רט
"בואו נשתה לכבוד הבחור החדש!"
אוז אוסבורן, חבר ותיק בקבוצת ההיאבקות, נעמד ליד השולחן שבו נאספו המתאבקים - כולם דחוסים באיזו מסעדה שפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה לא רחוק מהקמפוס, לרגל מה שהם מכנים ארוחת "קבלת פנים לקבוצה" לאחר אימון.
"לחיים! לחיים!" מישהו מגחך.
אוסבורן מגביה את כוס המים שלו באוויר, מפנה את גופו לעברי ומדבר אלי ישירות. "בחור חדש, יש מצב שאנחנו מפקפקים בבחירות שאתה עושה בחיים, בגלל בחירת השותפים שלך -" הוא זורק חיוך לעבר רקס גנדרסון ואריק ג'ונסון, "וגם לגבי היכולת שלך להלביש את עצמך, אבל כמיטב המסורת של אוניברסיטת אייווה, אנחנו מקבלים את פניך רשמית לקבוצה."
הוא מגביה עוד יותר את כוס המים שלו. "לחלק מאיתנו היו הסתייגויות לגבי ההצטרפות שלך לקבוצה -" הוא זורק מבט מהיר לעבר זיק דניאלס, שמיד מזעיף את פניו, "אבל אנחנו מאחוריך."
"וגם לפניך," נשמעת צעקה.
"עד שתתחיל להפסיד," מישהו אחר מסנן.
אוסבורן מצחקק ומצביע עלי. "הוא צודק. אם תתחיל להפסיד, נעיף את התחת שלך על טיל."
צחוק נוסף. "שנרים כוסית לכבוד זה שנעיף לו את התחת?"
"כולם - להרים כוסית לבחור החדש, ותעשו את זה זריז. דניאלס ואני חייבים לעוף - האח הקטן שלו מופיע בהצגה בבית ספר או משהו."
החדר מתמלא תרועות וקריצות מחברי החדשים והקולניים לקבוצה, המשיקים בהתלהבות כוסות מים ושתייה קלה וספלי קפה מעל השולחן המכוסה בבד, והנוזלים ניתזים על המפות הלבנות. כמות עצומה של אוכל מפוזרת בערבוביה לאורך שולחן הסעודה. פסטה, המבורגרים, מתאבנים, צ'יפס, בקבוקי קטשופ וחרדל. כמה מהם הזמינו מילקשייק וקפה בטעמים, ויש גם גלידה.
אני מקלל בשקט. חבורה של מטונפים. אני מסתכל על כתמי הקטשופ שליד המזלג והכף שלי. "כבר חוזר," אני ממלמל לעבר גנדרסון, דוחף את הכיסא שלי לאחור ונעמד. "חייב להשתין."
הוא מהנהן ומגחך, עיניו מתרוצצות על פני השולחן. "קח את הזמן."
אני ממהר להשתין, לשטוף ידיים ולהביט בעצמי במראה. אני מבחין בפני השמוטות והלא מחייכות. בחבּוּרות. בשיער שזקוק לתספורת. באוזניים שנמחצו יותר מדי פעמים בתוך כיסוי הראש בשנים האחרונות.
מניח את ידי על הכיור ורוכן קרוב יותר.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן, ראבידו?" הבבואה שלי שואלת. "מה. לעזאזל. אתה. עושה. כאן?"
מה לעזאזל השתלט עלי וגרם לי לעבור אוניברסיטה, כשיכולתי להישאר בלואיזיאנה, לסיים את העונה כאלוף, להתחיל קריירה? במקום זה הרגזתי ואכזבתי את הורי, עקרתי את עצמי ועברתי לקצה השני של המדינה?
ובשביל מה? מלגה גדולה יותר? החזר הוצאות גדול יותר? כדי שהפנים שלי - שאף אחד לא רוצה לראות - יהיו מרוחות על שלטי החוצות באוניברסיטה?
זה היה שווה?
אני חוזר ובוחן את עצמי היטב ואז מזדקף.
