אין זמן טוב מההווה

פרק ראשון המרחבים הם ביתנו

"לפעמים אני מסתובב ומרחם על עצמי, וכל אותו זמן אני נישא על כנפי הרוח הגדולה על פני השמיים."

- פתגם של שבט אוג'יבְּוֶויי

אנו נישאים על פניו של כוכב נוהר ורוקדים את מחול החיים עם עוד שבעה מיליארד יצורים חיים כמונו. המרחבים הם ביתנו. כשאנו מזהים את המרחב העצום, היקום שלנו שנמצא סביבנו ובתוכנו, נפתחת הדלת לחופש. דאגות ועימותים מקבלים פרופורציה, הרגשות מוכלים בנינוחות, ואנו מגיבים לבעיות שמעמיד בפנינו העולם בשלווה ובאצילות.

מחול החיים

ויטני הייתה שקועה בבעיות של אמצע החיים. אימה הייתה אמורה לעבור ניתוח בירך, ואביה סבל מאלצהיימר בשלביו ההתחלתיים. היא רצתה שהוריה ימשיכו לגור בביתם באילינוי, אך מוגבלותם הקשתה עליהם להמשיך לנהל חיים עצמאיים. אחיה של ויטני בסנט לואיס לא גילה מעורבות ורצה שאחותו "תטפל בזה". ויטני לקחה אפוא חופשה בת חודש ימים מעבודתה ונסעה לבית הוריה כדי לסעוד אותם. כשהגיעה גילתה שהבית הפוך לגמרי. לאימה נדרש זמן להחלים מהניתוח שעברה, ואביה לא היה מסוגל לדאוג לעצמו. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשכור מטפלת צמודה, והיה ברור שהם ייאלצו לעבור משם.

ויטני יצאה לטיול רגלי לגבעה שהכירה מאז ילדותה. היא לא רצתה לאבד את הבית השייך למשפחה. היא רצתה שהוריה יוסיפו לגור שם עד הסוף – וגם לא רצתה לאבד את הוריה. היא הלכה ובכתה, אך כשהגיעה לראש הגבעה התיישבה בשקט, הרגיעה את עצמה, והביטה על מרחבי השדות של המערב התיכון שהשתרעו עד האופק. השמיים היו מלאים בענני כבשה שהטילו צל על גושי הבתים הקטנים והרבים בקצה העיירה ומחוצה לה.

כשהייתה מול המרחבים האינסופיים הללו, פתאום הרגישה פחות לבדה. היא הרגישה שלכול יש קצב משלו – הכול בא והולך, משגשג ומתאמץ לשרוד, נברא וגווע. כמה אנשים, תהתה, מתמודדים כעת עם מצב דומה לשלנו? ככל שנשמה ברגיעה עמוקה יותר, כך הוסיפה תודעתה והתרחבה. אני לא היחידה שהוריה מזדקנים. זה חלק מהמסע האנושי. וככל שהלך והתרחב המקום בתוכה, היא נמלאה ביטחון רב יותר.

כולנו יכולים לסגל לעצמנו נקודת השקפה כזאת. להשיג זווית ראייה רחבה יותר. כשליבנו פתוח, נצליח לזכור את התמונה הגדולה. אפילו כשמחלה תוקפת אותנו, כשאחד מהורינו נוטה למות או כשכל אובדן אחר מכה בנו, אנחנו יכולים להבין שאלה חלק מעונות השנה של החיים.

איך נרגיש אם נאהב את כל החבילה שלנו – אם אהבתנו תהיה גדולה יותר מצערֵינו? בין המוני האדם החיים, רבים חווים אובדן ושינוי. רבים זקוקים לחידוש בחייהם. ובכל זאת, העולם עדיין ממשיך להסתובב על צירו, חקלאים מגדלים מזון, סחורה נמכרת בשווקים, מוזיקאים מנגנים. אנו חיים בליבו של פרדוקס גדול ומִשתנה תמידית.

