איצ’ו וברנרד

Itcho_And_Bernard-6

7:30 בבוקר וקררררר.

אני מצונפת במעיל שחור וכבד על הרציף של תחנת הרכבת בבית יהושע. אני צריכה להגיע לפגישה עם דוב ויצחק בנהריה. פעם ליצחק קראו איצ’ו ולדוב - בֶּרנַרד. יצחק בן שבעים וחמש ועוד יכול להרים עגל שלם. יש לו עוד כוח. דוב יותר גדול מיצחק, הוא בן שבעים ושש ואוהב עוגיות עם קקאו, טלוויזיה ושיהיה שלום־בית. יש להם נשים. ליצחק יש את חנה, אשה טובת־לב. לדב יש את שוש, גם אשה טובת־לב.

הגשם מפסיק לרדת כמו בשריטה, כמו בכאב. בהתחלה יורד חזק והרבה, אחר־כך מטפטף. הענפים יורדים לאדמה סתם. ששששש. צמרות האקליפטוסים נוסעות ברוח מצד לצד, וכבר יש לי פיפי חדש. הרמקול מכריז על הרכבת הבאה. הפנס מהבהב. עוד שעתיים אפגש עם יצחק ועם דוב. יצחק כבר לא דוחף קדימה. ודוב לא דחף גם קודם. דוב יביא קפה טוב ועוגיות עם קקאו וצימוקים.

טָה. טָה. טָה.

גבר במעיל ארוך, יורה על הרכבת שמתקרבת. טה. טה. טה. הוא חובש כובע ברט על הצד, מחזיק מטרייה שחורה ויורה. הפנים שלו מחולקות לקמטים כהים, מצח, לחיים, סנטר, אפילו האף. פנים מכווצים כאילו השחילו לו גומי של תחתונים מתחת לעור, ומשכו ומשכו, כמעט קרעו, אבל לא. הוא פוסע פסיעות מהירות, קצרות, מניף ידיים לכאן ולשם מגרש להקת זבובים או ברחשים, או מחשבות שעוקצות, ויורה. מרים מטרייה גבוה למעלה. מכוון על האקליפטוסים או על הרכבת וצועק, טה־טה. טה־טה. טה.

אני מסתכלת על האש בעיניים כשהוא צועק, טה. טה. טה. טה. טה.

אני כבר לידו, והוא אומר סטופ. סטופ. מכוון, ויורה, טה־טה. טה. טה. טה, כולם מתו, הוא אומר ומנגב יד במכנסיים ישנים.

אני משתעלת והוא מצמצם גבות, זוקר סנטר לפנים ונושך שפתיים, כאילו מכריז, אמרתי לכם שתחטפו? מגיע לכם, חולירות. ואז הוא נושף בקצה המטרייה שלוש נשיפות, פו, פו, פו, מנקה פירורים דמיוניים מדש המעיל, מיישר את הברט, וחוזר למרכז הרציף. הולך ושב. הולך־הולך ושב, והידיים כל הזמן בריב.

החיילים כבר התרגלו ליריות של יום שישי, לכעס הגדול שמתפוצץ על הרציף משבע בבוקר.

כולם יודעים שהוא מגיע באופניים מאבן יהודה. חורף, קיץ, הוא בא ביום שישי. בן־אדם קבוע. הרכבות יוצאות והוא נשאר עד לצהריים. מרסס צרורות ולא נח רגע. בקיץ הוא משתמש במקל. אנשים אומרים לו, תאכל, תשתה, תנוח, למה לך להתעייף, לך הביתה, חבל, אבל הוא בשלו. שבע בבוקר, יום שישי, הוא כבר בן שבעים, אולי קצת פחות, יורה על הרציף בבגדים מלוכלכים ובשיער לבן פרוע. כל יום שישי הוא עוזב על האופניים בשתיים־עשרה וחצי על הדקה. הקופאית מספרת עליו הכול. קופאית נמרצת. קופאית שמנה עם פוני בלונדיני ושיער שחור. לגבר הזה אין שעון. על הקיר של התחנה יש שעון. אבל הוא עומד רק עם הגב.

לא חשוב לו לראות שעה, הוא יודע. הוא מכין קבלת שבת למתים שלו.

אה. הרציף בבית יהושע הוא הדבר הכי קרוב לרמפה באושוויץ. ככה אומרת לנו הקופאית ואנחנו שותקים. באושוויץ הוא נגע במשפחה בפעם האחרונה. ככה יצחק היה אומר, והיה מרים כובע וצועק, למה יהודים עומדים בכלל על רמפה. מה, אין אוטובוס? באוטובוס עומדים הרבה פעמים. אז טקסי. טקסי זה יקר. אז מה, הוא לא מסכים לעמוד על הרמפה. דוב היה משתעל אם היה שומע שיצחק מתרגז על משהו. אחר־כך דוב היה שותק. אני לא הייתי שמה לב. הייתי מביטה פעם על יצחק, פעם על דוב, ופותחת טייפ. יצחק יגיד בקול רם, למה את עומדת על הרמפה, תקחי טקסי גם את. כן.