"פסיכי על כל הראש, זה מה שאתה." אני מקלל את עצמי בפעם האחרונה ומשליך את מגבת הנייר לפח האשפה.
משחרר את הנעילה ופותח את דלת הפלדה של השירותים.
חוזר אל השולחן המלא ב...
אף אחד.
אני מגלה שהשולחנות בחדר ריקים ברובם, חוץ מכמה תאים סביב, שבהם יושבים משקיפים סקרנים, משפחות וסועדים אחרים - אבל לא מתאבקים.
כל הקבוצה המחורבנת איננה.
כשאני מתקרב בזהירות אל השולחן, המלצרית הצעירה שלנו מופיעה משום מקום, פנקס בידה, עיפרון תחוב מאחורי אוזנה, נראית תשושה.
היא אוחזת לי בשרוול, "תודה לאל שאתה עדיין כאן! שיואו! חשבתי שכולכם הלכתם!"
"מה זאת אומרת חשבת שכולנו הלכנו?" אני מציץ לעבר הדלת. "רגע, החברים שלי הלכו?"
אני כמעט נחנק מהמילה "חברים", האירוניה לא נסתרת מעיני. חברים לא ידפקו קטע מסריח כזה, ואני בקושי מכיר את החבר'ה האלה.
"כן, הם ברחו - כמעט התחרפנתי, הייתי בטוחה שאתם נעלמים לי בלי לשלם." היא ממשיכה לפטפט ולא מבחינה בבלבול שלי.
"אז רגע. למה את מתכוונת כשאת אומרת שהם ברחו?" אני צריך שהיא תסביר לי במונחים ודאיים.
"אה, זאת אומרת... כן. הם, ברחו."
"אני יודע מה המשמעות של ברחו, לא התכוונתי באופן מילולי." האצבעות שלי ננעצות לי בשיער ואני מרגיש שהוא מזדקר כשאני מוציא אותן. "פאק."
האישה הצעירה נרתעת.
"ברצינות, הם עזבו אותי?" אני מבהיר. "את בטוחה שהם הלכו?"
אני מסרב להאמין שהם השאירו אותי כאן. אנחנו אמורים להיות קבוצה מחורבנת. סמכתי על זה.
ברנדון ריידר הבן זונה הסיע אותי במכונית הדפוקה המזוינת שלו, ואני מתערב על חמישים דולר שהיא כבר לא חונה בחוץ ומחכה להסיע אותי בחזרה אל הבית שאני חולק עם גנדרסון ואריק.
המלצרית הקטנה טופחת על כתפי בעצבנות. "אמממ, אני ממש לא רוצה להקשות עוד יותר, אבל אמממ... אני מניחה שמאחר שאתה עוד כאן, אתה משלם?"
"סליחה, מה?"
"משלם. על כל האוכל."
היא אמרה שאני משלם על כל האוכל?
הראש שלי מיטלטל בתנועה לא רצונית. "מה זאת אומרת, כל האוכל?"
"הם לא שילמו. אה, על כלום."
"סליחה - מה?"
"אתה בסדר, אדוני?" המלצרית שואלת ונסוגה צעד אחד לאחור. "אתה כל הזמן חוזר על עצמך. אתה חוטף שבץ? או סוג של התקף כזה?"
"הם לא שילמו?" אני מהדק את אגרופי. "הבני זו-"
הבני זונות. המניאקים הבני זונות האלה תקעו אותי עם החשבון המחורבן.
"כמה זה יוצא?" אני מכין את עצמי, מחשב שזה יסתכם במשהו כמו מאה דולר, מאתיים, מאתיים וחמישים מקסימום.
"ארבע מאות ו -"
"מה!" אני צועק. אני יודע שאני מדבר בקול רם ושהמסעדה מלאה אנשים, אבל כרגע זה לא מזיז לי. המילים "רותח" ו"עצבני" אפילו לא מתחילות לתאר את הרגשות שזורמים לי במחזור הדם עכשיו. אני רוצה לחבוט במשהו. "למה לעזאזל נתת להם פשוט לצאת מכאן?"
