איזו מין אמא את

eyze_min_eima_at-4

1

אני מתעוררת עייפה יותר משהייתי כשהלכתי לישון. ישנתי חמש שעות וחצי, ואחרי שאני לוחצת על כפתור ההשהיה בפעם השלישית, אני מרימה את הראש.

אני לא מצליחה למצוא סיבות לעייפות מהסוג הזה. כולם מכירים אותה, בהתחלה שמים לב אליה ותוהים: מה יש לי? בטח איזו מחלת דם מטורפת. או שיותר גרוע, בטח נדבקתי במשהו איום ונורא, כי אי אפשר להרגיש עייפות כבדה עד כדי כך. נכון?

אבל עשיתי את הבדיקות. בדיקות הדם היו תקינות. רופא המשפחה שלי — טיפוס מבוגר, פיקחי, אני מניחה שכבר עברו אצלו די והותר נשים שהתלוננו שהן מותשות כל הזמן — מסר לי את הבשורה הרעה בחיוך מריר. "אני מצטער, ליסה," אמר, "אבל הדבר הזה שאת סובלת ממנו... אלה פשוט החיים."

לעתים קרובות אני מרגישה כמו חלק מאיזה ניסוי חברתי ענקי. כאילו שאיזה חכמולוג החליט לכנס יחד את כל נשות העולם המערבי במחקר אחד גדול: ניתן להן השכלה! ניתן להן עבודה טובה, שיש בה משמעות! ואז נראה מה יקרה כשהן יפרו וירבו. בואו נראה איך זה יתפוצץ!

אתם חושבים שאני מקטרת.

אני חושבת שאני מקטרת.

זה מה שהכי גרוע. אני אפילו לא יכולה להתלונן בלי להרגיש אשמה, כי יש לי הכול. כל מה שאפשר לרצות בכלל. צריך לרצות. ואני רוצה. אני רוצה הכול.

לאן נעלמתי? אני חושבת מול המראה בחדר האמבטיה כשאני מצחצחת שיניים. פעם הייתי כל כך נחמדה. היה לי זמן לאנשים. עכשיו אני נרגנת כל הזמן מרוב תשישות, ואני שונאת את זה.

יש לי יותר מדי על הראש. זאת הדרך היחידה שאני מסוגלת לתאר את עצמי. זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלי.

ליסה קליסטו: פשוט היה לה יותר מדי על הראש.

אני קמה ראשונה. לפעמים הגדולה שלי יורדת למטה לפני, אם השיער שלה בתקופה מבולגנת, אם היא צריכה להקדיש לו עוד תשומת לב. אבל בדרך כלל בשש וארבעים רק אני למטה.

"קומי שעה קודם", כתוב בעיתונים. נצלי את הזמן השקט, לפני שכל הבלגן מתחיל. תכנני את היום, הכיני רשימת משימות, שתי לך מים חמימים עם פרוסת לימון. נקי את הרעלים מהגוף, את תרגישי כמה זה יעזור.

אני מפעילה את מכונת הקפה ומתחילה למלא את קערות האוכל. יש לנו שלושה כלבים, כולם סטפורדשייר בול טרייר מעורבים — לא מה שהייתי בוחרת אילו היתה לי בררה, אבל הם כלבים טובים. נקיים, חביבים, אוהבים את הילדים, וכשאני מוציאה אותם מחדר השירות שבו הם ישנים, הם חולפים על פני בריצת עליצות נלהבת ויושבים בציפייה ליד הקערות שלהם. "לכו על זה," אני אומרת, והם מתחילים.

בדרך כלל תפקידו של בעלי להוציא אותם לטיול בבוקר, כי ג'ו עובד עד שעה מאוחרת לעתים קרובות. אתם מדמיינים אותו במשרד, עם עניבה משוחררת, שיער פרוע, לקראת דד־ליין מתקרב? אני עושה את זה בעצמי לפעמים. בחיים לא חשבתי שאתחתן עם נהג מונית. בעיקר כזה שעל דופן הרכב שלו כתוב באותיות כסף גדולות "ג'ו לה־טקסי".

לג'ו היתה נסיעה לנמל התעופה הית'רו אתמול בלילה. כמה ערבים הציעו לו תעריף כפול אם יהיה הנהג הפרטי שלהם בזמן שטיילו כאן באזור האגמים. הם רצו את הדברים הרגילים: נסיעות לבית וודסוורת', לחווה של ביאטריקס פוטר, שיט סירות באולסווטר, ממתקי קנדל. שמעתי אותו קורס למיטה בסביבות ארבע, בערך בזמן שהתעוררתי בפאניקה כי שכחתי לשלוח כרטיס ברכה להולדת התינוק של אחת העובדות שלי בבית המחסה לבעלי חיים.

