ביותר ברוסיה חותם שאני מקווה שאוכל ללמוד ולעולם לא לאבד, חוסן נפשי עובדתי ותודעה איתנה מאוד ומעודדת של מקומם על פני כדור הארץ.

נחתּי ב־10 בספטמבר, בערך בשלוש וחצי בצהריים שעון מוסקבה, ויצאתי אל אפרוריות גולמית ומוכרת. באוויר היה ריח של חורף, כמעט נוסטלגי. העצים נטו במחווה של הודיה, ולשמים היה צבע אפור־דלעת של תרנגול הודו ממולא. ראיתי שלוש נשים גדולות, רבועות פנים, צועדות יד ביד לאורך מסלול תעופה, צוחקות ומתבדחות בזמן שהתקרבו אלינו. אלו בוודאי היו עובדות שבדיוק סיימו את המשמרת שלהן — הן לבשו סרבלים אפורים ומעילים עם כובעי מהנדסים, ונשאו תיקי אוכל. הן עצרו ליד משאית שהאטה והתחילו לדפוק על החלון הסגור, מסבות את תשומת הלב של הנשים האחרות בתוכה בחצי שלום־חצי בדיחה לנהג, שהיה בבירור ידיד שלהם, כי כולם הצביעו זה על זה וצחקו בקול רועם שם, על קו המסלול במוסקבה באור הקודר, מנופפות בחבילות האוכל שלהן ומשתובבות.

למדריכה שלי קראו הלן, אישה צעירה נעימה ומצודדת מאוד בשנות השלושים לחייה. היא נולדה במזרח, ליד יפן, ואביה, שהיה איש צבא, מת. היא חיה עם אמא שלה עכשיו, וסיפרה שהיא ואמה היו צריכות ללמוד לעשות הרבה דברים למען עצמן, מפני שיש כל כך מעט גברים היום וקשה מאוד להשיג שירות.

ברוסיה את סוחבת את התיקים שלך בעצמך בנמלי התעופה ובמלונות. בהתחלה זה נראה לי מדכא כי, כמובן, לסחוב תיק עמוס לקומה השביעית כשהמעלית לא פועלת זה ממש לא כיף. אבל עם הזמן זה נראה לי יותר ויותר הוגן, כי בארץ הזאת נדמה שכל דבר נמדד במונחים של אוכל. כלומר, עבודת הכפיים של כל אחד נמדדת בכמות האוכל שאת יכולה לייצר, ואז את לוקחת את זה ומשווה את חשיבותו לערך של העבודה האחרת שאת עושה. יש גברים ונשים שמבלים את חייהם, למשל, בלימוד ובביצוע מלאכת היד האטית והדקדקנית של תיקון אריחים פרסיים כחולים בסמרקנד, כדי לשפץ את המאוזולאומים העתיקים. זאת נחשבת עבודה יקרת ערך עד מאוד. אבל לעתיקות יש ערך מדויק, בזמן שלנשיאת תיק של מישהו אחר אין חשיבות גבוהה מאוד, כי היא לא מייצרת יופי או ערך. אם את לא יכולה להסתדר עם זה, זה כבר סיפור אחר. לדעתי זאת תפיסה מעניינת מאוד.

המרחק בין נמל התעופה למוסקבה הוא כ־50 קילומטרים, והכביש והעצים והנהגים היו יכולים להיות אנשים מצפון ווסטצ'סטר בחורף שעבר, חוץ מזה שלא יכולתי לקרוא אף אחד מהשלטים. עברנו מדי פעם בתים בסגנון רוסי־אורתודוקסי יפים להדהים, ישנים ולא מטופחים, עם חלונות מצוירים, צבועים בצבעי עץ נהדרים. חלקם בקושי עומדים על תילם. אבל היה עושר מקושט ועצום בנוף ובאדריכלות שבמבואות מוסקבה, אפילו בחורף האפור שלהם, שנדמה שאמר לי מיד שאני לא בבית.

שהיתי במלון "יונוסט", שהוא אחד מהמלונות הבינלאומיים של מוסקבה. החדר היה מעין סטודיו מרובע עם ספות מיטה בסגנון הוליוודי, וחלון ענקי שמשקיף לעבר האצטדיון הלאומי, אל גשר מסילת הרכבת, עם נוף מרשים מאוד של בתי האוניברסיטה מול קו הרקיע. אבל הכול כל כך הזכיר את ניו יורק בחורף, שאפילו כשישבתי לכתוב בתשע וחצי אחרי ארוחת הערב והסתכלתי מבעד לווילונות, היה צליל של רכבת ואור על קו הרקיע, ומדי פעם זנב אורות של מכונית התפתל סביב בין גשר הרכבת והמלון. ההרגשה הזאת הייתה דומה למאה לילות שזכרתי בריברסייד דרייב, חוץ מזה שבדיוק בקצה התמונה ניצבה כיפת זהב בצלית של כנסייה אורתודוקסית רוסית.

לפני ארוחת הערב יצאתי להליכה קצרה. כבר התחיל להחשיך, אבל בהמשך הרחוב מכיוון המלון הייתה תחנת המטרו של האצטדיון, תחנה תחתית. הלכתי לשם ונכנסתי לתחנת המטרו ועמדתי קצת לפני המדרגות הנעות, רק מסתכלת על פרצופים של אנשים שבאים והולכים. הרגשתי שאני חוזרת בתוך שניות לרחוב 14 של ילדותי, לפני ששחורים ולטינים צבעו את ניו יורק, חוץ מזה שכולם היו הרבה יותר מסודרים, וכל המקום נראה היה פחות צפוף. הדבר שהיה הכי מוזר הוא שבמשך כל עשר הדקות שעמדתי שם לא נכחו שם אנשים שחורים בכלל. והכרטיסן ומנהל התחנה היו נשים. התחנה הייתה גדולה מאוד ויפה מאוד ונקייה מאוד — נקייה באורח מזעזע, בולט ונעים. כל התחנה נראתה כמו מבואה של תיאטרון — מתכת בוהקת ומוזאיקות ונברשות נוצצות. אפילו בזמן שהם היו בתנועה ערה, ובמוסקבה יש תמיד סוג של תנועה ערה, לא ניכר באנשים הייאוש של ניו יורק. דבר אחד שאפיין את כל האנשים האלה היה הנעימות שבפניהם, הנכונות לחייך, לפחות אליי, לזרה. זה היה ניגוד מוזר לעגמומיות של מזג האוויר.