אני יודע, אני מסיט את האשמה, אבל לא אכפת לי. לא מזיז לי שזאת לא אשמתה. אני צריך להאשים מישהו והיא עומדת מולי, מפתלת את ידיה ונראית אשמה.
"אדוני, הם ברחו. אני -"
"ששש. תפסיקי לדבר. תני לי שנייה לחשוב."
"אני כל כך לחוצה, סליחה - אף פעם לא ברחו לנו בלי לשלם חשבון כל כך גדול. בדרך כלל זה כאילו הרבה פחות מזה. לפעמים אנשים אפילו לוקחים את המלחייה והפלפלייה."
עיניה מרמזות לעבר דלת הפלדה שאני משער שהיא דלת המטבח, ואחר כך לעבר דלפק הקופה שניצב בכניסה למסעדה, במקום שבו חיכינו לשולחן שלנו כשנכנסנו. "אני יכולה ללכת למנהלת שלי ולהסביר את המצב, אבל אני חוששת שהיא תזמין את המשטרה."
משטרה?
שיט.
אני מנענע את ראשי, מעביר שוב ידיים בשערי הפרוע. "עזבי - מישהו צריך לשלם, אחרת יפטרו אותך." כי נתת להם לקום ולצאת בלי פאקינג לשלם.
"אני כל כך מצטערת."
"גם אני."
"אז -" היא מדשדשת בכפות רגליה ומושיטה לי את הנרתיק המכיל את החשבון ועט כדורי. "הכול מפורט."
כמה נוח. מובן שהכול מפורט. "למען הנוחות שלי?"
אני לוקח מידה בכעס את החשבון, פורש ובוחן אותו.
מילקשייק - 5
שתייה קלה - 10
המבורגר - 4
צ'יזבורגר - 2
כריך עוף - 1
אלפרדו שרימפס עם אקסטרה שרימפס - 1
סלט קטן - 4
מרק - 3
ספגטי - 1
כנפיים - 5
טבעות בצל - 1
מקלות מוצרלה - 1
מלפפונים חמוצים מטוגנים - 1
סלסילת לחם - 1
גלידה - 1
פאי - 9
סטייק - 6
מי לעזאזל מזמין סטייק בבית הפנקייק?
אני חוזר ומקפל את החשבון לשניים, מתנגד לדחף לקרוע אותו למיליון פיסות קטנות מזדיינות.
"הבחורים האלה חברים שלך?" המלצרית הקטנה קוטעת את מחשבותי. "אולי הם לא קלטו שאתה עדיין כאן?"
אני זורק לעברה מבט. היא מטומטמת? משוגעת? אין מצב שהיא מאמינה שזאת היתה טעות, ואני אומר בקול את מה ששנינו חושבים. "הם מטרטרים אותי."
שיט. הם מטרטרים אותי. זה טקס חניכה מזוין.
זה לא רק מפר את המדיניות של מחלקת ההיאבקות והספורט, אלא גם את קוד ההתנהגות של האוניברסיטה. למעשה זה מפר גם כמה מהנהלים של האוניברסיטה, וכל כך הרבה דברים בכל התסריט הזה הם לא בסדר, שייקח לי לילה שלם רק להכין רשימה שלהם. אם המאמנים שלנו יגלו, קרוב לוודאי שהקבוצה תושעה.
המלצרית - סטייסי, כפי שמכריז תג השם שלה - נושכת את השפה ומרימה אלי עיני איילה תמימות.
"זה באמת נראה מוזר כשכולם ברחו מכאן מהר כל כך. אחד הבחורים מעד על השרוכים ונפל על השטיח."
אני תוהה מי מהמטומטמים זה היה יכול להיות.
"כן, טוב, כנראה זה מגיע לי כי הלכתי לשירותים, אה?"
"איך אתה מתכוון לשלם?" המלצרית נעה בחוסר נוחות על כפות רגליה ומחליקה מטה את שערה. "אני ממש מצטערת, אבל יש עוד שולחנות שאני צריכה לטפל בהם. אם לא תשלם כנראה באמת יפטרו אותי -"
אלוהים. הלך עלי. "בכרטיס אשראי, אני מניח."