"קיבלת טיפ טוב?" מילמלתי, עם הפרצוף בתוך הכרית, כשג'ו התפתל ונשכב לידי, מצחין מבירה.

הוא תמיד מחזיק כמה פחיות ברכב אם הוא בנסיעה עד שעה מאוחרת. ככה, הוא אומר, הוא יכול להירדם מיד ברגע שהוא נכנס למיטה. נמאס לי להעיר לו שזה לא טוב — נהג מונית ששותה בעבודה — אבל הוא עקשן בצורה יוצאת מגדר הרגיל.

"נתנו לי מאה פאונד טיפ," הוא ענה ונתן לי לחיצה מהירה בישבן, "...ואני הולך להוציא הכול על הלבשה תחתונה בשבילך."

"זאת אומרת בשבילך." פיהקתי. "אני צריכה אגזוז חדש."

בשמונה השנים האחרונות תמיד קניתי הלבשה תחתונה ליום ההולדת של ג'ו — בשבילי. בכל שנה אני שואלת אותו — "מה אתה רוצה?" — ובכל שנה הוא מסתכל עלי במבט כזה שאומר, את באמת צריכה לשאול?

פעם הוא אמר שהוא רוצה לקנות אותם בעצמו. אבל הפסקנו עם הסידור הזה כשהוא חזר הביתה עם סט אדום. כולל גרבי רשת. בצבע אדום. "עדיף שאני אקנה מעכשיו, ג'ו," אמרתי לו אז, והוא אמר, "בסדר," בדכדוך. אם כי אני חושבת שבעומק הלב הוא ידע שאני בחיים לא אלבש את הדבר הזנותי הזה.

הכלבים גומרים לאכול והולכים כלהקה לדלת האחורית. אני הכי אוהבת את רותי. היא תערובת של סטפי עם סטר אדום או ויסלה הונגרי. יש לה פרווה מנומרת של סטפי, אבל במקום הגוונים הרגילים, חום סתיו או שוקולד, הצבעים שלה לוהטים הרבה יותר, שילוב משוגע של חלודה וחינה, נחושת וארד. ויש לה רגליים ארוכות־ארוכות, כך שהיא נראית כאילו החליפה גוף עם כלב אחר.

רותי הגיעה לבית המחסה לפני חמש שנים בשגר גורים לא רצויים. כלבה שמישהו החזיק למטרות רבייה ברחה יום אחד, ואחר כך המליטה שבעה גורים. רותי היתה זאת שלא הצלחנו למסור לאימוץ, וכפי שקורה לעתים קרובות בסופו של דבר, אנחנו אימצנו אותה.

למרבה המזל, ג'ו ניחן בכישרון טבעי. יש לו סמכות שקטה כזאת שכלבים נמשכים אליה. הוא מבין כלבים כפי שאנשים מסוימים מבינים מספרים או מעגלים חשמליים. גם אם יש לנו מקרה בעייתי ואני מביאה אותו הביתה, ג'ו בדרך כלל מפעיל עליו את אפקט הזֶן שלו, והכלב נרגע עד הערב.

אני פותחת את הדלת האחורית והכלבים ממהרים לצאת. הקור והחתולים ממהרים להיכנס. החורף הגיע מוקדם. בתחזית אמרו שירד שלג כבד הלילה. הקור חודר לי לעצמות בתוך רגע. אני שומעת יללה של חיה שחוצה את העמק באוויר הדליל, וסוגרת את הדלת במהירות.

הקפה מוכן ואני מוזגת לעצמי את מה שבתי קפה קוראים לו אמריקנו — אספרסו ועליו עוד מים חמים; בספל שלי יש מקום לחצי ליטר בערך. אני שומעת תנועות מלמעלה, רגליים קטנות על לוחות רצפה, הדחה של אסלה, קינוח אף, ואני מנסה להתעשת. קראתי איפשהו שילדים מודדים את הערך העצמי שלהם ישירות לפי ארשת הפנים של ההורים, ונבהלתי כשהבנתי שאני מקדמת את פניהם של הילדים במין מבט מעורפל. זה מפני שבכל רגע נתון עוברים לי בראש מאה ואחד דברים — אבל הם לא יודעים את זה. אני בטוחה שבשנים הראשונות לחייהם הם אפילו לא היו בטוחים שאני מזהה אותם. אני מרגישה נורא בגלל זה עכשיו, כך שלעתים קרובות אני מגזימה קצת לכיוון ההפוך. הקטן שלי שותה בצמא את תשומת הלב. אבל שני הגדולים, בעיקר סאלי שהיא בת שלוש־עשרה, התחילו להסתכל עלי מוזר.

