אין זמן לנופף לשלום

לפני שהאיר היום שבו סוף־סוף תִראה בֶּת קַפָּדוֹרָה את הסרט האמיתי הראשון שעשה בנה וינסנט, היא חמקה לחדר האורחים ונשכבה על קצה המיטה שבה ישן.

לו היתה נוגעת בשערו או בכתפו, הוא לא היה מתעורר. כשווינסנט כבר מצליח לישון, הוא ישן כמו אדם שחטף מכה בראש והתעלף. אבל היא בכל זאת לא הסתכנה. ביחסיה עם וינסנט לא היה מקום לסודות ליליים, לכרטיסי ברכה מצחיקים ולכל שאר סממני החיזור האפלטוני והרגשני בין אם לבנה הבוגר. במקום לגעת בו, מלמלה בֶּת ברכה אל האוויר סביב ראשו, שם הזדקרו עדיין קווצות שיער כהה כמו בילדותו.

תראה להם מה זה, וינסנט, היא אמרה בשקט. תפיל אותם לקרשים.

בֶּת ביקשה רק פיצוי קטן — משהו שיסתום את הפה לכל מי שהעיר הערות ארסיות ושאל מתי תיגמר קריירת העברות הקטנות והחרפּה הגדולה של וינסנט, שהאריכה ימים מעבר לגבולות הנדיבים ביותר של עבריינות נוער. היא ביקשה וייחלה לדבר אחד פשוט וחד־משמעי: שהסרט של וינסנט יצליח.

באותו ערב, כשבֶּת צפתה בסרט וזיהתה את עוצמתו ואיכותו, היא נאלצה להודות — ועכשיו כבר בניגוד לרצונה — שמשאלתה עומדת להתגשם. היא רק לא זכרה משהו שלמדה לפני זמן רב.

רק כעבור חודשים ארוכים נזכרה בֶּת, אישה שכל חייה האמינה באמונות טפלות, שכאשר משאלה נוֹרֵית כמו חץ ומצליחה לחדור באין מפריע מבעד לסדק זמני ברקיע, היא חופשייה להתגשם בכל דרך שהיא. רק טיפשים חושבים שאפשר לשלוט במסלולה.

שש־עשרה שעות אחרי שבֶּת התרחקה על קצות אצבעותיה ממיטתו של וינסנט, זרחה אלומת אור מעל הכיסא שעליו ישבה תוך שהיא מתפתלת בקוצר רוח ומשרבבת את צווארה, כדי לראות איך כולם תופסים את מקומותיהם באודיטוריום במרכז הקהילתי של הרינגטון.

פתאום וינסנט היה על הבמה. הוא סידר בעצבנות את העניבה הוורודה שענב על רקע חולצה לבנה וחליפה אפורה בהירה, הרים את מבטו ואמר, "אני נאלץ להתנצל. יש לנו תקלה טכנית קטנה שאנחנו צריכים לתקן, ואז נהיה מוכנים. תודה על הסבלנות. הקול הראשון שתשמעו בעוד רגע יהיה קולה של אחותי, זמרת האופרה קֶרי רוז קפָּדורה, שגם מקריינת בסרט הזה. אני כבר חוזר. כלומר, הסרט כבר יוקרן. שוב, תודה רבה."

בֶּת רכנה לפנים, כאילו היא עומדת בחרטום ספינה. בעלה, פט, הושיט יד מרגיעה וליטף את גבה.

"אל תקפצי," הוא הקניט. "את לא יכולה לעשות את זה במקומו. הגיע הזמן, בֶּתי. את חייבת להסכים איתי שווינסנט חי 'לָה וִיטָה פַאצִ'ילֶה' כבר יותר מדי זמן."

