איפה שאני

אפריטיבו

רעות הייתה שרועה על מיטתה בתנוחת אלכסון. כשנשכבה כך היה זה מתוך ידיעה שאין זמן וטעם להניח לגופה לנוח כראוי. אילו אנשים זרים הביטו בה בחשאי, הם היו עשויים ליצור לעצמם מספר תרחישים שונים בתכלית זה מזה: ״המתבונן השטחי״ היה רואה לפניו אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, מטופחת למדי, שחזרה לביתה אחרי יום משמים בעבודה, וקרסה מעייפות פיזית ונפשית. את אופן קריסתה החריג — תנוחת אלכסון, נעליים שטרם חלצה, אור שנותר דלוק בחדרה — הוא היה מפרש כתוצאה מתבקשת של אותה עייפות.

״המתבונן הרגיש״ היה מנתח את האירוע בדרך פחות מכלילה. במקום לראות לפניו אישה מותשת ותו לא, הוא היה רואה את רעות — שלמען הדיוק ימלאו לה בפברואר ארבעים ושבע שנים — אשר בשל נסיבות מחושבות בהחלט נשכבה באותו אופן על המיטה. בניתוחו של ״המתבונן הרגיש״ את תמונת תנוחת האלכסון שלנגד עיניו, הוא היה מתמקד בעובדה כי מדובר באישה ששבה לא לפני דקות ספורות לביתה אלא לפני כמעט שעתיים, מה שאומר שהיה לה די והותר זמן לחלוץ את נעליה, לשטוף את פניה, להשמיע לעצמה מוזיקה נעימה. היה לה גם מספיק זמן להיפטר מהמכנסיים המחויטים ומסוודר הגולף המחניק לטובת פיג׳מה חורפית לפני שנשכבה במיטה. אבל רעות לא רק שלא עשתה את כל זה, המחשבה לעשות זאת לא חלפה אפילו פעם אחת בראשה. היו יותר מדי דברים שהזניחה ושנדרשה לעשות לפני בוא האורחים.

היה זה יום שישי. עוד בילדותה פיתחה רעות יחס אמביוולנטי כלפי היום הזה: באותה מידה שבה כמהה לו (בגלל המנוחה שהבטיח, כביכול) כך גם חששה מהגעתו (בדיוק בשל אותו כביכול). בכל סוף שבוע היא הועמדה אל מול כל מה שלא הספיקה לעשות ואשר נתפס בעיניה כעדות להתנהלותה הכושלת. את הכישלונות שלה היא נהגה לייחס לעניינים זניחים. לפעמים די היה בכריות מפוזרות בחוסר סדר על ספת הסלון כדי שכבר עם כניסתה לבית היא תלקה את עצמה.

באותו יום שישי רעות נכנסה אל ביתה בהלך רוח סוער במיוחד. כצעצוע קופצני המונע על בטריות היא פצחה בשיטוט תזזיתי ברחבי הדירה, ביצעה שלל פעולות שלא בהכרח תרמו לארגון ארוחת הערב. בסלון היא השקתה את העציצים וקיפלה מחדש את שמיכת הפיקה שהייתה מונחת ברישול על הכורסה; במטבח היא בחנה את תכולת המקרר וסידרה אותה ביתר תבונה; בשירותים, בעודה מטילה שתן, היא הבחינה כי רק גליל נייר טואלט אחד מסכן נותר שם. אבחנה זו גרמה לה לקטוע את פועלה, ולנוע בחופזה אל הארון בחדר האמבטיה כדי לצייד את השירותים בגלילים נוספים. פעולות מסוג זה ביצעה רעות במשך קרוב לארבעים דקות. היא עצרה אותן רק אחרי שקראה את הודעת הטקסט התמציתית של ז׳אן־קלוד:

״עיכבו אותנו. אני כבר מגיע, שרי!״

קצת פחות משעה וחצי הפרידו בין רעות לבין הזמן שבו האורחים היו אמורים להגיע. בפרק זמן מצומצם זה היה עליה לערוך את שולחן האפריטיבו, להתקלח, ללבוש את בגדי הערב ולהתאפר מחדש. אבל העיניים שלה, הן הכבידו עליה. התייבשו. לחץ בגב התחתון הצטרף אל הרטט הפתאומי בעין ימין. באיטיות, רגליה החלו נושאות אותה אל חדר האמבטיה בלי שתדע מה בכוונתה לעשות שם. קפואה מול המראה היא הביטה בפניה. בתום סקירה ביקורתית היא כיבתה את האור, והחלה לגרור את עצמה אל חדר השינה. רגליה היו עתה כמו של צעצוע הנע על בטריות בסוף כוחן.

בעמדה על יד המיטה נותרה לרעות כשעה ורבע עד בוא האורחים. מוחה התשוש הצליח לחשב כי מדובר בדי והותר זמן שיאפשר לה גם מנוחה חטופה וגם ארגון כל מה שנדרש לאירוח. אותו חישוב יכול היה להיות מדויק ומועיל אילו הייתה אכן מנמנמת רק כעשר דקות — לא למעלה משעה! כיצד זה קרה?! איך הרשתה לעצמה להפריז כך?! השעון המעורר, הנעליים, האור הדולק — כל אלו היו אמורים להבטיח שתצא מהמיטה תוך זמן קצר, שיעניק לה את החיוניות הנדרשת לערב מיוחד שכזה. בנוסף לזוג החברים הקבוע הוזמן לארוחה זו עוד צמד שאותו ז׳אן־קלוד דאג לכנות ״חשובים״.