היו כמה אנשים שחורים סביב המלון, ואני שאלתי את הלן על אוניברסיטת פטריס לוּמוּמְבָּה. מדובר באוניברסיטה שממוקמת במוסקבה ומיועדת לסטודנטים ממדינות אפריקה. היו הרבה אפריקאים במלון וסביבו כשחזרתי מתחנת המטרו, ואני חושבת שרבים מהם הגיעו לכאן לכנס. באופן די מעניין, רובם מדברים רוסית ואני לא. כשירדתי לארוחת הערב, כמעט רעדתי לקראת המטלה הלשונית, כי אפילו לא יכולתי להבין איפה אני אמורה לשבת או אם אני צריכה להמתין כדי שיושיבו אותי. כשאותיות האלפבית לא מוכרות, אין שום רמז שמאפשר להבין שפה זרה. גבר שחור וצעיר התהלך ברברבנות מול עיניי בהליכה יהירה של גברים שחורים צעירים ומרשימים שרוצים תשומת לב, ואני שאלתי, "אתה מדבר אנגלית?" "כן," הוא ענה והתחיל להתרחק ממני במהירות. אז הלכתי לכיוון שלו, וכשניסיתי לשאול אותו אם אני יכולה לשבת או לחכות למארחת, הבנתי שהבחור המסכן לא הבין מילה ממה שאמרתי. באותו הרגע הוצאתי את מילוני הכיס האמינים שלי ופניתי להזמין לעצמי ארוחת ערב טעימה, שכללה יין לבן, מרק דגים חם, מתובל בלימון ועשיר בשמן זית, ודג מקרל טרי, חדקן עדין צלוי עם רוטב מוחמץ, לחם ואפילו כוס תה. כל זה התאפשר בזכות עקשנות ואומץ מצדי, וסבלנות מחויכת של מלצרית נעימת הליכות, שהביאה את אחד הטבחים מהמטבח כדי לסייע במלאכת פענוח הרצונות שלי.

II

קר מאוד במוסקבה. ביום שהגעתי ירד שלג בבוקר, והיום ירד שוב שלג, והיום ה־16 בספטמבר. המדריכה שלי, הלן, הצביעה על זה בצורה מדויקת מאוד. היא אמרה שהחיים במוסקבה הם מאבק מתמשך במזג האוויר הקר, ושהחיים הם רק ניצחון על מוות מהקור המקפיא. לא יודעת אם זה בגלל הקור או בגלל המחסור באוכל בשנות המלחמה, אבל כולם כאן אוכלים כמויות עצומות. הערב, בגלל טעות קטנה מצדה של המלצרית, הלן קיבלה שתי ארוחות ואכלה אותן בלי לחשוב פעמיים. ואף אחד לא נורא שמן, אבל אני חושבת שזה קשור במידה רבה למזג האוויר. שתינו יין בארוחת הערב הלילה, ולעתים תכופות היין משמש פֹה להתרת הלשונות. זה כמעט מרשם רופא. בכל ארוחת ערב יש תמיד שלוש כוסות: אחת למים, אחת ליין ואחת לוודקה, שזורמת כמו מים, והשפעתה על הרוסים ככל הנראה מועטה מאוד.

קבוצה מהכנס יצאה היום לסיור אתרים עם המדריכים שלנו. קשה להאמין שהיום יום ראשון, כי כל העיר מלאה בחיי ימי החול, כל כך ממוקדת במטרותיה, עד שנדמה שהשבוע הוארך ביום נוסף. ראינו את מוזיאון מנזר נובודוויצ'י ואת צריחי הבצל המוזהבים, הבוהקים והשובבים, שערערו על הרגשתי שזאת מנהטן. הלכנו לראות את האוניברסיטה, וכמובן הרבה שלטים לזכר הרבה גיבורים, אבל לא ראיתי אף גיבור שריגש אותי כמו הגברת הזקנה והקשוחה מהטיסה. ותיאטרון בלט הבולשוי. היה גשום ואפור ומעונן — יום של דצמבר ניו יורקי — ומרשים מאוד, כמו שהגרנד קונקורס ברחוב 161 יכול להיות באמצע דצמבר, או כיכר קולומבוס. צריחי הבצל המוזהבים על כמה מבנים עתיקים יותר היו יפים, והם מנצנצים כל הזמן, אפילו במזג אוויר כזה, מה שגורם להם להיראות כמו הבטחות משמחות על פני הנוף או כמו ארמונות מהאגדות, והצבעים הנהדרים של ירוק, לבן, צהוב וכתום, שמקשטים ותוחמים את החלונות, יוצרים דגש צבעוני נפלא בתוך האפרוריות. אני מקווה שאוכל לראות את מוזיאון פושקין.

התראיינתי לאישה אמהית, פיקחית ומתוקה, אחת מחברות אגודת הסופרים הסובייטית. היא עורכת מחקר על "מדיניות כושית", כפי שהגדירה זאת, והיא התעניינה מאוד כמובן בנשים של ארצות הברית. דיברנו במשך שעתיים שלמות, ואחד הדברים שסיפרתי לה היה על האישה הזקנה עם המדליות במטוס, ושאלתי אותה אם היא יודעת במה מדובר. היא אמרה שהאישה הייתה כנראה עובדת חווה מבוגרת, שקיבלה אות הוקרה וזכתה לכינוי "גיבורת הרפובליקה". המדליות הללו ניתנו ברובן לאנשים שעבדו קשה מאוד, היא אמרה. זה היה מעניין, כי מוקדם יותר, בארוחת הצהריים, ראיתי צד של הלן, המתורגמנית שלי, שהפתיע אותי. היא איבדה את שלוותה כלפי אחת המלצריות שלא שירתה אותה מספיק מהר, ובאמת קבלת שירות אורכת המון זמן. הלן העירה שהעובדים שולטים במדינה, ואורח הדיבור שלה ותגובתה לכך הייתה משהו שנראה כמו גועל, או לפחות רתיעה מסוימת. אני חושבת שהלן הרגישה שהיא מופלית, או שהיא פגומה כי היא "אינטלקטואלית", מתרגמת ומתורגמנית. הרגשתי שזה סוג מוזר של סנוביות, כי הלן עבדה קשה לפחות, אם לא יותר, מכל אחת מהמלצריות, מתרוצצת סביבי וחיה את החיים שלי, נוסף על החיים שלה. הרי היא תמיד נדבקה אליי כמו שצבע לבן נצמד לאורז.

היינו באוניברסיטה, והמדריכה הסבירה לנו באנגלית על הבניינים שנבנו בתקופתו של סטלין. חומרים הובאו מאוקראינה והושקעו באדמה כדי לבנות את הבניינים האלה, כי מוסקבה, בשונה מניו יורק, אינה בנויה על סלע אם. נראה לי מוזר שעיר שבנייניה הם בנייני אבן עצומים ומרשימים, לא ניצבת על סלע אם. כאילו היא עומדת על מקומה בזכות רצון אנושי. כשעמדנו מול הבריכה המשתקפת ושוחחנו על כך, ילד צעיר עם ראש נטוי הצִדה התקרב אליי באווירה בינלאומית לחלוטין, כל כולו בן עשר. הוא עמד מולי, העיף מבט חטוף לצדדים, ופתח את כף ידו. במרכז כף ידו הקטנה היה כוכב אדום בגודל של כפתור, ובמרכזו חייל. נרתעתי לגמרי, כי לא ידעתי מה הילד רוצה ושאלתי את הלן, והיא גירשה את הילד כל כך מהר, שלא הייתה לי אפשרות לעצור אותה. אחר כך היא הסבירה לי שהוא רצה לעשות החלפות תמורת כפתור אמריקאי. הילד הקטן עמד בצד והסתכל על כל האנשים השחורים המוזרים האלה, והוא הצליח לזהות אותי כאמריקאית, כי, כמובן, אמריקאים הם היחידים שמסתובבים עם המון כפתורים, ורצה להחליף את כפתור הכוכב האדום שלו. הילד נגע ללבי, וגם לא יכולתי שלא לחשוב שזה יום ראשון והוא בטח מסתובב בכל אתרי התיירות. אני בטוחה שההורים שלו לא ידעו איפה הוא, וממש תהיתי מה אמא שלו הייתה עושה אם הייתה מגלה.

