אין גלים בים סלוניקי

ילדותי, בשנות החמישים והשישים, עברה עליי כשגרתי בדרום תל אביב. הייתי בת להורים שורדי שואה. אימא מוורשה שבפולין, ושורשיו של אבא היו נטועים בסלוניקי שביוון. רוב באי ביתנו היו ניצולי שואה מקהילת סלוניקי, כך שחוויותיי מאז הן בעברית מתובלת בלאדינו.

כדור שני לשואה, ספגתי מטען רגשי כבד ומורכב, ובשנים האחרונות הוא בא לידי ביטוי בשירים, בסיפורים, בסרטונים ובעבודות אומנות מגוונות, רב-תחומיות.

בשנת 2019 טסתי לסלוניקי. המקומות המרגשים שבהם ביקרתי החזירו אותי לבית ילדותי. הם העלו בפניי, באופן חי ביותר, את הסיפורים שלהם הקשבתי כילדה המאזינה למבוגרים ברוב קשב, ומפנימה את סיפוריהם עמוק-עמוק בנשמה.

בתום הביקור, חזרתי הביתה חדורת רצון להעלות על הכתב את יומן המסע שלי כשהוא משולב בטקסטים שכתבתי ובמיצגים שיצרתי.

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי ומקווה שתלכו עימי את כברת הדרך שפרשתי בפניכם, תפסעו ותיפעמו יחד איתי בנתיב הזיכרון והחיים.