***

״עוד שנייה. שנייה אחת...״ רעות מלמלה, מתמסרת לחשכת עיניה. אבל תוך כדי שאמרה זאת הלכו והתחדדו הרחשים ששמעה מתוך שנתה. מישהו נמצא שם. לא — כמה אנשים, בעצם. צחוק בקע לא הרחק ממנה.

העיניים שלה נפקחות. היא אוחזת בבהלה במכשיר הנייד. מבט חטוף במסך.

״מֵרְד!״

לאחר זינוק פראי מהמיטה, היא מתקדמת אל עבר מקור הצחוק כשהבעת אימה על פניה. היא חולפת על פני המסדרון, חולפת על פני הסלון, לא נותר עוד ספק: המסיבה במטבח.

עצירה מהוססת על סף הדלת, ואז — כניסה אל לב הרעש. התוודעות לז׳אן־קלוד, גופו מעוטר בסינר, ולסטפן ולואיז העומדים זה לצד זה כשבידם כוסות של שָאבְּלי.

״בונז׳ור…״ רעות המהמה.

ובקול קפוץ שמוּען אל ז׳אן־קלוד:

״ה, השעון, — אני לא יודעת מה קרה. למה לא הערת אותי?״

ז׳אן־קלוד היה בעיצומו של מבצע חיתוך העגבניות ונראה לרעות מרוצה למדי. הוא זנח את העמדה כשידיו עוד רטובות, והדביק את שפתיו לשפתיה תוך כדי שהוא נזהר לא ללכלך אותה.

״הכול טוב, שֶרי,״ הוא הרגיע אותה בסירוס מעודן, ״דאגתי כבר לכול. הא! היית צריכה לראות אותך, איך ישנת! לָה פּוֹבְרֶה, מסכנונת... אָהה־וּוי, תני לי למזוג לך כוס טו–״

״אני כבר חוזרת,״ היא פלשה לדבריו.

״הכול טוב. הכול טוב מאוד...״ היא מלמלה לעצמה בחיוך מאולץ כשחזרה אל חדר השינה. פעימות לבה הוסיפו להתגבר חרף החיוך. היא הרהרה בחשדנות באופן האוהד שבו ז׳אן־קלוד קיבל את פניה. היא התקשתה להבין מנין אותה סלחנות שהפגין כלפי יקיצתה המאוחרת, כיצד לא הביע ולו מורת רוח מרומזת על שהותירה אותו לבדו עם ארגון הבית בערב שהיה כל כך חשוב לו. והאורחים, אה! מדוע הוא בייש אותה כך מולם במטבח? למה הוא אִפשר לה להמשיך ולישון? אבל רעות ידעה שלאורחים לא באמת אכפת, ודאי לא כשמדובר בסטפן ולואיז, ״זוג הבסדר״. אז למה אותו מתח גואה? היא התרעמה על עצמה, חרצה שאין כל סיבה אמיתית לתחושות שלה. ארוחת ערב מיוחדת עמדה הרי להתחיל, ארוחה שהיא עצמה ציפתה לה בבוקרו של אותו יום שישי. אבל לכל ציפייה יש את הנסיבות שהולידו אותה, ומצב הרוח שלה שאִפשר מוקדם יותר את ציפייתה לבוא הערב נבדל לחלוטין מהלך רוחה הנוכחי.

הם בטח מחכים לה. היא צריכה לחזור אליהם. היא לא יכולה להמשיך לייסר את עצמה! היא מחליטה לחדול מן הכעס שלה. היא פושטת את בגדיה ופותחת את הארון, מחטטת במתח במגירת התחתונים עד שהיא מאתרת את הגרביונים שלה. הזדחלות מאומצת לתוכם, בחינה מחודשת של הארון. כמה רגעי התלבטות, ואז: הוצאת הקולב שנשא את השמלה האהובה עליה — אהובה מכיוון שלא רק שהחמיאה לה, היא גם הייתה מספיק אוורירית כדי לאפשר לה לאכול בנינוחות.

רעות משתחלת לתוך השמלה, סוגרת במאבק קל את רוכסן הגב, נעצרת מול המראה של דלת הארון. לאחר סקירה חטופה של עצמה היא מתכופפת אל המגירה התחתונה, שולפת זוג מגפיים שחורים עם עקבים עבים ולא גבוהים, נועלת אותם וממשיכה מיד אל חדר האמבטיה. שם: תיקון חטוף של האייליינר והקונסילר, טריקת הדלת אחריה, חזקה משתכננה, פסיעות זריזות לכיוון הסלון.

עצירת פתע.

היא חוזרת על צעדיה והולכת בנחישות למטבח, פותחת את דלת המקרר, שולחת מבט נבוב אל תכולתו (היא רצתה להוציא משהו, אבל מה?)

״די, רעות!״ היא פוסקת, ״תוך שלוש שעות הכול ייגמר.״

כשהבעה שלווה על פניה, היא מחליטה שמעתה ועד סוף הערב מצב רוחה יהיה מצוין! בשעה טובה היא מצטרפת לאורחים שכבר מצויים בסלון, יוזמת את טקס השלום־שלום המסורתי והמחייב באמנות השיח הצרפתי: שתי נשיקות חטופות — אחת על הלחי השמאלית והשנייה על הלחי הימנית.

***

כל המוזמנים כבר היו בסלון כשרעות הצטרפה אליהם. הם ישבו בנינוחות על צמד ספות עור רחבות ובכורסה עתיקה, שמוקמה משמאל להן — יוצרת יחד איתן צורת פרסה.