נשמו. הירגעו. חיו את היום מרגע לרגע.

זה שיודע

כשליבכם נפתח לרווחה אתם מגלים את נקודת המבט הרחבה שכמעט שכחתם. הלב הפתוח חושף את התודעה הפתוחה. מי שצוחק אחרון, אחרי שנתקלתם עם הבוהן בכיסא, ניתרתם על רגל אחת וצרחתם מכאב – זו התודעה. אותה תודעה שכאשר אתם כועסים על בני הזוג שלכם, הולכת לישון, מתעוררת, ורואה שמה שהיה עניין גדול אמש קיבל עתה פרופורציות אחרות.

התודעה הפתוחה היא המודעות הטבעית שיודעת ומסתגלת לכול. המורה שלי למדיטציה ביערות תאילנד, אג'אן צ'ה, כינה זאת "זה שיודע". הוא אמר שזהו טבעה האמיתי של התודעה, העֵדָה הדוממת, המודעות הפתוחה. הנחיותיו היו פשוטות: הֱיו עדים לכל המתרחש, היו האדם בעל נקודת המבט הכוללת, היו זה שיודע.

שימו לב לסרט שמוקרן בחייכם עתה. שימו לב לעלילה. זה יכול להיות סרט הרפתקאות, טרגדיה, סרט רומנטי, אופרת סבון או סיפור קרב. "כל העולם במה," כתב שייקספיר. לפעמים אתם נלכדים בעלילה. אולם זכרו, אתם גם הקהל. קחו נשימה. הביטו סביבכם. צפו מהצד בכול, היו המודעות הפתוחה, היו זה שיודע.

ישבתי לצד מיטתה של אישה שחלתה בסרטן הלבלב לקראת ימיה האחרונים. היא הייתה רק בת שלושים ואחת. התבונַנּו זה בעיני זה, והמחיצות פשוט התקלפו ונשרו. גופה הכחוש, המגדר שלה, הישגיה הספרותיים, משפחתה וחבריה. זכיתי להיות עֵד לרוח שפיעמה בה. "מה נשמע?" שאלתי, בעדינות רבה. "נראה שהגלגול הזה עומד להסתיים בקרוב. זה בסדר. זה טבעי למות, את יודעת." ומה שניבט אליי בתגובה מעיניה הנבונות והעמוקות היה מרחבים, רוך וחופש נצחי.

שהו בתוך המודעות הפתוחה הזאת והרגישו את נוכחותה של האהבה. זה שיודע הופך להיות עד אוהב לכל הדברים. אתם הופכים למודעות האוהבת עצמה. החופש של המודעות האוהבת נגיש לכם. כל שדרוש הוא אימון, כדי לזכור זאת ולסמוך על כך שהוא תמיד כאן. כשתרגישו אבודים, תקועים בחלק קטן מתוך התמונה הגדולה, מכווצים או לכודים בתוך הסיפור, קחו נשימה ודמיינו את עצמכם נסוגים מעט לאחור. כשהתודעה פתוחה, תוכלו להתבונן אפילו במצבים המכוּוצים האלה ולחבק אותם מתוך מודעות אוהבת.

הירגעו. בעזרת מודעות אוהבת תוכלו לשים לב לרגשותיכם, למחשבותיכם, למצב שבו אתם נמצאים. ברגע זה ממש. אפילו בעודכם קוראים את הספר הזה, התבוננו באדם שקורא וחייכו אליו או אליה במודעות אוהבת. התחילו כל בוקר במודעות אוהבת. הקשיבו רוב קשב למרחב העוטף אתכם, לחלל שבחוץ, למרחבי האדמה הענקיים המשתרעים על פני היבשת. חושו את מרחבי השמיים ואת החלל שבתוכו מצויים הירח והכוכבים והגלקסיות.

