אישה מעבר לים

אליה

עטופה בשכבות של סוודרים, מעיל מצמר כבשים, צעיף וכובע שגילה רק את עיניי, מיהרתי להימלט מהקור הצורב אל חיקו החמים של בית קפה פינתי שנשא את השם "לי דה ריבייר". נרות זעירים דלקו על שולחנות בית הקפה, שהיו בו אורחים מועטים. הקור העז הוציא מהבית רק אנשים שהבדידות חנקה אותם. היה חם בבית הקפה, חום נעים, מדויק. התיישבתי בשולחן שליד החלון ואת ערימת הסוודרים, הצעיף, הכובע, הכפפות ומעיל הצמר הארוך, לא תליתי על המתלה בכניסה, כמנהג המקום, אלא הנחתי על הכיסא הפנוי שלידי.

למרות ששכן בלב ליבו של הרובע הלטיני, "לי דה ריבייר" לא היה בית קפה שמשך תיירים מזדמנים, אלא קפה שכונתי קטן שהגיש אוכל צרפתי עממי ולא מתחנף. לא הייתי צריכה את דף התפריט, ידעתי מה אני רוצה להזמין:״ קרוק מדאם", שתי פרוסות לחם קלוי שביניהן כלואים פרוסת גבינה צהובה וקותל חזיר ומעליהם ביצה עלומה. ביקשתי מהמלצר גם כוס יין אדום. היין הגיע מייד, ואילו מנת ה"קרוק מדאם" התמהמהה, והזמן שחלף מהרגע שבו הוזמנה עד לרגע שבו הוגשה אִפשר לי להתרווח בכיסא המרופד, לבהות בחלון ולשאול את עצמי בפעם האלף: מה לעזאזל אני עושה שוב בפריז? למה אני יושבת בבית הקפה שבו השתנו חיי? למה נשאו אותי רגליי למקום שבו נשבר ליבי ונותץ לאלפי רסיסים? מה אני מחפשת? הרי את התשובות אני יודעת, ארי סיפק אותן במלואן. הוא לא הותיר אפילו שאלה אחת ללא מענה ועוד הקפיד להחדיר את הסכין ולסובב עד זוב דם.

"מוטב כך," אמר אז. כל האמת על השולחן, בלי להסתיר ובלי לשקר, בלי לתרץ ובלי להתנצל, שולח מכה ישירה לַפנים, ללב, לבטן הרכה. הוא לא אוהב אותי יותר, אמר בפשטות קרה, התאהב באישה אחרת, פריזאית, פטיט, שיער ערמוני, עיניים ירוקות. התעקש על תיאור מפורט, כאילו מעולם לא פגשתי בעצמי את הבת זונה.

היא הייתה הסיבה שבגללה הוא עבר לחיות בפריז באופן סופי, היא הסיבה שבעטייה לא דיבר איתי בטלפון במשך שבועות שלמים ושיקר כשאמר שהתארח במלון זול שאין טלפון בחדריו. בגללה יכולתי לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שבהן שכבנו בחודשים האחרונים, כשהגיע לארץ. היא הסיבה שבעטייה נגמל ממנהגו להירדם כשהוא יונק את פטמתי, והפנה לי במיטה את גבו בטענה שהוא עייף, טרוד, הרוס.

לפני שנה בדיוק ישבתי כאן מולו ב"לי דה ריבייר", וכבר אז החלה מחלחלת לתוכי ההבנה שמשהו איום ונורא מתרחש כאן, שחיי כפי שהכרתי אותם לא ישובו להיות כשהיו. גופי נמשך מטה כאילו חיי אוזלים מתוכי, ותהיתי אם כך מרגישים כשמתים. לטשתי את עיניי בארי. לא שמעתי את קולו, לא הרחתי את ריחו המוכר, ריח מי גילוח מעורב בריח סיגריות, אפילו לא ראיתי את גופו הצנום והקצר ולא את רעמת שערו החומה או את עיניו הכהות הצרות. כל שראיתי היו שפתיו הנעות. עד שבבת אחת קם, רכן לעברי, נשק ברפרוף על לחיַי, השאיר שטר כסף על השולחן והלך.

נשארתי לשבת על הכיסא כמאובנת, ניסיתי לשחזר את הדברים שהנחית על ראשי כמהלומות פטיש: הוא לא אוהב אותי, הוא אוהב אישה אחרת, פריזאית, פטיט, עם עיניים גדולות וחזה קטן. ועכשיו מה? הרי באתי לפריז כדי להיות עם בעלי־אהובי. רציתי להפתיע אותו אבל הוא זה שהפתיע אותי.

בשנה האחרונה לחיינו המשותפים תכפו נסיעותיו של ארי לפריז. ביקשתי להצטרף אליו, רציתי להיות עם אהובי בעיר הכי רומנטית בעולם. חלמתי ללכת איתו בעקבות ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, הסופרים האמריקאים שהערצתי, שחיו ויצרו בפריז של אחרי מלחמת העולם הראשונה, למצוא את הבתים שבהם גרו, לשבת בבתי הקפה בהם ישבו. ולקרוא את 'למי צלצלו הפעמונים' ו'גטסבי הגדול', כל כך נדנדתי לו עד שלבסוף נכנע לתחנוניי והסכים שאצטרף לנסיעתו בתנאי שאבי יהיה זה שישלם עבור כרטיס הטיסה שלי.

"שלא תטעי," הזהיר אותי, "את לא מתחילה עכשיו לנסוע איתי בכל פעם שאני נוסע לפריז." ואני הסכמתי לנסוע בכל תנאי.

הזרות שחשתי במחיצתו של בעלי החלה כבר בשדה התעופה. הוא היה מרוחק ומכונס בתוך עצמו, וברגע שניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, נרדם, משעין את ראשו לאחור על משענת הכיסא ולא על כתפי כפי שנהג בעבר. נדחקתי אליו, מניחה את ראשי על כתפו, אך הוא זע באי־נוחות והתרחק ממני.

משדה התעופה נסענו ברכבת לרובע הלטיני. הייתי מוקסמת: שדרת סן ז'רמן דה פרה הרחבה, על חנויות האופנה היוקרתיות שלה, הייתה כל כך אלגנטית ושונה מרחוב דיזנגוף בתל אביב, שעד אז נראה לי כמו מרכז העולם. ארי החל ללכת במהירות, נושא את מזוודתנו, ואני נשרכתי אחריו.

"לאן אתה רץ?" שאלתי, מתנשפת.

הוא התעלם משאלתי ולא האט. חצינו את שדרות סן ז'רמן לכיוון 'קפה דה מאגו', שהיה עמוס לעייפה בתיירים אמריקאים, וירדנו דרך רו בונאפרט לכיוון רו ז'קוב, שם עצרנו בבית קפה פינתי ששלט קטן ולא בולט הכריז על שמו: 'לי דה ריבייר'.

"חכי לי בקפה, אני תיכף חוזר," אמר ונעלם בכניסה לבית מספר 40. נותרתי ברחוב הזר אובדת עצות. רק נחַתִּי בפריז, זו הפעם הראשונה שאני מחוץ לארץ, בארץ זרה שאיני דוברת את שפתה. זיעה קרה שטפה את גווי ופחד מצמית אחז בי, אבל התעשתי במהירות ומיהרתי אחריו לפני שיטרוק את דלת הכניסה בפניי.

"ביקשתי שתחכי לי בקפה," אמר קצר רוח.

"אתה לא עוזב אותי," עניתי לו, "אפילו לא לרגע, אני לא מכירה כאן אף אחד. אני פוחדת להישאר לבד."

"נו מה, את ילדה קטנה? חכי לי חמש דקות, אני תיכף חוזר."

"לאן אתה הולך? מה זה הבית הזה?"

"פה אני גר," אמר, "אני עולה לזרוק את המזוודה, למה כל כך קשה לך לחכות בקפה?"

"אני לא מחכה בשום קפה. אם המלצר ישאל אותי מה אני רוצה לשתות, אני לא אדע איך לענות. אני לא יודעת אפילו איך אומרים קפה בצרפתית."

ארי עיקם את פניו והסביר לי בקוצר רוח ש"קפה זה קפה גם בצרפתית", אך הבין ככל הנראה שאשתו הקטנה שבדרך כלל נענית לכל גחמותיו לא תוותר הפעם. הוא החל לטפס בגרם המדרגות הצר והעקלקל, נושא את המזוודה מעל ראשו, ואני אחריו. כשהגענו לקומה החמישית, ארי שלף מפתח ופתח את הדלת ולהפתעתי לא היה זה חדר קטן במלון זול כפי שציפיתי, אלא דירה קטנת ממדים. את רוב שטחו של חדר האורחים תפסה ספה בצבע ירוק־זית, על רצפת העץ היו מושלכות שתי כריות פוטון ענקיות, ולידן על הרצפה ניצב פטיפון ולצידו ערימת תקליטים. על הקיר שמאחורי הספה היה נעוץ פוסטר ענקי של "השמן והרזה" וסביבו צוירה ספיראלה שצבעה את הקיר כולו בגוונים של שחור, טורקיז וירוק. בחדר האורחים היו שתי דלתות לחדרים נוספים. ארי פתח אחת מהן ומאחוריה נגלה חדר שמיטה זוגית תפסה כמעט את כולו. לצד המיטה הייתה מונחת מכונת כתיבה. זיהיתי מייד את ה"הרמס בייבי" של ארי.

"קצת צפוף," אמרתי.

"זה מה יש," ענה לי לקונית, "וממילא זה רק לכמה ימים, עד שתחזרי הביתה."

כמעט נחנקתי, הוא מקציב לי רק כמה ימים? מי נוסע לחוץ־לארץ לכמה ימים? מי מוציא הון עתק של כסף על טיסה לארץ רחוקה רק בשביל ימים מעטים?

יהיה בסדר, ניחמתי את עצמי, הרי כל כך התגעגעתי להצטופף עם ארי במיטה דחוקה, וחדרו הדחוס נמצא ברו ז'קוב, אותו הרחוב שבו התגורר ארנסט המינגוויי. בבת אחת השתפר מצב רוחי, נרגשת מעצם העובדה שאני נמצאת ברחוב שהמינגוויי הלך בו, שאני יכולה לחצות את הכביש ולשבת בבית הקפה שהוא ישב בו.

