אי הסודות

1

כרתים, בזמן הזה

הכפר אָמירַס היה שרוי בדממה, כמו תיאטרון המחכה להרמת המסך. החום ריטט קלות ברחובות המרוצפים באבנים. בחזית הקָפֶנִיוֹ עמדו כיסאות ריקים, מקובצים באקראי בין שולחנות מרובעים. ליד חנות המינימרקט הסגורה, שקי יוטה ששימשו במסיק הזיתים היו פרושים על תיבות ובהן תפוחי אדמה וירקות, כדי להגן עליהם מפני האור הים תיכוני העז.

עדר עיזים ארוכות שיער נע אל צילה של הכנסייה הקטנה שבראש הגבעה. לכמה שניות, השקשוק העמום של הפעמונים שעל צוואריהן הפר את השלווה והשקט של שעת מנוחת הצהריים.

בכפר למטה דלת כחולה נפתחה בחריקה, ועקרת בית רחבת ירכיים, בגיל העמידה, יצאה וצעדה במהירות ברחובות הצרים. מתוך צילה של בוגנוויליה אדומה־כתומה, חתול לבן כחוש רחרח את האוויר, הצר את עיניו וצפה באישה.

באחד מבתי הכפר ישב זוג קשישים, דוממים כמו קירות האבן. דמות ישו הצלוב השתלשלה מתמונת איקונין צעקנית של גֵיאוֹרגיוֹס הקדוש. נדמה היה שדבר כלשהו בחדר מסיח את דעתו של הקדוש המשסף את הדרקון – קופסת בונבוניירה עולה על גדותיה בתצלומים, במכתבים ובמזכרות, שהייתה מונחת במרכזו של שולחן עגול נמוך.

הזקנה, מריה, שלחה יד ולקחה תמונה דהויה של פּוֹפּי החובקת בזרועותיה את בתה התינוקת. היא בחנה את דמותה ונזכרה במילים האחרונות של פּוֹפּי, שעדיין הדהדו באוזניה למרות עשרות השנים שחלפו מאז.

תשכחי אותי, אימא. תשכחי שבכלל הייתי קיימת.

אלומת אור שמש נהרה מבעד לחלון והאירה את ידיה המצולקות של מריה – תזכורת מכוערת לשרפה. עבר זמן רב עד שנרפאו הפצעים.

פניה הצמוקות התקשו בהבעה נחרצת.

"אני אכתוב להן, ואסיליס," היא אמרה לאיש הדומה לאיינשטיין שישב ליד האח. "ווּלָה תוכל לעזור לי." היא החזירה את התמונה למקומה וסגרה את הקופסה. "אלוהים כבר קצר רוח, ואני עייפה מכל זה." היא התוותה על עצמה את סימן הצלב, שלוש פעמים, ושילבה כמו בתפילה את אצבעותיה מוכות השיגרון.

ואסיליס הנהן כאילו הוא מבין, אבל השנים החולפות כבר שחקו בקרבו את רגשות היגון. הוא שמט מידו את מחרוזת הענבר וצלע אל צידה של מריה.

"אל תבזבזי את המחשבות שלך על דברים שהיו ואינם, זקנה." הוא נשק לה על המצח.

למרות המילים האלה, מחזות מן העבר חזרו ומילאו את ראשה של מריה.

"אני לא יכולה לשכוח," היא לחשה, לוטשת מבט ברוחות הרפאים שנקבצו ובאו אל החדר המסויד לבן.

ואסיליס עקב בעיניו אחרי מבטה, לא מסוגל לראות את החזיונות הרודפים אותה.

מריה הבחינה במבוכתו והצטערה שתולעי הזִקנה לא מכרסמות גם את מוחה שלה. לא הייתה עכשיו שום תועלת בחרטה. הגיע הזמן לסליחה, ומריה קיוותה שלפני מותה עוד תיגע בלחְייה של הילדה של פּוֹפּי.

"לאַנְגֶליקָה יש זכות לדעת את האמת, זקן, היא הנכדה שלנו."

"אימא, אבא, ארוחת הערב שלכם פה." ווּלָה נכנסה ברעש, והרצועות הצבעוניות של הווילון נגד זבובים התנפנפו סביב שמלתה השחורה הדהויה. היא החזיקה בחוזקה סיר בישול, תמכה אותו בבטנה וחייכה חיוך רחב, פניה כשל שדונת ידידותית.

"לא צריך לצעוק, ווּלָה, אנחנו לא חירשים," אמרה מריה.

ואסיליס קיער כף יד מאחורי האוזן. "אה, מה זה? אה, האוכל. אפשר רק לחלום על חתיכת בשר, אני מניח? אני אשמח כשתיגמר תקופת הצום הזאת. אני כבר מריח את הכבש שנֺאכל." הוא גרר את רגליו אל שולחן המטבח.

