איש קטן מה עכשיו

חיי הנישואים מתחילים ברגל ימין עם נסיעה לכבוד החתונה, אבל — האם אנו זקוקים לקדירה?

רכבת זו, הנוסעת ביום שבת זה, בשעה שתיים אחר הצהריים מפלאטץ לדוכרוב, מסיעה בקרון המחלקה השלישית, בתא ללא מעשנים, את הר ופראו פינברג, ובקרון המשא מוסעים תיבת קנים ננעלת "גדולה ביותר" ובה חפציה האישיים של אֶמָה, שק עם המצעים של אמה — אבל רק אלה למיטתה, "למיטה שלו הוא יכול לדאוג בעצמו, זה לא העניין שלנו" — וקופסה לאריזת ביצים ובה כלי החרסינה של אמה.

הרכבת עוזבת בחיפזון את העיר הגדולה פלאטץ. איש לא היה בתחנה, האחרונים בין בתי הפרוורים נותרו מאחור, וכעת תורם של השדות. זמן־מה נוסעת הרכבת לאורך גדת נהר הסטרלה הנוצץ, ועכשיו יער, ועצי ליבנה לאורך פסי הרכבת.

בתא שלהם יושב רק עוד גבר אחד זעוף, שמתקשה להחליט מה עליו לעשות כרגע: לקרוא עיתון, להתבונן בנוף או לבחון את הזוג הצעיר. למרבה ההפתעה הוא עובר מעיסוק אחד לאחר, ובכל פעם ששניהם משוכנעים שהם בטוחים מפניו הם נתקלים במבטו.

בהפגנתיות מניח פינברג את ידו הימנית על ברכו. הטבעת נוצצת בצורה ידידותית. על כל פנים, הדברים שהזעוף הזה נועץ בהם עיניים הם לגיטימיים כולם. אבל הוא אינו מביט בטבעת, אלא בנוף.

"הטבעת נראית טוב," אומר פינברג בשביעות רצון. "אי־אפשר בכלל לראות שהיא רק מצופה זהב."

"אתה יודע, זו הרגשה מוזרה עם הטבעת, אני מרגישה אותה כל הזמן ולא יכולה שלא להביט בה בלי להפסיק."

"כי את עדיין לא התרגלת אליה. זוגות שנשואים הרבה זמן בכלל לא מרגישים אותה. מאבדים אותה ובכלל לא שמים לב."

"אוי ואבוי, אם זה היה קורה לי," אומרת למשן מזועזעת. "תמיד אשים לב אליה, תמיד תמיד."

"גם אני," מצהיר פינברג. "כי היא מזכירה לי אותך."

"ולי — אותך!"

הם רוכנים זה אל זה, מתקרבים עוד ועוד — ונרתעים לאחור, הזעוף נועץ בהם את עיניו בחוצפה.

"זה לא מישהו מדוכרוב," לוחש פינברג. "הייתי מזהה אותו."

"אתה מכיר את כולם אצלכם?"

"את אלה שאני אמור להכיר, בטח. בייחוד מפני שלפני זה עבדתי בתור זבן אצל ברגמן, טקסטיל תעשייתי לגברים ונשים. אז מכירים את כולם."

"למה עזבת אותם? הרי זה בעצם התחום שלך."

"הסתכסכתי עם הבוס," אומר פינברג בקצרה.

למשן היתה רוצה להמשיך ולשאול, היא מרגישה שכאן יש עוד מקום להעמיק, אבל עדיף להניח לזה. כל דבר בעתו, שהרי הם כבר ממש רשומים כנשואים.

נראה שגם הוא חשב בדיוק על אותו הדבר. "אמא שלך כבר בטח מזמן נמצאת בבית," הוא אומר.

"כן," היא עונה. "אמא כועסת, ובגלל זה גם לא ליוותה אותנו לרכבת. איזו חתונה עלובה זותי, היא אמרה כאשר עזבנו את משרד הרַשָּׁם."

"שהיא תחסוך לעצמה את הכסף. כל הזללנות הזאת, כשכולם רק מספרים בדיחות מלוכלכות, זה ממש מגעיל לדעתי."