הניחו לתודעה שלכם ולליבכם להפוך לחלל הזה. נשמו לתוך ליבכם. שימו לב לעננים המרחפים ברקיע האינסופי והֱיו אתם השמיים. העננים אינם רק בחוץ. הם גם בתוככם. הרגישו את מרחבי הארץ, את העצים, את ההרים והבניינים מופיעים בליבכם. אפשרו לעצמכם להיפתח, להתמזג בחלל באהבה. הירגעו ושהו במרחב העצום המקיף אתכם, במרחב העצום שהוא אתם עצמכם. שימו לב כמה רחבת ידיים יכולה המודעות האוהבת להיות.

כמו זה שיודע, התבוננו בכול, הניחו למודעות האוהבת לפנות מקום לכול: לשעמום כמו גם לריגוש, לפחד וגם לאמון, לעונג וגם לכאב, ללידה וגם למוות.

דממה מקודשת

כשאתם נכנסים ליער אפלולי של עצי סקויה ענקיים או לקתדרלה גדולה יורדת עליכם דממה מקודשת. מרחבים נפתחים בתוככם, ושקט עמוק ממלא את כל הווייתכם. אולי אתם מתוחים בהתחלה, אך בה בעת השתוקקתם לשקט הזה. זה השקט הפתוח שמקיף את החיים. סמכו עליו ושהו בדממה הזאת. הרגישו שליבכם נפתח ונעשה חי יותר. כל מה שעולה מהשקט הזה הוא רק ענן ברקיע האינסופי, גל באוקיינוס. שהו במעמקי השקט.

התודעה מעצם טיבה היא פתוחה. אם תביטו בה ישירות, תגלו שהתודעה היא שקופה, רחבה, שאין לה גבולות, ושליבכם רחב ידיים כמו העולם. כשתיפתחו אל המרחבים האלה, תוכלו לאפשר לגלי החיים להתרומם ולחלוף. בתוך השקט תראו את המסתורין היולד את החיים, את המחשבות, את הרגשות ואת התפיסה החושית. גלי העולם עולים ויורדים, מתרחבים ומתכווצים, הלב פועם, הנוזל המוחי־שדרתי שלכם זורם ופועם, הירח משתנה תדיר במקצבו ובצורתו, עונות השנה מתחלפות, כך גם המחזוריות בגופה של האישה, הגלקסיות נעות, וגם הבורסה עולה ויורדת.

התחילו לשים לב לכך שיש הפוגות בין הגלים ומרווחי זמן בין הנשימות ובין המחשבות. בתחילה דומה שהם חולפים כהרף עין, אך בהדרגה תהיו מסוגלים לשהות במרווחים האלה. כשהגלים עולים ויורדים, אתם הופכים למודעות השקטה והאוהבת עצמה. השקט הזה אינו הימנעות, אדישות או עונש. אין פירושו היעדר רגשות. הוא מרוּוח ומרענן, דממה עדינה שתוכלו ללמוד ממנה, להאזין לה, ולהתבונן עמוק פנימה.

לאהוב את המודעות

שימו לב כיצד המודעות האוהבת ממלאת את הזמן והחלל. זהו המסתורין שמתבונן בעצמו. במודעות אוהבת, נהר המחשבות והדימויים זורם ללא שיפוטיות. עם מודעות אוהבת אתם חווים את הרגשות שעולים בכם בלי לפחד, בלי ללכת שבי אחריהם ובלי להיאחז בהם חזק מדי. עונג וחרדה, כעס, רגישות וכמיהה, ואפילו צער ודמעות – כולם מתקבלים בברכה. ומודעות אוהבת גם מעודדת מידה גדושה של שמחה, ומאפשרת התפתחות של תחושת רווחה.