"אני מקווה שתנצלי את מעט הימים שאת בפריז ותיהני ממנה," שינה לפתע ארי את טון דיבורו לנימה רכה יותר, ואני, כרגיל, נשביתי במילים הנכונות שהפיק פיו. לא שמתי לב שאמר "תנצלי" ולא "ננצל", לא קראתי את מה שמעבר למילים. מיהרתי אליו, מתחפרת בתוך זרועותיו, מתעלמת מכך שבעוד גופי רך ומתרפק, גופו שלו נוקשה וכמעט דוחה אותי מעליו.

הריחוק שאפף אותו נמשך גם בלילה. הוא השתהה זמן רב בחדר האורחים, מתקתק במכונת הכתיבה שלו ומעשן כמו קטר. ישבתי לצידו על הספה, מגלגלת לו ג'וינטים, בדיוק כמו שאהב, והוא אמנם הציע לי שאכטה מדי פעם, אך שלא כמו תמיד לא נשף את העשן הממסטל אל תוך פי, ואני חשבתי שהוא לא נישק אותי אפילו פעם אחת מאז שהגענו. השעה התארכה והעייפות הכריעה אותי. "ארי, בוא למיטה," אמרתי לו בקול פתייני, כמעט מתחנן, "אני מתגעגעת אליך." הוא התעלם ואמר: "לכי את, אני אבוא עוד מעט." הוא לא בא. על משכבי במיטתו הזרה כמעט ונטרפתי מתקתוקה המונוטוני של מכונת הכתיבה, ומשפסק סוף־סוף התקתוק, שמעתי את נשימותיו ואת נשיפותיו, שמעתי את שיעולו ולבסוף שמעתי את נחרותיו. במקום שיאסוף אותי בזרועותיו כפי שחלמתי, במקום שיעשה איתי אהבה כל הלילה כמו שכל כך השתוקקתי, הוא נרדם בסלון.

בעוד שארי התעורר כהרגלו בשעות הצהריים, אני התעוררתי כתמיד בשעת בוקר מוקדמת. משועממת שוטטתי בדירה הקטנה, ניסיתי לפתוח את דלת החדר השני אך היא הייתה נעולה. בחנתי שוב את הספיראלה המצוירת מסביב לפוסטר של "השמן והרזה" עד שעיניי כאבו, הצצתי בספריית התקליטים. רציתי לנגן לי אחד אבל פחדתי שמא אעיר את ארי. על המדף מצאתי כמה ספרים, כולם בשפה הצרפתית שאינני יכולה לקרוא. רציתי קפה, רציתי קרואסון. למען האמת, חלמתי על קפה וקרואסון כל הדרך לפריז. במקרר הזעיר מצאתי בקבוק יין לבן פתוח וחריץ גבינה שהסירחון שלה כמעט הדף אותי לאחור, למה לעזאזל הוא מחזיק במקרר גבינה מקולקלת. במקרר הייתה גם צלוחית זכוכית ובתוכה מה שחשבתי לגבינה לבנה. טעמתי ממנה וירקתי מייד, זה היה קרם פנים. אימא שלי תמיד אמרה לי שהחטטנות שלי תהרוג אותי בסוף, אבל מה שאימא שלי לא ידעה, ובאותה שעה גם אני לא ידעתי, זה שצנצנת הקרם הייתה הרמז הראשון בסדרת הרמזים שיביאו אותי בסופו של דבר לשבת בדד בבית הקפה הפריזאי, מתחת לבית של ארי.

ככל שנקפו השעות הפכתי למשועממת יותר ויותר ובעיקר רעבה. אלוהים, חשבתי לעצמי, הנה אני בפריז, העיר הכי רומנטית בעולם, שנים חלמתי להגיע אליה ובמקום לשוטט ברחובותיה, במקום לשבת בבתי הקפה שלה, ללכת למוזיאונים ולחפש סימנים לסופרי הדור האבוד, אני תקועה בדירה פצפונת עם מקרר ריק ובעל שאפילו לא מעלה בדעתו להתאמץ פעם אחת ויחידה ולהתעורר מוקדם מכפי שהוא רגיל כדי להראות לי את פריז!

ניסיתי להפעיל את מכשיר הקפה אך ללא הצלחה. רעבה וצמאה הסתובבתי בדירה, מחכה שארי יתעורר. מובן שלא חשבתי להעיר אותו. אלוהים, כמה פחדתי ממנו ואפילו לא ידעתי.

הצצתי מחלון הדירה. בקו הרקיע ראיתי את גגותיה היפים של פריז. בית הקפה שלמטה המה אדם וקולות של צחוק עלו ממנו, סביב השולחנות המעטים שברחוב ישבו אנשים ושתו קפה או־לֶה ואכלו קרואסונים. המשכתי לבהות מבעד לחלון: אנשים עברו ברחוב הקטן בזוגות וגם יחידים. רציתי לשוטט לאורכו של הרחוב ולצאת ממנו אל השדרה הרחבה והיפהפייה שלא הספקתי ליהנות ממנה, רציתי לראות מקרוב את 'קפה דה מאגו' שחלפנו על פניו בדרכנו לחדרו של ארי אבל רגליי כמו מוסמרו לרצפה, ולמרות שהנפש רצתה לעוף, גופי היה כלוא ומסורבל, ואני ישבתי כמו בחוסר מעש על הכיסא מול החלון. כמה תלותית הייתי, כמה חסרת נחישות, כמה אומללה.

כשארי התעורר סוף־סוף הוא אפילו לא בירך אותי בבוקר טוב. כדרכו, בשעה שקם משנתו היה זעוף ואמר שהוא יורד למטה לקפה. הוא לא הזמין אותי להצטרף אבל אני נגררתי אחריו. הוא לא שאל אותי למעשיי בכל השעות שבהן ישן, אבל זה לא הפליא אותי. אחרי ששתינו קפה עלינו במהירות לדירה וארי מייד התיישב לתקתק ב"הרמס בייבי" שלו.

"ארי," אזרתי אומץ, "זאת הפעם הראשונה שלי בחו"ל, אני מתה לראות את פריז."

"מה הבעיה?" השיב, "תרדי במדרגות ואת בלב ליבה של פריז."

"אני לא מכירה כאן כלום, למה שלא תיקח אותי לסיבוב? לבד אני אלך פה לאיבוד, אתה יודע שאני לא יודעת מילה בצרפתית."

לבסוף התרצה ואמר שנלך לחנות הספרים 'שייקספיר אנד קומפני' שעל גדות הסֵין.

נרגשת מהמחווה הבלתי צפויה מצידו ומהביקור בחנות הידועה, התגנדרתי כצרפתייה כדי למצוא חן בעיניו. קשרתי צעיף סביב צווארי, צבעתי את שפתיי בליפסטיק אדום ואספתי את שערי לקוקו. הוא לא הקדיש להופעתי אפילו מבט אחד, גם לא לשפתיי האדומות כדם.

כשהגענו לחנות ניצבתי המומה נוכח קירותיה העמוסים לעייפה. עשרות אנשים נדחקו בין המדפים ובתוך חדרונים קטנים ועיינו בספרים. על הקירות נתלו תמונות של החנות המקורית שידעתי שהייתה בבולוואר סן מישל לפני שעברה למיקומה הנוכחי על גדות הסן, מול כנסיית נוטרדאם. ארי החל להתהלך בחנות ואני בעקבותיו, אך במקום להתרגש כמו ילדה בחנות צעצועים למראה הררי הספרים, הרגשתי אבודה. החנות הדחוסה בספרים ובני אדם שריח אבק עלה ממנה, סגרה עליי.

"בוא נצא," אמרתי לארי, "אני נחנקת פה."

"צאי בעצמך," השיב, "והנה קחי," אמר והושיט לי מפתח כבד.

"מה זה?"

"זה המפתח לדירה, הלילה אני לא חוזר. אני נשאר לישון פה, אל תחכי לי."

"פה?"

"כאן," הצביע על דרגש עץ מאחורי וילון.

"מה זאת אומרת כאן? איך תישן בחנות?"

"זה סידור מקובל," ענה בלי להביט לעברי, "בתמורה אני אאבק מחר את הספרים או אעבוד בקופה."

"ואני?"

"את תעשי מה שאת רוצה."

מחנק לפת את גרוני. הנה הוא עומד לעזוב אותי, להשאיר אותי לבד בעיר זרה והפעם לא לדקות אחדות. הוא הפנה לי את גבו, ואף שמיהרתי אחריו הוא נדחק בין המוני אנשים בקומת הכניסה ונעלם מעיניי כאילו בלעה אותו האדמה. עמדתי בחוץ מול כנסיית נוטרדאם, מביטה באחד מסמליה של פריז, וחשתי אבודה. מה אני עושה מכאן והלאה, אחרי שבעלי היקר נהג בי כאילו הייתי זר שהסתפח אליו בניגוד לרצונו? פניתי מהחנות והתחלתי לשוטט, ללכת לאיבוד ברחובות הרובע הלטיני. למזלי זכרתי את שם הרחוב שבו התגורר ארי, הרי ידעתי כל פרט ופרט על חייו של ארנסט המינגוויי ולכן זכרתי גם את שם הרחוב שבו גר בפריז. וכך, בעזרתם של פריזאים מאוד לא אדיבים שהטרדתי בשילוב של אנגלית ושברי צרפתית, הגעתי לרו ז'קוב ולדירתו של ארי.

נכנסתי לדירה והשלכתי את עצמי על הספה, לא יודעת את נפשי מרוב אכזבה. לא ידעתי כמה עוד אוכל לספוג מארי, כמה עלבונות עוד יטיח בי. חסרת מנוחה התחלתי לשוטט בדירה ולחטט בחפציו של ארי. למעט מציתים וערימות של דפים כתובים בכתב ידו הצפוף והלא קריא, לא מצאתי שום דבר מעניין או מחשיד. ניסיתי לפתוח שוב את דלתו של החדר הסגור, אך לשווא. עברתי לחפש בארונות המטבח. מתחת לכיור, בתוך פח האשפה, ראיתי בגט זרוק ומיהרתי לשלוף אותו מהפח. "לא זורקים לחם," שמעתי את קולה של סבתי שרינה, "לחם שנופל חס וחלילה לרצפה, מרימים אותו, מנשקים ושמים על אדן החלון בשביל הציפורים, אבל חס וחלילה לא שמים בפח!" נדהמתי מכך שזכרתי בכזו בהירות את קולה של סבתי, את העברית השבורה שבפיה המתובלת בספניולית.