"כמובן," אומרת למשן. "אבל אמא היתה נהנית מזה."

"לא נישאנו כדי שאמא שלך תיהנה," אמר בצורה בוטה.

הפסקה.

"תשמע," למשן פותחת שוב, "אני כל כך מתוחה בקשר לדירה."

"נו כן, אני מקווה שתמצא חן בעינייך. בדוכרוב אין כזה מבחר גדול."

"ובכן, הנֶס, תתאר לי אותה עוד פעם."

"בסדר," הוא אומר ומספר שוב את מה שסיפר פעמים רבות. "זה שהיא נמצאת ממש מחוץ לעיר, את זה כבר אמרתי לך. ממש באזור הכפרי."

"זה דווקא נראֶה לי מצוין."

"אבל היא ממש ארגז מגורים כזה להשכרה. קבלן הבניין הזה מוֹתֶס תקע אותו שם, כי חשב שאחרים עוד יבואו. אבל אף אחד לא בא ובונה שם."

"למה לא?"

"לא יודע. זה יותר מדי מבודד בשביל האנשים, במרחק עשרים דקות מהעיר. אין דרך סלולה."

"טוב, אז בקשר לדירה," היא מזכירה לו.

"כן, ובכן, אנחנו גרים ממש למעלה, אצל האלמנה שַׁרְנְהוֹפֶר."

"ואיך היא הגברת?"

"אלוהים, מה אני יכול להגיד. היא היתה בסדר, היו לה פעם זמנים טובים יותר, אבל האינפלציה... נו, היא התבכיינה לי כהוגן."

"אלוהים אדירים!"

"הרי לא תמיד היא תבכה. ובכלל, את זה סיכמנו, נכון? אנחנו נקפיד מאוד לשמור מרחק! לא נרצה בקשר עם אנשים אחרים. אנחנו מסתפקים זה בזה."

"כמובן. אבל מה אם היא פולשנית ונדחפת?"

"אני לא מאמין. היא ממש גברת זקנה מנומסת, בעלת שיער לבן לגמרי. והיא נורא חוששת לגורל החפצים שלה, הרי אלה הם עדיין הדברים הטובים מהימים של אמא שלה המנוחה, ואנחנו צריכים תמיד להתיישב לאט על הספה, כי יש לה עדיין את הקפיצים הישנים הטובים, והיא לא יכולה לשאת עומס פתאומי."

"אם אהיה מסוגלת לחשוב על זה תמיד," אומרת למשן בדאגה. "כאשר אני שמחה או כאשר אני נורא עצובה ומוכרחה לפרוץ בבכי פתאומי, ואני מתיישבת, אז הרי לא אוכל לחשוב על הקפיצים הישנים הטובים."

"את חייבת," אומר פינברג בחומרה. "את פשוט חייבת. והשעון שבתוך פעמון הזכוכית המונח על שידת המגירות, אותו אסור לך למתוח וגם לי אסור, את זה רק היא בעצמה יכולה לעשות."

"שהיא תוציא משם את השעון הישן והמגעיל שלה. בדירה שלי אני לא רוצה שעון שאסור לי למתוח אותו."

"זה לא יהיה כל כך נורא. הרי נוכל להגיד שהצלצול שלו מפריע לנו."

"אבל מיד, עוד הערב! אני בכלל לא יודעת, עם שעונים כאלה מהודרים, אולי צריך למתוח אותם בכל לילה. ובכן, תגיד כבר איך זה יהיה: עולים במדרגות ושם נמצאת דלת המסדרון. ואז..."

"אז מגיעים למבואה, היא משותפת לנו ולה. ומשמאל, מיד בדלת הראשונה, זהו המטבח שלנו. זאת אומרת, מטבח אמיתי זה לא — בעבר היה זה כנראה רק חדרון בעליית הגג, מתחת לגג המשופע, אבל יש שם כירת גז..."

"בעלת שתי להבות," משלימה למשן את המשפט בעצב. "עדיין לא מובן לי איך אני אמורה להסתדר עם זה. הלוא אין אף אדם אחד שיכול לבשל ארוחה על שתי להבות. לאמא יש ארבע להבות."