נוכחות בתוך מודעות אוהבת מגבירה את האמון. אמון ביקום שימשיך להתנהל כהרגלו, ואמון במודעות שלכם שתכיל את הכול. אני נזכר בפעם הראשונה שלמדתי לשחות, בבריכת האוניברסיטה. רעדתי מקור, ילד רזה בן שבע. חבטתי בזרועותיי במים וראשי שקע ועלה שוב ושוב. ואז, ברגע אחד, כשצפתי על הגב בידיו של המדריך, הוא עזב אותי לפתע והבנתי שאני מצליח לצוף. זה היה רגע קסום. למדתי לשחות. באותו אופן אפשר ללמוד לסמוך על המודעות האוהבת. היא תמיד תחזיק אתכם.

בתור ניסוי, נסו לא להיות מודעים. קחו שלושים שניות החל מרגע זה, והפסיקו להיות מודעים לכל הרשמים החושיים, המחשבות, הרגשות וכיוצא באלה. התאמצו כמיטב יכולתכם. גם אם תעצמו את עיניכם ותסתמו את האוזניים, זה לא הולך, נכון? אי אפשר לעצור אותה. המודעות תמיד נוכחת.

כמו הדג שאינו יכול לראות את המים, אינכם יכולים לראות ישירות את המודעות. אך אפשר לחוות אותה, ולכן אפשר להאמין בה. המודעות האוהבת היא מרוּוחת, פתוחה, שקופה, שקטה, רחבת ידיים, ומשקפת בדיוק רב את המתרחש, כמו מראָה. תמיד תוכלו לחזור אליה. היא נצחית, ערה ואסירת תודה. מודעות אוהבת רואה בלי להשתלט. היא מאפשרת, מכבדת, מחברת, ורוקדת עם החיים כפי שהם. היא מכירה בערכם של חוויות או דברים, אך לא נאחזת בהם. הסופר סטיבן רייט מסביר זאת כך: "יש לי האוסף הגדול ביותר בעולם של צדפות. אני שומר אותו על כל החופים שבעולם. אולי ראיתם אותו."

לברוח מהצבוׂעים

בנג'מין, גבר בן שישים וארבע, איבד יותר ממחצית מחיסכון הפרישה שלו במשבר הכלכלי של 2008. הוא ידע שמצבו שלו ושל רעייתו שפר עליהם בהשוואה לרבים אחרים שאיבדו את כל כספי המשכנתא שלהם ועמדו לאבד את בתיהם, אולם החרדה כמעט הפילה אותו למשכב. הוא בדק את שערי הבורסה עשר פעמים ביום; חלומותיו התמלאו בתמונות שבהן הוא טובע, נרדף על ידי צבועים, הולך לאיבוד. משפחתו אמרה לו להפסיק לחשוב על זה ללא הרף, אך הוא לא ידע כיצד לעשות זאת. כשהגיע למפגש המדיטציה הראשון, כמעט לא הצליח לשבת ללא נוע. החרדה עוררה בגופו תחושות שהתקשה לקבל, ומחשבותיו התרוצצו ללא מנוח. האם כדאי לו למשוך את שארית הכסף מאיגרות החוב שצללו? האם יפסיד עוד כסף אם יזנח את השקעת הנדל"ן המפוקפקת?

במפגש השני הנחיתי מדיטציה מודרכת שעוסקת במרחב, והזמנתי את המודעות הפתוחה והרחבה להקיף את הגוף ואת התודעה. התלמידים הקשיבו לצלילי הקערה הטיבטית בחדר, לשאון המכוניות המרוחק ולקולות שהגיעו מן החוץ, כאילו תודעתם רחבה כמו השמיים וכל הקולות מבחוץ הם עננים ששטים בהם. החוויה הזאת הביאה תחושת הקלה לבנג'מין, והוא רכש תקליטור מדיטציה ולקח אותו הביתה. לאחר מכן, כשמחשבות טורדניות העירו אותו משנתו בלילה, הייתה לו דרך להתמודד איתן. בעזרת המנטרה של מרחב רחב ידיים החלה לפיתת המחשבות הכפייתיות להרפות מאחיזתה. נקודת ההשקפה שלו השתנתה כעת. הוא ידע שיוכל לשמור היטב על שארית כספו ולהשקיע באפיקים שמרניים יותר. הוא גם הרגיע את הצורך לחשוב שביכולתו לשלוט במה שיקרה בעתיד. לאחר שהשתחרר מהמחשבות הטורדניות, התאפשר לו להיות נוכח יותר במחיצת בני משפחתו.