האישה מאגודת הסופרים שכתבה על מדיניות כושית, הייתה, לדעתי, מעט יותר מבוגרת ממני, ככל הנראה בשנות החמישים המוקדמות שלה, ובעלה נהרג במלחמה. לא היו לה ילדים. היא הציגה את העובדות הללו על עצמה מיד כשהתיישבנו, ודיברה בחופשיות על חייה, כמו שנראה שכולם עושים פה. אני אומרת "כמו שנראה", כי יש לכך גבול. ונראה שהיא, בדומה למדריכה שלי ולרוב הנשים פה, הן הצעירות והן המבוגרות, מתאבלת על היעדר הגברים. בה בעת נראה שהן ניערו מעליהן הרבה מתחבולות משחקי התפקידים המסורתיים מול הגברים. כמעט כל מי שפגשתי איבדה מישהו במה שהם קוראים לה "המלחמה הפטריוטית הגדולה", שהיא מלחמת העולם השנייה שלנו.

הערב ראיין אותי אולג, אחד מבעלי התפקידים באגודת הסופרים הסובייטית, האנשים שהזמינו אותי לרוסיה וששילמו על ההוצאות. בריאיון אתו למדתי שהמלון שבו אנחנו שוהים היה במקור אכסניית נוער, ואולג התנצל כי הוא לא היה "מתורבת", כך אמר, כמו שאר המלונות של מוסקבה. נתקלתי בביטוי "מתורבת" לפני כן, ותהיתי אם משתמשים בביטוי הזה בסביבת אמריקאים או שמא משמעותו היא סטנדרטים אמריקאים. יותר ויותר הרגשתי שסטנדרטים אמריקאיים הם סוג של אמת מידה לא מדוברת, ובין אם מתנגדים להם או מאמצים אותם, יש להתמודד אִתם. זה היה די מאכזב. אבל כשחזרתי למלון שמתי לב שהמתקנים הקבועים באמת קצת בלויים, אבל הם היו תקינים, ושמיטות הסטודיו תואמות למידות של בני נוער, אבל הן היו נוחות. יחסית לאכסניית נוער המקום טוב יותר ממה שאי־פעם הייתי מצפה לו. מובן שלא יכולתי להימנע מלתהות למה אנשי הכנס האסייתי־אפריקאי צריכים להתאכסן באכסניית נוער, במיוחד אכסניה "לא מתורבתת", אבל אני לא מאמינה שאי־פעם אקבל לכך תשובה. העלות של כל חדרי המלון זהה בברית המועצות. שירותי הרשויות המקומיות, מהשיחה שלי עם הלן כשנסענו במטרו כדי לשלוח מברק, בהחלט לא יקרים. גז בישול עולה שש־עשרה קופיקות לחודש, שזה פחות מרובל אחד (בערך שלושה דולר), ורוב החשמל שהלן אומרת שהיא משתמשת בו לאורך כל היום בחורף, בזמן שהיא מתרגמת, עולה שלושה רובלים בחודש. זה יקר מאוד, היא אומרת. דירת שני חדרים שהיא ואמה חולקות עולה שמונה רובלים לחודש.

אולג אינו דובר אנגלית, ליתר דיוק אינו משוחח באנגלית. כמו אנשים רבים אחרים שאפגוש במהלך השהות שלי ברוסיה, הוא מבין אנגלית אף שאינו מודה בכך. אולג אמר באמצעות הלן, שהוא רוצה שאדע שהיה להם חשוב מאוד להכיר סופרים אחרים, ושמטרת הכנס הייתה המפגש האישי. הודיתי לו על עשרים וחמישה הרובלים שקיבלתי ברגע שהגעתי למוסקבה, מתנת אגודת הסופרים הסובייטית. לפי מה שנאמר לי, היו אלה דמי כיס. דיברתי על העמים המדוכאים בכל רחבי העולם, שנפגשים כדי לגעת ולחלוק, דיברתי על דרום אפריקה ועל המאבק שלהם. אולג אמר משהו מוזר מאוד. "כן, דרום אפריקה היא באמת רעה מאוד. היא כמו פציעה בגוף שלא נרפאת." זה נשמע בעיניי גם מרוחק וגם אדנותי. לא ברור. ווילי, חברי המשורר הדרום אפריקאי, חי בטנזניה ויכול להיות שיהיה פה, מה שמשמח אותי מאוד.

III

נסענו דרומה לכנס באוזבקיסטן, נסיעה של חמש שעות שהפכו לשבע בגלל עיכובים. הגענו לטשקנט אחרי החשֵכה, ובסופה של טיסה ארוכה ומייגעת. כאמור, המטוסים הרוסיים עמוסים לעייפה, וכל סנטימטר פנוי מוקדש למקומות ישיבה. הם עושים שימוש מרבי במרחב האווירי שלהם. אפילו ההגעה מניו יורק למוסקבה הייתה כמו שירות תעבורה אווירי המוני. על אחת כמה וכמה שממוסקבה לטשקנט זה היה כך, מפני שהיו שם 150 מוזמני כנס הסופרים האסייתי־אפריקאי, אני, צופה אחת, מתורגמנים, וצוות תקשורת. בסך הכול קבוצה של כ־250 איש, קבוצה גדולה לשינוע ברחבי מדינה, שגודלה לפחות פי ארבעה או חמישה מגודלה של ארצות הברית (ובמטוס רגיל ולא במטוס רחב גוף).

כשירדנו מהמטוס בטשקנט, היה חם והריח הזכיר את העיר אקרה שבגאנה. לפחות כך היה נדמה לי מהנסיעה הקצרה מנמל התעופה למלון. בדרך אל העיר היו הרבה עצים ושיש לבן סביב שדרות רחבות ידיים, ותאורת רחוב בוהקת. טשקנט כולה נבנתה מחדש אחרי רעידת האדמה של 1966. הגענו עייפים ולוהטים לקבלת פנים שהייתה גורמת ללב שלך להפסיק לפעום, ואז לשיר. האם תוכלי לדמיין 250 מאתנו, עייפים, מקומטים, רעבים, מבולבלים, אחרי יותר מדי דיבורים ומעט מדי אוכל? הזמן הוא אחרי השקיעה. אנחנו יוצאים מהמטוס, והנה לפנינו מעל למאה איש ומצלמות טלוויזיה, ואורות, ומאתיים או שלוש מאות ילדים קטנים לבושים בבגדים מסורתיים, אוחזים זרי פרחים, שאותם הם דוחפים לכל אחד מאתנו בעת הירידה מהמטוס. "הפתעה!" טוב, את יודעת, זה באמת היה מפתיע. פשוט ולעניין, ואני הייתי מופתעת לחלוטין. הופתעתי מהמחווה, קיטשית או לא, מההשתתפות הרחבה בה. יותר מכול, הופתעתי מהתגובה שלי אליה; הרגשתי באמת רצויה.