"אני יודעת," הסכימה בֶּת. היא לא דיברה איטלקית אבל בכל זאת רצתה לתקוע לפט מרפק בצלעות, ולא בעדינות מרובה. וינסנט הצליח להתפרנס, פחות או יותר. לווינסנט היה בית, פחות או יותר — שני חדרים בוֶוניס ביץ', קליפורניה, שהיו פעם מוסך. וינסנט עשה סרט פרסומת לשוקולד גוּרמה, שהיה מועמד לפרס של איגוד הפרסומאים האמריקני. הוא לא ביקש מהם אגורה מאז... נו טוב, מאז הפעם האחרונה שהוא נשר מהלימודים בקולג'. אבל היא רק אמרה, "אתה צודק כמובן."

"בֶּתי?"

"כן?"

"למה את לא מתווכחת איתי?" שאל פט. "מה קרה לך?" בֶּת משכה בכתפיה ונאבקה בדחף להעביר את אצבעותיה בשְערה שטופל בקפידה: אם את חייבת להתעסק עם השיער שלך, אמרה קֶנדי, חברתה הטובה של בֶּת, תנערי אותו, אל תסרקי אותו עם האצבעות. פט פוקק את אצבעותיו ואמר, "לעזאזל, על מי אני מנסה לעבוד? לא הרגשתי צורך כזה בסיגריה מאז השרפה במסעדה. בא לי לקפוץ על הבמה ולצעוק שכולם ישמעו, זאת יצירה של הבן שלי! כדאי מאוד שתעריכו אותה! אבל אנחנו חייבים לפנות לו את הבמה."

"בהחלט," אמרה בֶּת, בלב שהלם עכשיו כמו פטיש קטן ובוודאי אפשר היה לראות אותו מבעד לחולצת המשי הבהירה שלה.

"את נשמעת כמו רובוט. איפה אשתי? את יכולה להתנגד קצת," אמר פט.

"אני לחוצה מדי," ענתה בֶּת.

זה היה יותר מלחץ, כמובן. לא משהו שהיתה מסוגלת לדבר עליו, אפילו לא עם פט. כי בֶּת היתה אחראית במידה מסוימת להסתבכויות של בנה עם החוק ולחוסר יכולתו לגמור... כל דבר. (במידה מסוימת? למה היא מחמיאה לעצמה? היו ימים שבהם וינסנט עשה כל מה שהיה מסוגל לעשות, כולל מכירת טונות של סמים, קלים למרבה המזל, רק כדי שהמבט המרוחק של אמו יתמקד בו.) אם הסרט הזה יהיה שווה משהו — בֶּת חיבקה את עצמה וחייכה — אז הקרנת הבכורה הפרטית הזאת למאה איש באולם השכור שבמרכז הקהילתי תהיה גם הפרמיירה המתאחרת של חיי בנה כגבר במלוא אונו.

יותר מזה, בעוד רגע תדע בֶּת את התשובות לשאלות שהיא שואלת את עצמה כבר חודשים.

במה עוסק הסרט התיעודי הזה?

למה גייס וינסנט את אחותו ואָחיו כדי שיעזרו לו לעשות אותו? הצילומים בשנה שעברה היו התקופה העמוסה ביותר בחייהם: בֵּן היה שותף מלא בעסק המשפחתי, ואשתו היתה בהיריון. קרי עדיין גרה בבית עם ההורים, אבל הלימודים בקולג' היו כל כך תובעניים, שלפעמים היא היתה חוזרת משם או מאולפן ההקלטות עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים ונרדמת לפני שהספיקה לאכול את האוכל שחיממה במיקרוגל.

האם נושא הסרט כל כך אינטימי, או מלבה יצרים, או סתם משונה מדי בשביל להפקיד אותו בידי זר, אפילו אם הוא עמית למקצוע? למה וינסנט צילם בסרט צילום ולא בווידיאו? זה בוודאי הגדיל את העלויות פי ארבעה.

האם החשאיות האובססיבית נובעת כולה מגאווה? האם הוא היה חייב לעשות הכול לבד?

