פרק 1
ספטמבר תעתע בדרום. החום הכבד ששרר זה חודשיים עדיין לא הראה סימני התפוגגות על אף שהיה זה כבר סוף החודש. לאוגוסט, קודמו, הייתה לגיטימציה להרתיח את דמם של הבריות והם קיבלו זאת בהבנה. מספטמבר ציפו שיצנן מעט את הגוף אלא שספטמבר התעצל ולא העניק להם הפוגה נעימה לפני בואו של מזג האוויר הקיצוני השני, הלא הוא החורף. מאז ומעולם היה קשה לחוש בבאר-שבע את ההבדל בין אוגוסט לבין ספטמבר. כל שניתן לעשות היה להמתין.
ששת שולחנות הפורמייקה הירוקים שעמדו מחוץ לבית הקפה השכונתי השייך לסאלח, ננטשו על ידי הלקוחות. הללו העדיפו את ארבעת השולחנות שעליהם נפרסו שעווניות פרחוניות, בתוך בית הקפה הממוזג שהמה מאנשים.
ענת הייתה צריכה ללכת מהתחנה לבית הקפה כעשר דקות ברגל. לאוטובוס שהסיע אותה מהאוניברסיטה, הייתה רק עצירה אחת בשכונה הוותיקה שבתיה הישנים החלו להתפורר ותושביה החלו להזדקן. אך היא לא קוננה על מזג האוויר המחניק. בת עשרים ושמונה הייתה והרגישה עדיין את חדוות הנעורים בה. הללו טמנו בחובם תקווה לעתיד לבוא וכל קושי היה זמני בהחלט בעיניה.
"לאט. מה את ממהרת? לא קרה כלום," קידמה את פניה לואיז, אשתו של סאלח.
"תארי לעצמך, חצי שעה חיכיתי לאוטובוס עד שהואיל בטובו להופיע," התנשפה ענת וחייכה ללקוחות המוכרים לה היטב. שלוש פעמים בשבוע עבדה אצל סאלח ולואיז שמזה ארבעים שנה התפרנסו בכבוד מבית הקפה שבבעלותם. יחד עם לקוחותיהם התבגרו במרוצת הזמן. למאפיה וכריכיה של לואיז יצא שם טוב בכל השכונה. סאלח מצידו הכין קפה משובח מפולים שטחן במקום. ריח הקפה היה פושט עד לרחוב וגורם לעוברים ושבים להתמוגג.
ענת סקרה את המקום בזמן שיישרה את משקפי הראייה המיושנים משהו שהרכיבה. היא פיזרה את שיערה הארוך המתולתל שגוונו היה חום כהה, אך מיד התחרטה ואספה אותו שוב לפקעת. בעדינות הידקה אותו בסיכת ראש שחורה, במיומנות של סטודנטית שקדנית שאין לה זמן להתעסק בזוטות כמו הופעתה החיצונית.
בקושי יכלה לשמוע את עצמה מדברת. נראה היה שבכל אחד מהשולחנות ניצת ויכוח פוליטי כזה או אחר שבו הדוברים ניסו לשכנע ואילו השומעים ניסו להקשות בשאלות. ענת חייכה לעצמה בהכירה את אופיים של הלקוחות. היא נשמה נשימה ארוכה לפני שניגשה לאיש כסוף שיער בשנות השבעים שלו. עוד בטרם כרכה את הסינר סביב מתניה, הרים ידו בחוסר סבלנות וקרא לה בקול רם ככל שיכל, כדי להסב את תשומת ליבה אליו. היא אמנם יצרה קשר עין איתו מיד כשנכנסה, אך רק לאחר שהתארגנה דידתה אליו בנחת וחייכה במתיקות. הוא נרגע מנרגנותו.
"מיידלע, קפה הפוך ושטרודל."
"מיד אדוני המנהל," כך קראה לו, זכר להיותו מנהל סניף הדואר בשכונה. ענת ידעה שאהב כשמזכירים בקול את תוארו מן העבר. הוא חייך אליה בחיבה ומיד הפנה את תשומת ליבו לחבריו המתלהמים.