אז המשכנו הלאה למלון, וכאן עלתה בי תחושה מובחנת, לראשונה ברוסיה, שאני פוגשת אנשים עם דם חם; במובן של אי־הימנעות ממגע, ואפשרות של תשוקות ורגשות, תחושה שיש משהו מוכר במובן שהוא רדוף רוחות ואישי — לא באופן שבו העיר נראית, כי היא לא נראית כמו משהו שראיתי אי־פעם בעבר, לילה ומינרטים — אבל קצב החיים עורר תחושה חמה יותר, מהירה יותר מאשר במוסקבה; ובמקום הנעימות הנחושה של מוסקבה, הציגו האנשים סוג של חמימות מזמינה מאוד. הם עם אסייתי והם רוסים. הם חושבים ומדברים ומחשיבים את עצמם רוסים, על פי כל הכוונות והמטרות כפי שיכולתי לראות, ואני באמת תוהה איך הם מצליחים בזה. מצד שני, ככל שנשארתי יותר, כך קלטתי ביתר בהירות שחלק מהמתחים האישיים בין צפון רוסיה והאוזבקים הם לאומיים, ובחלקם גזעיים.

יש רק ארבע אחיות בכל הכנס. במטוס לטשקנט ישבתי עם שלוש הנשים האפריקאיות הנוספות, וקשקשנו במשך חמש וחצי השעות על הילדים שלנו, על הגברים שלנו לשעבר, הכול מאוד מאוד הטרו וכולי.

IV

טשקנט מחולקת לשני חלקים. ישנו החלק הישן, ששרד אחרי רעידת האדמה של 1966, וישנו החלק החדש יותר, שנמצא בשולי טשקנט העתיקה. הוא חדש מאוד ומודרני מאוד, נבנה מחדש זמן קצר אחרי רעידת האדמה, שכמעט החריבה את המקום. הוא נבנה מחדש בעזרת כוח עבודה מכל רחבי ברית המועצות. אנשים הגיעו מאוקראינה, מבלרוס, מכל עבר, ובנו את העיר מחדש. ויש הרבה סגנונות אדריכלות שונים בחלק החדש של העיר, כי כל קבוצה שהגיעה בנתה את סוג המבנים הייחודי לה. זוהי כמעט אנדרטה למה שאפשר לעשות כשקבוצה גדולה של אנשים עובדת ביחד. זה היה אחד הדברים שהרשימו אותי מאוד במהלך הביקור בטשקנט. החלק העתיק, שהוא למעשה מרכז טשקנט, נראה דומה מאוד מאוד לעיר בגאנה או בדָהוֹמֵי, נניח קוּמָאסִי או קוֹטוֹנוֹאוּ. באור היום הוא דומה מאוד, באופן בלתי ייאמן, לחלקים מסוימים ממערב אפריקה. למעשה, אם מוסקבה היא ניו יורק במרחב אחר, בצבע אחר — כי גם בניו יורק וגם במוסקבה חיה אוכלוסייה בת למעלה משמונה מיליון איש ואמורות להיות להן הרבה בעיות דומות, אבל נראה שמוסקבה התמודדה אתן בדרך אחרת — אם מוסקבה היא ניו יורק, אז טשקנט היא אקרה. היא אפריקאית בכל כך הרבה מובנים — הדוכנים, השילוב של ישן וחדש, גגות הפח הגלי מעל בתי חמר. ריח התירס בכיכר, אף שהכיכרות הרבה יותר מודרניות מאשר במערב אפריקה. אפילו חלק מהפרחים והעצים, פרחי הקלה. אבל ריח החמרה האדום של האדמה שונה.

האנשים פה בטשקנט, שדי קרובה לגבול עם איראן, מגוונים מאוד, ואני מתרשמת מהאחדות כפי שהיא נראית לעין, מהדרכים שבהן נראה שהרוסים והעמים האסייתיים מצליחים לתפקד באווירה רב־לאומית, שדורשת מהם להסתדר זה עם זה, בין אם הם העמים החביבים זה על זה ובין אם לא. וזה לא שאין אנשים פרטיים שהם לאומנים, או גזענים, אבל נקיטת העמדה המדינית נגד לאומיות, נגד גזענות, היא מה שמאפשר לחברה כזאת לתפקד. ומובן שהצעד הבא בתהליך הזה חייב להיות ההיבט האישי. אני לא רואה מישהו שמנסה או אפילו מציע גם את השלב הזה, וזה בעייתי, כי בלי השלב הזה הסוציאליזם נותר תחת חסד של חזון חלקי, שנכפה מבחוץ. יש לנו תשוקות פנימיות אבל שליטה חיצונית. אבל לפחות נראה שהאקלים פה מעודד את השאלות האלו. שאלתי את הלן על היהודים, והיא די התחמקה, לדעתי, ורק אמרה שיש יהודים בממשלה. נראה שהעמדה הבסיסית יוצאת מהנחה של שוויון, גם אם לפעמים יש פער גדול בין הציפייה לבין המציאות.

ביקרנו באולפן סרטים וצפינו בכמה סרטים מצוירים לילדים, שטיפלו בנושאים בצורה יפה, עמוקה, עם הרבה הומור, ובאופן ברור מאוד, ללא סוג האלימות שהתרגלנו לזהות עם סרטים מצוירים. הם היו ממש כיפיים.

אחרי יומיים עמוסים בפגישות בטשקנט, יצאנו בשבע וחצי בבוקר לנסיעת אוטובוס לסמרקנד, העיר המופלאה של טמרליין הגדול. אחרי נמנום קצר באוטובוס התחלתי להרגיש קצת יותר אנושית, ולהביט סביב ועל הנוף בחוץ. התקדמנו דרומית מזרחית מטשקנט, וטשקנט נמצאת דרומית מזרחית ממוסקבה. הנוף הכפרי יפה מאוד. הוא מעורר תחושה מוזרה ומוכרת בו זמנית. זוהי ארץ הכותנה. קילומטרים על קילומטרים של כותנה, ורכבות מלאות סטודנטים מגיעות דרומה ממוסקבה לחופשה בת שבועיים של חגיגות וקטיף כותנה. הייתה אווירת חג מסביב. עברנו דרך כפרים קטנים, שבהם יכולתי לראות שווקים קטנים, ובהם נשים יושבות משוכלות רגליים על האדמה החשופה ומוכרות כמה כרובים או מגש קטן של פירות. וחומות, ומאחוריהן אפשר לראות בתים מחמר. אפילו החומות עצמן הזכירו לי מאוד את מערב אפריקה, עשויים מבוץ חמר, שנסדק באותם דפוסים עתיקים ומוכרים שראינו שוב ושוב בקומאסי ובדרום אקרה. רק שפה החמר אינו אדום, אלא בגוון בז' בהיר, וזה נועד להזכיר לי שאנחנו בברית המועצות ולא בגאנה או בדהומי. והפנים — הן לבנות כמובן, ויש עוד הבדלים שמחלחלים. היישובים והכפרים באמת במצב טוב, ויש מסילת רכבת עוצמתית שסלולה במקביל לכביש. רכבות ארוכות ויעילות מראה ומכליות ורכבות נוסעים בעלות עשרה קרונות חולפות על פנינו, עוברות בתחנות מעבר עם אריחי קרמיקה כחולים ולבנים וגגות צבועים, כולן מנוהלות בידי נשים. הכול נראה עצום ממדים, גדול יותר, ברוסיה. הכבישים רחבים יותר, הרכבות ארוכות יותר, הבניינים גדולים יותר. התקרות גבוהות יותר. הכול נראה בקנה מידה גדול יותר.