את הכורסה מילא גופו של אנטוון, חבר רב שנים של ז׳אן־קלוד. חרף הפעמים הרבות שבהן רעות פגשה את אנטוון, היא לא הצליחה להתנער מן הרושם הראשוני השלילי שגיבשה לגביו. עיתונאי פלילים בכתב עת עצמאי, דעתן, מאמין בגדולתו האינטלקטואלית ומבכה על שאחרים לא מכירים בה במידה הראויה. אנטוון היה גם גבר נאה להפליא והיה מודע לכך. לא בכדי היה תמיד מוקף נשים שהחליפו זו את זו לעתים מזומנות. רובן ככולן התרשמו ממנו בהתחלה, כל אחת מהן קיוותה שהיא תהיה זו שתצליח לאלף את האינטלקטואל הסורר. גם באטריס, אשתו הנוכחית והשלישית במספר, ניסתה לעשות זאת, אך כמו קודמותיה היא נראתה כמי שעמדה להכיר בכישלונה: אנטוון נותר כמות שהוא.

באטריס ישבה בקצה השמאלי של הספה המאונכת לכורסה, קרובה אם כן לאנטוון. בבקרה. לעומת נשות העבר של אנטוון, באטריס עשתה את המאמץ הגדול ביותר לרקום יחסי חברות עם רעות: טלפונים, הודעות טקסט, הזמנה להתלוות אליה לאירוע הזה ולאירוע ההוא. באטריס עבדה בבית קולנוע קטן ברובע החמישי של פריז, אבל עבודתה האמיתית הייתה מציאת השקות. תמיד במרדף ותמיד לבד — או כך לפחות רעות הסיקה. אחרת מדוע כל אותו מאמץ הרואי להתחבר איתה?

מימין לבאטריס, סטפן ולואיז איישו את הספה. ״זוג הבסדר״ מבין חבריו של ז׳אן־קלוד, נעימי ההליכות. סטפן: ד״ר לספרות, מלמד חסר קביעות בסורבון, לא טוב דיו בפוליטיקה האוניברסיטאית; לואיז: רופאה בכירה בבית החולים פּיטְיֶיה־סַלְפֶּטְרייֵר, מתמחה בגניקולוגיה. השניים הכירו בצעירותם ומאז לא נפרדו. הם לא נראו מרוצים וגם לא לא מרוצים זה מזה. מה שבטוח שהם לא קיימו יחסי מין, רעות הייתה משוכנעת בכך.

לבסוף, על הספה השנייה שהשלימה את צורת הפרסה, ולפיכך זו שגילתה לרעות רק את גבם של המוזמנים, ישבו צמודים זה לזה הזוג החשוב: מיכאל גריגורב, הסופר הפרנקו־רוסי הנודע, ואשתו הטרייה יקטרינה או בפשטות קטיה גריגורב. על חשיבותו של הזוג ניתן היה ללמוד בקלות גם בלי לזהות במי מדובר: די היה להתבונן באופן יציבתם של שאר האורחים, שבדומה לברזלים הנמשכים למגנט כיוונו את מלוא הווייתם אל עבר הזוג הזקוף.

***

ז׳אן־קלוד, היחיד מבני החבורה שעמד, חש לברך את רעות על בואה ברגע שהבחין בה, הזמין אותה להתכנס בין זרועותיו. רעות הניחה לו לעטוף אותה קלות ונשאה אליו מבט רך. ארשת פניו נדמתה לה מוקסמת על גבול הארוטית.

״טוּטוּ!״ הוא קרא בשם החיבה שלה כשרכן אל השולחן כדי לכבדה בכוס יין. את שם החיבה הזה הוא המציא עוד בתקופה שבה החלו להיפגש. הכינוי ׳טוטו׳ היה דרכו האינטואיטיבית להתאים לצרפתית את ההגייה הגרונית והלא פשוטה של השם רעות.

ברגע שרעות אחזה בכוס, ז׳אן־קלוד המשיך:

״טוּטוּ, את יודעת, מיכאל סיפר לי קודם משהו שבטח יעניין אותך...״

פנייתו של בעלה אל הסופר הנודע בשמו הפרטי הפתיעה את רעות וגרמה לה לחייך. את חיוכה היא הפנתה בספונטניות אל גריגורב ולאחר מכן השיבה את מבטה אל ז׳אן־קלוד, עיניה מעודדות אותו להרחיב בפרטים.

״אלוֹר...״ הוא המהם בפאתוס, נראה לפתע מבולבל.

תוך כדי מחשבה על דבריו הוא רכן אל עבר קערית הזיתים שהספיק לאלתר דקות ספורות לפני הגעת האורחים, בנוסף לקערית של בוטנים אסיאתיים ועוד אחת עם חטיף צ׳יפס.

בתום מלאכת הלעיסה ותוך הנחת הגרעין בקערית האשפה, הוא דיבר:

״אֶה־בְּיָין, ווי. הרומן של מיכאל, עומדים לעשות ממנו סרט!״

וכשמבטו מופנה אל גריגורב:

״אני באמת מאוד סקרן לראות איך הוא עומד לעשות את זה. מזאריני… להפוך את הספר הזה לסרט, זה, — טוב, אם מישהו יכול להפוך אותו לסרט, זה מזאריני. אה! זה יהיה נפלא.״

רעות חייכה בנימוס, שרטטה על פניה הבעה מתלהבת, מופתעת.

״באיזה ספר מדובר?״ היא שאלה ולגמה מן היין.

״חיים בצל החשכה,״ לואיז צייצה.