היא יושבת עכשיו ליד שולחן המטבח, שפתיה המלאות תפוחות משינה, שערה אסוף בקוקו גבוה שהיא תתעסק איתו אחר כך. לידה האייפוד טאץ' שלה.

היא גורפת כף של רייס קריספיז לפה, ובו־בזמן מגרשת חתול עם המרפק. אני מסתכלת עליה ממקומי ליד הקומקום. היא שחומה, כמו ג'ו. כולם כך. אם תשאלו את ג'ו מאין הוא, הוא יאמר אמבלסייד. רוב האנשים מניחים שהוא איטלקי. הוא לא. קליסטו הוא שם דרום־אמריקאי — ברזילאי — אם כי אנחנו מניחים שהמוצא של ג'ו מארגנטינה. יש לו שיער כהה, עיניים כהות ועור שחום. וגם לילדים. השיער שלהם שחור־מבריק וחלק, ויש להם ריסים ארוכים בצורה מגוחכת ממש, כמו לג'ו. סאלי חושבת, כמובן, שהיא מכוערת. היא חושבת שכל החברות שלה יפות והיא לא. זה משהו שאנחנו עובדים עליו, אבל ברור שהיא מפקפקת בכל מה שאני אומרת, כי אני אימא שלה. ומה לעזאזל אני יודעת בכלל על החיים?

"יש לך היום התעמלות?" אני שואלת.

"לא. סדנה."

"מה את מכינה?"

אני אף פעם לא יודעת מה זה בדיוק סדנה. נראה לי שהם עוסקים שם בנגרות, תפירה, עיצוב, כמעט הכול —

סאלי מניחה את הכף. מביטה בי כאילו אומרת, את רצינית?

"זאת סדנת תזונה," היא אומרת, ולא מורידה ממני את העיניים. "סדנת תזונה, כלומר מבשלים. אל תגידי ששכחת להכין את המצרכים. הרשימה שם," היא אומרת ומצביעה לעבר המקרר.

"אוף," אני משיבה בשקט. "שכחתי לגמרי. מה את צריכה?"

סאלי קמה, גוררת את הכיסא על רצפת האבן. ואני חושבת שוב ושוב, בבקשה פנקייק, בבקשה פנקייק. יש לי שיבולת שועל ואני יכולה לקושש את השאר. אולי עוגת פירות. עוגת פירות עם בצק פריך תהיה בסדר. היא יכולה להשתמש בתפוחים האלה, לזרוק מעל עוד משהו מתחתית קערת הפירות. יהיה בסדר גמור.

סאלי לוקחת את הדף. "פיצה."

"לא," אני עונה, הרוסה. "באמת?"

"צריך רוטב עגבניות מוכן, מוצרלה, משהו לבסיס, נניח בגט או פיתה, ותוספות לפי מה שנבחר. חשבתי על עוף מתובל ופלפל ירוק. אבל לא אכפת לי טונה, אם זה כל מה שיש."

אין לנו אף אחד מהרכיבים האלה. אפילו לא אחד.

אני עוצמת עיניים. "למה לא הזכרת לי את זה? אמרתי לך מפורשות להזכיר לי. למה לא הזכרתי לי, אמרתי —"

"כן הזכרתי."

"מתי?"

"אחרי הלימודים ביום שישי," היא אומרת. "היית על המחשב."

נכון, אני זוכרת. ניסיתי להזמין משלוח של קרשים, והאתר לא היה מוכן לקבל ממני פרטי כרטיס אשראי. והתעצבנתי.

פניה של סאלי משתנות עכשיו. קודם היתה מרוצה שהיא צודקת, אבל עכשיו משתלטת עליה פאניקה קלה. "הסדנה בשעה שלישית," היא אומרת בקול שמתגבר. "איך אני אמורה להשיג את הדברים האלה עד לשעה השלישית?"

"את יכולה לומר למורה שאימא שלך שכחה?"

"אמרתי לה את זה בפעם הקודמת, והיא אמרה, 'זאת היתה ההזדמנות האחרונה שלך.' היא אמרה שהאחריות שלי לא פחות משלך. היא אמרה שאני יכולה ללכת לקנות לבד את הרכיבים אם צריך."

"הסברת לה שאנחנו גרים בטרוטבק?"

"לא, כי זה היה נחשב שאני מתווכחת איתה."

אנחנו עומדות ומביטות זו בזו, אני מקווה שתשובה תופיע בדרך קסם בראשי, וסאלי מצטערת שאני לא טובה יותר בדברים האלה.

"תסמכי עלי. אני אדאג לזה," אני אומרת.