עצרנו לארוחת צהריים של פסטיבל הקציר בחווה קולקטיבית, כולל מופע תרבות מתבקש אבל מושך מאוד, בזמן שהוודקה זרמה. אחר כך כולנו רקדנו ושרנו יחד עם אוטובוסים של סטודנטים, שבאו לעזור בקטיף הכותנה. מאוחר יותר בכבישים היו, פשוטו כמשמעו, גבעות של כותנה שהועמסו על הרכבות.

בכל יישוב שעברנו דרכו יש בית קפה, שבו המקומיים יכולים להגיע ולבלות ערב או לפטפט או לצפות בטלוויזיה או להקשיב לתעמולה, מי יודעת, אבל בו הם יכולים להיפגש. ובכל מקום, בין כפרים עתיקים למראה, יש גם בניינים חדשים בני ארבע קומות בהקמה, מפעלים, בתי מגורים חדשים. רכבות עמוסות משטחי בנייה וסוגים אחרים של חומרים, פחם וסלעים וטרקטורים עוברים, אפילו רכבת שנושאת שורות על גבי שורות של מכוניות קטנות. יש שלושה סוגים של מכוניות רוסיות. אלו הזולות ביותר, והפופולריות ביותר — מאות על מאות של מכוניות מועמסות, כולן באותו צבע לימון. אין ספק, באותו חודש המפעל עבד בצהוב.

הבטתי בכל התעשייה הזאת עוברת וקלטתי בנסיעת האוטובוס הזאת לסמרקנד, שיותר משהארץ הזאת תעשייתית, היא פעלתנית. היה טעם של אנשים שעובדים קשה ועושים דברים, וזה היה מושך מאוד. מעבר לכל זה למדתי שהאזור הזה, בין טשקנט לסמרקנד, נודע בעבר בתור "המדבר הרעב", כי אף על פי שהיה פורה, כלל לא ירד בו גשם, והוא היה מכוסה מרבד של מלח. באמצעות טכנולוגיה שנועדה להרים את המלח, והמון ידיים אנושיות והנדסה, כל האזור הזה פרח, והוא אכן פורח. יש בו חקלאות, בעיקר כותנה. אנשים חיים פה, ויש תעלות השקיה ענקיות, שמקיימות את העצים בסביבת הערים והחוות הקולקטיביות. בכל רחבי אוזבקיסטן יש תחושה קבועה של מדבר שממה שהופרח, ושמצמיח ללא הרף פירות עצומים. מאוחר יותר, בזמן הנסיעה הלאה דרומה אחרי סעודה ענקית, עצרנו בנווה מדבר, ואני קטפתי כמה פרחי מדבר — פרחי שרך קטנים שצמחו בחול. וככה סתם טעמתי אחד מהם, ובדיוק כמו שהיערה מתוקה, כך הפרח ההוא היה מלוח. כאילו האדמה עצמה ממשיכה להפיק מלח או ממשיכה לפזר מלח על התוצרים שלה.

בכל רחבי אוזבקיסטן יש שיש יפהפה. המדרגות של המלונות, ולפעמים הרחובות, עשויים שיש ורוד וירוק יפהפה. כך היה בטשקנט, שמשמעותה "עיר האבן". אבל בנסיעה מטשקנט לסמרקנד לא ראיתי אבנים או סלעים מכל סוג שהוא בקרבת הכביש. אני לא יודעת למה, פרט לכך שזה מדבר שהופרח. יש תחושה שהכבישים טובים מאוד, והם היו רחבים מאוד, כי מובן שיש כל הזמן מכוניות כבדות ומשאיות שנעות הלוך ושוב.

זכינו לעוד קבלת פנים נוצצת בגולסטן, שפירושה "המדבר הרעב". עכשיו היא כפר של ורדים. ביקרנו בחווה קולקטיבית, ביקרנו באחד הבתים, ראינו את גן הילדים. ביתה של האישה שבו ביקרנו היה מרשים מאוד, כמו שאמרתי מאוחר יותר בארוחת הצהריים למישהי ששאלה מה חשבתי. אמרתי: "היא חיה טוב יותר ממני," ובהיבטים מסוימים זה נכון. החווה הקולקטיבית בגולסטן, שנקראת קולקטיב לנין, היא אחת החוות העשירות ביותר באזור. לעולם לא אזכור את שמה של האישה הצעירה והנעימה מאוד שפתחה את ביתה בפניי, אבל גם לא אשכח אותה. היא העניקה לי הכנסת אורחים ביתית, ואף על פי שאיננו דוברות שפה משותפת, הרגשתי שהיא אישה כמוני, שמייחלת שכל הילדים שלנו יחיו בשלום על האדמה שלהם, וכל אחד בדרכו יממש את הכוח שקיים בידיו. באמצעות הלן היא דיברה על שלושת הילדים שלה, אחד מהם עודנו תינוק, ואני דיברתי על שני ילדיי. אני דיברתי באנגלית והיא דיברה ברוסית, אבל הרגשתי בבירור שהלבבות שלנו דיברו באותה השפה.

נזכרתי בה כמה ימים אחר כך בסמרקנד, כשאני ופיקרה, סטודנטית אתיופית מאוניברסיטת פטריס לומומבה, יצאנו לקניות בשוק. אני זוכרת את האישה המוסלמית שהתקרבה אליי בשוק, קירבה אליי את הילד הקטן שלה ושאלה את פיקרה אם גם לי יש ילד קטן. היא אמרה שמעולם לא ראתה אישה שחורה, שהיא ראתה גברים שחורים, אבל אף פעם לא ראתה אישה שחורה, ושהיא כל כך אהבה איך שאני נראית, שפשוט רצתה להביא את הילד הקטן שלה ולשאול אם גם לי יש ילד קטן. אחר כך בירכנו זו את זו ודיברנו מילים טובות, והיא המשיכה בדרכה.

פגשנו אישה אסייתית צעירה, מוצלחת ורהוטה מאוד, סטודנטית לאנתרופולוגיה, כך סיפרה לנו, שהייתה המדריכה שלנו במוזיאון בסמרקנד ושיתפה אותנו בידע ההיסטורי הרחב שלה. בלילה שבו הגענו לסמרקנד ושוב למחרת, כשביקרנו במוזיאונים, הרגשתי שיש הרבה דברים שאנחנו לא רואים. עברנו למשל ליד תיבה, שבה היו כמה מטבעות שזיהיתי כמטבעות סיניים עתיקים, כי השתמשתי במטבעות כאלה ל"אי־צ'ינג". שאלתי את המדריכה שלי אם המטבעות מסין. היא הגיבה כאילו אמרתי מילה גסה, ואמרה, "לא, המטבעות הם מכאן, מסמרקנד." טוב, ברור שהם שימשו למסחר, וזה בדיוק העניין, אבל ברור שאני לא יכולה לקרוא את ההסברים ברוסית מתחת לתיבה, והיא ללא ספק נפגעה מאוד מהשימוש שלי במילה "סין". בכל הנשים שפגשתי פה אני קולטת אווירה של ביטחון ומודעות לכוחות שלהן כנשים, כיצרניות וכבנות אדם, אווירה מעצימה מאוד. אבל אני קולטת גם נוקשות של אבן, התנגדות לשאלות שמפחידה אותי, מעציבה אותי, כי היא הרסנית להתפתחות כתהליך.