אני מוציא את הטלפון שלי, משחרר את הנעילה של אפליקציית התשלום ומושיט את המכשיר למלצרית. היא מביטה בו בבלבול. "יש לך כרטיס אשראי אמיתי? אני צריכה להעביר אותו - אני לא חושבת שאני יכולה לסרוק את זה. אנחנו די מיושנים כאן."
אני נאנח בקול רם, שולף את הארנק מהכיס האחורי ומטיח את כרטיס האשראי בכף ידה הפרושה והממתינה, מתכונן לקבל עמוק בתחת - באופן מטפורי, כמובן.
סטייסי מחייכת בעליצות. "תודה! כבר חוזרת!"
כן, אין שום בעיה מזוינת. אני פשוט אחכה כאן כי אני לא פאקינג שמוק!
וכמו כלום, ארבע מאות ושלושים דולר וחמישים ושבעה סנט שאין לי הלכו לפח - ובואו לא נשכח את ההורים שלי, שיהרגו אותי, במיוחד אחרי שרבתי איתם כל כך כדי לעבור לאייווה.
אחרי שהתשלום שלי מאושר ואני חותם על החיוב, אני יוצא עם קבלה באורך של כמעט שלושים סנטימטרים ומנסה לתחוב את הדבר המחורבן הזה לכיס האחורי.
דמי השירות היו כלולים, כי החבורה היתה כל כך גדולה.
שואף.
נושף.
משחרר את כל התסכול במגרש החניה ברצף מהיר של קללות דפוקות, בקול כל כך רם שהוא יכול להעיר מהמתים את סבתא שלי, ומבהיל זוג מבוגר שנכנס למסעדה. האישה לופתת את התיק האדום הקטן שלה ומצמידה אותו לחזה, בעלה מזרז אותה פנימה, ושניהם בוהים בי כאילו יצאתי מדעתי.
"בני זונות!" אני צועק וחובט באוויר באגרופי. "בני זונות מזוינים!" אני בועט בשפת המדרכה ואז פולט עוד רצף קללות כשהבוהן שלי נתקלת בבטון. "פאק. פאק. Putain de merde. זין על החיים שלי!"
הקללות מתגלגלות לי מהלשון כמו נחשול אבל לא מצליחות להרגיע את הסערה שמשתוללת בתוכי. בזה אחר זה אני מונה רשימה של מינוסים. בסוף היום הזה אהיה חייב להורים שלי ארבע מאות דולר - יש. חברי הקבוצה שלי עושים לי טקס חניכה - יש. אני לומד בקולג' באמצע שום מקום - יש. אני לא מכיר נפש חיה חוץ מהחארות שהרגע דפקו אותי - יש.
והם גם השאירו אותי בלי טרמפ.
יש.
אני שולף שוב את הטלפון מהכיס האחורי ומסמס לשותפים האידיוטים שלי.
אני: תזיזו את התחת שלכם בחזרה לכאן ותאספו אותי.
גנדרסון: חחח נרגעת כבר?
אני: תחזור לכאן ותגלה בעצמך.
גנדרסון: לא, אם אתה מתכוון להתחיל לריב.
אני: רק תגיד לי, של מי היה הרעיון?
גנדרסון: אני לא מתכוון להגיד.
אני: אז אני יכול רק להניח שזה היה הרעיון שלך.
גנדרסון: לא. אחי, סמוך עלי.
אני: למה אני לא מאמין לך?
גנדרסון: למה שאני אתקע לך כזה קטע כשאני חייב לגור איתך?
אני: טוב, לא היתה לך בעיה לתת להם פאקינג להשאיר אותי כאן.
גנדרסון: כן, כי הדבר האחרון שאני צריך זה שהקבוצה תעשה את החרא הזה לי.
אני: תודה רבה, חרא.
גנדרסון: בשמחה, בנאדם. תן לי רק ללבוש שוב מכנסיים. בא לאסוף אותך עוד עשר קטנות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.