ז׳אן־קלוד כמעט עלה על דבריה:

״רומן גדול. קראת אותו, שרי, לא כך–(?)״

רעות הנהנה ונאנחה חרישית. מאז שנחשפה לשפה הצרפתית היא מצאה כמשעשע את אופן ההתבטאות לא כך–(?)1 שבו הדובר הצרפתי שואל מבלי באמת לשאול, כאילו מבליע בתוך השאלה את ההנחה שהמאזין כבר הסכים עם דבריו.

לא בכדי ז׳אן־קלוד הופתע מהאומץ של הבמאי הפרנקו־איטלקי העולה, פּיֵירוֹ מָזָאריני, שלקח על עצמו את האתגר לעבד למסך הגדול את יצירתו האפית של מיכאל גריגורב. להפוך לסרט את הרומן בן כשבע מאות העמודים, הכמעט צחיח מדיאלוגים, המתחקה באופן לא לינארי אחר מחשבותיו של הגיבור — מרגע היוולדו עד למותו במלחמת העולם הראשונה — דובר במבצע שמומחי ספרות וסרטים כאחד הביעו בו עניין וספקנות מן הרגע שבו התוודעו לכוונותיו של מזאריני.

תהיה אשר תהיה מידת ההצלחה של הבמאי בהוצאתו לפועל של הפרויקט, מדובר ביצירה הראשונה של מיכאל גריגורב שתעבור למסך הגדול — וזה כשלעצמו הישג מכובד. ז׳אן־קלוד היה ער להישג הזה, מה שרק ליבה את התלהבותו מן הקשר החדש והחשוב שנרקם בינו לבין הסופר. הוא ניסה מעט להצניע את אותה התלהבות כדי שאיש מבין האורחים לא יבחין בה. ניסיונו החברתי סייע לו להטמיע גם עתה את כלל הזהב: התנהג כשווה עם בן שיחתך.

ז׳אן־קלוד סבר שאף על פי שכלל זה עשוי להיתפס כפשוט ליישום, הוא טומן בחובו ניואנסים שמעטים הם האנשים המודעים להם ואשר מסוגלים גם ליישמם. האתגר המרכזי: לדעת כיצד לדבר בגובה העיניים עם אדם שרחוק מלהיות שווה לך. לשם כך אתה נדרש למצפן פנימי, ליכולת לאזן בין הפאסון העצמי לבין הבעת הערכתך לאחר. ללא הראשון אתה מקטין את עצמך עד גיחוך, סבר ז׳אן־קלוד, בעוד שללא השני אתה עלול להיתפס כשחצן וכאיש שיחה לא ראוי. כאשר ז׳אן־קלוד שוחח עם גריגורב נדמה היה לו שמצא את עמק השווה בין שני אופני הדיבור: הוא האדיר את בן שיחו ובאותה עת הקפיד לבטא את דעותיו בביטחון מורגש. שילוב נבון זה מצא חן בעיני הסופר עוד בפגישתו הראשונה עם ז׳אן־קלוד — פגישה שבינה לבין ארוחת השישי הפרידו בסך הכול שבועיים.

***

שבועיים לפני הארוחה, בשעה אחת לפנות בוקר, רעות התעוררה מליטופו העיקש של בעלה את עורפה: ליטוף שמטרתו המשנית הייתה להביע חיבה ותכליתו העיקרית הייתה להעיר אותה.

״המממ... מה, אני ישנה–״ רעות מלמלה אל תוך הכרית.

״מוֹן אָמוּר! איזה יופי שאת ערה, את לא תאמיני איזה ערב זה היה!״

תוך כדי שאמר זאת, ז׳אן־קלוד הזדרז להדליק את מנורת הלילה שהייתה מונחת על השידה: האפשרות שמאזינתו תירדם בשנית לא באה בחשבון. עם הידלק האור, רעות — שבויה במיטתה ואיטית בתגובותיה — הבינה שהיא ניצבת באמצע הלילה מול מתקפת מילים ללא פתח מילוט. ואכן, לאחר שהמהמה בתבוסתנות, ז׳אן־קלוד פצח בדיווח מפורט על אירועי הערב בעודו מנסה לנתח את המשמעויות של הקשר החשוב שנרקם.

פרט המפתח שפתח את הסיפור: ברנרד דֶה־פֶּסְטְרֵה, חבר של ז׳אן־קלוד עוד מן הימים בהם למדו יחד פילוסופיה באֶקוֹל נוֹרמַל סוּפֶּרְיֵיר, שב לפריז לאחר יותר מעשור שבמהלכו הסתגר בסנט־פטרסבורג עם מארינה אוסטרומוחוב שנהייתה בחלוף הימים למארינה דה־פסטרה. הסיבה לחזרתם של בני הזוג: חגיגה אינטלקטואלית, צאתו לאור של הרומן הראשון של הפילוסוף שלאחר שנים אזר אומץ לכתוב. כאשר ז׳אן־קלוד קיבל את ההזמנה לאירוע, הוא ידע שיהיה עליו לנכוח בו ולברך אישית את חברו הוותיק. ביום האירוע עצמו הוא חש, עם זאת, תשוש מן הרגיל ודאג ליידע את רעות שלא יתעכב שם זמן רב. הוא אף הרחיק והבטיח שכבר בתום המשקה השני יעזוב, כך שיספיק להצטרף אליה ואל בנם המתבגר ג׳וליאן לארוחת הערב.