גל געגועים שלח אותי לזמן שבו הייתי ילדה קטנה, ובשבת בבוקר הייתי באה יד ביד עם אבי לבקר אותה ואת סבא שלי בביתם שבשכונת נווה צדק. ופתאום, כמו פרצה יד נעלמה את סכר דמעותיי ובכיתי בכי תמרורים. בכיתי על סבא וסבתא שלי שכבר שנים אינם חלק מחיי וכל כך התגעגעתי אליהם, בכיתי על אבי ששילם על נסיעתי לפריז למרות שלא רצה שאסע, ואפילו על לילי, אימא שלי, בכיתי. אימא שלי שאף פעם לא הייתה לי אימא כמו שאימא צריכה להיות, אבל לעולם לא הייתה משאירה אותי לבד בחנות ספרים בעיר זרה. ועליי בכיתי ועל ארי בכיתי ועל נישואינו האומללים שעלו על שרטון ועל כאב הלב שהנחיל לי ושהפך להיות לי לטבע שני. בכיתי ובכיתי עד שנרדמתי.

כפי שאמר לי מראש, ארי לא חזר בלילה ההוא וגם לא בבוקר שלמחרת. היו לי שתי אפשרויות: להמשיך לבכות על מר גורלי ולהישאר לבד בדירה או להתעשת ולצאת לחפש את ארי בחנות הספרים. בחרתי באפשרות השנייה: ירדתי במדרגות העקלתוניות ויצאתי לרחוב על מנת לחזור ל'שייקספיר אנד קומפני' ולמצוא אותו שם. ניסיתי לשחזר את הדרך שעשינו ביום אתמול מרו ז'קוב לחנות, אך לשווא. שעות שוטטתי ברחובות הזרים, אובדת בסמטאות ציוריות. הנחישות נטשה אותי וכשאני מכווצת מזרות ובדידות הפכתי מתוחה מכדי ליהנות מקסמה של העיר. לבסוף, עייפה ומותשת משוטטות חסרת תכלית, מצאתי את דרכי בחזרה לדירה. רק כשעמדתי לפני הדלת גיליתי שלא לקחתי איתי את המפתח הכבד. ברוב ייאוש הלמתי בכפותיי בחוזקה על הדלת. להפתעתי ארי פתח את הדלת ובלי להגיד לי שלום סובב אליי את גבו. נכנסתי אחריו מהססת, לא ידעתי איך עליי לנהוג, האם כדי לגרש את מצב רוחו הזועף עדיף שאשב או אולי לעמוד? איפה לעמוד? פי יבש, רציתי לדבר אך המילים לא יצאו מפי. ארי יצא מחדרו ונכנס לחדר האורחים ולא החליף איתי מילה, הרגשתי שהמתח שעומד בינינו יהרוג אותי.

לבסוף נשמתי נשימה ארוכה ואמרתי:

"ארי, מה קורה?"

"לא קורה כלום."

"למה אתה לא מדבר איתי?"

"לא בא לי לדבר, אני מוטרד בענייני הספר שלי."

"אז מה אני צריכה לעשות כשאתה נעלם לי?"

"לחזור לתל אביב."

"לחזור לתל אביב? רק הגעתי."

"אמרתי לך שאין לך מה לחפש פה."

ממש באותו רגע יצאה מהחדר הנעול אישה צעירה קצוצת שיער.

"נעים מאוד," אמרה לי ונשקה כמנהג הצרפתים על שתי לחיי. "אני סופי, שותפתו של ארי לדירה." נדהמתי. ארי לא סיפר לי שיש לו שותפה לדירה.

"נעים מאוד," מלמלתי ותליתי בארי עיניים שואלות. עדיין לא נפל לי האסימון, כמה תמימה וטיפשה הייתי... ארי התעלם ממבטי, התיישב ליד מכונת הכתיבה והחל לתקתק במלוא המרץ.

הצעירה הצרפתייה כרכה צעיף סביב צווארה, נפרדה לשלום ויצאה מן הדירה. אני החלטתי לא לשאול שאלות שגם כך לא יינתנו עליהן תשובות ולהשלים עם המצב כפי שהוא.

אם אני כבר בפריז אז אני איהנה בפריז, עם ארי או בלעדיו! החלטתי באחת. אני לא אשאל אותו על השותפה הקוקטית שלו, לא אברר לאן הוא נעלם לשעות ארוכות, לא אטריד אותו כשהוא מסתגר עם מכונת הכתיבה ומתקתק. די, נמאס לי! לא רציתי להמשיך ולהיות תלויה בשיגעונות שלו כבובה על חוט בתיאטרון המריונטות שהוא מפעיל כרצונו, מתי והיכן שמתחשק לו. אני אראה לו שאני מסתדרת טוב מאוד בלעדיו, שאני לא תלויה בו, לעזאזל.

בימים הבאים שוטטתי שעות בסמטאות הרובע הלטיני המשכר ביופיו, ביקרתי בגלריות ששכנו ברחובות הצרים, בבוטיקים שהציגו בגדים יפהפיים במחירים שהיו הרבה מעבר למה שיכולתי להרשות לעצמי, והבטתי בנשים הצרפתיות המקסימות, בוחנת את הדרך שבה הן מרימות את שערן, לובשות את בגדיהן, הדרך שבה הן מהדסות בחושניות עדינה כמעט בלתי נראית. חשבתי שאם אמשיך ואתבונן סביבי אולי אלמד מהן משהו.

וכך מדי בוקר, הרבה לפני שארי קם משנתו, התחפשתי לצרפתייה ויצאתי לרחובות: למדתי להזמין מנות פשוטות במסעדות ולא לפחד לדבר מעט צרפתית שהחלה להתגלגל באיטיות על לשוני. שתיתי קפה ב'קפה דה מאגו' ויין לבן ב'קפה דה פלור', אכלתי 'קרוק מסייה' בבראסרי 'ליפ' ו'קרוק מדאם' ב'לה קופול' ולא ויתרתי על צדפות עם יין לבן ב'קלוזרי דה לילה'. הישיבה לבדי בבתי הקפה ובמסעדות, האוכל הלא מוכר והיין הטוב סחררו את ראשי והסיחו את דעתי מארי המתנכר. ידעתי שאני מבזבזת כסף שאין לנו, ידעתי שארי ירתח מזעם כשיגלה שבזבזתי הון על בילוי בבתי הקפה ובמסעדות שהפסיקו כבר מזמן להיות מעוזם של סופרים ואינטלקטואלים בוהמיינים והפכו לאתרי תיירות, אך אני נמשכתי אליהם כבחבלי קסם. ביני לביני התענגתי על הריגוש שהסבו לי סודותיי הקטנים, כמה הנאה שאבתי מכך שאני עושה דברים מאחורי גבו, מכך שאני מבזבזת כסף ללא רשותו. כמה כוח נצבר בי מהרגע שבו גיליתי מחדש את עצמאותי. התמכרתי לתחושת העונג שהשקרים הקטנים סיפקו לי. בפעם הראשונה בחיינו המשותפים עשיתי משהו בשבילי ולא בשביל ארי.

שעות ארוכות שוטטתי ברובע הלטיני עד שהכרתי בו כל פינה. חיפשתי ומצאתי את הבית ברו דה פלורי שבו התגוררה הסופרת האמריקאית גרטרוד סטיין ושימש כמקום מפגשם הקבוע של הסופרים והציירים שנאספו בפריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה. נגעתי בקירות האבן ודמיינתי את הערבים הסוערים שהתקיימו בסלון הספרותי המפורסם של סטיין שעליהם למדתי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.

הפלגתי בדמיוני אל אותה תקופה רומנטית, מדמיינת את עצמי כאחת מאותן נשים יפהפיות של התקופה, לבושה בשמלת צ'רלסטון, אוחזת בידי סיגריה ארוכת פומית, מבלה במועדוני הג'ז במרתפים האפלוליים של הרובע הלטיני ומנהלת דיאלוגים דמיוניים עם גברים סוערים, ששבו זה עתה מקרבות מלחמת האזרחים בספרד. לעומת שיחותיי הממשיות עם ארי, בשיחות הדמיוניות תמיד היו לי תשובות קולעות ובני שיחי המרשימים התפעלו ממה שהיה לי לומר.

מאז ומעולם אהבתי להרחיק את עצמי מהמציאות, לחלום חלומות ולהעמיד פנים שאני לא אני אלא מישהי אחרת, יפה יותר, מצליחה יותר, מאושרת יותר, חשובה יותר. בילדותי ברחתי לסיפורים וחייתי בתוך עולם משלי. דמיוני המפותח והחלומות בהקיץ הצילו אותי מחיים אפרוריים ומתחושת העגמומיות שעמדה בדירת הוריי, שנראתה לי תמיד עלובה ומוזנחת, וכתמי טחב עמדו תדיר בתקרת חדר האמבטיה שלה. לצד החיים ששנאתי בניתי לי חיים אחרים, בית אחר, אימא אחרת. נדמה לי שהייתי מאושרת רק בחלומות שלי.