ענת הפנתה מבט מרוצה מבעד לחלון הראווה וציפתה שלא יהיו לקוחות בחוץ. אך אישה, באמצע שנות השלושים לחייה, התיישבה ליד אחד השולחנות והוציאה מתוך תיק מנהלים שחור ומהודר מסמכים כלשהם. היא החלה לעיין בהם. שיערה שהגיע עד לעורפה, היה חלק ובהיר. היא הייתה לבושה בחליפה אלגנטית ויקרה, למרות החום והלחות ששררו. ענת נעמדה במקומה לדקה, מהופנטת מהאישה. היא אמרה לעצמה שזו "אורחת לרגע" שלא ראתה לפני כן.
"תיגשי לראות מה היא רוצה," ניערה אותה לואיז שגם היא הבחינה באישה. ענת יצאה החוצה וחייכה כשהאישה הרימה את ראשה. משקפי שמש גדולות ואופנתיות הסתירו את עיניה.
"צהריים טובים," ברכה אותה בחיוך.
"שלום. אפשר לעיין בתפריט?" שאלה האישה והחזירה לה חיוך קטן.
"אפשר, אך אשמח לספר לך על סוגי הקפה, המאפים והכריכים שיש לנו בעצמי, כולם מעשה ידיה של בעלת המקום." האישה הנהנה בראשה להסכמה ולאחר מכן הזמינה קפה הפוך וכריך טונה קטן.
אחרי שהגישה לה, התפנתה לשרת לקוחות בתוך בית הקפה. רק חצי שעה לאחר מכן הבחינה שהאישה כבר עזבה. היא יצאה החוצה וראתה על השולחן שטר שכיסה את עלות ההזמנה בתוספת תשר נדיב מאד.
ימים ספורים לאחר מכן, הופיעה האישה שוב. שוב התיישבה ליד אחד השולחנות שהיו מפוזרים על המדרכה בגפה. כעבור כמה דקות הגיעו פנסיונרים ומילאו את שאר השולחנות. מידי פעם הגניבו באישה הזרה מבטים.
ענת הופתעה לראותה. סאלח שחשש התגנב לליבו שמא מדובר בנציגת מס הכנסה, עצר ממלאכתו ונעמד לצידה. הוא שיתף אותה בחששותיו.
"אוי, אל תהיה מודאג. אנסה לדובב אותה," התנדבה ומיד ניגשה לשאול את האישה מה ברצונה להזמין.
"הקפה בפעם שעברה היה מצוין וכך גם הכריך. אזמין שוב קפה הפוך אבל הפעם אנסה עוגת גזר."
כשהגישה לה את כוס הקפה ועוגת הגזר באיטיות מכוונת, ניסתה לחשוב כיצד תפתח בשיחה עם האישה ששידרה ריחוק מסוים.
"אף פעם לא ראיתי אותך בשכונה. את חדשה כאן?" שאלה אותה. האישה כנראה הבינה מיד שענת סקרנית לגביה. חיוך רחב התפשט על פניה.
"אני לא גרה כאן. באתי בענייני עבודה. בערך... " הוסיפה את ה"בערך" תוך כדי שהיא מתבוננת הצידה ופניה מתקדרות.
"אה," הגיבה ענת במבוכה ונשארה לעמוד על מקומה.
"עורכת דין שולמית בר-נוי," הושיטה ידה לענת שניגבה מיד את כף ידה בסינרה ולחצה את ידה של האישה.
"נעים מאד. ענת לוי," חייכה תוך כדי שהיא קולטת בעיניה פנסיונר אחד מנופף לה בידו, לאות שברצונו להזמין.
"סליחה, קוראים לי," אמרה באכזבה. ברצון הייתה נשארת לשמוע מה מעשיה של עורכת הדין במקום, אך משסיימה להגיש לחברי 'הפרלמנט', אחד מארבעת 'הפרלמנטים' הקבועים שיצרו פנסיונרים במקום, עורכת הדין כבר עזבה ושוב השאירה לה תשר נדיב. "בטח לא אראה אותה יותר," התגנבה מחשבה לליבה.