אבל כמו שטבען של ציפיות להשתנות בהתאם למצבים המתחלפים, כך בדיוק גם אופיין של תוכניות: כיצד ז׳אן־קלוד, כאשר הבטיח את אשר הבטיח, יכול היה לשער שעם מוזמני הכבוד נמנה לא אחר מאשר מיכאל גריגורב? מנין יכול היה להעלות על דעתו שאותו סופר נודע הוא חבר קרוב של משפחת אוסטרומוחוב? ברגע שבו ז׳אן־קלוד גילה פרט זה הוא שמר כהרגלו על פאסון. היה זה ברנרד דה־פסטרה שערך את ההיכרות בין השניים וכמעט מיד הותירם לבדם, עומדים סמוך לשולחן בר צדדי. היה זה שם ובתום דקה־שתיים של שיחת סרק נינוחה, כשהופיע לפני ז׳אן־קלוד המזל הטוב בשנית. הוא בחר לתארו באוזני רעות כ״מקריות מדהימה״ (מילים שידעה שאילו יצאו מפיה היו מעוררות את לעגו):

״אני, אני בכלל לא יודע איך הגענו לדבר על זה–״ הוא ציין על סף סיומו של המונולוג הלילי, ״בָּההה, התחלתי לספר לו על הסמינר שאני מעביר עכשיו, על בֵּרְדָיֵיף, — אה! אם רק היית רואה את ההבעה שלו כשאמרתי את השם הזה! בר־ד־ייף, מסתבר שהוא מאוד הושפע מהאקזיסטנציאליזם שלו, ש, — הא־הא! אפילו היה איזה רגע שהוא התחיל לצטט לי שורה מהספר שלו, הפלא הגדול!״

כחכוח צנום, ואז — כשעיניו עוד בורקות מהפלא:

״ואני אגיד לך משהו: הוא באמת בן אדם יוצא דופן, מיכאל. ווי… מאוד חריף. הייתה לנו שיחה מאוד טובה.״

***

גדול ככל שהיה מזלו של ז׳אן־קלוד באותו הערב, טבעו הספקני התעלה עליו. בחלוף מספר ימים, כאשר ז׳אן־קלוד הזמין את גריגורב לארוחה בביתו, הוא לא הפליג להאמין שארוחה משותפת אכן תתקיים. אותה אי אמונה נשתמרה גם ברגע קריאת אישור ההגעה החגיגי על בואו: לא די היה בקריאה אחת של ההודעה אלא בשלוש קריאות קפדניות, שישכנעו את ז׳אן־קלוד בדבר כוונתו הטובה של הסופר להתארח בביתו.

ועם השכנוע הגיע הלחץ: מחשבות כפייתיות על אודות טיב הארוחה, שינוי מתמיד של מנות הדגל שלה. ז׳אן־קלוד, שנטה להגדיר את עצמו כבשלן מוכשר או כאוהב אוכל מושבע, מעולם לא התייחס אל הארוחות שיזם בקלות ראש. הצלחת המנה, משמעותה הייתה בעיניו הצלחת הערב כולו והבטחת קיומה של אינטימיות בין הסועדים. אבל בשביל אותה ארוחת ערב שישי לא היה אפילו די בכך: הצורך להרשים את המוזמנים ביכולות הביצוע שלו הפך כמעט משני בשבילו. הפילוסוף, ששאף להותיר רושם בל יימחה על גריגורב, ידע שלא ישיג זאת רק על ידי בישול מוצלח. על התבשילים יהיה גם לספר סיפור, לרגש את הסופר, להפתיע אותו.

ז׳אן־קלוד הפיק הנאה מיכולתו לייצר מוטיב של הפתעה. כאשר נשאל על ידי לואיז על אודות הטוב שמצפה להם, הוא לא נידב שום מידע. הוא אמר לה במקום זאת שעליו לשוב למטבח, תוך כדי שהוא מתנצל באוזניה ומול אורחיו על כך שנאלץ להיפרד מהם זמנית.

ברגע שבו ז׳אן־קלוד יצא מהחדר, רעות איבדה את חזותה הנינוחה. היא נותרה להיות היחידה שעמדה על רגליה והתבוננה סביב בבלבול מסוים, כאילו לא היה זה הבית שלה. לרגע קט היא ניסתה להתעשת, לבטא את דעתה כהמשך לדבריה של לואיז, אבל אז שוב: שתיקה.

מיכאל גריגורב הביט בה באותם רגעים, בחן אותה. בשלב מסוים הוא מצא לנכון להיעמד ולהציע לה את מקום ישיבתו אף על פי שהיה די והותר מקום על הספות. מופתעת מההצעה ומעצם פנייתו של הסופר אליה, רעות הודתה לו אך אמרה שאין צורך בכך. גריגורב משך בכתפיו, אבל נשאר לעמוד. במגושמות מה הוא רכן אל קערית הצ׳יפס ולעס בקולניות שלושה במכה. משמלאכת הלעיסה התקרבה אל סיומה הוא פנה בשנית אל המארחת, נחוש לפצוח איתה בשיחה:

״רעות,״ הוא אמר בקול עמוק, ״את יודעת, היה לי חבר ישראלי טוב. נדב. זה, זה מפליא כמה שאתם נשמעים אותו הדבר.״

הפוגה ריקה ממחשבה, חפינה של צמד בוטנים, ואז:

״יש לך מבטא מקסים.״

רעות חייכה אל הסופר מבלי לומר דבר. היה זה חיוך מלאכותי, כזה שרעות סיגלה לעצמה פעמים רבות בחייה. לפעמים חיוכה נפרש באדישות אך במרבית המקרים במרירות כבושה — שכן תמיד אותה ׳שיבולת׳, אותה הגייה לא מדויקת שחשפה את זרותה וזאת חרף שני עשורים בהם היא חיה בפריז.

