איטליה, ענן

מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף־פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זיכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.

לבית מרציאלי הגעתי בשעות אחר הצהריים של יום אביב — גם השמות באינטרקום אינם אלא הזיות — כי במוסד אמרו לי, איטליה, עכשיו את בת עשרים, מוכנה לחצות את הנהר. תמצאי משפחה טובה, אנשים ישרי־דרך, הם זקוקים לעזרה ומוכנים לשלם שכר הגון. לבשתי את בגדַי הטובים ביותר, אלה שהייתי לובשת בחג המולד ובפסחא, בגדים פשוטים ונקיים, נסעתי באוטובוסים כפי שהסבירו לי, ובשלוש עמדתי לפני הבניין של מרציאלי, ברחוב ג'וּבא. הקדמתי בשעה, ולכן יצאתי לסיבוב, אחר־כך התיישבתי על אחת המדרגות וחיכיתי שהזמן יחלוף. ראיתי שהשכונה שקטה כמו בחג, הכול היה פתוח, אך נראה אטום, וגם הפנים של האנשים שעברו ברחוב. הכול היה ירוק או אפור, אדיש, וכעבור שעה קלה הידיים שלי הפסיקו לרעוד. כשעברה שעה, הייתי מוכנה לעשות היכרות עם משפחת מרציאלי, והיה נדמֶה לי שאני כבר מכירה אותם קצת.

אמי הופיעה לי בחלום הלילה. מעולם לא הכרתי אותה, אבל זאת הייתה אמי, אני בטוחה: קטנה וענקית, כמו כל אֵם צעירה. היא החזיקה בידיה חבילה אדומה קשורה בסרט שחור והגישה לי אותה בחיוך, וכשרציתי לקחת, היא משכה אותה בחזרה וחייכה, ואחר־כך אמרה לי, איטליה שלי, זאת המתנה שלי בשבילך, כאן יש כל מה שאת צריכה, אלה החיים שלך. אל תפתחי אותה לעולם.

האדון והגברת מרציאלי היו זוג נאה. הוא גבוה, רזה ומקריח, מהנדס. היא בלונדינית וחסרת ביטחון, כמו אישה מן הצפון שירדה לרומא מתוך אהבה. לידם עמדו בשורה שלושת הילדים. מריאנה, הבכורה, הייתה בת שתים־עשרה, שערה אסוף בקשת קטיפה בצבע סגול. היא לבשה חצאית כחולה ונעלה מוקסינים, התלבושת האחידה בבית הספר של הנזירות, וחייכה חיוך אִטי עם שן חותכת שבורה. טַנְקרֶדי, הילד האמצעי, היה שמן מדַי, הוא התנודד בנעליים לא רכוסות, גמגם שלום ונצמד ברכרוכיות לאחותו. הילד הקטן היה כבן חמש, בלונדיני כמו מטבע זהב, הוא הביט בחלון בעיניים עצומות למחצה. לכי מכאן, מכוערת, אמר לי, ואמו גערה בו. אל תהיה חצוף, ג'ובאני, העלמה איטליה תישאר אתנו, ואתה צריך לחבב אותה.

הם נראו לי כמו שלושה חרקים, אחוזים במקור של החיים.

המהנדס מסר לי פרטים על התנאים הכלכליים ועל לוחות הזמנים: כך וכך יהיה שכרך, נפקיד אותו בראשית כל חודש בחשבון שנפתח לך בסניף בנק קרוב, בימי ראשון ובשעות אחר הצהריים של יום חמישי תהיי פנויה לעצמך, בשאר הימים תוכלי לנוח בין שתיים לארבע. בחודש יולי תצאי אתנו לחוף הים, ובאוגוסט תוכלי לעשות מה שתרצי. מסכימה?

בסדר, אמרתי, ובינתיים חשבתי: שנה, שנה אחת ודי. לא לכל החיים, אלוהים עזור לי, תן לי כוח להישאר שנה אחת ולצאת, אבל כבר ידעתי שאי־אפשר, שאשאר עד הסוף: בעניין זה אמרו לי במוסד דברים ברורים, מוחלטים.