בדרך לבריכת גורדון, בשדרות קרן קיימת, בדיוק מול ביתו של דוד בן גוריון, עמדה וילה מפוארת מוקפת בגדר. בכל פעם שהלכתי לבריכה שבחוף גורדון מביתנו שבסוף דיזנגוף, הייתי עוברת ליד הווילה ומציצה מבעד לשער הברזל בחצר הבית המפואר שגרם מדרגות הוביל אליו, ובמזרקה מפעפעת המים שפעלה בחצרו הקדמית. זה היה בית חלומותיי, מעגן הפנטזיות שלי. דמיינתי שאני גרה בווילה המפוארת ושאבא שלי הוא איש חשוב מאוד והחבר הכי טוב של בן גוריון. פעם סגרו את השדרה לכבוד אורח חשוב מאחד מבתי המלוכה האירופיים שהגיע לבקר את בן גוריון. אני שגיתי בדמיונות עד שהיה נדמה לי שבתום הביקור אצל בן גוריון, האורח המלכותי חוצה את הכביש ובא להתארח בווילה שלנו. פעם סיפרתי את זה לאחת הילדות מהבניין שלנו שהתלוותה אליי בדרך לבריכה, והיא חשבה שירדתי מהפסים ומיהרה לספר לכל השכונה. גם כך היה לי מוניטין של ילדה משונה, והדבר הרחיק ממני עוד יותר את שאר הילדות. חברות אף פעם לא היו לי, אבל הדמיון שלי הציל אותי מלהיות ילדה עלובה, מלחיות חיים עצובים ומשעממים. וכשהכרתי את ארי הציל אותי דמיוני מחיינו שלא היו דומים כלל לאלה שדמיינתי מראש ומהסיזיפיות שנלוותה לטיפול המתמיד שלי בענייניו האישיים.

במשך כל חיי עם ארי דמיינתי שאני המוזה שלו, שאני ההשראה לדמות האישה שהוא כותב בספרו החדש. כשאסר עליי להציץ בכתב היד שלו, חשבתי שזה הגיוני, הרי המוזה לא אמורה לקרוא על עצמה. דמיינתי אותו זוכה בפרס ספרותי חשוב, עומד על הבמה, מודה על הפרס ומעביר אותו אליי, אהבת חייו, האישה שהיא ההשראה שלו ושבלעדיה הספר לא היה קורם עור וגידים. כן, עדיין שגיתי בדמיונות, חלמתי חלומות, חייתי בתקופות עתיקות שהתרחשו לפני שנולדתי ושייכתי את עצמי למשפחות שלא הייתי חלק מהן. כך גם בפריז, דמיינתי שאני מישהי אחרת, שחיה בארץ אחרת, בעולם אחר ובתקופה אחרת. וכך גם בעיר האורות, כמו בתל אביב, הציל אותי דמיוני מללכת לאיבוד.

עם הזמן למדתי לאהוב את הצרפתים, על נימוסיהם הטובים ופלרטטנותם החיננית והלא מזיקה. אהבתי כשמיהרו להצית לי סיגריה עוד לפני שהנחתי אותה בין שפתיי, הזדרזו להסיר ממני את מעילי ולפתוח לפניי את הדלת.

זכרתי שקראתי שהאסתטיקה טבועה בדי־אן־איי של הצרפתים, ונימוס הוא האסתטיקה של ההתנהגות. התחלתי לחקות את הנשים הפוסעות ברחובות, קוקטיות, אלגנטיות ונוטפות שיק. תוך פרק זמן קצר שיניתי את סגנון הליכתי והתחלתי לטופף כמותן על עקבים גבוהים, שכמיית צמר יקרה שרכשתי הושלכה באלגנטיות מרושלת מעל בגדיי. שערי האסוף, הצעיף הכרוך לצווארי והליפסטיק האדום שאימצתי מהיום הראשון שבו דרכה כף רגלי ברחובות פריז, הביאו אותי להיפטר מתחושת הזרות. שבועות אחדים אחרי שהגעתי לעיר האורות הרגשתי בבית. וחשוב מזה, הרגשתי אישה כפי שלא הרגשתי מימיי.

משעה שהפכתי לעצמאית חדל ארי להציק לי שאחזור לתל אביב. בעל כורחו הכיר לי את חבריו בפריז. הם היו אינטלקטואלים צעירים שניהלו ויכוחים פוליטיים בוערים ודנו בבעיות קיומיות בעודם יושבים שעות בקפה השכונתי 'לי דה ריבייר' שתחת דירתו של ארי, שותים יין כמו שאני שתיתי מים, אוכלים צדפות ונקניקים מבשר סוס. אחרי שצחקו על הצרפתית השבורה שלי ועל המילים הבודדות שידעתי לחבר למשפטים, הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובנשיקות על שתי הלחיים. חבריו פלירטטו איתי והחמיאו לי, ורק ארי המשיך לנהוג בי לכל היותר בנימוס קר, כאילו היינו זרים. הוא לא התעניין במעשיי, לא שאל איך עוברים עליי הימים, איפה הייתי ולאן אני הולכת כשאיני איתו. דומה היה שהוא שווה נפש לקיומי. בימים הפך אדיש לנוכחותי ובלילות הפנה אליי את גבו ולא שכב איתי. כאילו הפריד בינינו קיר.

לעומתו, סופי, שותפתו לדירה, עשתה כל מאמץ להתקרב אליי. ככל שארי הזעיף פנים, סופי האירה את שלה, וכשחזרתי מיום שיטוטים בפריז תמיד שמחתי למצוא אותה בבית, מקבלת את פניי עם כוס של יין אדום. למרות התנהגותו של ארי, למרות ריחוקו, היה לי טוב בפריז. רחוקה מבית הוריי הקר והמעיק, רחוקה מתל אביב המאובקת, בפריז החזרתי לעצמי קצת מעצמי. למדתי ליהנות בלעדיו והייתי כמעט מאושרת. עד שחטפתי את האמת בפרצוף, עד הפעם ההיא שבה הושפלתי עד עפר.

המסיבה נערכה בבית אוסמאני גדול ומרשים ברו דה ריין. נפגשנו שם למסיבה אחרונה לפני שכל החבורה תיסע יחד לחופשת הקיץ, לוואקאנס. שמענו מוזיקה ורקדנו, דיברנו וצחקנו, שלא כדרכי התפתיתי לעשן חשיש ולשתות קוניאק, ואיבדתי מעט את הראש. זאת הסיבה שלקח זמן עד שראיתי את מה שראו כולם: ליד החלון הגדול עמד ארי והתנשק עם סופי, שותפתו לדירה, מאמץ אותה אל ליבו ויונק את שפתיה. הם התנשקו כאילו היו לבד בחדר, כאילו אשתו החוקית לא רוקדת במרחק נגיעה מהם. קפאתי במקום, הרגשתי כאילו כל דמי אוזל מגופי. סופי המקסימה, זו שלקחה אותי לבוטיקים הקטנים והסודיים בסמטאות הרובע הלטיני שהיו ידועים רק לפריזאיות ורגלה של תיירת לא דרכה בהם, זו שגרמה לי להרגיש שהיא חברתי החדשה הטובה ביותר, ואני, שאף פעם לא הייתה לי חברה הכי טובה, נשביתי בקסמיה, איזה משחק היא שיחקה? ואיך, איך לא הבנתי שארי וסופי הם לא שותפים לדירה, הם נאהבים. איך לא קלטתי שאני הגלגל החמישי של שניהם?

נסערת עזבתי את רחבת הריקודים ורצתי חסרת נשימה ודומעת במורד רו דה ריין, חציתי את שדרות סן ז'רמן דה פרה עד שרגליי הובילו אותי לכתובת היחידה שהייתה לי בפריז, לדירה של ארי.

לא עצמתי עין כל הלילה. לפנות בוקר שמעתי את קול המפתח בחור המנעול, ארי צנח על המיטה לידי, עדיין לבוש בבגדיו, מסריח מסיגריות ומאלכוהול. אחוזת בחילה, התרחקתי לקצה המיטה, אבל הוא שלח את ידו ואחז בי כצבת. נשנקתי, אף פעם לא אחז בי כך בעבר. ניסיתי להשתחרר אך ידו הייתה כבדה כעופרת. בבת אחת ארי נרדם, ישן שנת שיכורים ונחר כמנסרת עצים. שנתו הייתה תמיד שקטה ונשימתו יציבה, אך האיש ששכב לידי במיטה לא היה ארי, הוא היה שיכור גס רוח שבייש אותי לפני חבריי החדשים.

מקופלת כעובר, ניסיתי לעכל את מה שאירע במסיבה. כמו מתוך שינה גיששה אליי ידו, חופנת את שדי. הוא קירב את פיו ואחז בשיניו בפטמתי. זאת כבר לא הייתה המחווה האינטימית שחיברה בינינו בעבר וגרמה לי עונג. לא יכולתי לסבול את פיו על שדי וניסיתי להתרחק. ארי הידק את אחיזתו ונישק אותי בחוזקה, מקרב אותי אליו בגסות.

"לא, ארי," לחשתי, "אתה שיכור."

ארי הפך אותי על גבי וניסה לחדור לתוכי.

"די, ארי," התחננתי, "זה כואב לי."

הוא התעלם מהבכי והמשיך להידחק לתוכי בכוח.

"מספיק!" צעקתי, "אני לא רוצה, אתה שיכור!"

ארי מלמל מילים לא ברורות, נשען עליי בכל כובד משקלו, ואני הרגשתי שהוא קורע אותי מבפנים, מפוקק את עצמותיי, וצעקתי מכאב. "אז התחלנו ליהנות, מה," לחש אל פניי בתגובה לצעקתי והבל פיו גרם לבני מעיי להתהפך. "ארי, די! אתה מכאיב לי! די!" הוא המשיך וחשבתי שאמות במקום. הזמן דמה לנצח עד שגמר והתמוטט על גופי. הוא היה כל כך כבד ואני ניסיתי במעט הכוח שנותר בי להדוף את גופו מעליי, להרחיק את סירחון נשימתו מעל פניי, ולא הצלחתי.

אלוהים, הכתה בי ההכרה, בעלי אנס אותי.

כשעמדתי בבוקר המחרת והכנתי קפה במכונה שכבר למדתי להפעיל, הוא ניגש אליי מאחור, רחוץ ורענן אחרי המקלחת, וביקש שאכין גם לו. נשמתי נשימה עמוקה ודמעות שוב חנקו את גרוני. אבל הכנתי לו קפה בשתיקה. העדפתי לחשוב שהוא לא זכר כלום. העדפתי להעמיד פנים שהלילה היה חלום רע. הוא לא היה הוא ואני לא הייתי אני, שוכבת תחתיו ומתחננת שיפסיק.