״הבנתי מז׳אן־קלוד שאת מתרגמת, לא כך–(?)״

״כן, אכן.״

גריגורב, מהרהר בדבריו, הבליט את שפתו התחתונה, נשא את גבותיו מעלה והנהן מספר פעמים בראשו. ואז, כמעט מבלי להישמע:

״טוב. בּיָין, בּיָין…״

״אני, אני מתרגמת מצרפתית לעברית. פרוזה בעיקר.״

״אה־הה.״

״וגם מאנגלית לעברית, ולהפך.״

״אה־הה.״ גריגורב המהם בשנית, ואז — בקול עמום:

״מקצוע קדוש, עבודת התרגום… מקצוע חשוב מאין כמותו.״

״או! כמה שהיא צנועה!״ הגיח קולה של באטריס, קול שידע למשוך אליו את כל המבטים.

ישובה בזקיפות, רגליה משולבות, ידה הימנית פרושה לכל אורך הירך, באטריס מיהרה לפנות אל גריגורב כאשר גוון קולה חברי, כמעט מפלרטט:

״היא גם חזרה לעבודת הדוקטורט שלה, לא מזמן. אה! אני לא יודעת איך האישה הזאת מצליחה לעשות את כל זה! אני באמת מעריצה אותה.״

כאשר באטריס אמרה מה שאמרה, כוונותיה היו טובות. גם אם רעות ידעה זאת, היא לא יכלה שלא להתקצף על אופן דיבורה המשוחרר כל כך כאשר זה נגע לחייהם של אחרים. ערה לנטיית האדם לגבש בחופזה דעה על סובביו, רעות מיעטה לנדב על עצמה מידע אישי. לאחר אכזבות רבות מבני אדם הפך דמיונה ליצירתי במיוחד, ידע לספק לה קשת רחבה של פירושים לדברים שייאמרו על ידה. אלמלא באטריס, השיחה על הדוקטורט של רעות בפירוש לא הייתה מתקיימת. אה! כמה אין זה מפתיע שבאטריס העלתה את הנושא! אותו צורך תמידי שלה למצוא חן יכול היה לפעמים להרתיח את רעות. נדמה היה לה שהיגיון הפטפטת של גברת ורניסאז׳ נסמך על ההנחה שכל עוד הערה כלשהי נשמעת חיובית, אזי מן הראוי להשמיעה: ולציין שאדם כותב את עבודת הדוקטורט שלו, מה יותר חיובי מזה? אולי רעות עצמה הייתה מפרשת הערה זו באופן חיובי אילו הייתה מושמעת ביחס לאדם אחר, או אולי אפילו בזמן אחר בחייה שלה — ובלבד שלא תופיע בה המילה חזרה. היא חזרה לעבודת הדוקטורט שלה.

״אין צורך להעריץ.״ רעות חרצה בחיוך מריר ובלי להביט בבאטריס.

תוך כדי שאמרה זאת היא התקדמה אל עבר הספה שבה קטיה נותרה ישובה לבדה, והשעינה את ישבנה על הדופן שלה. היא חשה צורך להניח לגופה להירגע גם אם לא הייתה עייפה פיזית.

שתיקה קצרה השתררה בחדר, תקווה מסויגת של רעות לשובה של הברברת. אבל אז, גריגורב:

״על איזה נושא את כותבת? אם יורשה לי...״

״אה נכון!״ באטריס צייצה, ״על מה את כותבת? אני לא זוכרת שאמרת לי.״

לשמע השאלה רעות ניפחה בזריזות את בית החזה שלה. היא ניסתה להצניע את המתח שלה דרך עוד אחד מחיוכיה המאולצים.

״אני חוששת שאני עלולה להלאות אותך אם–״ היא המהמה, מבטה נעוץ באזור אקראי בשולחן. ואז, כשעיניה נישאות בביישנות מעלה:

״אה־ביין, אני כותבת על מלחמת האזרחים האמריקאית. השאלה שאני בוחנת היא, ובכן, — טוב, בהזדמנות אחרת אולי יהיה לנו יותר זמן ל–״

רעות נעצרה ורכנה אל עבר קערית הבוטנים, תפסה בידה חופן. מתוך נימוס היא לא מיהרה לפתוח את פיה אלא המשיכה להסתכל על גריגורב, מצפה שיגיד משהו.

גריגורב נותר דומם כמקודם. עיניו בלבד זזו קלות. אישונים שחורים ורכים שנדמו לרעות כי ביקשו ממנה להמשיך לדבר:

״אה־בההה, אז בקצרה, מה שאני כותבת עליו, מה שמעסיק אותי זו השאלה, או נכון יותר האופן שבו בעלי העבדים בדרום ארצות הברית היבנו את מה שניתן לקרוא לו ׳מיתוס האבירים המדיאבלי׳. או במילים אחרות, כיצד בכלל התגבש הדימוי האריסטוקרטי והרומנטי של בני הדרום ו, ובכן, כיצד הוא שימש עבורם, עבור בני הדרום אני מתכוונת, לגיטימציה לצאת מהאיחוד. זה, זה בגדול, אם תרצה.״

״מעניין מאוד!״ אנטוון פלט בצהלה.

״ווייי…״ גריגורב אישר כשעיניו המהורהרות עצומות למחצה, ״בהחלט. שאלת המיתוסים תמיד סקרנה אותי. אבל מה ש–״

גריגורב השתתק והתחבט עם מחשבותיו, תוהה כיצד להביאן לכדי משפט ברור.