אבל היא טעתה. כבר במשמרתה הבאה הופיעה עורכת הדין בשעות הבוקר המוקדמות, עת לא היו כמעט לקוחות. בעל כורחה ננעצו מבטיה של ענת באישה המהודרת. זו הייתה חדת אבחנה כפי הנראה ורצתה להבהיר את עצמה שכן אמרה לענת: "הקמתי עמותה לפני חמש שנים. אנו עוזרות לנשים בצרה. אני פה בגלל מישהי שהותקפה ומאז אינה מוכנה לצאת מהבית. אני הולכת לבקר אותה." היא שתקה ובחנה את פניה המופתעות של ענת שלא הייתה מעלה בדעתה שאישה הנראית ומתנהגת כבת מלך, תטריח עצמה למען מישהי מוכת גורל. שתיקה מביכה השתררה עד שענת מצאה מה לומר.
"אני סטודנטית לעבודה סוציאלית. טוב, אני רק בתחילת דרכי," נידבה גם היא פרט מחייה על מנת להפיג את המבוכה.
"באמת? איזה יופי. מתנדבות אצלנו עובדות סוציאליות. בינינו ישנן גם אחיות ואף בלש אחד. אבל אל תטעי, אנחנו עמותה קטנה. בסך הכול מונות פלוס-מינוס עשרים נשים בכל רגע נתון. תמיד חסרות לנו ידיים," רמזה שולמית, אך ענת לא קלטה את הרמז.
ענת הייתה בת הזקונים של זוג הורים שעסקו בהוראה. הם העריפו עליה חיבה והגנה כל ימי חייה. היא לא זכרה מישהו שרצה לפגוע בה בזדון, אם לא מביאים בחשבון התקוטטויות בילדותה עם ילדים אחרים. ממילא נכחו סביבה שלושת אחיה הגדולים ממנה. על כן לא הבינה מיד את צרתן של נפגעות עבירה ששולמית דיברה עליהן.
הבחירה בלימודי עבודה סוציאלית לא הייתה העדפתה הראשונה. אף לא הוראה לחינוך הרך, מקצוע שהוריה המליצו בפניה בחום כשפשטה מדיה מצה"ל. באין לה משהו אחר לשאוף אליו, סיימה תואר ראשון בחינוך אך מיד החליטה לא לעסוק בזה. כיון ששוב לא היה מקצוע אחר שחשקה בו, החלה בלימודי עבודה סוציאלית, שוב בהמלצת הוריה. אלא שגם בזה לא הייתה בטוחה שתרצה לעסוק.
אחרי הפגישה השנייה, ענת לא הפסיקה לחשוב על שולמית. היא אף שיתפה את חברותיה מרשמיה מהאישה.
"באופן כללי צריך להתנדב למשהו," אמרה אחת.
"אבל אנחנו רק בשנה הראשונה ללימודים, מה אנחנו מבינות?" ענתה לה השנייה.
"בתיכון עסקתי כל הזמן בפרויקטים חברתיים, כמצוות המערכת," הצטדקה ענת.
"גם אני. אבל מאז הייתי עסוקה רק בעצמי," הוסיפה בכנות חברה נוספת ללימודים.
"בכתה י"ב חנכנו ילדים ממשפחות מצוקה. זה בטח נחשב," המשיכה ענת באי נוחות מסוימת להצדיק את העדפתה לעבוד בבית הקפה של סאלח, על פני המשך חניכה שבגינה היתה מקבלת מלגה נאה. אלא שחניכה דרשה ממנה כוחות נפשיים רבים יותר.
לאחר מכן, המשיכה להרהר רבות בעורכת הדין. למרות אפשרויות נעימות ומשתלמות יותר שודאי עמדו בפני האישה, החליטה זו להקדיש זמן ואנרגיה לנשים מסכנות. ענת החליטה שבהזדמנות תתעניין באופי ובתנאי ההתנדבות בעמותה של שולמית. היא חשה שעורכת הדין החלה להוות עבורה מודל להערצה. יכול להיות שזה אחד מאותם רעיונות שבפועל לא תוכל לבצע, אך זה ישקיט את מצפונה.