עכשיו האקליפטוסים עומדים. והקופאית מספרת למישהו על יאזֶ’ק. היא צריכה לדבר מהר לפני שהבן־אדם החדש יצעק על יאזֶ’ק. כל יום שישי הקופאית שומרת עליו. כל יום שישי באים אנשים שלא יודעים עליו, לא שמעו אותו כשהוא מתייסר. הקופאית שמעה וסיפרה לוותיקים כדי שלא יציקו לו. שיניחו לו להרוג עם המטרייה שלו, טה. טה. טה. טה־טה. פעם אמרה לחדשים, תעזבו אותו, תעזבו. יאזֶ’ק היה ילד קטן כשתפס בשמלה של אמא, בכה, כן. נזלו לו דמעות בלי סוף, צרח, אל תעזבי אותי, אבל היא מסכנה דחפה אותו לקבוצה של הגברים, והוא רץ אליה, אמא’לה, תקחי אותי, תקחי, אבל היא לא לקחה המסכנה. הסתכלה על הילד שלה בפנים לבנות, וצרחה לו באוזן, יאזֶ’ק אתה לא נשאר איתי, אתה הולך לשם, אתה שומע? ונתנה לו מכה וזרקה אותו לגברים בכוח גדול. מה ששמעתם. כן. הלכה עם הנשים והוא נשאר עם הזרים שלא ראו אותו בגלל שהיה בן שבע או שמונה, כן.

הרכבת נכנסת לתחנה ועוצרת. שקט. שלוש דקות שקט. אפילו הקופאית לא מדברת כשהרכבת עוצרת. לא רוצה שהאנשים יתבלבלו. מי שצריך לעלות שיעלה, מי שצריך - שיירד. הרכבת נסעה, והקופאית אמרה שגם אבא נעלם ליאזֶ’ק. וסבא, וסבתא, וארבע אחיות, ודודה שָׂרינה, ודוד אברהם.

פנים של אשה אתיופית צובטים לי בבטן. פנים עדינות, שבירות, הפה מושך לצדדים, כמו לפני הבכי הגדול, העיניים עם עצב כהה, עצב ממקום אחר, רחוק, עצב שמסודר בשכבות לפי גובה, על המצח שכבה עליונה טרייה, הפנים חזקות. אם יצחק ודוב היו כאן הם בטח היו בוכים בגלל הפנים האלה. אבל יצחק לא בא לאף אחד ואף אחד לא בא אליו. אם דוב היה בא, הוא בטח היה נותן לה ופלה ומיץ, ואומר לה תשבי, תשבי על הספסל. תנוחי קצת.

עוד רכבת מגיעה. הרציף מתרוקן, רק הגבר במעיל הארוך והברט נשאר. האשה האתיופית עולה לרכבת. יודעת שידחפו אבל עולה. הקופאית אמרה שגם היא קבועה ברכבת. הולכת לחטוף מהמנהל של הפנימייה. יש לה הפרעות התנהגות בבוקר ובלילה. הבת הזאת מרגיזה את המורים. רוצה לחזור לאתיופיה. רוצה לחיות בין שחורים. מסתלקת לעיר בלילות שישי, משתוללת במועדון רגאיי. רוצה רַאפּ רק עם שחורים. מסתלקת בחולצה עם שרוול ארוך ובחצאית ארוכה. בתיק מסתירה מכנסיים קטנים וחולצת בטן צבעונית. היא לא רוצה פנימייה, לא רוצה! אמא צועקת, את לא חוזרת איתי, את נשארת, מבינה?

יצחק היה אומר, היא תתרגל, בסוף היא תתרגל, ובשביל מה האמא שלה עולה על רכבת כל יום שישי, מספיק פעם בחודשיים שלושה, ואפשר גם בטקסי, לא אמרו לה? דוב היה אומר, למה להתעקש עם ילדים, זה אף פעם לא מצליח, הכי טוב לקחת אותה הביתה ודי, אני לא צודק?

שמש לבנה נדחפת דרך חריץ צר. היא מציצה מאחורי גבם של אקליפטוסים, ויוצרת קליידוסקופ ענקי, זוהר. הרמקול מכריז: “שימו לב, שימו לב,” השמש מסתלקת. הרכבת יוצאת מהתחנה.

אני בדרך לנהריה.

יצחק לא יקבל אותי. אולי כן. יצחק אמר בטלפון, נראה. ליצחק אין סבלנות.

דוב יישב איתי. דוב אומר ומקיים. גם יצחק. אבל יצחק לא מבטיח.

יצחק אומר, תתקשרי ביום חמישי ונראה.

אני מתקשרת כל יום חמישי, והוא אומר, נראה. בסוף אומר, כן, את יכולה לבוא.

דוב מחכה בתחנה עם האוטו. דוב לוקח אותי ליצחק.

אני לא בטוחה בכלום. יסכימו לדבר איתי?

תבואי עוד פעם פעמיים, נראה.

ככה הם מדברים איתי בטלפון.

אין נראה, צריך.

נכון.

תיתנו לי את הסיפור שלכם?

ניתן. ניתן.

נלך לאט, לאט.

אולי צריך למהר, שלא נתחרט לך, חה. חה. חה.

לחוד או ביחד?

איך שיסתדר, אבל לי יש רפת על הראש.

אז עם דוב יותר.

בטח. אני מוכן לדבר איתך מתי שתרצי.

אני יכול רק בימים של גשם, תבואי בגשם.

בסדר, יצחק.

לא יכול לעזוב רפת באמצע היום.

אין צורך.

אני צריך לתת אוכל לכל העגלים, ויש גם נסיעות.

אני אבוא בגשם.

הכי טוב, רק בגשם אני בבית.

אז בגשם.

בסדר.

אבל תתקשרי קודם, ונראה.