"רק עוד כמה ימים עד לחג הפסחא, אבא. הכנתי פלפלים ממולאים. תרצו כוס מהיין של דימיטריס?" ווּלה קרקשה בכלים, ואז עזרה למריה לקום מהכורסה. "עוד משהו?" היא שאלה בעודה מוזגת קְרָאסִי אדום עכור לכוסות קטנות, ואז הגישה להם את הארוחה.

מריה חתכה ופתחה פלפל ירוק ממולא, קימרה את כתפיה מעל לצלחת ורחרחה את האוכל.

ווּלה חדלה מענייניה וצפתה במריה הטועמת את מלית האורז המתובלת בעשבי מאכל, בצימוקים ובצנוברים. כשהביעה את שביעות רצונה במנוד ראש, ווּלה התנשמה בהקלה וחייכה.

"אני רוצה לכתוב לפּופּי ולאַנְגֶליקָה," אמרה מריה בנימה יובשנית.

עיניה של ווּלה התרחבו. היא שלחה מבט חטוף אל השולחן, ואז אל ואסיליס, שזלל בתאוותנות. "את בטוחה, אימא?" היא הנמיכה את קולה ללחישה. "ומה יקרה אם הצרות יתחילו מחדש, אחרי כל השנים האלה? לא עדיף לשכוח? אי אפשר להחזיר את המתים."

"לא," אמרה מריה, פניה מעֻווֹת וכחושות מעל לתלולית הירקות הצבעוניים. "כבר החלטתי."

***

למחרת שאלה ווּלה, "איך את רוצה להתחיל את המכתב, אימא?" העיפרון שבידה ריחף מעל למחברת בית ספר.

מריה רטנה. "אני חושבת על זה כבר שעות. ההתחלה היא החלק הכי קשה. אם ההתחלה לא תהיה מושלמת, הן ימעכו את המכתב הזה ויזרקו אותו לפח. יש לנו פה רק ניסיון אחד, ווּלה. השם על המעטפה צריך להיות של אנגליקה, ונשים בתוכה את שני המכתבים. אחרת, אני חוששת שאימא שלה עלולה לקרוע את זה אפילו בלי לפתוח. טוב, בואי נראה, איך נתחיל?"

"אני יודעת, מה דעתך על 'אנגליקה היקרה'?"

מריה גלגלה את עיניה. היא תהתה שמא כבר השתבשה דעתה של כלתה בת השישים וחמש יותר מכפי שהשתבשה דעתה שלה בגיל תשעים. "כן, טוב מאוד, ווּלה," היא הפטירה בבוז. "ואחרי זה?"

ווּלה הרימה ושמטה את כתפיה, ושדיה ריטטו על בטנה.

"אם ככה, תכתבי את זה," אמרה מריה. "רציתי לשלוח לך מכתב כבר הרבה זמן. קיוויתי לראות אותך לפני שאמות, אבל אני מבינה עכשיו שמעטים הסיכויים שניפגש."

"אימא!"

"נו, אל תשלי את עצמך, ווּלה. אני בדרך החוצה. בואי נמשיך עם המכתב לפני שהמלאך גבריאל יחליף אותך בתפקיד העוזר האישי שלי."

ווּלה גירדה את שפתה והנהנה.

"טוב, תכתבי ככה, ווּלה: אנגליקה, ספרי בבקשה לאימא שלך שמעולם לא הפסקתי לאהוב אותה. חבקי אותה ונשקי אותה בשמי. פופי תמיד בלב שלי. תגידי שאני מצטערת. באמת מצטערת. אם הייתי יכולה לשנות משהו, הייתי עושה את זה."

"אימא, מאין לנו לדעת שאנגליקה קוראת יוונית?"

"נצטרך לקוות שפופי לימדה אותה. בכל מקרה, נוכל לבקש מדימיטריס לתרגם לנו. מה עוד נכתוב? אולי משהו על אבא של אנגליקה." מריה הטתה את ראשה הצידה. "יוֹרגוֹס," היא נאנחה. "הוא היה גבר יפה תואר, נכון, ווּלה?" לרגע השתררה שתיקה, ועיניה של מריה הזדגגו. "גם זה חלק קשה. מעניין אם אנגליקה יודעת."

***

סביב שולחן המטבח, ווּלה ישבה מול מריה ופתחה את המחברת. "כבר שבוע שלא התקדמנו, אימא. אולי כדאי לכתוב למטה 'המשך יבוא' ולשלוח את זה, על כל מקרה..." מבטיהן נפגשו.