אני חושבת על היום שלפני, מוזגת מיץ תפוחים לכוסות, כששני הבנים מתיישבים ליד שולחן המטבח. יש כרגע ארבעה־עשר כלבים במקלט ואחד־עשר חתולים. לכלבים יש לי מקום, אבל אחת מאומנות החתולים האמינות ביותר שלי עוברת מחר כריתת רחם, והיא תחזיר אלי עוד ארבעה חתולים הבוקר. ועוד שני כלבים מגיעים מצפון אירלנד, שכחתי מהם לגמרי.

הבנים מתווכחים מי יקבל את אחרוני פצפוצי האורז כי אף אחד מהם לא רוצה את דגני הפרוט אנד פייבר העבשים שיושבים במזווה מאז הקיץ. ג'יימס בן אחת־עשרה וסם בן שבע. שניהם רזים, יש להם עיניים חומות גדולות ואין להם היגיון בריא. הם בנים כאלה שאימהות איטלקיות נותנות להם הרבה מכות בראש. מלאים כוונות טובות אבל מצחיקולים, ואני אוהבת אותם נורא.

אני מסתגלת לעובדה שאצטרך להעיר את ג'ו ולשלוח אותו לקנות את המצרכים לפיצה. הטלפון מצלצל. השעה שבע ועשרים, כך שאלה לא יכולות להיות בשורות טובות. אף אחד לא מצלצל אלי בשבע ועשרים עם בשורות טובות.

"ליסה, זאת קייט."

"קייט," אני אומרת. "מה קרה? קרה משהו?"

"כן — לא — בערך. תשמעי, אני מצטערת שאני מתקשרת מוקדם כל כך, אבל רציתי לתפוס אותך כשהבנים עוד בבית."

קייט ריברטי ואני חברות כבר חמש שנים בערך. יש לה שני ילדים, בגילים של סאלי, הגדולה שלי, וסם, הקטן שלי.

"זה לא משהו גדול. פשוט חשבתי שתרצי לדעת כדי שתוכלי לטפל בעניין לפני שהוא יצא מכלל שליטה." אני לא אומרת כלום, נותנת לה להמשיך. "פשוט פרגוס חזר הביתה בשבוע שעבר ואמר שהוא צריך כסף לבית הספר, ובזמנו לא חשבתי שזה חשוב. את יודעת איך זה... תמיד צריכים כסף למשהו. אז נתתי לו, ורק כשדיברתי על זה עם גאי אתמול בערב והוא אמר שפרגוס ביקש כסף גם ממנו, חשבנו לשאול אותו למה."

אין לי מושג לאן זה מתקדם, אבל זה לא מצב חריג בשיחה עם קייט, אז אני מנסה להישמע מתעניינת. "אז בשביל מה את חושבת שהוא רצה אותו?"

אני מנחשת שהיא תאמר לי שהמורים פתחו מזנון. והיא לא מסכימה. היא נגד זה בעיקרון.

"בשביל סם," קייט אומרת ישירות. "הוא גובה כסף מילדים על הזכות לשחק איתו."

"מה?"

"ילדים משלמים כסף כדי לשחק איתו. אני לא בטוחה כמה בדיוק כי... כנראה יש לו תעריף משתנה. פרגוס די מוטרד מכל העניין, אפשר לומר. הוא גילה שהוא משלם הרבה יותר מכמה מהילדים האחרים."

אני מסתובבת ומביטה בסם. הוא לובש פיג'מת סופר מריו ומאכיל בכף את החתול הג'ינג'י הזקן.

אני פולטת אוויר.

"את לא כועסת שצילצלתי, נכון, ליסה?"

אני מעווה פנים. קייט מנסה להישמע נחמדה, אבל הקול שלה כבר צורמני.

"בכלל לא," אני אומרת. "אני שמחה שצילצלת."

"פשוט, אני במקומך... אם אחד מהילדים שלי היה עושה את זה — אני הייתי רוצה לדעת."

"בהחלט," אני אומרת לה. ואז אני עונה לה במשפט הקבוע שלי, זה שנראה לי שאני אומרת לכולם בלי יוצא מהכלל, ולא משנה מה המצב שאיתו אני צריכה להתמודד: "תסמכי עלי," אני אומרת נחרצות. "אני אדאג לזה."

רגע לפני שהיא מנתקת אני שומעת את קייט אומרת, "הבנות בסדר?" ואני עונה, "מה? כן, בסדר," כי אני מבולבלת, ואני נבוכה, ואני לא ממש חושבת כמו שצריך. אני תוהה איך אתמודד עם בעיית המיזם החדש של סם.

אבל כשאני מניחה את הטלפון, אני חושבת לעצמי, בנות? למה היא התכוונה? ואז אני מתעלמת, כי קייט תופסת אותי לעתים קרובות לא מוכנה. מבלבלת אותי עם מה שהיא מנסה לומר באמת. זה משהו שנאלצתי להתרגל אליו.