הגענו לסמרקנד בערך בשעה תשע וחצי בערב, מותשים אחרי יום גדוש. הגענו לכיכר הראשית בדיוק בזמן לראות את המופע האורקולי האחרון באתר הקבורה של טמרליין. יותר טוב שאדבר על זה כמה שפחות. אבל למחרת הברזנו אני, הלן ופיקרה ממאוזולאום אחד, וחצינו את הכביש בריצה אל השוק. כמו תמיד, השוק מרגיע ונעים. אנשים בשווקים מוצאים דרך להגיע לבסיס של הדברים — יש לי, אתה רוצה; יש לך, אני רוצה.

הקברים מצופי האריחים והמדרסות (בתי הספר העתיקים) של סמרקנד באמת יפים, סבוכים ודוממים. נעשתה עבודה מדוקדקת להפליא כדי לשקם אותם. הרגשתי את הדממה בעצמות כשהלכתי במקומות האלה בהבנה שכל כך הרבה היסטוריה קבורה פה. מצאתי שתי נוצות בקבר של בבה, האישה המועדפת על טמרליין, והרגשתי כמעט כאילו הגעתי לפה כדי למצוא אותן. לקבר של בבה יש מינרטים יפהפיים, אבל מעולם לא נעשה שימוש בקבר עצמו. מעולם לא נעשה שימוש במסגד. מספרים שבבה הייתה האישה האהובה על טמרליין, והוא "אהב אותה בכל לבו." עם זאת, הוא נאלץ לצאת להרבה־הרבה מסעות, והוא עזב אותה לעתים קרובות כל כך, עד ששבר את לבה והיא מתה. כשחזר וגילה שמתה, הוא היה נסער מאוד, כי הוא אהב אותה כל כך, ונדר שיבנה את המאוזולאום הגדול ביותר בעולם, את המסגד המקושט ביותר עבורה, וזה מה שעשה. אבל אז, בדיוק לפני שהושלם, הוא קרס. אומרים שזה קרה בגלל טעות של האדריכל, אבל מעולם לא השתמשו בו. לחיי הגבירה שבצללים.

הקברים מצופי האריחים והמדרסות מרתקים, אבל השוק הוא זה ששבה את לבי. יצאנו מאוחר יותר באותו יום לפגישת סולידריות עם עוד עַם מדוכא. הדבר היחיד שהייתי בטוחה לגביו היה שזה לא הייתה סולידריות עם העם השחור המדוכא באמריקה, נקודה שאני, כמובן, שאלתי עליה כמה ימים קודם לכן, וטרם קיבלתי עליה תשובה. אז עמדנו בשמש החמה במפעל פורצלן, והמוח שלי כמעט נשרף, וחשבתי על הרבה דברים. נראה לי שהעמים בברית המועצות, במובנים רבים, הם אנשים שעדיין לא יכולים להרשות לעצמם להיות כנים. כשיוכלו להיות כנים, הם יצמחו להיות נס או ישקעו ויתנוונו. מה שמעצבן אותי בארצות הברית זה שהיא מעמידה פנים שהיא כנה, ולכן נותר לה מעט מרחב שמעודד תקווה. אני חושבת שבאמריקה יש בעיות מסוג אחד וברוסיה יש בעיות מסוג אחר, אבל ביסודו של דבר, כשאת פוגשת עמים שמתחילים מנקודה שבה בני אדם נמצאים במרכז, בניגוד למצב שבו רווח כלכלי נמצא במרכז, הפתרונות יכולים להיות שונים לגמרי. אני תוהה איך בעיות אנושיות דומות ייפתרו. אבל לא תמיד אני משוכנעת שבני אדם נמצאים כאן במרכז, אף על פי שניתן יותר מס שפתיים לאידאה הזאת מאשר בארצות הברית.

למחרת הייתה לי פגישה עם מדאם איזבאלקאן, ראשת החברה האוזבקית לידידות. הפגישה התקיימה בעקבות הבקשה שלי להבהיר את מעמדי פה בכנס. אחרי ככלות הכול, למה לא התקיימה אף פגישה למען שחורי אמריקה המדוכאים? אין צורך להכביר במילים. מדאם איזבאלקאן דיברה במשך שעתיים, ואמרה משהו כמו: טוב, הנה מה שהמהפכה שלנו עשתה למעננו. הרגשתי שהיא רומזת שמתי שתרצו להתחיל את המהפכה שלכם, אתם מוזמנים, רק אל תצפו מאתנו להתערב.

אבל היא דיברה בצורה המרגשת ביותר על ההיסטוריה של נשי אוזבקיסטן, היסטוריה שראויה להרחבה רבה יותר ממה שאני יכולה לפרט פה. הדרכים שבהן נשות האזור, מ־1942 והלאה, לחמו כדי לצאת מאחורי כיסוי מוחלט, מבידוד מוסלמי אל המאה העשרים. איך הן הקריבו את חייהן כדי ללכת חשופות פנים, כדי לדעת לקרוא. רבות מהן לחמו ורבות מהן מתו מיתות נוראיות מאוד בקרב הזה, נהרגו בידי האבות שלהן והאחים שלהן. סיפור של גבורה נשית אמיתית ושל התמדה. חשבתי על נשי דרום אפריקה ב־1956, שהפגינו והעדיפו למות מאשר להסתובב עם אישורי מעבר. בשביל הנשים האוזבקיות, משמעותה של המהפכה הייתה היכולת לחשוף את הפנים שלהן וללכת לבית הספר, והן מתו עבור זה. בכיכר בסמרקנד ניצב פסל ברונזה כאנדרטה לנשים שנהרגו ולאומץ שלהן. הגברת המשיכה לדבר על הנשים של אוזבקיסטן המודרנית ועל זה שעכשיו יש שוויון מלא בין המינים. עכשיו נשים רבות מנהלות חוות קולקטיביות, נשים נמצאות בתפקידי שרה. היא אמרה שיש הרבה מאוד דרכים שבהן נשים שולטות; שעכשיו אין הבדל בין גברים ונשים ברפובליקות הסוציאליסטיות של ברית המועצות. מובן שהתרגשתי מהנתונים האלה, אבל גם הרגשתי שיש שם יותר ממה שנראה לעין. זה נשמע קל מדי, נדוש מדי. מדאם דיברה על מעונות יום, על גני ילדים שבהם אפשר לטפל בילדים בחוות קולקטיביות. גני ילדים ניתנים בחינם בערים גדולות כמו מוסקבה וטשקנט, אבל בסמרקנד יש עלות קבועה של בערך שני רובלים בחודש; סכום זעום, אמרה. שאלתי אותה שאלה אחת, אם "מעודדים גברים לעבוד בגני ילדים, כדי להפגיש ילדים עם דמות גברית נעימה מגיל צעיר." מאדם איזבאלקאן היססה לרגע. "לא," אמרה. "אנחנו רוצים להאמין שכשהילדים מגיעים לגן הילדים הם זוכים באמא שנייה."

מדאם איזבאלקאן היא אישה חזקה ויפה וישירה מאוד, יודעת מצוין את העוּבדות שלה, בעלת נוכחות מרשימה, ואני חזרתי מהפגישה אתה קצת חנוקה מרגשות ומענבים.

הענבים של אוזבקיסטן הם פירות שלא ייאמנו. נראה שיש להם חיים משל עצמם. הם נקראים "זרת השושבינה", וזה בערך הגודל שלהם. הם ארוכים מאוד, וירוקים, והם לגמרי הכי טעימים.