כשעשה את הסרט התיעודי הראשון שלו, "נקבה אלפא", הצצה לחייה של אשת איכר צעירה ואם לארבעה שמימנה לעצמה לימודים בקולג' באמצעות עבודה כדוֹמינָה בחצי משרה, פנה וינסנט לבֶּת, צלמת זה שלושים שנה, וביקש את עזרתה בכול, מהשאלה איך להאיר בלונדינית בהירה כל כך עד שתווי פניה נראים נטולי צבע, ועד להתלבטות איך לסחוט ריאיון מהוריה הלא תומכים והמחמירים של האישה. בֶּת נזכרה בפרצוף של חמותה כשהסרט הוקרן לראשונה באודיטוריום בבית הספר התיכון שממנו סולק וינסנט. קייטי הבּנר המנומשת מיששה את חגורת הביריות מעור ואמרה, "איזה מסכנים, בכלל לא אכפת להם מסקס! הם רק רוצים שאני אתייחס אליהם כמו האמהות המרושעות שלהם!"

על הסרט הנוכחי בֶּת לא ידעה כלום חוץ משמו, "אין זמן לנופף לשלום". ברגעים טובים היה נדמה לה שזה מסר אישי מבנה הבכור. ספר הצילום הראשון שלה — סדרת תצלומים בשחור־לבן של ילדיה מתרחקים ממנה, גוררים אחריהם חכות או ממהרים לעבר תפרחת של זיקוקים די־נור, עם כיתוב רגיש מתחת לכל תצלום — נקרא "לנופף לשלום".

איזה קשר אחר יכול להיות כאן?

בֶּת התחילה לסובב בעצבנות את טבעת הנישואים שלה. אף אחד חוץ ממנה לא שם לב לדקות שנקפו מאז ההקדמה של וינסנט? שתיים, שלוש... שבע?

זה לא הפריע לאף אחד מקרובי המשפחה. כולם ישבו שם ופטפטו, המשפחה שלה, חמיה וחמותה, בן ואשתו אלַייזה. אנשים התפעלו מהתינוקת בת החודשיים של בן ואלייזה, סטלה, הנכדה הראשונה של בֶּת, שיצאה מהבית בפעם הראשונה. ונוסף על אמה של אלייזה — קנדי, חברתה האהובה של בֶּת — ישבו בקהל עוד עשרות מכרים עסקיים וחברים ותיקים וחדשים מהשכונה. כל אלה היו קהל אוהד. אבל מה עם האחרים?

מה עם המבקר היחיד שהוזמן לאירוע הפרטי הזה? איפה הוא? המושב בשורה הרביעית שנשמר עבורו עוד היה ריק.

ומי הם כל שאר האורחים שבֶּת לא הכירה?

האם הם ישנאו את הסרט אם ייאלצו לחכות עוד הרבה?

בֶּת העיפה מבט סביבה. בשורה שלה, בצדו האחר של המעבר, ישב זוג יַנקי מושלם. זקופים כמו חיילים, עמוד השדרה מרוחק בחצי סנטימטר ממסעד הכיסא — אמא, אבא ובת בלונדינית בלבוש מעוצב ללא דופי. כמה שורות מאחור, ממש מאחורי בֶּת, ישבה צעירה שחורה יפה ורכה, יד ביד עם בנה, נער צנום. מימין, ליד הדלת האחורית, ישב בחור מעוגל כתפיים, לא שמן אבל גדול, שנראה כמו פועל, עם החולצה הפשוטה ששרווליה מגולגלים עד למרפקים. אף אחד לא ישב לידו; הוא נראה כאילו הוא ממלא את כל השורה, בנוכחותו יותר מאשר בגודלו. בני זוג ממוצא לטיני — בחור צעיר בלבוש מוקפד ואשתו ההריונית הענקית — התייחסו בסבלנות לשני פעוטות פרועים שטיפסו עליהם בשקט. אדם מבוגר, שהיה יכול לככב בפרסומת לציוד לטיפוס הרים ולנעלי הליכה נוחות, ישב מאחורי הזוג הצעיר. מי האנשים האלה? מה הם בשביל וינסנט?

המסך החשיך.