בינתיים, רעות היטיבה להיפטר מהבוטנים שהתחממו בתוך האגרוף שלה. היא הניחה אותם בתוך קערית האשפה ושלחה חיוך אל קטיה. כשהתיישבה לצדה, קולו המדושן של אנטוון הפציע בשנית:

״אבל רעות, אני מוכרח לדעת, איך מגיעים בכלל לנושא כזה? הרי הוא, הוא קצת אזוטרי. לא כך–(?)״

״איך הגעתי אליו? בההה, זו שאלה מאוד טובה. איך הגעתי אליו… לצערי, אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת בדיוק, אני, — כן, טוב אולי בעצם הייתי צריכה לומר שאני ממשיכה את העבודה שהתחלתי אז, כשעוד הייתי דוקטורנטית צעירה באוניברסיטת קולומביה!״

ערה לפאתוס הנוסטלגי של דבריה ולמרירות הכבושה בקולה, רעות השתתקה במבוכה. לאחר מכן היא הקפידה לשטוף את קולה באירוניה קלילה:

״הא־הא, לא תגידו שזה היתרון עם נושאים אזוטריים? אל תיגע בהם עשר, עשרים שנה, והם יחכו שם רק לך וכאילו הזמן לא נגע בהם — או! גם אני אשמח– ״

רעות רכנה לעבר השולחן ואחזה בזריזות בכוס היין שלה, קירבה אותה אל סטפן שהתרכז במלאכת מזיגת הפינו נואר שנחנך.

תוך כדי שסטפן כיבד אותה ביין היא המשיכה:

״אז, בדיוק כשהתחלתי את הדוקטורט בקולומביה רצה המזל שבדיוק בשנה הראשונה שלי שם הצטרף אדם מיוחד במינו לפקולטה: ג׳פרי סנדרסון. הוא, אני כבר לא זוכרת בדיוק למה, בכל אופן הוא הצטרף לקולומביה כשהיה כבר על סף היציאה לגמלאות. כל החיים שלו הוא לימד בברקלי, ואז, שלוש שנים אחרונות להוראה, קולומביה! ובאמת, אם לא הוא אז, — הוא…״

אנחה מודגשת, ולאחר מכן — כשקולה משולהב:

״טוב, אולי בעצם אין טעם שאני אספר עליו יותר כי באמת הוא, אה־בההה, הוא, מסוג האנשים, ה, הדמויות האלו שצריך לראות כדי להבין. על כל פנים, הוא היה מזמין אותנו אליו, לבית שלו, היינו כיתה קטנה. כל חודש היינו באים אליו והוא תמיד היה זה שבישל! אף פעם לא משלוח. והיינו נשארים שם שעות, כל פעם, מנהלים דיונים, מקשיבים לסיפורים שלו. כן, אני יודעת, כמה בנאלי!״

רעות השתתקה לרגע כשעיניה, כיאה לסיפור הבנאלי, בורקות.

בהיסח הדעת היא לגמה מהפינו נואר כאילו דובר היה במים ומיד המשיכה, כשרעד קל בקולה:

״בחיים לא פגשתי אדם עם כזאת תשוקה למה שהוא עושה. אה־בההה... אז כן, אפשר אולי לומר שהגעתי לנושא של הדוקטורט בגללו. בזכותו…״

הסופר הנודע רצה לומר משהו, אבל לבסוף השתתק. באותו זמן קצר הופיע ז׳אן־קלוד בסלון, דיווח שהמנות נמצאות בשלבי הסיום ושהוא כבר מצטרף אליהם.

לאחר עזיבת הטבח, גריגורב אמר:

״ביין. אם כך, אז אותו הסנדר, — סנדרסון, ווי? — אז הוא היה המנחה שלך. אה־הה... ותסלחי לי, רעות, אם זה פולשני מדי, אבל למה אם כן לא גמרת את הדוקטורט בזמנו?״

לשמע השאלה המתבקשת, רעות נאנחה והשתהתה עם תשובתה. לספר כעת לגריגורב שהיא נכנסה להיריון במפתיע במהלך לימודי הדוקטורט שלה ושז׳אן־קלוד, שעמד להשלים את לימודי הפוסט דוקטורט שלו, קבע בפניה כעובדה שהוא לא יתמהמה עם חזרתו לפריז, היה דבר שלרעות לא הייתה כל כוונה לעשות. סיפור שבלוני על עוד אישה שהקריבה את עתידה למען בעלה לעתיד, זה הרי מה שהם יחשבו. הם לא יעמדו על כל ההתלבטויות והפחדים שהציפו אותה וגם לא ידעו כל מה שקדם בחייה לז׳אן־קלוד. הם לא יוכלו להעלות על הדעת אילו תכונות נפלאות היא שייכה לו, איזו הבטחה חפנה דמותו בעיניה. ניתוק ממשי מכל מה שהכירה וסלדה ממנו. היא אהבה את הזרות שלו, והיא אהבה אותו חרף אותה זרות. לראשונה במערכת זוגית היא הרגישה שהיא לא בתפקיד השופטת אלא בתפקיד התלמידה שמגלה בחדווה סקרנית את בן זוגה.