עזבתי אותה כשבראשי נשים מהפכניות. אבל אני מרגישה גם עכשיו שאנחנו, השחורים האמריקאים, לבד בלוע הדרקון. כמו שתמיד חששתי, פרט לרטוריקה והצהרות של סולידריות, אין שום עזרה, רק אנחנו לעצמנו. כששאלתי ישירות על הגישה של ברית המועצות כלפי הגזענות האמריקאית, אמרה מדאם בנימה נוזפת, שברית המועצות כמובן לא יכולה להתערב בעניינים הפנימיים של כל אומה אחרת. עכשיו אני מצטערת שלא שאלתי אותה על יהודי רוסיה.

בסמרקנד הלכנו הלן ואני לחפש שוק פירות. היא ביקשה הכוונה מאיש שעבר ליד עם ילדתו או נכדתו הקטנה; אני נוטה לחשוב שזו הייתה הילדה שלו, כי כל כך הרבה מבוגרים פה באוזבקיסטן נראים זקנים הרבה יותר מגילם. זה בטח מאפיין של האוויר היבש. בכל מקרה, הלן עצרה לברר את הדרך לשוק וזה נתן לו פתח, כמו שקורה לעתים קרובות ברוסיה, לדבר על הכול. הוא רצה לדעת מהלן אם אני מאפריקה, וכששמע שאני מאמריקה, אז הוא מאוד רצה לדבר על השחורים האמריקאים. נראה שיש עניין לא קטן בשחורים האמריקאים בקרב עמי רוסיה, אבל זה עניין שקצת מושתק. פיקרה, בת הלוויה האתיופית שלי שלומדת באוניברסיטה, נשאלת לעתים קרובות על אודותיי ברוסית. פיתחתי שמיעה לשפה במידה שמאפשרת לי לשים לב לזה. פיקרה לרוב לא אומרת שאני מאמריקה. רוב האנשים שפגשתי בטשקנט ובסמרקנד חשבו שאני מאפריקה או מקובה, וכולם גם מתעניינים מאוד בקובה. ההיקסמות הזאת מכל מה שקשור באמריקה היא משהו שעולה שוב ושוב.

האיש ההוא רצה לדעת ממני אם מרשים לשחורים אמריקאים ללכת לבית ספר. אמרתי שכן, והלן אמרה לו כן, ואז הוא רצה לדעת אם מרשים לנו ללמד, ואני אמרתי כן, אני מרצה באוניברסיטה של העיר ניו יורק. והוא הופתע. הוא אמר שראה פעם תוכנית טלוויזיה על השחורים באמריקה. על זה שאין לנו עבודה. אז הלן התחילה לענות לו והוא עצר אותה. ואז היא אמרה בכעס שהוא רוצה לדבר אתי, כי הוא רוצה להביט בפניי ולראות איך אני עונה. אמרתי להלן להגיד לו שהעניין הוא לא שאנחנו בכלל לא יכולים ללמוד בקולג', אלא שלעתים קרובות גם כשאנשים שחורים לומדים בקולג', אנחנו לא מוצאים עבודה כשאנחנו מסיימים את הלימודים. שקשה יותר לאנשים שחורים למצוא עבודה ולהשתכר למחייתם, ושאחוז האבטלה בקרב שחורים אמריקאים הרבה יותר גבוה מזה של לבנים אמריקאים.

הוא חשב על זה קצת ואז שאל, האם שחורים צריכים גם לשלם לרופאים שלהם? כי זה מה שתוכניות הטלוויזיה אמרו. חייכתי קצת ואמרתי לו, שלא רק שחורים צריכים לשלם על הרופאים שלהם ועל טיפול רפואי; כל האנשים באמריקה צריכים. אה, הוא אמר. ונגיד שאין לך כסף לשלם? טוב, אמרתי, אם אין לך כסף לשלם, לפעמים את מתה. ולא הייתה אפשרות לטעות בפירוש המחווה שלי, אף על פי שהוא המתין לתרגום של המתורגמנית. השארנו אותו ללא מילים, עומד באמצע הכיכר בפה פעור וכף היד שלו אוחזת בסנטר, בוהה בי בתדהמה מוחלטת על כך שבני אדם יכולים למות מהיעדר טיפול רפואי. דברים כאלה גורמים לי להמשיך לחלום על רוסיה הרבה אחרי שחזרתי.

אני חושבת שיש הרבה דברים שהרוסים מקבלים כמובן מאליו. לדעתי הם מקבלים כמובן מאליו אשפוז וטיפול רפואי חינמי. הם מקבלים כמובן מאליו אוניברסיטאות בחינם וחינוך חינם, וכמוהם את ההנחה של לחם לכולם, ואפילו שושנה אחת או שתיים, אבל לא בשר. כולנו עיוורים יותר למה שיש לנו מאשר למה שאין.

לילה אחד אחרי חצות, חצינו פיקרה ואני את הפארק בטשקנט, וניגש אלינו גבר רוסי שאתו הייתה לפיקרה שיחה קצרה ומושחזת, שאחריה האיש קד קידה והלך. פיקרה לא רצתה להגיד לי על מה הם דיברו, אבל הייתה לי תחושה עזה שהוא ניסה להתחיל עם אחת מאתנו, עם פיקרה או אתי. בהרבה מובנים טשקנט היא מגרש משחקים רוסי. שאלתי את פיקרה מה העמדה הסובייטית כלפי הומוסקסואליות, ופיקרה ענתה שאין עמדה ציבורית, כי זה לא נושא ציבורי. אני מבינה כמובן שיש הרבה מעבר לזה, אבל הייתה לי מעט מאוד גישה לבירור האמת, והלן יותר מדי רשמית מכדי לדבר על כל מה שקשור במין.

V

באחד הימים האחרונים, לאחר שחזרנו למוסקבה, הזדמן לי לפגוש את אחת הנשים שמשכה את תשומת לבי לאורך כל הכנס. היא הייתה אישה אסקימואית. השם שלה היה טוני, והיא בת לשבט הצ'וּקְווּ. הם מגיעים מהחלק של רוסיה שהכי קרוב לאלסקה, החלק שהרוסים לא מכרו, מעבר למיצר ברינג. טוני לא דוברת אנגלית ואני לא דוברת רוסית, אבל הרגשתי כאילו התעלסנו בלילה האחרון ההוא בתיווך המתורגמניות שלנו. אני עדיין לא יודעת אם היא הבינה מה קורה או לא, אבל אני חושדת שכן.