מעולם לא דיברנו על הלילה ההוא, לא על סופי ולא על כך שהוא אנס אותי. למען האמת, אפילו עם עצמי לא דיברתי על הלילה ההוא.

סלחתי אבל לא שכחתי. הייתי מוכרחה לסלוח כדי להמשיך להיות איתו. לאט־לאט הפך הלילה הנורא ההוא לזיכרון עמום, כמו לא קרה לי אלא לאישה אחרת. לעיתים הייתי מתעוררת שטופה בזיעה קרה, מרגישה זרועות המרתקות אותי למיטה, ולמרות זאת המשכתי, לא ויתרתי על ארי, כי בלעדיו, בזה הייתי בטוחה, בלעדיו הייתי מתה.

יותר לא ראיתי את סופי, שמאז ליל המסיבה לא חזרה לדירה. אם קיוויתי שעכשיו, כשסופי לא בסביבה, ישובו חיינו להיות כשהיו וארי יהיה רק שלי, התבדיתי. ארי הרבה להסתגר עם מכונת הכתיבה שלו, או להיעלם לשעות ארוכות מבלי לספק הסברים. לפעמים שכבנו, אבל זה היה כמו לצחצח שיניים, להתקלח, כמו להשתין. ארי שכב איתי כדי לספק את צרכיו ואילו בי נחנקה התשוקה. זמן קצר לאחר מכן הודיע לי ארי שהוא מצטרף לחבריו הנופשים בריביירה הצרפתית. הוא לא הזמין אותי לבוא איתו.

סוף־סוף נפל לי האסימון. מה שלא אעשה בשביל ארי, כמה שלא אוותר למענו, דבר לא יועיל. לא יכולתי להכחיש עוד, ארי בעלי, אהוב ליבי, לא רוצה עוד באהבתי השקטה, הבטוחה, והוא מחפש ריגושים וסערות. חוף המבטחים שהייתי אני, כבר לא הספיק לו.

חומו המתיש של חודש אוגוסט קידם את פניי כשחזרתי בגאווה רמוסה לתל אביב המיוזעת. עדיין התגעגעתי אליו נואשות. כאב לי הגוף, כאבה לי הנשמה. בודדה התהלכתי בדירתנו, צועדת מחדר לחדר, מקיר לקיר. הרחתי את בגדיו שנתלו בארון, שאפתי את ריח לבניו. בלילות הייתי מדמיינת אותו שוכב לידי, ארי כפי שהיה פעם, טומנת את ראשי בתוך כריתו ומדמיינת שאני מחבקת אותו, הייתי מדברת איתו ושומעת אותו מדבר איתי.

ככל שנקפו הימים ולא שמעתי אף מילה מארי, ככל שחלפו עוד לילות בהם שכבתי ערה במיטתנו המשותפת, מחדירה את אצבעותיי לתוכי, שומעת אותו לוחש לי בקולו הצרוד ללכת רחוק יותר, עמוק יותר, ידעתי שלא אוותר עליו. לא בשביל סופי ולא בשביל אף אישה אחרת. על אף מה שעשה לי, על אף הבגידה שבגד בי, ידעתי שאחכה לו עד שיחזור. גם אם שכח זאת, ידעתי שהוא הגבר שלי ואני האישה שלו. זו הייתה ברית שלא יכולתי להפר.

יותר מכול, לא ידעתי איך אוכל לחיות בלעדיו, ארי היה כל חיי. חוץ ממנו לא היה לי דבר משלי, החברים המעטים שלי היו בעצם שלו. ועם ההורים שלי לא יכולתי לדבר על געגועיי לארי. ממילא בכל פעם שבאתי לבית הוריי אימא שלי נאנחה וקיללה את הרגע שבו פגשתי את השומדברניק, כמו שקראה לו, שלא רק שלא מפרנס את אשתו, לא רק שלא מביא לה נכדים, הוא גם בורח מאשתו לפריז ומוכר לה סיפורי מעשיות שהוא כותב ספר שאף אחד ממילא לא יקרא.

כשאימא שלי הייתה מתחילה להשמיץ את ארי, הייתי חושקת שפתיים ומסתלקת. עייפתי מלריב איתה, עייפתי מלגונן על ארי ועל צרכיו הייחודיים כאינטלקטואל וכסופר, צרכים השונים מצרכיו של אדם רגיל. נמאס לי להגיד לה שארי הוא לא סתם חייל של החיים כמוה אלא יוצר דגול, ויום אחד היא תתחרט על המילים הקשות שהיא אומרת עליו.

מדי פעם הגיע מכתב מארי, כתוב בסגנון לקוני ומאוד לא אישי, לעיתים רחוקות דיברנו בטלפון. זו אני שטלפנתי, מתחננת בפניו שיחזור, שואלת שוב ושוב מתי נתראה, מתעלמת ממה שלמדתי בפריז על האישה האחרת בחייו, שוכחת את הלילה הנורא ההוא. כשהתרצה לבסוף, הסכים שאבוא שוב לפריז לזמן קצר, אך עשה זאת בתנאי שארוקן את חשבון הבנק המשותף שלנו ואביא לו כסף מזומן שהוא זקוק לו למחייתו שם.

הייתי מוכנה לכל תנאי. מיהרתי לרוקן את חשבון הבנק, ולמרות שהתנה את שהותי בזמן קצר, רכשתי כרטיס בכיוון אחד. את שיחת הפרידה משאול ולילי תכננתי למוצאי יום הכיפורים. למחרת, כך ידעתי, אהיה על המטוס לפריז, רחוקה מעיניה הדוקרניות של אימא שלי וממבטו העצוב של אבא שלי.

וכך ביום הכיפורים, יום שבו עומד העולם מלכת, בעודי אורזת את מזוודתי, מתענגת על השקט המופלא המשתרר ברחובות מרגע תחילתו של הצום ועד סופו, החרידו לפתע את השקט צפירות עולות ויורדות. מבוהלת מיהרתי לחלון וראיתי אנשים רצים בבהלה, חלקם אוחזים בטלית, אחרים עם תרמיל על הגב, ופתאום בלי שום אזהרה מוקדמת מכוניות נוסעות בטירוף, דלתות נטרקות בבניין, צעקות רמות נשמעות מבתי השכנים. הייתי מבולבלת, ועוד לפני שהחלטתי מה עליי לעשות, צלצל הטלפון ואבא שלי היה על הקו: "פרצה מלחמה," הוא צעק ובכה, "בואי מייד הביתה!" המומה הדלקתי את הרדיו. הקריין דיווח על גיוס חיילי מילואים ועל תורים עצומים של צעירים בלונדון, רומא, ניו יורק ופריז המתדפקים על דלפקי אל על ומבקשים לחזור הביתה כדי להילחם.

איך אסע לפריז אם פרצה מלחמה? איך אשאיר כאן את אבא ואימא שלי? ומי יודע אם בכלל אפשר לטוס, אולי כל המטוסים גויסו? ידעתי שאני חייבת לטלפן לארי ולספר לו על המלחמה, ודאי עוד לא שמע עליה, הרי אם ידע שפרצה מלחמה ימהר גם הוא ויחזור ארצה. חייגתי אליו באצבעות רועדות, שוב ושוב טועה בחיוג, הקידומת הארוכה והארורה הזאת! סוף־סוף הטלפון צלצל וארי ענה בקול חצי רדום כאילו הערתי אותו משינה: "הלו..."

"ארי," אמרתי בקול נרעד, "ארי בוא הביתה! פרצה מלחמה."

"על מה את מדברת?" לפתע התעשת, "איזו מלחמה?"

"מלחמה. מכוניות נוסעות ביום כיפור. כל הזמן נשמעות אזעקות עולות ויורדות, אנשים יורדים למקלטים, הצבא מגייס מילואימניקים."

"ואת רוצה שאני אחזור הביתה?"

"אבל ארי... אני לא יכולה לבוא אליך עכשיו."

"את יצאת מדעתך!" צעק עליי, "אני לא חוזר ארצה ולא מתגייס לשום מלחמה, שיילחמו בלעדיי את המלחמות המחורבנות של המדינה המטורפת הזאת, שחיה ממלחמה למלחמה."

ובלי לומר שלום טרק לי את הטלפון בפרצוף.

בקומה מעליי נשמעו צרחות, "אל תלך, בבקשה אל תלך." כשפתחתי את הדלת ראיתי את השכנה מלמעלה נאחזת בבעלה, הוא מנסה להינתק ממנה והיא לא מרפה. "תשמרי על הילדים," אמר ומיהר לחמוק מזרועותיה האוחזות בו, וכבר חלף על פניי ונעלם במעלה הרחוב. הסירנות המשיכו לעלות ולרדת. רועדת כולי, לא ידעתי ממה אני פוחדת יותר: מהסירנות, מההמולה שקרעה לפתע את השקט של יום כיפור או מתגובתו האיומה של ארי.

לקחתי בחופזה את תיק העור שלי, טרקתי את הדלת ורצתי לכיוון בית הוריי. ברחובות שררה מהומת אלוהים, מכוניות טסות על הכביש, שקי חול מוערמים בכניסות לבתים. רצתי לאורך רחוב דיזנגוף ההומה עד בית הוריי, וכשפתחתי את הדלת כמעט נפלתי על הוריי ההמומים. "אלוהים אדירים, אליה," אמר אבא שלי, "כמה זמן לקח לך להגיע, כבר יצאה לנו הנשמה."

"מהר מהר," הכריזה לילי, "עשתה אותי חירשת האזעקה, בואו מהר נרד למקלט." ירדנו למקלט הקטן והמצחין מחוסר שימוש. כל השכנים על ילדיהם וטפם הצטופפו בו, ישובים אחד על השני.

"אני לא יכולה," אמרה לילי, "אני נחנקת, לא אכפת לי, מלחמה לא מלחמה, אני עולה הביתה."