כשרעות השיבה לבסוף לגריגורב, קולה לבש טון של אדם המתענג על דבריו העמומים:

״אתה סופר. אתה ודאי יודע כמוני, בטח טוב ממני ש, שגם כשהחיים נראים הכי ידועים, או אולי בדיוק דווקא אז, אה־בההה, ברגע אחד הם יכולים להשתנות ומחייבים אותך להשתנות יחד איתם...״

״אה־הה,״ גריגורב המהם, פניו המוטרדות נשאו סוד, ״אני מסכים. ווי. ואת יודעת, הרשי לי לומר לך משהו נוסף, רעות. זה, כל האמונה הזו במסגרות, אה־ביין, לדעתי היא מלכתחילה שגויה. מסגרות זה פיקציה. ווֹט.״

גריגורב התנשם בכבדות. הוא כלל לא הבחין שהמילה הקטנה ׳ווט׳, שהרוסים חותמים בה לעתים משפטים, השתרבבה לה בהומוגניות לדבריו.

״מה שהמסגרות נותנות זה לא יציבות,״ הוא המשיך, ״זה רגשות אשם, אם השתחררת מהן…״

משולהב, גריגורב הניח בחטף את כוס היין על השולחן. כאשר עיניו נישאו מחדש אל המארחת הן נדמו לה שונות לחלוטין, עיני שד:

״ואני מבקש שתסלחי לי, רעות, על מה שאני עומד להגיד, כי אני באמת מריע לך על המחקר שלך. אה־ביין, אבל, איך לומר זאת, כל המרדף הבלתי פוסק הזה של אנשים לקבע את עצמם בתוך מסגרות, ה, הנואשות הזו כל הזמן לנסות לדעת מה יהיה... לא רק שזה נראה לי פיקציה, רעות, זה מסוכן. למה שלא נמות כבר?״

בזמן שהשאלה הופקרה לה כך להדהד באוויר, גריגורב רכן שנית אל השולחן כדי להשיב לעצמו את כוס היין. מבלי שלגם ממנו הוא המשיך מיד בדבריו:

״אז יש להם את הפנסיה המקודשת שלהם. ביין. את ביטוח החיים, שאגב אני בכלל לא יודע מה זה אומר, ובאיזו פנאטיות הם נאחזים בהם! כל תכלית הקיום של אנשים הפכה לחוזה. אבל מה זה החוזים האלו? מי באגף ביטוח החיים המכובד ישלם להם החזר כספי על החיים? כל הזמן אותו חיפוש אחר איזה ביטחון שקרי. חוזי עבודה שאין להם שום משמעות. אנשים מוכרים את החיים שלהם לחוזים שקריים במקום לחיות. ווט. זה–״

גריגורב הוסיף ואמר עוד כמה דברים בנושא, ולפתע השתתק. זה בשום פנים ואופן לא היה אופייני לו אותה התפרצות. הוא לא אהב להרבות בדיבור, לא עם זרים ובמיוחד לא על נושאים טעונים שכאלה. אבל אם יש משהו שבפירוש מוציא אותו מדעתו זהו מכניזם הניצול של הקפיטליזם ובורות האדם בנוגע אליו.

רעות נעצה בסופר את עיניה לכל אורך הדרשה שנתן, נמנעת מלשנות את תנוחתה אף על פי שלא היה לה נוח. מידת העוצמה שבה הוא פנה אליה הפתיעה וחייבה אותה לרמת ריכוז מלאה. היא אכן צלחה את המשימה, לפחות רוב הזמן, אפילו הפליגה לגבש תוך כדי דבריו שברי רעיונות שתוכל להעלות אחר כך. אבל אז הגיע סוף הדרשה, והיא התייתמה ממילים. כל שנותר בה היה תחושת משוּנוּת: אי הבנה כיצד דבריה יכולים היו להוליד את תגובתו הנסערת של הסופר.

אילמת, היא החלה לסרוק בחשאיות את מבטיהם של שאר המאזינים, מנסה לפצח את היחס שלהם לדבריו של גריגורב. במסגרת סריקתה החטופה היה זה פרצופו של אנטוון שעורר בה עניין מרבי: פרצוף חמור, חמצמץ. שום זכר לזחיחות לא נותר בו. כחלוף זמן קצרצר, פיו הקפוץ של אנטוון גם החל לדבר — מה שאִפשר לה להתבונן בו מחדש, והפעם ללא הצורך להסוות זאת.

לשם העימות עם אורח הכבוד, אנטוון השכיל להשתמש באמנות השיח האינטלקטואלי הצרפתי שבה שלט היטב. אמנות זו מסתמכת על חוקים ברורים למדי, כמעט לוגיים: הערה א׳ מחייבת מיד אחריה את הערה ב׳; היחס בין שתי ההערות דומה לטקטיקת ה׳ליטוף־סטירה׳:

״אני מסכים איתך לחלוטין, מונסייה–״ אנטוון אמר לגריגורב, ״ובכל זאת…״

רעות נכחה במשך דקה וחצי לכל היותר בשלב הסטירה. המעקב אחר האופן שבו העיתונאי טווה את טיעוניו ולא אמר כמעט דבר היה מרגיז ומהפנט כאחד. ברגע אקראי אחד היא לא יכלה עוד לשאת זאת: קולו המתפלסף של אנטוון גרם לבטנה להתכווץ ולפעימות לבה לדהור. היא הייתה מוכרחה לחלץ את עצמה משם!

מתרוממת בחדות, מבקשת פרדון כמעט מבלי להישמע, היא החלה ללכת לכיוון המטבח, נזכרה בהיעדרותו המופלגת של ז׳אן־קלוד. מן הרגע שבו גבה הופנה אל האורחים, כששדה ראייתה התמלא בחפצים והתרוקן מאנשים — היא חשה הקלה מיידית.

1 N’est-ce pas–(?)