הראו לי את מקומי, קיטון ליד המטבח, עם דלת שנפתחה אל מרפסת זעירה, ודלת שנייה שנפתחה אל חדר שירותים מצופה באריחים כתומים, עם אמבטיה קצרה שבה מתרחצים על ברכיים. החדר מרוהט בארון בצבע כהה, במיטה, בתמונה של שחף מתעופף על ים כחול ובצלוב, הכלוא בענף יבש של זית.

מוצא חן בעינייך? זה בסדר? החדר מתאים? שאלה הגברת בעצבנות. הילדים הציצו מבעד לדלת, המהנדס כבר יצא. זה חדר קטן, אבל חם, לא כן? אולַי את יכולה לעצב אותו אחרת, עשי כרצונך, איטליה.

שלא יהיו לך דאגות בגללי, לא כדאי, אמרתי, בשבילי הכול מתאים.

לכל בית יש קול וקצב משלו, הסבירו לי במוסד. שם הם מדברים כך, דברים פשוטים, אבל אינם אומרים דבר ברור. חייבים להבין, להתרגל ולקלוט בהדרגה, ולא למחות. מי שמרבה לשאול נשאר מאחור, נשכח בין המילים. חבֵרה מבוגרת ממני שאלה פעם מדוע אין צדק בעולם, מדוע למישהו יש הרבה ולמישהו אחר אין כלום, והוא רק ממתין שיקראו לו כדי לשרת. לה, למשל, אין אב ואֵם שיוכלו להגן עליה. ומדוע עליה להרכין ראש בפני הזאבים כאילו הייתה כבשה. כאן, אמרו לה, כאן איש אינו מרכין ראש, כאן לומדים לקבל ולהשלים, ואחר־כך כבר לא אמרו לה דבר. והיא, החבֵרה המבוגרת, יושבת עדיין במוסד. אחרות שותקות ויוצאות, והיא מחכה ולומדת את התפקיד שלה. לכל בית יש מנגינה, היא נמצאת בכתלים, הם אוספים את המילים, את גווני הקולות, את הצעקות, את השתיקה, את הנשימות. גברת מרציאלי הורתה לי לנקות את הסלון מייד כשאני מתעוררת, לצחצח את כל הנעליים ולהכין את הכלים לארוחת הבוקר לפני שבע וחצי. הייתי קמה באמצע הלילה, ובשעה שהם ישנו ישבתי על כורסת קטיפה בסלון, והתאמצתי להקשיב לקולו של הבית. חמש דקות ולא יותר, כי אחר־כך הכול מתערבב, נכנסים לראשך צלילים של הדירות הסמוכות, רעשים כלואים במחיצות ומנגינות אחרות, ואני חייבת גם להזדרז ולנקות. בתחילה, ולמשך זמן רב, לא שמעתי דבר. רק מעין רשרוש רקע, שכשוך צעדים, מישהו מסתלק בשקט. אז הייתי קמה ומתחילה לסדר, לגרש את האבק. הסלון מלא בחפצים עתיקים, תמונות גדולות ואפלות של נופים ששקעו מזמן, רהיטים כבדים וחפצי־נוי מכסף על גבי שולחנות שיש: בונבוניירות של חתונות, הסבירה לי הגברת. בעבר זה היה נהוג, חמישה שקדים מסוכרים בקערת־כסף זעירה, משהו שנשמר ומשהו שמתכלה. אלה הנישואים, הוסיפה הגברת בחיוך מאולץ. אני התאמצתי לנקות כאילו כל גרגר אבק היה בושה שחייבים להסיר. אסור היה שתישאר אפילו מולקולה של לכלוך, ואף שלא היה סביר שמיום אחד אל היום שלמחרת יצטבר איזה חטא נורא, הייתי ממרקת כל חפץ בשקידה, ללא רחם, כי האבק הוא כמו מחשבה. רציתי שיהיו מרוצים ממני, שיספרו לחברים שלהם שמצאו בחורה טובה, רק בת עשרים, אבל אפשר לסמוך עליה. ואולַי זה לא היה כך, כי בעצם המהנדס ואשתו לא הרבו לצאת, ולא היו מספרים שום דבר. אולַי זה היה בגלל החינוך שקיבלתי, את הדברים ששמעתי במוסד נשאתי בתוכי כמו צו. כל אחד חייב לעשות את מה שהוא חייב לעשות, ותו לא. מי שמפקפק, אובד. מחשבה מרובה היא מחשבה מזיקה.