שינויים כמו אלה שהתחוללו אצל בנג'מין אפשריים לכולם. כולנו זוכרים רגעים שבהם הרגשנו שלווים ופתוחים. בזמנים כאלה אנו מיטיבים להקשיב, רואים בבהירות רבה יותר, ונקודת המבט שלנו מתרחבת. בעזרת מודעות פתוחה, החיים הפנימיים שלנו מתבהרים אף הם. רגשות קשים מתבררים, והאנרגיה שלהם משתחררת. הדיכאון מגלה לנו את המסר שלו על כאב, כעס, וצרכים שלנו שלא באו על סיפוקם. כאשר אנו רואים בבירור את הסיפורים המפחידים, קל לשחרר אותם באהבה. החופש שמאפשרים התודעה הפתוחה והלב הפתוח זמין תמיד. התכווננו אליו. היפתחו אל המרחבים האלה בכל הזדמנות. הִפכו לשמֵי המודעות האוהבת.

שְהוּ באהבה

היפתחות, מודעות ואהבה כרוכות אלה באלה. שמעתי את פרנק אוֹסטַסֵסְקי, חבר שהיה שותף בהקמת מוסד הזֶּן הוֹספּיס בסן פרנסיסקו, מספר על אחד הדיירים שסבל מאוד מכאבים, אשר שאל אותו אם תרגול מדיטציה יכול לעזור לו. הוא סבל מסרטן סופני בקיבה. הם התחילו לתרגל מדיטציה שבה הפנו תשומת לב אוהבת לתחושות הגופניות.

אך כשהדייר ניסה להיפתח לתחושות הללו, המאמץ היה קשה מדי והוא צרח, "אני לא יכול, זה מוגזם. זה כואב, זה כואב, זה כואב." פרנק אמר לו, "בסדר, בוא ננסה משהו אחר." הוא הניח את ידו בעדינות על בטנו של האיש ושאל איך הוא מרגיש עכשיו. "הו, זה כואב יותר מדי." "בוא ננסה את זה," המשיך פרנק, והניח את ידיו ליד כפות רגליו של האיש, שאמר, "הו, זה קצת יותר טוב." כעת הרחיק פרנק את ידיו כשלושים־ארבעים סנטימטרים מגופו של הדייר. "האמת היא שזה ממש נעים," אמר האיש.

זו אינה צורה מיוחדת של עבודה עם הגוף ולא טיפול ששמור ליודעי דבר, אלא רק היפתחות למרחב הולך וגדל. כעבור דקות אחדות, בהבעה שלווה יותר, אמר האיש בשקט, "אה, לשהות באהבה, לשהות באהבה." לאחר מכן, בכל פעם שהכאב הציק לו, הוא היה לוחץ על מתג אינפוזיית המורפיום ומשנן לעצמו, "לשהות באהבה, לשהות באהבה."

זה באמת פשוט. אם מדובר בכאב גופני ואם בכאב נפשי, אפשר להתמיר כל דבר בהינתן לו מרחב. יהיה אשר יהיה המצב, הגדילו את המרחב. זכרו את המרחבים. אפשרו הירגעות והרחבת נקודת המבט. היפתחות היא השער לחופש. הלב הפתוח שלכם הוא ביתכם האמיתי.