"אבל בטוח שאפשר להסתדר עם שתיים."

"עכשיו תקשיב רגע, יונגה!"

"אנחנו מתכוונים לאכול אוכל פשוט ביותר, ואז שתי להבות מספיקות בהחלט."

"כן, זה גם מה שנעשה. אבל אתה תרצה לאכול מרק: סיר ראשון. וגם בשר: סיר שני. וירקות: סיר שלישי. ותפוחי אדמה: סיר רביעי. ואם יש לי שני סירים שמתחממים על גבי שתי הלהבות, שני הסירים האחרים כבר הספיקו להתקרר בינתיים. הרי לך!"

"כן," הוא אומר מהורהר. "גם אני לא יודע..." ולפתע, ממש בבהלה: "אבל אז הלוא תצטרכי גם ארבעה סירי בישול!"

"זה באמת מה שאצטרך," אומרת היא בגאווה. "וגם עם זה אני לא ממש יכולה להסתדר. חייבת להיות לי גם קדירה לבישול איטי."

"אוי אלוהים, ואני קניתי רק אחד!"

למשן חסרת רחמים. "אם כך אז נהיה חייבים לקנות עוד ארבעה נוספים."

"אבל את זה לא נוכל לקחת מהמשכורת, זה שוב יצטרך לצאת מהחסכונות!"

"אבל זה לא עוזר, יונגה, תהיה הגיוני. מה שחייב לקרות זה גם מה שיקרה, אנחנו זקוקים לסירים."

"את זה תיארתי לעצמי בצורה שונה לגמרי," הוא אומר בעצב. "אני חושב לעצמי, הנה אנחנו נתקדם ונחסוך, וכעת אנחנו כבר מתחילים לבזבז כסף."

"אבל אם זה חייב להיות!"

"הקדירה מיותרת בהחלט," הוא אומר נסער. "אני אף פעם לא אוכל בשר שבושל באיטיות. אף פעם! אף פעם! לקנות סיר מיוחד בשביל קצת בשר כזה! אף פעם!"

"ומה עם רולדות?" שואלת למשן. "ומה עם צלי?"

"ובכן גם ברז המים לא נמצא במטבח," הוא אומר בייאוש. "בשביל להשיג מים את חייבת תמיד ללכת למטבח של פראו שַׁרְנְהוֹפֶר."

"אלוהים אדירים!" היא אומרת פעם נוספת.

ממרחק נראים חיי הנישואים פשוטים בצורה יוצאת מהכלל: שניים נישאים, מולידים ילדים. חיים יחדיו, מתייחסים זה אל זה נחמד ככל האפשר ומשתדלים להתקדם. רֵעוּת, אהבה, חברות, אכילה, שתייה, שינה, העסק, משק הבית, טיול בימי ראשון, בערב הליכה לסרט! זהו.

אבל מקרוב כל הסיפור מתחלק לאלף בעיות שונות. הזוגיות — זו נסוגה במידה מסוימת לרקע, היא הופכת למובנת מאליה, היא התנאי המקדים, אבל רק לשם המחשה: מה יקרה עכשיו בקשר לקדירה? והאם עליו להזדרז ולומר לפראו שַׁרְנְהוֹפֶר עוד הערב שתוציא את השעון מתוך החדר? ככה זה.

שניהם מרגישים זאת בצורה עמומה. אבל עדיין אין אלו בעיות דחופות, כל הקדירות נשכחות כעת משהבחינו כי הם לבדם בתא. הזעוף ירד מהרכבת במקום כלשהו. הם כלל לא השגיחו בכך. הקדירה ושעון הפעמון נותרו מאחור, כעת שניהם מתחבקים, הרכבת מקרקשת. מדי פעם הם שואפים אוויר אל ריאותיהם ואז הם שבים להתנשק, עד שהרכבת המתחילה להאט מגלה להם: דוּכֶרוֹב.

"אוי אלוהים, הגענו!" אומרים השניים.