ואז הופיעה מתוך החשכה יריעת קנבס, ולקול הסופרן המתוק של קרי ששרה את "ליברפּוּל לאלַבַּיי" הצמידה יד נעלמה סדרה של תצלומי ילדים שקופים ליריעת הבד הקולנועי. ברגע שהופיע כל פרצוף נלהב כשמתחתיו מודפסים שֵם, גובה ותאריך לידה, כמו בתמונות מבית מעצר, תלש אותו מהמסך כוח בלתי נראה, כמו רוח חזקה. לצד התצלומים נפרשו מילים שנראו כאילו כתב אותן ילד באותיות דפוס. היה כתוב שם: רִיס הפקות... כתבו והפיקו וינסנט קפָּדורה ורוברט ברנט... בשיתוף עם ג'ון מרקו רוּפאלוֹֹ הפקות... ערכה אמילי סידני...

ואז הופיע התצלום האחרון.

התצלום האחרון היה תצלום של בן בגיל הגן.

בֶּת לפתה את מסעדי הכיסא. מה?

לפני עשרים ושתיים שנה התנוסס התצלום הזה בדיוק על עמוד השער של המגזין "פּיפּל". במשך כמעט עשור הוא תפס בעלוּת על מרכז לוח השעם במשרדה של קנדי בְּליס, מפקדת יחידת בילוש, שחיפשה ללא לאות אך ללא הועיל אחר בנה החטוף של בֶּת. כרזות שהוכנו מהתצלום הזה התמוססו והתפוררו בגשם, בשלג ובשמש ואחר כך בעוד גשם ושלג על גבי אלפי עמודי תאורה בכל המערב התיכון ומעבר לו. והן לא הניבו דבר למעט שיחות טלפון מכל מטורף שלא היה כלוא מאחורי סורג ובריח וגם מכאלה שהיו כלואים, ושמועה אחת מבוססת שהילד הקטן הזה נצפה במיניאפוליס בחברת אישה עם "שיער לבן". בדיעבד התברר שהאישה ההיא עם השיער הלבן היתה בלונדינית ששערה צבוע בגון פלטינה — חברה של בֶּת לספסל הלימודים בתיכון, ססיליה לוקהַרט. כולם זכרו את ססיל כבחורה משוגעת אבל לא ממש משוגעת. ובכל זאת היא לקחה את ידו של בן בכנס המחזור החמישה־עשר של בית הספר התיכון של בֶּת ויצאה איתו בנחת מלובי המלון ומחייה של בֶּת למשך תשע שנים קשות.

עכשיו ניסתה בֶּת ללא הצלחה לעצור את הרעד בלסתה. היא רצתה להיצמד לפט אבל לא העזה לזוז. הדבר האחרון שהיא רצתה לעשות זה למשוך תשומת לב מהמסך אליה.

אבל היא כבר עשתה זאת.

ברַיינט וִיטִייֶר ישב בתנוחה תרבותית נינוחה בין אשתו קלייר, אלגנטית בחליפה סרוגה יוקרתית, לבתו בְּלֵיין, בשמלת מעצבים צנועה לשם שינוי, וראה את עווית המצוקה הזעירה שהבליחה על פניה של בֶּת. הוא זיהה אותה, כי ראה כמוה בעשרות תאי מעצר וחדרי מגורים. מתוקף מקצועו כסנגור הוא התבונן בתשומת לב רבה בהורי נאשמים, בייחוד ברגע שבו הפך אי־האמון לזעם ואחר כך לייאוש. איזו מסכנה, הוא חשב. היא לא ידעה.