התרגשתי מאוד מההרצאה שלה, מוקדם יותר באותו בוקר. ישבנו לאכול ארוחת ערב, בערך עשרה אנשים, וטוני התחילה לדבר אתי בעזרת המתורגמניות. היא אמרה שהיא חיפשה את העיניים שלי בקהל לאורך כל הנאום שלה, כי הרגישה כאילו שהיא מדברת ללב שלי. ושכשהיא שרה את השיר הקטן שלה, היא שרה אותו למען ההתחלה שלה קיוותה עבור כל העמים שלנו. והגברת הזאת, אני אומרת לך, הטילה כישוף גדול. נותרו רק ארבעה־עשר אלף אנשים משבט הצ'וקוו. בנקודה אחת בנאום שלה היא אמרה, "עצוב מאוד כשעם שלם מפסיק להתקיים." ואז היא שרה שיר קטן, שהיא הסבירה שבני עמה שרים בכל פעם שמשהו חדש קורה. העיניים הכהות והעגולות שלה והשיער הכבד, שמזכיר כלב ים, הבהיק ונע לקצב המוזיקה. הוא צמרר אותי אז, כי אף שיש 21 מיליון שחורים אמריקאים, אני מרגישה שגם אנחנו זן נכחד, וכמה עצוב שהתרבויות שלנו ימותו. הרגשתי כאילו רק אנחנו, טוני ואני, מכל אנשי הכנס, שותפות לידע הזה ולסכנה הזאת. בארוחת הערב טוני אמרה שוב ושוב כמה יפה אני, ואיך שהיא תשמור אִתה לעד לא רק את היופי שלי אלא גם את המילים שלי, ושאנחנו צריכות לדבר חופשי זו עם זו. היא הרימה כוס אחר כוס לכבוד נשים ולכבוד הכוח שלהן. כל זה התרחש דרך המתורגמניות שלנו. ניסיתי להחליט מה להבין מכל זה, כשטוני קמה ממקומה, זזה והתיישבה לידי. היא נגעה בברך שלי ונישקה אותי, וככה ישבנו לאורך כל הארוחה. החזקנו ידיים והתנשקנו, אבל בכל פעם שדיברנו בינינו זה נעשה באמצעות המתורגמניות שלנו, שתי נערות רוסיות בלונדיניות, שחייכו בגיחוך בכל פעם שתרגמו את מילותינו. לדעתי טוני ואני התחברנו איפשהו באמצע האיים האלאוטיים.

היא נישקה את התמונה בספר שלי לפני שקמה, הודתה לנו על ארוחת הערב, והלכה לדרכה עם הנציג הלטבי מריגה.

VI

שוב במוסקבה, שם עדיין קר וגשום. מוסקבה מעל לגגות הבתים הרטובים נראית קודרת בדיוק כמו ניו יורק, חוץ מזה שאת קו הרקיע קוטעים מנופי בניין ענקיים. נראה שכל הזמן יש במוסקבה כמות בלתי תיאמן של בנייה. זה קורה גם בניו יורק, אבל זה לא כל כך בולט על קו הרקיע. הבניינים אינם נבנים כגושים רציפים כמו בניו יורק. יהיו אולי שני בתי מגורים גדולים בכל גוש, מסודרים בזוויות שונות, עם הרבה צמחייה ואולי כמה פארקים בין לבין. במילים אחרות, נראה שהושקעה הרבה מחשבה בתכנון העירוני ובאופן שבו אנשים אוהבים או צריכים לנוע בסביבה שלהם. גם בניו יורק וגם במוסקבה חיים שמונה מיליון תושבים, ובמוסקבה אפשר ונעים לצאת החוצה אחרי החשֵכה בלי לפחד. נראה שפשיעה ברחובות אינה בעיה שקיימת במוסקבה. הסיבה הרשמית והסיבה האמיתית לכך עשויות להיות שונות מאוד, אבל עובדה היא עובדה. הפתיע אותי לראות הרבה אנשים, אפילו ילדים, מטיילים בפארקים אחרי השקיעה.

מוקדם יותר, כשהגעתי בפעם הראשונה למוסקבה מנמל התעופה, שמתי לב לעומס תחבורה די כבד וקבוע, אבל לא נראה שיש פקק תנועה או עיכוב גדול אף שזאת הייתה השעה שבה רוב האנשים חוזרים הביתה מהעבודה. זה נראה לי הישג מוצלח לעיר שבה חיים שמונה מיליון תושבים, וחשבתי שמוסקבה בטח מתמודדת עם בעיות התחבורה העירונית שלה בדרך חדשה ויצירתית. כשראיתי את המטרו, הבנתי כמובן למה. פרט לכך שהתחנות מצוחצחות, הרכבות גם מהירות ונוחות, ומעולם לא חשבתי ברצינות שנסיעה ברכבת תחתית יכולה להיות הנאה אמיתית.

VII

יידרש לי קצת זמן והרבה מאוד חלומות כדי לעכל את כל מה שראיתי והרגשתי בשבועיים הקדחתניים האלה. אפילו לא דיברתי על החיבור העמוק שהרגשתי כלפי חלק מהכותבים האפריקאים ועל כמה היה קשה להכיר אחרים. אין לי שום סיבה להאמין שרוסיה היא חברה חופשית. אין לי שום סיבה להאמין שרוסיה היא חברה ללא מעמדות. רוסיה אפילו לא נראית כמו חברה שוויונית לחלוטין. אבל כיכר לחם באמת עולה שם מעט קופיקות, ולכל מי שפגשתי נראה שהיה מספיק לחם. לא ראיתי את סיביר, כמובן, וגם לא מחנה מאסר, או בית חולים לחולי נפש. אבל העובדה הזאת, בעולם שבו רוב בני האדם — בוודאי רוב השחורים — חווים מחסור בלחם, נראית לי די הרבה. אם את מנצחת את בעיית הלחם, יש לך לפחות אפשרות להתבונן סביבך על האחרים.

אז למרות כל המסרים הכפולים שקיבלתי (והיו הרבה מסרים כאלה — בגלל המקומות שבהם הייתי, בגלל סוג של כבוד ואי־נעימות שלהם זכיתי כאמריקאית, ומפני שלמרות הכול, אמריקה עדיין מעוררת במדינות רבות סוג של קסם), ללא קשר לחסרונות, התלהבות אופפת את האנשים שפגשתי ברוסיה, ובעיקר את האנשים שפגשתי באוזבקיסטן. ואני מזהה חלק מהסתירות והבעיות שיש להם. אני חשדנית מאוד כלפי המסרים הכפולים שהמשיכו לצוץ וכלפי העובדה שכשהם מסיימים אתך (כשאני אומרת הם, אני מתכוננת לממשל), הם זורקים אותך ואת יכולה ליפול נמוך מאוד. אז מה חדש בזה? מרתק אותי גם הרעיון שיש סופרים שמשלמים להם להיות סופרים ושהם שורדים וצוברים כוח ניכר. אני גם מודעת היטב לכך שאם מה שהם כותבים לא יהיה מקובל, אז לעולם לא יקראו אותו או שהוא לעולם לא יודפס. אז מה חדש?

אבל יש שם מדינה, שבה נמצאת האוכלוסייה האוריינית הגדולה בעולם, שמדפיסה ספרי שירה במהדורות בנות 250 אלף עותקים, ושהעותקים הללו נמכרים בתוך שלושה חודשים. בכל מקום שאליו את הולכת, אפילו בין הקילומטרים של הכותנה שנקצרים בשמש האוזבקית, אנשים קוראים, ותגידי מה שתגידי על צנזורה, הם עדיין קוראים, והם קוראים המון. חלק מהספרים מגיעים באופן פיראטי מהמערב, כי רוסיה לא מכבדת זכויות יוצרים בינלאומיות. בסמרקנד, האוטוביוגרפיה של מיס ג'יין פיטמן מאת ארנסט גָיִינס היה הספר הנמכר ביותר בתקופה האחרונה. עכשיו תגידי לי את, כמה רומנים רוסיים מתורגמים קראת את בשנה האחרונה?