כעבור כמה ימים, כששולמית עברה דרך בית הקפה לומר לה שלום, ענת התעניינה אצלה ברצינות.
"איך זה הולך? אני מתכוונת מבחינת השעות. יש שעות קבועות? כמה שעות המתנדבות מקדישות בשבוע?" על פניה של שולמית ניכרה הבעת שביעות רצון. היא רמזה כל הזמן על רצונה לגייס את ענת ונראה שהצעתה הסמויה חלחלה בסופו של דבר.
"מתי שרוצים ומתי שיכולים. תמיד יש מישהי לטפל בה," ענתה שולמית. ענת התיישבה בכיסא מולה, מוותרת בהיסח הדעת על פורמאליות. שולמית הושיטה לה כרטיס ביקור ואמרה שהיא צריכה לזוז, לא לפני שהוסיפה: "איזה בית קפה קסום זה. אני רואה שנעים לך פה." שלומית הוסיפה את ההערה כדי להבהיר לענת שהיא תבין אם ענת תחליט שלא להצטרף לעמותה.
"אחשוב על זה," הבטיחה ענת. שולמית חייכה אליה בחיבה והלכה מבלי להוסיף.
במשך שבוע הלכה ובאה הדילמה, אם להתקשר לשולמית, אם לאו. מצד אחד רצתה בקשר עם האשה המרשימה. מצד שני חיה באושר בחלקת הנוחות הקטנה והשלווה שלה כשכל עיסוקיה סובבים סביב עצמה, כמו רבות מחברותיה.''
היא גמרה אומר להתקשר ולהתנצל על כי עליה לסרב. בטרם הספיקה, הופיעה שולמית בצהרי יום אחד כשעבדה בבית הקפה.
"אני בדרכי לסימונה, אשה שאנחנו מלוות בדרך להחלמה. תהיתי אם תרצי להתלוות אלי. חשבתי לעצמי שאם את לומדת עבודה סוציאלית, וודאי תרצי להתוודע יותר לשטח עיסוקך העתידי."
ענת הופתעה מההזמנה הישירה והפנתה מבטה הצידה כדי שזו לא תראה את ההיסוס בעיניה, אך תחת זאת נתקלה בעיניה של לואיז שהקשיבה לנאמר. בדרכה החביבה, מבלי להתכוון לרע, כשברצונה רק להיות לעזר, התערבה ואמרה: "זה בסדר מאמי, את יכולה ללכת לשעה-שעתיים. ממילא אין הרבה לקוחות." לפיכך, לענת לא היה תירוץ לסרב ובאין ברירה חייכה באילוץ והסירה את סינרה.
"אני מביאה את תיקי," ביקשה לעצמה דקה או שתיים כדי לעכל את הקשר החדש.
שולמית צעדה מהר, אף על פי שנעלה נעלי עקב גבוהות. ענת הייתה צריכה לעמוד בקצב שלה, אף על פי שנעלה נעליים שטוחות.
"סימונה בשנות הארבעים לחייה," עדכנה אותה שולמית, "נשואה ואם לארבעה. אולי את מכירה אותה? הייתה לה פרפומריה בשכונה עד לפני שנה. היא נאלצה לסגור אותה אחרי שלא יכלה להמשיך, במצבה הנפשי, לתפעל אותה. מיותר לומר עד כמה זה פגע בכלכלת משפחתה." במוחה של ענת ניצת זיכרון עמום.
"אני חושבת שאני יודעת מי זו. אני זוכרת אישה חייכנית שרכשתי ממנה כמה מוצרים כשרק התחלתי לעבוד אצל סאלח ולואיז. באמת, זמן קצר לאחר מכן הבחנתי שהחנות הייתה סגורה בכל פעם שעברתי דרכה. לא ידעתי שקראו לה סימונה. היא הייתה הוגנת מאד ולא גבתה מחירים מופקעים." עכשיו הסתקרנה לדעת מה קרה לה.