כשווינסנט רִאיין אותם, הוא אמר שאף אחד חוץ מאנשי הצוות לא מבין את מהות הסרט התיעודי שלו, אבל בריינט לא חשב ש"אף אחד" כולל גם את המשפחה הקרובה של האחים קפָּדורה. האישה הדקה בעלת המראה היוקרתי היא ודאי אמא של וינסנט. צדודיתה נראית כמו העתק מדויק של וינסנט. הוא מעולם לא הראה להם תמונה של הוריו, אבל בריינט מצא באינטרנט תצלומי עיתונים ישנים מהתקופה שבה סוּקר המקרה. זאת בֶּת בבירור, נאה יותר מכפי שבריינט תיאר לעצמו שתהיה עכשיו. בריינט לא אהב נשים מלאות. לפעמים הוא הזכיר לבתו הנותרת, שהשתתפה באימוני חתירה, שתיזהר עם התיאבון העצום שלה אחרי האימונים. בסתר לבו הוא מנה לעצמו עכשיו את מאפייני חייה של בֶּת, במיומנות מקצועית שטיפח עם השנים ושהיו לה גם שימושים אישיים. איזה מקרה מצער. בעלה, או האיש שנראה לו כמו אבא של וינסנט, ישב בכתפיים שמוטות, וזרועותיו נתלו ברפיון לצדי גופו כאילו יצאו ממקומן.

מי היה רוצה להיזכר במשהו כזה אם הוא לא חייב?

ובכל זאת, דווקא הבן שלהם, מסיבות הידועות רק לו, עשה את הסרט הזה שבו השתתף בריינט בניגוד לרצונו. הוא דיבר עם סם — השם שבו בן קרא לעצמו — ואל המצלמה של וינסנט רק בגלל הפצרותיהן של קלייר ובליין, שעדיין קיוו שבתו הנעדרת של בריינט, ג'קלין, עוד בחיים. יש כאן בעצם צדק איום. למה שמשפחתו של יוצר הסרט לא תהיה שותפה לסבלן של המשפחות שווינסנט מצא וצילם? לפצעים שנפתחו עכשיו מחדש?

בריינט הניח את ידו על זרועה של קלייר. היא העיפה בו מבט ונשכה את שפתיה. בריינט שב והתמקד באנשים שישבו בשלוש השורות המגודרות בחבל מוזהב: הנערה הקטנטנה ששערה השחור הארוך גולש על התינוק שבזרועותיה. היא לא איטלקייה. אולי ספרדייה או משהו?

אה, כן. בריינט נעשה שכחן.

זאת אשתו של בן.

בן התחתן עם הבת המאומצת של הבלשית, קנדי, השוטרת הקדושה — קנדי, שכל המשפחה אוהבת כל כך. לדעתו של בריינט, העובדה שהיא לא הצליחה למצוא את הילד, שהועבר בידי החוטפת לבית במרחק רחובות ספורים בלבד מבית משפחת קפָּדורה, לא מעידה על כישרון בילוש גאוני! בני משפחת ויטייר הבינו שבן בן השתים־עשרה בעצם מצא את משפחתו המקורית בכוחות עצמו, במקום להפך, וזה קרה די במקרה, כשהוא חילק עלונים שהציעו את שירותיו כמכסח מדשאות. בריינט ליטף בזהירות את זקנו המטופח. האם בן לא הודה שהאיש שגידל אותו ונחשב בעיניו לאביו היה איש תמים שהתחתן עם החוטפת? והאיש הזה, טד — או אולי ג'ורג'? — שלא היה לו מושג ש"סם" הוא לא בנה של ססיליה, "אימץ" אותו בעצם? האם בן לא אמר ש"אמא" שלו (האמא היחידה שהכיר) שהתה במשך רוב שנות ילדותו במוסדות? בריינט לא היה בטוח אם הוא שמע את זה מבן או קרא על זה בעיתון, אבל הוא ידע שססיליה, שחקנית שקלייר ראתה באיזו אופרת סבון ישנה, התאבדה בסופו של דבר.

בריינט כנראה קרא את זה. בן... או סם, שבאופן מוזר עונה רק לשם שנתנה לו החוטפת, לא היה מנדב את הפרטים האלה. כי למרות המזג הטוב והמתנחמד של בן, קשה להכיר אותו באמת. להבדיל מאחותו, הוא הקפיד שדלתות מסוימות מאוד יישארו סגורות.