מריה הנידה בראשה לשלילה. "המכתב לפופי לא היה כל כך קשה, אבל אני מתלבטת מה להגיד לאנגליקה. בואי נמשיך לעבוד על זה. אני לא רוצה לשלוח את המכתב הזה עד שיהיה מושלם, ווּלה, אבל זה לא קל כמו שחשבתי. מה את חושבת שאנחנו צריכות לכתוב?"

"ספרי לה על הדודות שלה, על הדודים שלה, הדודנים שלה. ואולי תספרי לה גם עליי, ועל הילדים והנכדים שלי?" אמרה ווּלה.

"לא, אני רוצה שזה יהיה משהו חשוב." מבטיהן שוב נפגשו. תרנגול צעיר קרא בחוץ. "נו, את יודעת לְמה אני מתכוונת, ווּלה. אם מביאים בחשבון את זה שהייתי מורה, מכתב פשוט לא היה אמור להיות עניין כזה גדול. טוב, תכיני לנו קפה, ובואי נצא ונשב בגינה ונסרוג קצת."

הן התיישבו בצל עץ זית עתיק יומין מול דלת הבית. מריה השקיפה למטה, אל מעבר לגגות בתי הכפר ולמגדל הפעמונים של כנסיית אָיוֹס גֵיאוֹרגיוֹס. מבטה עקב אחרי האוטובוס המקומי, זעיר במרחק, שנסע בדרך המאובקת החיוורת הלאה מהכפר. הדרך, שרוחבה אִפשר לשתי מכוניות לעבור בה רק בדוחק זו מול זו, התפתלה בין כרמי זיתים כסופים ירוקים, ירדה אל כפר הדייגים אַרְווי ואל החוף. צליל הצופר העצל נישא הרחק בשעה שהאוטובוס התקרב לעיקול. הגיא העמוק והצר של אַרְווי, שנראה בבירור, היה חתך עמוק בסלעים האדומים. מעל לבתרון התלול, נשרים מקראיים ניתקו ממדפי הסלע הצרים וחגו סחור־סחור מעל לאָמירַס, נישאים על זרמי אוויר חם.

מראה הנוף משך את מריה לתוכו, שָׁלֵו ורוגֵע, בלי שום רמז לזוועות שהייתה עדה להן ממקומה מתחת לאותו העץ עצמו, זמן כה רב לפני כן. היא רחרחה את האוויר והבחינה בניחוח עץ שרוף, בשר כבש ורוזמרין. מישהו צולה צלעות על האש. זיכרון השרפה, בניה האהובים הנתונים בסכנת מוות והיום הגרוע בחייה התייצבו לפניה בבהירות כה רבה, עד שיבבה התמלטה מפיה.

ווּלה הרימה את מבטה מהסריגה. "את בסדר, אימא?"

מריה נשפה בכבדות. "למה לא? בואי נמשיך לחשוב על המכתב הזה."

"למה שלא נספר לאנגליקה על הכפר? אולי זה יעורר בה רצון לבקר פה. או על מסיק הזיתים, או על זה שסוגרים את בית הספר." הקרס שבקצה המסרגה של ווּלה הבזיק בחטף ושוב שקע במפת השולחן העשויה למחצה.

"אפשר להגיד הרבה דברים, אבל שום דבר לא נראה מתאים למכתב כל כך חשוב." מריה נאבקה במעשה ידיה. המשי נתפס באצבעותיה המעוקמות, אבל אילו עזבה את המלאכה אפילו ליום אחד, לעולם לא הייתה ממשיכה בה.

"אני יודעת!" אמרה ווּלה לפתע פתאום, ומריה קפצה בבהלה ממקומה. פרי עבודה בת יומיים נפל על הקרקע ונפרם.

מריה ניסתה לחבוט בכוח בכלתה, אבל החטיאה. "תראי מה קרה בגללך! כדאי מאוד שזה יהיה משהו טוב, ווּלה."

ווּלה התקשתה לאסוף ולהרים את המפה שנפלה, כי רגליה היו שמנות מכדי להתכופף לעברה, ובטנה עגולה מכדי לאפשר לידיה לתפוס בה. "תתחילי בזה שתספרי לאנגליקה על יום החתונה של פופי ויורגוס. תספרי לה שעוד יש לך את השמלה של פופי. תשאלי אם היא רוצה אותה."

"בראבו! רעיון טוב, ווּלה. בואי ננסה לגמור את המכתב בזמן ולשלוח אותו עם הדואר של יום שני."

ווּלה, רוטנת ומתנשפת, הצליחה לבסוף להרים מהקרקע את המפה של מריה, והתרוממה סמוקה אך מרוצה. ברגע שצנחה שוב בכיסא הגן, אחד מגרביה המתוחים עד לגובה הברך השתלשל וירד לקרסול, והטלפון בבית צלצל.

"אלוהים שבשמיים!" קראה ווּלה.

שתיהן התוו על עצמן את סימן הצלב שלוש פעמים.