שולמית שתקה והוליכה אותה לרחוב שמשני צדדיו עמדו בנייני רכבת בני ארבע קומות, ישנים ומוזנחים, נטולי מרפסות. כמעט כל החלונות היו מסורגים. מחוצה להם הייתה תלויה כביסה על חוטי תיל זרועים כתמי חלודה. פתאום עצרה באחת הכניסות האין סופיות של בניין רכבת מתפורר ופנתה לענת.
"אם במקרה ישובו בעלה וילדיה, אסור לך לומר דבר. הם אינם יודעים על הקורות אותה," הזהירה אותה.
ענת הנהנה בראשה ועלתה אחרי שולמית לדירה בקומה רביעית. אישה כהת עור, כחושה ושפופה, בחלוק ונעלי בית, פתחה להן את הדלת. ענת בקושי זיהתה את בעלת הפרפומריה. סימונה הלכה באיטיות לפניהן והוליכה אותן לתוך סלון קטן שרהיטיו כבר היו יכולים לשאת את המושג הטרנדי וינטג', אילו מישהו היה טורח לחדש אותם.
"מה שלומך?" שאלה ברוך שולמית.
"כל יום דומה לשני," ענתה סימונה כמעט בלחש והחזיקה במסעד הספה כדי להתיישב. שולמית התיישבה לצידה והחזיקה בידה. היא נעצה מבטה בה.
"זה ישתנה. אני מבטיחה לך שיגיע היום שתשובי לאיתנך. אך הוא, לעומת זאת, לא יוכל להימלט מעונש בסופו של דבר." סימונה נראתה חסרת אמון. שולמית הסתכלה על ענת ומבט של דאגה קטנה בפניה.
"שכחתי להציג לך את ענת. ענת עובדת כמלצרית בקפה של סאלח ולואיז. היא סטודנטית לעבודה סוציאלית." היא חיכתה לתגובה שלא הגיעה מסימונה.
"נעים מאד," אמרה ענת, נבוכה מחוסר העניין של סימונה שאפילו לא הפנתה מבט קטן לעברה.
לאחר חצי שעה שבה שולמית התעניינה אם סימונה נפגשה עם הפסיכולוגית של העמותה ואם כן, איך חשה בפגישה, סימונה ענתה בלאות "בסדר." שולמית שבה ושאלה אותה אם היא זקוקה למשהו, אולי לעזרה בבית, אך סימונה הביעה רצון להיות רק עם עצמה.
"את רוצה שאשלח את טובה?" שאלה שולמית. לענת הסבירה, "טובה אחות בבית חולים ומתנדבת שלנו." סימונה לא ענתה. לענת היה קשה לראותה עצובה ובאבחה נכנסה לשיחה.
"אכפת לך אם אני אבוא לבקר אותך?" שאלה להפתעתה של שולמית ששביעות רצון מיד התפשטה על פניה. ענת, שחומת הברזל שסימונה עטפה בה את עצמה הטרידה אותה, הוסיפה: "פעם קניתי ממך כמה מוצרים ומאז אני לא מוצאת את אותה איכות בשום מקום. אולי תוכלי לעזור לי?" סימונה התבוננה בה כרואה אותה בפעם הראשונה.
"כן, בסדר," ענתה בשקט וענת חשבה שהנה, הזכירה לה ימים טובים יותר.
כל הדרך עד לבית הקפה, שולמית שתקה. כשהגיעו, פנתה לענת: "את טבעית. יש לך את זה. זה זורם ממך. ברוכה הבאה."
"לא תכננתי להתנדב," ענתה לה ענת.
"אני יודעת. עברתי דרך בית הקפה במכוון כדי לשכנע אותך. אנחנו זקוקות להרבה מתנדבות. דרך אגב, סימונה מסרבת לומר את שמו של התוקף אותה, למרות שאנחנו חושבות שהייתה היכרות מוקדמת ביניהם." היא חיבקה את ענת לפני שנכנסה למכונית המזדה הכסופה שלה, חיוך שביעות הרצון הקטן שוב הופיע פניה.