איפה היא באמת, האחות? איפה קרי, הזמרת היפה הקטנה? אה, הנה היא, מציצה מאחורי קפלי המסך על הבמה, עומדת לצד וינסנט ומתבוננת בקהל. קרי היא לא רק כמו ספר פתוח; היא גם נותנת לכולם לקרוא אותו. המושבעת האידיאלית, חשב בריינט. רגשנית. נוחה להתרשם. גלויה. הוא חייך חיוך סתמי, ופניו לבשו הבעה עליזה מספיק כדי לשכנע את כל מי שלא הסתכל בעיניו. השביל המיוער על המסך היה מוכר. בריינט אמר למשטרה שבתו ג'קלין הלכה בדרך הזאת כשצעדה אל מותה.

המצלמה עקבה אחרי השביל ביער, וקולה של קרי התחיל לדבר. "כשהייתי בת שישה חודשים, נחטף אחי בנג'מין קפָּדורה בצהרי היום בלובי של מלון הומה אדם, במרחק נגיעה מאחי וינסנט, מהסנדקית שלי ומאמא שלי. בן אמנם חזר אלינו, אבל זה קרה רק אחרי שהורי ואחי הגדול נאלצו ללכת בדרך אפלה, שמי שלא הלך בה לא יוכל להבין אותה."

בֶּת פנתה לפט ופרשה את ידיה בתנועה תובענית. אבל הוא נד בראשו לאט ובתנועה מאובנת. "בֶּתי," הוא אמר, "אני נשבע לך שלא ידעתי על זה שום דבר."

בֶּת ניסתה לשלוט בהבעת פניה כדי להיראות כפי שמחייבת אותה להיראות ההיסטוריה של משפחת קפָּדורה — מתוקה, שובבה ועליזה עד בלי די. כמו תמיד היא נאלצה לעמוד על המשמר משום שהיתה חלק ממשפחה מוּכרת שאנשים נהגו לבחון. מחויבויות מסוימות נבעו מעצם ההשתייכות למשפחה מבורכת כזאת, לאנשים שהודות לצירוף מקרים אבסורדי קיבלו במתנה סוף טוב וזכו לחיות בעושר ובאושר אחרי שבנם הנעדר צץ פתאום על מפתן ביתם. מזל כזה לא היה בלתי אפשרי במקרים של חטיפות, אבל מבחינה סטטיסטית הוא היה נדיר, כמעט על גבול הבלתי אפשרי. אובדנו של בן ומציאתו היו סיפור מורכב הרבה יותר, בסדר גודל שאיש חוץ מקנדי לא היה מסוגל להבין. זאת תהיה ממש כפיות טובה להתנהג אחרת; גם הילדים שגדלו ידעו שמצפים מהם ללחיצת יד איתנה, לחיוך קורן ואפילו לשמירה על משקל תקין.

אבל לא היה בכך טעם. הדבר הטוב ביותר שבֶּת היתה מסוגלת לעשות זה להסתיר את פניה באצבעותיה הארוכות החיוורות, ואבן האודם בטבעת הנישואים שעל אצבעה יקדה כמו גחלת באור העגמומי.

קולה של קרי המשיך: "חטיפות סטריאוטיפיות־לכאורה, או חטיפות בידי זרים, מתרחשות למרבה המזל בשכיחות קטנה בהרבה מכפי שנדמה לנו בעקבות הסיקור התקשורתי." בֶּת לא היתה מסוגלת לשמוע את קרי. אוזניה געשו, כאילו היא מנסה להקשיב לבתה מתוך המקלחת. "...פחות מארבעה אחוזים מכל מקרי ההיעלמות של ילדים הם חטיפות בידי זרים... ברוב המקרים מדובר בהורים שלא קיבלו את המשמורת על ילדיהם, או שמדובר בבריחה... אחי אמנם חזר אלינו לפני שלוש־עשרה שנים, הודות לעבודה משטרתית שקדנית ולמזלנו הטוב, אבל רק למשפחות מעטות יש מזל כזה. חמש המשפחות שסיפרו לנו את סיפוריהן עדיין מחכות לילדים שלא הספיקו להיפרד ולנופף לשלום."