"לילי!" אבא שלי היה מזועזע אבל אני באופן נדיר הסכמתי איתה, גם אני לא יכולתי להישאר בתוך המקלט הצפוף והמצחין. "אני באה איתך," הודעתי, ואבא שלי בא בעקבותינו. הצפירות העולות ויורדות לא הפסיקו, מחלון הדירה ראיתי את כלי הרכב הצבאיים העוברים ברחוב ומגייסים אנשי מילואים.

אבא שלי הדליק את מקלט הטלוויזיה. ראש הממשלה גולדה מאיר עייפה, זקנה יותר ממה שזכרתי ומעשנת סיגריה, מילאה את המסך.

"עוד לא התחילה המלחמה והיא כבר מיואשת," אמרה אימא שלי.

מבחוץ נשמע קולם של המתנדבים העוברים ברחוב וקוראים לכבות את האור.

אבא שלי כיבה את האור ואת הטלוויזיה ואנחנו ישבנו בחושך.

תשעה־עשר יום נמשכה המלחמה הארורה, תשעה־עשר יום של הלם וכאב.

ועל העצב הנורא הזה שפקד את הארץ, ובתוך האבל הכבד על חיים צעירים שבאו אל קיצם, על קברים חדשים שנכרו מדי יום, נוסף גם העצב הפרטי שלי, העצב על התנהגותו גסת הרוח של ארי, על ריחוקו. במשך כל ימי המלחמה טלפן רק פעם אחת. אפילו הוריו טלפנו אליי כמעט מדי יום והוא, גם איתם לא שמר על קשר.

דחיתי את הטיסה לזמן בלתי מוגבל, לא ידעתי אם יש לי אל מי לנסוע בפריז. אבי הפציר בי לחפש עבודה, להיפגש עם ידידים, לחזור לחיים, אבל אני המשכתי בהסתגרותי.

ואז, כשכבר הפסקתי לחלום וכבר כמעט השלמתי עם העובדה שאיבדתי את ארי, הגיע מכתב, כולו מילים מתוקות מדבש ומשפטים רוויי דו־משמעות כדרכו המתפתלת. הוא כתב שגם אם זה לא נראה כך, הרי שהוא בהחלט חושב עליי. הוא התנצל שלא יצא לו לכתוב, הוא יודע שאני בסדר כי אני הרי אישה חזקה והוא לעומתי סמרטוט, ואיזה טובה הוא עשה לי שלא חזר בשביל המלחמה, כי אם היה חוזר ארצה, יוצא להילחם ולא חוזר מהמלחמה, זה היה על המצפון שלי ואני לא הייתי יכולה לחיות עם זה. "ובכלל, את לא מתגעגעת אליי? מתי את באה לפריז עם הכסף שהוצאת מהבנק?"

ואני, פתיה שכמותי, שוב נפלתי למלכודת הדבש שטמן לי.

וכך, בדיוק לפני שנה, בחודש נובמבר קר וגשום, באותו בית הקפה מתחת לדירתו של ארי, שבו ישבתי עכשיו, באו חיי הקודמים אל קיצם. הלילה שבו נותקתי לעד מחייו של ארי עדיין צמרר את גופי. רציתי לסלק את זיכרון הפעם ההיא ולהטביע אותו בנהר הסן הסמוך. רציתי לשכוח ולא לזכור. אבל דבר אחד ידעתי: הייתי מוכרחה להיצמד לתוכנית המקורית, לתעות באומץ במבוך חיי ולהביט במה שנהיה מהם. ולכן הנחתי לזיכרון הדברים להציף אותי. שנה שלמה ביקשתי להדחיק את הלילה ההוא כדי לא לחשוב, לא להרגיש, לא לכאוב. כעת גרם לי הזיכרון להתכווץ בכיסאי. גם ממרחק של שנה, הכאב שרף אותי כאילו הדבר אירע ברגע זה ממש. אבל זכרתי את הסיבה שבעטייה שבתי למקום הפשע. בבהירות כואבת ידעתי שאני יושבת לבדי בבית הקפה הפריזאי כדי סוף־סוף להשאיר מאחור את זיכרון הלילה ההוא.

בדיוק לפני שנה ישבתי כאן. כבר הייתה שעת ערב מאוחרת כשארי עזב את שולחננו בבית הקפה והותיר אותי המומה ונדהמת מהבשורה שהנחית עליי. המלצר הדליק את הנרות על השולחנות ופנסי הרחוב האירו באור צהוב, זגוגית בית הקפה התמלאה אדים, וכמו הגשם ששטף את הרחוב איימו הדמעות שנאצרו בתוכי לשטוף את פניי, אולם אף לא דמעה אחת זלגה אל לחיי. לא בכיתי, רק ישבתי זקופה בכיסאי כנציב מלח, הצַתִּי סיגריה בסיגריה ובהיתי בכוס היין המלאה שהייתה מונחת לפניי ולא נגעתי בה.

איני יודעת כמה זמן עבר, דקות, שעות או אולי ימים. המלצר לא טרח להפריע את בדידותי או לסלק את כוס היין הריקה של ארי. אנשים נכנסו ויצאו מבית הקפה, מלצרים ריחפו בחלל כמו רקדנים במופע מחול מודרני, נושאים מגשים עמוסי כוסות יין ובירה, שולחנות התפנו וסודרו מחדש ואני עוד ישבתי במקומי.

לפתע נפתחה דלת בית הקפה וארי פסע לתוכו חובק את כתפיה של סופי, מחייך אליה את חיוכו הקטן שהאמנתי שהיה שמור רק בשבילי. מנוול, כל כך מהר חזר למקום הפשע שבו נטש אותי לאנחות ועוד עם סופי, האישה האחרת? האינטימיות שבינו לבינה זעזעה אותי. ארי חלק את מה שהיה שלי ושלו איתה, והדבר ניער אותי באחת מקיפאוני וחושיי נדרכו. כמהופנטת עקבתי אחר תנועותיו כשהסיר מעל כתפיה הדקות של סופי את מעילה, מקלף מעל צווארה את צעיפה, נושק באינטימיות לקצה אפה, מסיט את כיסאה, מקפיד כדרכו שנימוסיו הטובים לא ייעלמו מעיני הסובבים.

לא יכולתי להתיק את עיניי מבעלי ומאהובתו. את הנשיקה שלהם אז במסיבה קברתי אי־שם במעמקי מערת הזיכרון שלי וכיסיתי בכל כך הרבה תירוצים. אבל הנה שוב לנגד עיניי התרחש חיזיון שעמד לעקור את ליבי מחזי. ארי הסיט תלתל סורר ממצחה, הסיר מידיה של סופי את כפפותיה, מקרב את כף היד לאפו, שואף את ריחה ונושק לה. מקרב את פניו לפניה, לוחש לה מילים שגרמו לה ללטף את עורפו ולחכך את אפה באפו. מתוך השקט של בית הקפה והקולות המהוסים של יושביו נשמע לפתע קולו רם ובהיר וברור, מדבר אל עיניה ואל שפתיה של סופי. לא את כל המילים הכרתי, אך הבנתי היטב את משמעותן, מילים של אהבה.

אני לא יודעת מה נכנס בי פתאום ואיזה כוח תלש אותי מהכיסא שהייתי ממוסמרת אליו. כמעט מרחפת חציתי את המרחק הקצר שבין שולחני לשולחנם של בעלי הבוגדני ואהובתו השקרנית. הרמתי את כוס היין האדום שעמדה לפניו על השולחן ושפכתי את תכולתה על פרצופו הנדהם.

לפני שיצאתי מדלת בית הקפה עוד הספקתי לשמוע את האישה שהייתה עכשיו האישה של בעלי צורחת, ואת ארי ההמום קורא בשמי: "אליה!״

קור מקפיא שרר ברחוב, וגשם זלעפות ניתך בכל עוזו על העיר פריז. רצתי כסהרורית ברחובות הזרים עד שתש כוחי. עצרתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי ישירות לשדה התעופה אורלי.

יום שלם חיכיתי בשדה עד שהצלחתי לעלות על טיסה לתל אביב. את הכרטיס רכשתי בסכום הכסף שמשכתי לבקשתו של ארי מחשבון הבנק המשותף שלנו. "אתה מרוקן את חשבון הבנק ומשאיר אותנו בלי גרוש," ניסיתי לשכנע אותו בשיחת הטלפון הנדירה בינינו להשאיר מעט כסף בחשבון. "את לא תישארי בלי גרוש,״ השיב לי, "תמיד תוכלי לבקש מאבא'לה שלך, הוא אף פעם לא אומר לך לא.״ ואני, שמצידי אף פעם לא יכולתי להגיד לארי לא, הוצאתי את כל הכסף מחשבון הבנק. המרתי את הלירות הישראליות לפרנקים צרפתיים אצל חלפני הכספים ברחוב ליליינבלום. הלב שלי דפק כשעשיתי את עסקת החליפין. ידעתי שאני עוברת על החוק, רעדתי מפחד שמא אתפס על ידי אחד משוטרי החרש שהסתובבו באזור כדי לתפוס עברייני מטבע חוץ וכסף שחור, פחדתי שיערכו חיפוש על גופי בשדה התעופה וכל כספי יילקח ממני, פחדתי שישדדו אותי, שהרי אף פעם לא נשאתי עליי סכום כסף כה גדול, ומה אגיד לארי כשאגיע לפריז בלי הכסף שביקש? בדיעבד הבנתי שיותר משחששתי להיתפס כעבריינית פורעת חוק או להישדד, פחדתי מארי. פחדתי שהוא יקרא לי מטומטמת כמו בפעם שבה שכחתי לקחת עודף מנהג מונית השירות שהסיע אותנו מתל אביב לירושלים. פחדתי שילעג לי, שיקרא לי פחדנית וילדה טיפשה, וששוב אוכיח לו שאיני ראויה לו. כיוון שלא העזתי לחלוק איתו את חששותיי, התגברתי ועשיתי את כל מה שאסור, כי כשארי צריך או ארי רוצה, יש לספק את צרכיו ואת רצונו ומייד. כעת הבנתי בשביל מה היה צריך את הכסף. היו לו הוצאות, הוא היה צריך להוציא את הזונה הצרפתייה שלו לבילויים, הוא היה צריך לקנות לה מתנות. הוא אהב לקנות מתנות, את זה ידעתי: צעיף משי, טבעת, שרשרת פנינים, ספר שירים של דליה רביקוביץ'. הוא היה אלוף המחוות הקטנות והגדולות. הן אלה שגרמו לי מלכתחילה להילכד במלכודת הדבש, להפוך לאשתו הקטנה, לדאוג לצרכיו, למלא כל גחמה שלו. הוא הרדים אותי במחוות, הוא ידע ללחוש את המילים המתוקות ביותר, אפילו בשנה האחרונה, השנה שבה, כך התחוור לי עכשיו, חי את חייו הכפולים.