תרגול

להיפתח למודעות רחבה

היזכרו בזמן בחייכם שבו הרגשתם הכי מודעים, פתוחים ואוהבים. אולי זה היה כשטיילתם בהרים והבטתם על שמי הלילה זרועי הכוכבים או אחרי לידת ילדכם. היזכרו בהשפעה שהייתה למודעות הפתוחה והרחבה על התחושות בגופכם. היזכרו בהרגשה שמילאה את ליבכם. הניחו לתודעה לשקוט. היזכרו כמה שקטה היא הייתה אז, כמה נוכחים אתם מסוגלים להיות.

עתה עצמו את עיניכם. הרגישו באותה היפתחות כאן ועכשיו. הירגעו והיו המרחב של המודעות האוהבת שמאפשרת אור שמש, ענני סערה, ברק, שבחים והאשמות, רווח והפסד, התרחבות והתכווצות, את העולם המוליד את עצמו ללא הרף, כל זאת עם לבבכם השלֵו והחומל.

תרגול

תודעה כמו שמיים

שבו בנוחות ובנינוחות. הניחו לגופכם להירגע ולנשום בטבעיות. עצמו את עיניכם. קחו כמה נשימות עמוקות, ולאחר כל שאיפה נשפו את האוויר בעדינות. אפשרו לעצמכם לשקוט.

עתה הפנו את המודעות שלכם מן הנשימה. הקשיבו למשחק הצלילים סביבכם. שימו לב היכן הם רמים או נמוכים, רחוקים או קרובים. רק הקשיבו. שימו לב איך כל הצלילים עולים ונעלמים בלי להשאיר סימן. הקשיבו בפתיחות וברוגע.

בעודכם מקשיבים, אפשרו לעצמכם לחוש או לדמיין שתודעתכם אינה מוגבלת לראשכם. הרגישו שתודעתכם מתרחבת כמו השמיים, וכמותם – היא פתוחה, צלולה, רחבה כמו החלל. אין פנים או חוץ. הניחו למודעות של תודעתכם להתרחב לכל הכיוונים, כמו השמיים.

הניחו לקולות שאתם שומעים לעלות ולחלוף בשמיים הפתוחים של תודעתכם. הירגעו במרחבים הענקיים האלה ורק הקשיבו. אפשרו לקולות לבוא וללכת, רחוקים וקרובים, כמו עננים בשמי האינסוף של תודעתכם. הקולות מתנגנים וחולפים בשמיים, מופיעים ונעלמים ללא התנגדות.

ואז, כשאתם שוהים במודעות הפתוחה הזאת, שימו לב כיצד מחשבות ודימויים עולים ונגוזים אף הם. כמו עננים. אפשרו למחשבות ולדימויים להופיע ולהיעלם ללא כל מאבק או התנגדות. מחשבות נעימות ולא נעימות, תמונות, מילים ורגשות נעים כולם בחופשיות בחלל התודעה.

כעבור זמן־מה הפנו את המודעות הפתוחה הזאת אל הגוף. שימו לב לכך שהגוף אינו מוצק. תחושות הנשימה והגוף מרחפות ומשתנות באותם שמיים פתוחים של המודעות. מתוך מודעות ניתן לחוש את הגוף כאזורים מרחפים של קשיות ורכות, לחץ ועקצוץ, מקומות של חום וקרירות, וכולם מופיעים בחלל של התודעה. שימו לב גם כיצד הנשימה נושמת את עצמה. היא נעה כמו רוח קלה.

אפשרו לכל החוויה להידמות לעננים. הנשימה תנוע כרצונה. תחושות הגוף יחלפו וישתנו. אפשרו לכל המחשבות והדימויים, הרגשות והקולות להופיע ולהיעלם, לרחף בשמי המודעות הצלולים והפתוחים.

לבסוף, שימו לב למודעות עצמה. שימו לב כיצד החלל הפתוח של המודעות צלול מטבעו, שקוף, אל־זמני, נטול מאבק, מאפשר לכל הדברים להיות, אך לא מוגבל על ידם. זכרו את השמיים הנקיים הפתוחים של טבעכם האמיתי. חִזרו אליו. סמכו עליו. הוא הבית.