כותרת גדולה התנוססה על המסך ושוב נתלשה ממקומה: הימים הראשונים.

הם הופיעו על המסך. קלייר ובריינט ויטייר. בני הזוג השמרנים, שנראו כמו פרסומת לניו אינגלנד, היו למעשה מקליפורניה. הם חילקו את זמנם בין פרבר זעיר של סן פרנסיסקו בשם דוראנד ובין ביתם השני, בית כפרי רחב ידיים ששכן במרחק כמה קילומטרים מדוראנד, בהרי סן חואן דייגו.

בני הזוג ויטייר, שצולמו בסלון ביתם העירוני, ישבו כמו שתי בובות חרסינה תואמות על שתי כורסאות עתיקות תואמות, וביניהם רבץ הפוינטר הגרמני קצוץ השיער שלהם, מֶקדאף, כשראשו מונח על כפותיו המוצלבות.

"בהתחלה ישנתי במיטה שלה כל לילה. ומקדאף ישן מתחת למיטה שלה כל לילה," אמרה קלייר ויטייר. "היא קיבלה אותו במתנה ליום הולדת שתים־עשרה כשהוא היה גור. גם עכשיו הוא עוד מתחיל ליילל בכל פעם שהוא מגיע לקצה שביל הגישה בבית הנופש שלנו." קלייר ויטייר קפצה את שפתיה. "שם מצאנו את הנעליים של ג'קי, זו ליד זו. היא פשוט יצאה מתוכן. כנראה כי הן היו חדשות, נעליים שטוחות כמו נעלי בלט, נחמדות מאוד. היא נעלה אותן רק פעם אחת, לטקס סיום הלימודים יום קודם לכן. היא לא רצתה להרוס אותן. בריינט אומר שג'קי השאירה אותן כי היא ידעה שהיא לא תחזור. בריינט הצליח להתמודד עם המצב הרבה יותר טוב מהבת שלנו בליין וממני. היינו בהלם. ובימים הראשונים לא היה לנו מושג עד כמה. בכלל לא היינו מסוגלות לעזור למשטרה. הרגע הכי נורא היה להתעורר. יכולתי לשכוח, עד שהתעוררתי, ואז פתאום זה נהיה מציאותי. ישנתי וישנתי וניסיתי לישון עוד ועוד. הייתי זקוקה לכדורים כדי שאוכל לישון ולישון ולישון. השתוקקתי לכדורים האלה. אני חושבת שחודש שלם לא יצאתי מהמיטה. וכשיצאתי, נעלתי את הנעליים האלה לכל מקום. אני עדיין נועלת אותן. בזכותן אני מרגישה קרובה

לג'קי."

חידת הנעליים של ג'קלין ויטייר בלבלה כל כך את המשטרה והאף־בי־איי עד שבהתחלה היו להם ספקות בקשר למשפחת ויטייר. למה מקדאף לא הלך בעקבות הנערה שאותה אהב אהבה עזה כל כך, בדרך שהובילה לחורשות ולברֵכות שיוצר הנהר סביב בית הנופש של משפחת ויטייר? לבריינט ויטייר זה היה ברור: ג'קלין היתה מעשית והגיונית. מקדאף היה מחונך וצייתן כמו גבירתו. היא אמרה לו לשבת ולא לזוז; למקדאף לא היתה ברירה אלא לציית ולחכות עד שג'קלין או בן משפחה אחר ישחררו אותו. ג'קלין ידעה את זה. בריינט אמר שהיא דומה לאבא שלה. הוא היה הסנגור היחיד במחוז סיסקו הזעיר וקיבל פניות ממשפחות מכל רחבי המדינה. ג'קלין היתה תלמידה מצטיינת, עורכת ספר המחזור בבית הספר, שחיינית מעולה וגם אצנית בריצות שדה, ולדבריו היא קיוותה שיום יבוא והיא תהיה עורכת־דין ותעבוד עם אביה.

