אינטימיות

אף פעם לא קל לעבור לארץ חדשה, אבל למען האמת שמחתי להתרחק מניו יורק. איבדתי אחיזה בעיר הזאת אחרי מות אבי וחזרתה הפתאומית של אמי לסינגפור. לראשונה הבנתי עד כמה הורי עיגנו אותי למקום הזה שאיש מאיתנו לא נולד בו. המחלה הממושכת של אבי היא שהשאירה אותי שם, ועם סיומה המעציב מצאתי את עצמי לפתע חופשייה לעזוב. בגחמה של רגע הגשתי מועמדות למשרת מתורגמנית בבית הדין, אבל מרגע שהתקבלתי לעבודה ועברתי להאג הבנתי שאין לי שום כוונה לשוב לניו יורק, כבר לא ידעתי איך להרגיש שם בבית.

הגעתי להאג כשבידי חוזה לשנת עבודה אחת בבית הדין ולא הרבה מעבר לזה. באותם ימים ראשונים, כשהעיר היתה זרה לי, נסעתי בטראם ללא יעד מוגדר ויצאתי להליכות שנמשכו לפעמים שעות, כך שמדי פעם הלכתי לאיבוד ונאלצתי להיעזר במפה שבטלפון שלי. האג ניחנה בדמיון משפחתי לערים באירופה שבהן ביליתי תקופות ממושכות בחיי, ואולי משום כך הופתעתי מן הקלוּת והתדירוּת שבהן איבדתי בה את דרכי. באותם רגעים, כשההיכרות עם הרחובות פינתה את מקומה לבלבול, תהיתי אם אוכל אי־פעם להיות כאן יותר מאשר אורחת.

ובכל זאת, כשחציתי בדרכי את הרחובות ואת השכונות אפפה אותי תחושה מחודשת של אפשרות. חייתי עם האֵבל הנשרך לאטו במשך זמן כה רב עד שכבר חדלתי להבחין בו, או להבין עד כמה הוא מקהה את רגשותי. אבל עכשיו הוא החל להתפוגג. נפתח לי מרחב. ככל שהימים חלפו הרגשתי שצדקתי שעזבתי את ניו יורק, אף שלא ידעתי אם צדקתי שבאתי להאג. ראיתי פרטים אחדים מהנוף בהבלטה ניכרת ולעתים מבהילה — מפני שהמקום עדיין לא נשׁחק בידי ההיכרות ולא התעוות בידי הזיכרון, ומפני שהתחלתי לחפש אחרי משהו, גם אם לא ידעתי אחרי מה בדיוק.

בערך באותם ימים הכרתי את יאנה, באמצעות מכר משותף מלונדון. יאנה עברה להולנד שנתיים לפנַי לצורך עבודתה כאוצרת במָאוּריצְהאוּס — סוכנת הבית של מוזיאון לאומי, כך היא כינתה את המשרה בלוויית משיכת כתף אירונית. אופייה היה הפוך מזה שלי, היא היתה פתוחה במידה כמעט כפייתית בעוד אני עצמי נעשיתי מאופקת בשנים האחרונות — המחלה של אבי שימשה לי כאזהרה שקטה מפני תקווה רבה מדי. יאנה נכנסה לחיי ברגע שבו הייתי נכונה יותר מתמיד לאפשרות של אינטימיות. חשתי הקלה מצננת בחברתה הלהגנית, וחשבתי שבהבדלים בינינו אנחנו מצליחות להשיג מעין שיווי משקל.

יאנה ואני אכלנו יחד לעתים קרובות ארוחת ערב, ובאחד הערבים היא הציעה לבשל, אמרה שהיא עייפה מדי למסעדה ושזה יחסוך לשתינו כסף, עליה לחשוב על המשכנתא החדשה והכבדה למדי שלקחה. יאנה קנתה זמן לא רב לפני כן דירה בקרבת תחנת הרכבת הישנה והיא דחקה בי לעבור לגור לידה כשיסתיים חוזה השכירות לטווח קצר שחתמתי עליו. היא החלה לשלוח לי מודעות על דירות פנויות והבטיחה לי שלשכונה יש שלל יתרונות, בין השאר שפע של תחבורה ציבורית, למעשה קל לה עכשיו יותר לנסוע לעבודה כי יש לה קו ישיר של הטראם במקום שיהיה עליה להחליף רכבות באמצע.