היו לו שני פנים, לארי. הוא היה יכול להיות אלוף במילים מתוקות שהסירו ממני כל מגננה, והוא ידע להפוך את עורו באחת, והמילים היפות שלו היו מתחלפות למילים נוטפות ארס ופוצעות. לעיתים חשבתי שארי לא צריך להרביץ לי כדי שארגיש אישה מוכה. המילים שלו כאבו יותר ממכות, המילים שלו פצעו כמו סכין.

הצצתי בשעון היד שלי. חלפה שנה מאז המקרה ההוא, ובית הקפה נותר כשהיה. גם הפעם הגשם ירד ושוב חלונות בית הקפה התמלאו באדים. לא נגעתי בטוסט שלפניי אבל הזמנתי עוד כוס יין אדום והצתי עוד סיגריה, גולשת במנהרת הזמן אל הימים שקדמו לפרידתי מהאיש שחשבתי שהוא אהבת חיי, האיש שהייתי משוכנעת שברגע שייקרע החבל המחבר אותי אליו, רופף ככל שהיה, אפול לתהום.

ארי תמיד אמר שאני הידיים והרגליים שלו, שהוא סומך עליי בעיניים עצומות. ״מחוללת הניסים הקטנה שלי", היה קורא לי, ואני הייתי טומנת את פניי בשקע שבין כתפו לצווארו, רועדת מעונג. הרי זה כל מה שרציתי להיות – מחוללת הניסים הקטנה שלו, הידיים והרגליים שלו, המוזה וההשראה שלו. "יום אחד," הבטיח לי בקולו הפתייני, "את תהיי גיבורה בספר שלי." הוא דיבר כאילו ניחש את חלומי הכמוס ביותר, הבטיח שאני המוזה שלו, ובאותו רגע ידעתי שמה שלא יבקש ממני - אהיה עפר לרגליו.

עוד לפני שנישאנו ארי שכנע אותי לעשות כל מה ששנא: להיסחב באוטובוסים למס הכנסה ולביטוח לאומי, לבית המרקחת, לבנק ולדואר. את כל המטלות המטרידות של החיים עשיתי במקומו כדי שהוא יתרכז "במה שחשוב באמת – בכתיבה," כך אמר. ואני מעולם לא העזתי לבטא בקול את השאלה, איך זה שלמרות שהוא פנוי מכל מטלה ומשוחרר מכל מחויבות, הוא לא מסיים את כתיבת הרומן שלו, שבה החל עוד לפני שפגשתי אותו.

הרומן שישנה את פני הספרות בישראל, כפי שהעיד עליו. "בירוקרטיה מלחיצה אותי," אמר לי, "רק מלחשוב על סידורים אני יוצא מדעתי."

לא רציתי שארי חלילה יצא מדעתו. ולכן למרות שגם אני שנאתי סידורים, למרות שעד אז מעולם לא הבטתי בחשבון הבנק שלי, טיפלתי בענייניו במקומו. עד אז אבא שלי תמיד טיפל בחשבונות עבורי ופטר אותי מעונשם, ואני התביישתי להגיד לו שבעלי מטיל עליי מטלות שאני נאלצת למלא באדיקות כדי לשמור עליו מאושר. ואולי גם, חשבתי בסתר, אם ארי יהיה תלוי בי הוא לא יוכל בלעדיי. כשארי שלח אותי לטפל בבעיות שהיו לו עם מס הכנסה או עם הביטוח לאומי, לגבות כסף ממערכות העיתונים שאיחרו בתשלום שכר הסופרים, להתחנן לקבל מקדמה, לקחת בשבילו את כרטיסי הטיסה ממשרד הנסיעות ברחוב גורדון, האמנתי שהוא מכניס אותי לליבת חייו.

וכך במקום לבלות במסדרונות האוניברסיטה, להאזין לשיעורים בעודי רושמת רשימות, במקום לשבת על הדשא מול בניין גילמן עם ספר שירים של יהודה עמיחי או דוד אבידן, מצאתי עצמי מכלה את זמני בסידורים בטלים. במקום לעמוד בתור בקפטריה מוקפת בחבורת סטודנטים צוחקים וחסרי דאגה, עמדתי שעות בתורים ארוכים במשרדי ממשלה אפלוליים או בבתי מרקחת, מוקפת אנשים זקנים ונרגנים. במקום להתענג על העברית המיוחדת של עגנון, במקום להעמיק ב'איים בזרם' של המינגוויי, למדתי על בשרי מה היא משיכת יתר, מצב תמידי שחשבון הבנק שלנו היה מצוי בו, כמו שגם למדתי להתחנן בפני פקידי בנק. כי גם כשנכנס כסף מההרצאות שנתן וממאמרים שכתב, הכסף היה נעלם כלעומת שבא. לאן? אף פעם לא הבנתי. אחרי הכול חיינו חיים צנועים בדירתו של ארי ברחוב רנ״ק, שאותה ירש מדודתו חשוכת הילדים. כששאלתי את ארי, הוא היה מתרגז ואומר שהוא יכול לעשות בכסף שלו מה שהוא רוצה, ושהוא בכלל מצטער שהכניס אותי כשותפה בחשבון, ואם כל כך מפריע לי שהכסף אוזל, אולי הגיע הזמן שאזיז את התחת שלי ואתרום משהו לחשבון המשותף שאני בכלל שותפה בו רק כדי שאהיה רשאית לטפל בו ולפטור אותו מהעונש. אבל אני הייתי משוכנעת שאלו דיבורים מן השפה ולחוץ, אחרי הכול הוא זה ששכנע אותי בדברי חלקות לוותר על עבודתי בספריית האוניברסיטה.

"ממילא את מרוויחה גרוש וחצי," אמר לי כשהתחתנו, ״והדברים שאת עושה בשבילי שווים הרבה יותר. על כל רגע שאת מפנה בשבילי כדי שאתמסר לכתיבה אני מרוויח בשביל שנינו פי כמה מהעבודה הסיזיפית שלך באוניברסיטה.״

ואני שגם כך נקרעתי בין עבודתי, לימודיי בחוג היוקרתי לספרות כללית שהציבו מסגרת לימוד נוקשה שחייבה לא אחת קריאת מאמרים ארוכים בשפה האנגלית לתוך הלילה, ובין הסידורים של ארי, הקשבתי לו. בכאב לב עזבתי את לימודיי באוניברסיטה. עשיתי זאת למורת רוחו של ראש החוג שראה בי הבטחה, אבל עבורי החלום להיות המוזה של ארי היה גדול יותר מכל מה שהלימודים יכלו להעניק לי. בזמן שהתפנה ארגנתי לארי הרצאות בפני קהל, תיאמתי לו פגישות, גביתי עבורו כספים, סיפקתי את כל צרכיו, משרוך נעל ותחתונים עד חולצות ומכנסיים, מסיגריות ועד ויסקי, וכשהכסף לא הספיק פניתי להוריי. אבי נתן בלי לומר מילה, אבל אימא שלי התפוצצה: "כמה פעמים אמרתי לך שגבר שלא מביא הביתה פרנסה זה לא גבר, זה בררה!"

בלעתי את הרוק ואת העלבונות ולקחתי את הכסף שאבא שלי החליק לי לתוך הארנק. אבל מבפנים רתחתי מכעס, לא על ארי שאילץ אותי להתבזות ולספוג עלבונות, אלא על לילי, אימא שלי, שלא מבינה שארי הוא אמן ואסור להפריע לו בזוטות כמו כסף. כשסיפרתי להם שעזבתי את הלימודים כדי לתמוך בארי הפך זעמה של אימא שלי לרעידת אדמה. לילי האדימה מרוב רוגז: "כל החיים אנחנו חוסכים מהפה שלנו בשביל הלימודים שלך, אבא שלך עובד כמו חמור בחנות בשביל שאת תלמדי, ובסוף את זורקת הכול בשביל השמנדריק!" היא איימה עליי שתוציא אותי מחייהם, ״ומצידי תחיי עם האפס שחושב שהשמש זורחת לו מלמטה, ברחוב!"

כשלילי הייתה משתוללת, אבא שלי היה מרכין ראש ונותן לכעסה לחלוף מעליו. אבי נטה תמיד לפשרות, אלא שהפעם גם הוא לא עבר בשתיקה על שעזבתי את הלימודים: "אליוש מתוקה, מה בסך הכול אנחנו רוצים? שיהיו לך חיים יותר טובים משלנו. לנו לא היה המזל ללמוד, אבל היום בלי אוניברסיטה אי אפשר להגיע לשום דבר. את אוהבת ללמוד, את מצליחה, את יכולה להתקדם."

"מה את רוצה, להיות מוכרת נעליים?" נפנפה אימא שלי, בוטה כדרכה, במקצוע שהיה בעיניה הנחות בעולם.

"אני לא מבין למה את לא יכולה גם ללמוד באוניברסיטה וגם להיות אישה נשואה?" שאל אבא שלי. לא הייתה לי תשובה בשבילו. איתי בחוג לספרות למדו גם נשים נשואות ובעצם גם אני לא ידעתי למה אני לא יכולה לעשות את שני הדברים, וכשאמרתי את זה לארי הוא כמעט יצא מדעתו: "אני לא רוצה לשמוע יותר אף מילה על האימא המטורללת שלך ועל מה שהיא חושבת!" התפוצץ, "עוד אחת שמבינה בלימודים. היא בכלל יודעת לקרוא ולכתוב, האנאלפבתית הזאת! מה את חושבת, שאת יכולה לבוא לכאן ולצטט לי את דברי החוכמה של ההורים הגאונים שלך? אין לי זמן לזה. את רוצה להקשיב למה שהם אומרים, הנה הדלת, את יכולה לחזור לגור איתם וללמוד באוניברסיטה. אם את רוצה לגור איתי אז זה או אני או אוניברסיטה."