***
ענת החזיקה בנייד בשתי ידיה. בהיסח הדעת ליטפה אותו משל היה חיית מחמד. היא כמעט לא הקשיבה למרצה. דעתה הייתה מוסחת מהמסרון ששולמית שלחה לה. לכאורה לא היה בו דבר מטריד, מלבד מספר הנייד של סימונה ובקשה שתקבע עמה זמן לבקרה. לאחר ביקורן המשותף, שולמית כפי הנראה הייתה סמוכה ובטוחה שענת שלמה לחלוטין עם החלטתה להתנדב בעמותה, על אף שפני הדברים לא היו כך. אך הנה נקרתה לה הזדמנות להיות מעורבת בחייהן של נשים זרות, גם אם לא תכננה את זה. אם תעסוק בעבודה סוציאלית לפרנסתה, מן הסתם תתקל בנשים כמו סימונה. אולי הגיע הזמן לצלול למים העמוקים? כך תוכל לבחון אם ברצונה באמת לעסוק במקצוע זה, הרהרה.
היא עזבה את אולם ההרצאות והתקשרה לסימונה. למרות ששולמית דחקה בה, כיבדה את פרטיותה של סימונה ולא רצתה לכפות את עצמה עליה. לכן הייתה צריכה לוודא שוב אם זה בסדר מצידה שתחליף מדי פעם את שולמית ותבוא לבקרה. סימונה ענתה באדישות שאין זה משנה לה.
למרבה פליאתה, הביקורים הראשונים לא היו טעונים רגשית כמו שחששה. בביתה של סימונה נדמה שהזמן עמד מלכת, אך היה משהו אפוף שלווה בזמן שנעצר, כאילו שנעלם הפחד מפני החיים הרצים אל החידלון.
תחילה הייתה מבקרת אותה פעם בשבוע, אך שולמית העירה שזה לא מספיק ולחצה מעט שתמצא זמן לביקורים תכופים יותר. ענת נענתה לה ומצאה זמן נוסף לבקרה, בין אם מוקדם בבקרים, בין אם בשעות הצהריים לפני תחילת משמרת בבית הקפה. לפעמים הייתה מוותרת על הרצאה שנראתה לה לא חשובה באוניברסיטה כדי לשהות במחיצתה של סימונה.
אחרי תום כל ביקור הייתה מתקשרת לטוני, פסיכולוגית העמותה. היא הייתה מדווחת לה על מצבה של סימונה. טוני הייתה מבקשת ממנה לנסות ולדובבה, על מנת לדעת פרטים על הפוגע ועל נסיבות הפגיעה. "ידיעת העובדות דחופה ביותר לעשיית הצדק, לפני שהפוגע יחמוק מעונש, לפני שיפגע שוב," חזרה ואמרה טוני, "היא צריכה לדעת שצדק צריך להיעשות כדי שתוכל להתחזק. קשה לחשוב שמי שפגע בך ממשיך את חייו ואולי אף משגשג, כשאת שרויה בעלטה," הוסיפה באחד הימים.
ענת חשה מצוקה קלה לנוכח הדרישה הזו ממנה. במשך חודשיים לא דחקה בסימונה לגלות את שם הפוגע. היא אף התרעמה בינה לבין עצמה על ששולמית וטוני מעמידות אותה במצב שאינה יכולה לסרב להן מצד אחד ומהצד השני סברה שהמשימה מעבר ליכולותיה. היא אף אמרה זאת לשולמית שפטרה אותה ב"תשתדלי, את יכולה."
***
הסתיו כבר כמעט חלף ומחוץ לדירתה הישנה של סימונה השמיים היו מעוננים. ענת חיבקה את ספל הקפה שבידיה והתבוננה לתוכו כשחשה את עיניה של סימונה נעוצות בה.