כשהלכתי מתחנת הטראם עד לדירתה שברי זכוכית התפצחו תחת כפות רגלי. הבניין של יאנה, מבנה צנוע ובו שורות של מרפסות, היה תחוב בין מבנה גדול של דיור ציבורי לבין בניין דירות חדש, עשוי פלדה וזכוכית, שני צדדים של שכונה שהולכת ומשנה את פניה. לחצתי על האינטרקום וזמזום הפתיחה נשמע בלי שהיא שאלה אותי מילה. היא פתחה את הדלת עוד לפני שהספקתי לדפוק, המצב בעבודה הוא פשוט סיוט, היא הכריזה ללא הקדמות, היא לא עברה מלונדון להאג כדי לשבת כל היום ולגהור מעל גיליונות אקסל. אבל זה בדיוק מה שהיא עושה כל היום, היא טרודה בתקציבים ובהודעות לעיתונות ואם שואלים על האמנות עצמה, היא בקושי מספיקה להתעסק בה, איכשהו זה הפך לתפקיד של אחרים. היא סימנה לי שאיכנס ולקחה את בקבוק היין שהושטתי לה. בואי שבי לידי בזמן שאני מבשלת, היא קראה מעבר לכתף ונעלמה במטבח.

פשטתי את המעיל ותליתי אותו. היא הושיטה לי כוס יין כשנכנסתי למטבח והסתובבה שוב אל הכיריים. האוכל יהיה מוכן עוד דקה, היא אמרה. איך היה בעבודה? אמרו משהו על החוזה שלך? נענעתי בראשי. עדיין לא ידעתי אם יאריכו את חוזה העבודה שלי בבית הדין או לא. זאת שאלה שצצה במחשבתי בתדירות הולכת וגוברת, כבר התחלתי לחשוב שאשמח להישאר בהאג. מצאתי את עצמי בוחנת בתשומת לב את המשימות שאני מקבלת, את ההתנהגות של הממונה עלי, בניסיון למצוא בהם סימן כלשהו לבאות. יאנה הנהנה בהבנה ואז שאלה אם עברתי על המודעות ששלחה לי, יש דירה פנויה בבניין שממול.

אמרתי לה שכן, עברתי עליהן, ולגמתי מכוס היין. אמנם היא עברה לדירתה רק לא מזמן אבל יאנה הרגישה כאן בבית, היא השתלטה על החלל בתנופה אופיינית. ידעתי שרכישת הדירה מסמלת ביטחון שעד כה חָסַר לה: היא התחתנה והתגרשה בשנות העשרים לחייה, ובעשור האחרון פילסה את דרכה מעלה עד למשרה שקיבלה במאוריצהאוס. התבוננתי בה בזמן שפתחה את הארון והוציאה בקבוק שמן זית, מטחנת פלפל, שמתי לב שלכל דבר יש מקום משלו. הרגשתי לְפיתה כלשהי — לא של קנאה, אולי של הערצה, אם כי השתיים בהחלט קשורות זו לזו.

מה דעתך שנאכל ליד הדלפק במטבח? שאלה יאנה. הנהנתי והתיישבתי. היא הניחה לפנַי קערת פסטה ואמרה, תמיד רציתי מטבח עם דלפק שאפשר לאכול לידו. בטח ראיתי דלפק כזה כשהייתי ילדה. היא התיישבה על הכיסא הגבוה לצדי. יאנה גדלה בבלגרד לאם סרבית ואב אתיופי ואז נשלחה לפנימייה בצרפת במהלך המלחמה. היא מעולם לא חזרה ליוגוסלביה, או למה שנקרא כעת יוגוסלביה לשעבר. תהיתי היכן ראתה לראשונה דלפק במטבח, הדלפק שהיא הצליחה סוף־סוף לשחזר בדרך כלשהי כאן במטבח הזה.