בני משפחת ויטייר לא ערערו על ההנחה שמבחינת ההגדרה הצרה, היעלמותה של ג'קלין ויטייר היא חטיפה בידי זר שלא פוענחה.

אבל בריינט ויטייר טען בשקט שג'קי, שסבלה מהתקפי דיכאון חמורים מגיל ארבע־עשרה בערך, שמה קץ לחייה, אף על פי שלא התגלתה גופה.

קולה של קרי הסביר: "לדברי הוריה ואחותה, ג'קי באמת סבלה מהתקפים של ייסורים עזים, שלפעמים היו כמעט פיזיים, ולכן אפשר להניח שהיתה מתאבדת כבר מזמן אם לא היתה אוהבת אותם כל כך ופוחדת מאוד למות לבד. אבל זה לא אומר שהיא באמת היתה מוכנה למות. החודשים האחרונים של ג'קלין היו טובים. היה נדמה שהיא עברה את נקודת המשבר. אמה ואחותה לא מאמינות שהיא עזבה את משפחתה מרצון."

"יש אתרי אינטרנט כאלה," אמרה בליין, אחותה של ג'קלין, למצלמה שליוותה אותה בהליכה, "שבהם מדברים מתבגרים שמוקסמים מנושא ההתאבדות. מצאנו שיחות כאלה במחשב הנייד של ג'קי. לי אישית הם נשמעו כמו סתם ילדים משולהבים ודרמטיים שנסחפים עם הרעיון הרומנטי של מוות בגיל צעיר. אבל היה אחד, ג'ורדן? שנתן כתובת בבית קפה בסן פרנסיסקו? לכמה בחורים קוראים ג'ורדן? זה בכלל השם שלו? כמה קפה אינטרנט יש בכלל?" בליין כרכה את הצעיף סביב צווארה ותחבה את ידיה לכפפות עור. "אולי זה לא היה אפילו השם האמיתי שלו." אחרי שפסעה עוד כמה צעדים, התיישבה בליין על גזע כרות ביער ואמרה, "אתה יודע מה אני חושבת באמת? אני חושבת שאולי הוא התייחס לרעיונות של ג'קי ברצינות גדולה מדי ובא לקחת אותה והביא אותה לבית הנופש שלנו בהרים. ואולי הוא עזר לה להתאבד. אולי הכול קרה בגללו. אבל המשטרה לא מצאה שום ראיות ל... לזה. הם בדקו את כל השטח שם ליד הבית שלנו. לא היו... ראיות. לא היה ג'ורדן. כלום." היא השתתקה לרגע והמשיכה לאט, "בהחלט יכול להיות שג'קי ברחה בלי שרצתה למות. היא... אנחנו... היא לקחה ללב יותר ממני את הציפיות של אבא שלנו מאיתנו." המצלמה הראתה את בריינט ויטייר מצמיד את קצות אצבעותיו הצנומות והאציליות ונד בראשו לשלילה, ככל הנראה בתגובה לדברי בתו הבכורה.

ואז קרא קולה של קרי שיר שג'קלין כתבה: "'כל קרן אור קטנה יקרה ללבי/ אך בור אפל נפער בקרבי/ למי שנשמתו רק לנוח נכספת/ אולי קשה מכול לסבול חמלה עוטפת.' למרות השיפור במצב רוחה, זה היה השיר שג'קלין השאירה ביום הולדתה השבעה־עשר, יום לפני שנעלמה, יום אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות ואמרה לחבריה לספסל הלימודים לאמץ אל לבם את חלומותיהם כאילו הם המציאות הטהורה ביותר. כעבור שנתיים תיק החקירה בעניינה עדיין פתוח. היא עדיין נעדרת."

בֶּת הציצה בשעונה. אחרי שצפתה בסרט עשרים וארבע דקות, היא ידעה סוף־סוף במה הוא עוסק. פשוט לא היה לה מושג למה החליט וינסנט לבוסס בנהר האפל הזה שבו כמעט טבעה כל משפחתו.