"הוא נכנס לפרפומריה שלי יום אחד. גבר גבוה, יפה תואר. הוא קנה את הבושם היקר ביותר לעצמו וויתר על העודף. הייתי רגילה שמתווכחים איתי על כל שקל, אבל הוא היה ג'נטלמן מושלם. אחר כך המשיך לבוא. תמיד קנה את המוצרים היקרים ביותר. הוא התחיל איתי." היא השתתקה וענת חשה שהיא מפליגה בזיכרונה לרגעים שהיו נעימים בחברת הגבר הפוגע.
"בשביל אחת כמוני... שאחד כמוהו יתעניין בי... זה סיפור סינדרלה שעליו גדלתי. הרגשתי מיוחדת. בגידה בבעלי נראתה לי תשלום קטן לעומת האהבה הגדולה שציפתה לי. ככה הרגשתי. מה ידעתי?" דמעות עלו בעיניה. ענת זיהתה הזדמנות לברר עליו פרטים שמא סימונה תשוב ותתכנס בעצמה ושוב לא תוכל לשמוע ממנה על התקיפה. אלא שהיא הייתה מסוגלת רק לחבק אותה, תוך שהיא נזכרת שכילדה שנאה את 'סינדרלה'. היא אהבה לקרוא את סדרת 'ננסי דרו', על נערה בלשית שפותרת תעלומות עוד לפני שהמשטרה מודעת לכך שנעשה פשע.
"דרור." ענת ניעורה ממחשבותיה. סימונה שכפי הנראה ראתה שאינה מבינה אותה, הבהירה: "קוראים לגבר דרור."
ענת שתקה. פתאום לא הייתה בטוחה שברצונה לשמוע את הפרטים. תחושה של מיאוס עלתה בה. כל שרצתה היה לעודד את רוחה של סימונה. פירוט סיפור התקיפה דחה אותה משום מה. אלא שסימונה המשיכה: "נפגשתי עמו בסתר בבתי מלון זולים. בפגישות הראשונות השקיע... פינק. אחר כך היינו באים, עושים והולכים. בכל פעם הוא הגביר את האלימות שלו כלפי. אני שתקתי. קיוויתי שאראה שוב את הגבר המקסים שחיזר אחרי בהתחלה. בסך הכול נפגשתי איתו תשע פגישות רומנטיות."
"מה קרה בפעם האחרונה?" מלמלה ענת וקיוותה שסימונה לא תשתף אותה בעוד מידע, אך הסכר נפרץ אצל האישה והיא המשיכה.
"הוא הפעיל אלימות... חיבל בגוף שלי... אמרתי שאתלונן... הוא אמר שאם אפתח את הפה, בעלי ידע שבגדתי בו ויזרוק אותי לכלבים. זה מה שהיה קורה באמת. הייתי מוצאת את עצמי בלי משפחה ובלי בית." כאן החלה להתייפח.
עד שלא נרגעה, ענת לא עזבה אותה, למרות שרצתה לברוח משם מהר. היא תרצה לעצמה את הדחף שחשה, לא להמשיך את הביקור, בכך שהיא עלולה לאחר לשיעור באוניברסיטה. אך לא היה בזה מן האמת. בכל אופן, מצפונה לא נתן לה להפקיר את סימונה במצב הרגשי הקשה שהייתה בו.
שולמית הייתה מרוצה. סימונה נפתחה בפני ענת כמו שלא נפתחה בפני אף מתנדבת אחרת. היא צדקה לגביה.
"אני בטוחה שבבוא היום תתחזק ותעיד נגדו, אף על פי שאני סבורה שצדקה באומרה שתשלם מחיר גבוה על עדותה זו." אחרי הרהור קל הוסיפה: "חבל שלא אמרה לך מה טיב החבלה. נו, שוין, אי אפשר לאכול את כל העוגה בבת אחת."
"אני בטוחה שבבוא היום תתחזק ותעיד נגדו, אף על פי שאני סבורה שצדקה באומרה שתשלם מחיר גבוה על עדותה זו." אחרי הרהור קל הוסיפה: "חבל שלא אמרה לך מה טיב החבלה. נו, שוין, אי אפשר לאכול את כל העוגה בבת אחת."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.