בירכתי אותה על השאיפה שהתגשמה והיא חייכה. זה באמת נעים מאוד, היא אמרה. התהליך לא היה קל, למצוא דירה ואז למצוא דרך לממן אותה, ואז להשיג את המימון — היא נדה בראשה ושלחה אלי ספק גיחוך ספק מבט עגמומי. מתברר שלרווקה שחורה בת ארבעים ומשהו לא קל לקבל משכנתא. היא שלחה יד אל כוס היין שלה. כמובן, אני גורמת כאן לג’נטריפיקציה. אבל אני חייבת לגור באיזה מקום —

באותו רגע זעזעה את הרחוב סירנה. הרמתי את עיני בבהלה. קולה של הסירנה הלך והתגבר ופרח ברחבי הדירה בזמן שכלי הרכב התקרב. אור אדום וכתום הסתחרר במטבח. יאנה כיווצה את מצחה. בחוץ, רעש של דלתות נטרקות והמהום שקט של מנוע. המשטרה מגיעה לכאן כל הזמן, היא אמרה ושלחה שוב יד אל כוס היין שלה. היו כמה מקרי שוד, בשנה שעברה מישהו ירה כאן במישהו. אני לא פוחדת לגור כאן, היא מיהרה להוסיף. אפילו בעודה מדברת התקרבו עוד שתי סירנות. יאנה הרימה את המזלג והמשיכה לאכול. הסתכלתי עליה בזמן שלעסה לאִטה ומקהלת הקולות הלכה וגברה בחוץ. זה לא שונה מהשכונה שגרתי בה בלונדון, אמרה יאנה. היא הרימה את קולה כדי שאוכל לשמוע אותה למרות הרעש. אבל נראה לי שהאג פשוט עוזרת להתרגל לזה. לפעמים קל לשכוח איך זה לגור בעיר אמיתית כמו זאת.

הסירנות נפסקו וישבנו בדממה הפתאומית. סירנה יכולה להיות כל דבר, אמרתי לבסוף. החלקה באמבטיה, התקף לב במטבח. היא הנהנה והבנתי שהחשש שלה לא נובע מהאפשרות של סכנה או של אלימוּת, או לפחות לא רק — אלא מכך שחל מפנה באופן שבו היא תפסה את הדירה. באותו רגע הדירה כבר לא היתה מקור לתחושת הביטחון שחסרה לה שנים רבות כל כך אלא משהו אחר לגמרי, משהו לא ודאי שעלול להשתנות בכל רגע.

שאר הערב חלף תחת עננה של מחשבות מטרידות, וכעבור זמן קצר אמרתי שעלי ללכת. עברתי לסלון כדי לאסוף את חפצי, ובזמן שלבשתי את המעיל הצצתי מבעד לווילונות אל הרחוב שמתחת, שבו דלקו פנסים באור עמום. הרחוב היה דומם פרט לזוהר של סיגריה — איש שטייל עם כלבו. בזמן שהסתכלתי עליהם הוא השליך את הסיגריה על המדרכה ומשך ברצועה של הכלב, ואז פנה לרחוב אחר ונעלם.

יאנה נשענה על הקיר, החזיקה כוס תה ביד אחת ונראתה עייפה מהרגיל. חייכתי אליה. תנוחי קצת, אמרתי והיא הנהנה. היא פתחה את דלת הכניסה, ובזמן שחלפתי על פניה היא תפסה אותי פתאום בזרוע. תיזהרי בדרך לטראם, בסדר? הופתעתי מהדחיפוּת שבקולה, מאצבעותיה שהתהדקו כך על זרועי. היא הרפתה ממני וצעדה אחורנית. פשוט כדאי תמיד להיזהר, היא אמרה. הנהנתי וכשהסתובבתי בדרכי החוצה היא כבר סגרה את הדלת מאחורי. שמעתי קליק של מנעול מסתובב, ואז עוד אחד, ואז דממה.