אימפריית החול

חייל יוצא מהשער הראשי של בסיס זיקים ובמקום לפנות שמאלה עם הכביש ממשיך ישר, אל תוך החולות.

על מדיו אין דרגות, ואיש בבסיס שהשאיר מאחוריו לא יודע את שמו. עוד לא חצה את הכביש וכבר חבריו למחלקה החלו לשכוח את פניו הטריות. כשהוא התגייס, חייל חסר שם הניח מולו תיק ירוק ומגושם, גדול מכדי להיות שימושי, ואמר לו, זה שלך. בפנים היו דברי בד וגומי ומתכת שהחייל הטרי לא הבין כיצד הם יכולים להיות שייכים לו, ובכל זאת הוא לקח את התיק והמשיך בדרכו, אסור הרי לתקוע את התור. וגם עכשיו, כשעזב את הבסיס, לקח איתו החייל את התיק הכבד, שרצועותיו העבות לוחצות לו על הכתפיים, ובגבו הופיע כתם זיעה מלוחה שכבר החל להלבין בקצותיו תחת השמש שמלקה בחום שאי אפשר להאמין. עד לפני כמה ימים לא ידע החייל שיש חום כזה בעולם, חום צבאי מתיש גוף, מייבש גרון, מטריף דעת. כפות רגליו פצועות מהנעליים הצבאיות שעוד לא התרככו, והן נבלעות בכל צעד בחול הרותח, אבל החייל ממשיך. הוא לא יודע לאן ללכת, הארץ כולה היא סוג של בסיס, וכמו כל אדם שלא יודע לאן מועדות פניו, הוא מאבד את דרכו. החוף אמור להיות מאחוריו והעיר איפשהו מלפניו, אבל בכל כיוון אליו הוא מסתכל הוא רואה רק חול. אין פה חיים, פרט לשיחי יובש שמתרפסים בפני השמש וחרדון אקראי שמופיע לרגע ונעלם, והחייל מתחיל לחשוב שאולי עשה טעות, בוודאי עשה איפשהו טעות, אבל עכשיו כבר אין אלא להמשיך. השמש היא שנאה גדולה ברקיע, שמתנקמת בו על שנטש את האוהל הטוב והמיטה הבטוחה לטובת המרחבים הפתוחים, וזה לא הגיוני, אבל לחייל נדמה שהוא שוקע. החול כבר בגובה ברך, מחבק את השוקיים, וכל צעד נוסף כרוך במאמץ הולך וגובר. הוא כבר היה צריך להגיע לאיפשהו, בסופו של דבר פה זה לא אמריקה ואפילו המדבר כאן הוא סוג של חלטורה. בישראל אף אחד לא הולך לאיבוד, זו ארץ של מציאות. אבל החייל, שעוד לא שכח שיש לו שֵׁם למרות שלא שמע אותו מאז שהתגייס, לא רואה דבר באופק וכל עולמו הוא החול שכבר מגיע לו למותניים, חודר למכנסי העבודה הצבאיים הנוחים, והוא לא ממש הולך, אלא יותר שוחה בבריכה של חום ארצישראלי. הוא עייף, למעשה מותש. הוא מקלל לעצמו, את עצמו, קללה עסיסית ומקומית וטובה. כוסאומו זיקים, כוסאומו החום הזה, והחייל טועם את החול הנגרס בין השיניים ויורד בגרון, טעם גרגירי מלוח, מוכר באופן מפתיע. הוא לוקח עוד צעד, מתקרב לזיקים או מתרחק, הוא כבר לא יודע, ונבלע.