נכנעתי. כמובן שנכנעתי. רצונו של ארי ביטל כל רצון שלי. כך גם ויתרתי על חלומי מילדות להגיש תוכנית רדיו על ספרים וסופרים, כי ארי צדק, לא יכולתי גם ללמוד וגם לעבוד בשביל ארי עשרים וארבע שעות ביממה. ארי היה חשוב יותר מכל חלום שלי.

בלילה שקדם לנסיעה הראשונה של ארי לפריז, לא עצמתי עין. ארי לעומתי ישן שנת ישרים. הוא שכב על גבו, תופס את רוב שטחה של מיטתנו הזוגית, דוחק אותי לקצה. שכבתי על צידי, מנסה לשווא לגנוב מעט מהשמיכה שהוא התעטף בה כאילו ישן בגפו. אלף מחשבות התרוצצו בראשי: איפה טעיתי, מה השתבש בינינו. נשבעתי להיות טובה יותר לארי, רגישה יותר, קשובה יותר. יש משהו שארי רוצה ואני לא עושה בשבילו, האשמתי את עצמי, יש משהו שארי צריך ואני לא מספקת לו. אני אתאמץ יותר, אשתדל יותר, אני אתן יותר מעצמי בשביל ארי.

למחרת ארזתי כמו תמיד את מזוודתו, ואחר הצהריים נסענו בחיפושית האדומה שלנו לשדה התעופה. ארי היה מרוחק, שקוע בתוך עצמו. השענתי את ראשי על כתפו והנחתי את ידי על ירכו. הוא אהב לנהוג כשאני מגרה אותו, ואני אהבתי לחוש את איברו תופח מבעד למכנסיו בתוך כף ידי, עד שלא יכול עוד והיה עוצר את הרכב בשולי הדרך. היינו מכלים את תאוותנו זה בזה עד אובדן החושים בעוד המכוניות חולפות לידנו. תחושת הסכנה והאפשרות שמישהו רואה אותנו במעשה האהבה רק הגבירו את הריגוש, ושנינו היינו שואגים כאילו נטרפה עלינו דעתנו. אבל הפעם נותרה ידי מתחככת לשווא ברוכסן מכנסיו, וארי המשיך להביט נכחו ולנהוג ברצינות תהומית אך לא ניסה להסיט את ידי. אני היא שהזיזה את היד. התרחקתי לכיוון החלון.

כשהגענו לשדה התעופה יצאתי אחריו ונשענתי על המכונית. לפתע אחז בי, הצמיד אותי אליו בכוח ונשק לי. אחיזתו הייתה כל כך חזקה עד שחשתי שהוא מפוקק את עצמותיי. ואז חשתי רטיבות על פניי. ארי בכה. דמעותיו הרטיבו את לחיי ואני נשקתי לדמעותיו. הכול בסדר, הכול בסדר, ארי אוהב אותי. זו הייתה אזעקת שווא, ארי באמת טרוד ולא בגללי, אלו טרדות יצירה, אצלנו הכול בסדר. אלא שקצת לפני שניתק ממני כשאני עדיין בין זרועותיו, קצת לפני שהלך ונבלע בין דלתות שדה התעופה, הרגשתי שלמרות שגופי היה צמוד לגופו, שדיי נמעכו לחזהו ורגליי התעקלו בשלו, החלק ההוא בגופו שתמיד היה ניעור למגעי נותר אדיש. אך מייד דחיתי את המחשבה מראשי. התמסרתי לתחושת הנחמה שמצאתי בחיבוקו.

רק מאוחר יותר כשנעזבתי על ידו בבית הקפה הפריזאי, רק כשראיתי אותו עם אהובתו החדשה, הבנתי. ייסורי המצפון הם שגרמו לארי לחבק אותי ככה, הידיעה שהוא עומד לשבור את ליבי היא שהביאה אותו לדמעות. זו לא הייתה מחווה של אהבה או תשוקה. זה היה חיבוק של צער, לכל היותר ניסיון נואש להיאחז במה שכבר לא היה קיים בינינו, במה שנרדם או מת, ואני, טיפשה שכמותי, פירשתי הכול לא נכון. וחודש ימים אחרי שנסע עליתי על מטוס רק כדי שארי יגיד לי שהוא לא אוהב אותי יותר, רק כדי שארי ייקח ממני את החיים היחידים שהכרתי, את החיים לצידו.

אהבתו לסופי, שכדרכן של אהבות אסורות לובתה בוודאי באש של תשוקה ובדרמה, ניצחה, ואילו אהבתי שלי הכנועה, הבטוחה, הובסה. לא יכולתי לעשות שום דבר.

חיי כפי שהתגלגלו להם לא היו החיים שחלמתי עליהם, החיים שביקשתי לעצמי. כעת הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולהיטלטל בסחרחרת הרגשות המטורפת הזו שארי הכניס אותי אליה, רכבת הרים עם שתי תחנות עצירה, בפסגה ובתחתית, והנה כעת נעצרה הרכבת בתחתית ואני נבעטתי מתוכה, חוטפת מכות על ימין ועל שמאל ואין לי הגנה, בשרי חשוף עד העצם ונשמתי מתה.

וכך לפני שנה בדיוק, נסעתי משדה התעופה לוד. היישר לבית הוריי, אפילו לא עצרתי בדירה שלי ושל ארי. רק שלושה ימים לאחר מכן הרהבתי עוז והלכתי לדירה שעד לפני ימים בודדים הייתה ביתי. בהחלטה של רגע רוקנתי את בגדיי מהארון, את ספריי מהספרייה, את התקליטים שאהבתי מהתקליטייה ואת תכשירי הקוסמטיקה שלי מחדר האמבטיה. את כל שהיה שלי סילקתי ולא הותרתי סימן. אחרי שארזתי הכול בארגזים נתתי מבט אחרון בדירה. על שולחן הכתיבה בסלון ראיתי מחברת שורות שבה נהג ארי לכתוב לפני שתקתק במכונת הכתיבה. ניגשתי למחברת, פתחתי אותה ולראשונה התחלתי לקרוא. חשתי כאילו להב של סכין ננעץ בחזי. לא אני הייתי הגיבורה של ספרו של ארי. לא אני הייתי המוזה שלו אלא סופי, אהובתו הצרפתייה. הוא תיאר אותה במדויק: שערה הקצוץ, צחוקה המתגלגל, דרכה לעגל עיצורים. סופי שלו הייתה אלוהית, גדולה מהחיים, חושנית ומענגת. אישה הממלאת כל חדר אליו היא נכנסת וגם את כל אחד מחדרי ליבו של בעלי הבוגדני, האישה מהחלומות. אותי הוא לא הזכיר אפילו במילה אחת.

הכאב שחשתי כשראיתי אותו מנשק את סופי במסיבה היה כאין וכאפס לעומת זה שהרגשתי כעת. היה זה כאב העלבון וההתפכחות מהשקר שבו חייתי, כאבה של האמת הצורבת שנכתבה שחור על גבי לבן בכתב ידו הצפוף והבלתי קריא של ארי. המסמר האחרון בארון הקבורה של כבודי האבוד.

לפני שעזבתי העפתי מבט נוסף בדירה. על גבי הטלוויזיה, ממוסגר במסגרת כסף שאבא שלי יצר במיוחד בשבילנו בחנות הצורפות הקטנה שלו, עמד תצלום שלי ושל ארי. לקחתי את התצלום שבו אנו נראים חבוקים ומאושרים והטחתי אותו ברצפה. הזגוגית התנפצה לרסיסים. לא הסתפקתי בכך ודרכתי עליה בכל כוחי ברגליי, מוחצת את הרסיסים עד דק. את מעט התמונות המשותפות הנוספות שלנו ואת המכתבים ששלח לי השארתי מאחור. לא היה בי הכוח לערום אותם לערימה ולשרוף אותם כפי שרציתי. מצידי, חשבתי, שישרוף אותם הוא יחד עם עצמו.

זרקתי את המפתח לפח האשפה בחצר. לא רציתי כל זכר או מזכרת מארי. במשך שבועות עסקתי במחיקתו של האיש מחיי. כדי לשכוח אותו באופן סופי נמנעתי מללכת ברחובות שבהם הלכנו, מלשבת בבתי הקפה שבהם ישבנו. כל דבר שהזכיר לי אותו, כל רחוב, כל אדם, נמחקו מחיי.

ארי בהחלט חיפש אחריי, שלח שליחים ומכתבים שנכתבו בשפה משפטית ומנוכרת. הוא רצה להסדיר את ענייני הרכוש, הבית, המכונית, החפצים המשותפים, רצה בגירושים. אין צורך להיפגש אם אני לא רוצה, הסביר, הוא יגרש אותי ברבנות בפריז, ישלח את הגט עם שליח ואני אקבל אותו ברבנות בתל אביב. אבל אני סירבתי בעקשנות לפגוש את שליחיו, התעלמתי ממכתביו, לא עניתי לשיחות הטלפון, וכשבא לישראל מיאנתי להיפגש איתו. לא רציתי שום קשר, לא עם משפחתו ולא עם שניים וחצי החברים המשותפים שהיו לנו ושניסו לשווא לשמור איתי על קשרי ידידות. לא יכולתי לבטוח בהם. כל מה וכל מי שהכרתי דרך ארי היה בשבילי בבחינת תמרור ענק ואדום שצועק עצור!

בגיל עשרים ושש, בלי מקצוע או השכלה של ממש, בלי בעל, בלי רכוש ובלי חשק לחיות, חזרתי לגור בחדר ילדותי שבבית הוריי, שעמדו וראו בעיניים כלות איך הפכתי לצל של עצמי.

דבר לא הועיל. לא ייאושו של אבי שהתחנן שאחזור לעצמי ולא פניה המיוסרות של אימי שנמנעה באופן נדיר מלשלח בי את חיציה ונמנעה מלבטא את מה שחשבה: "אמרתי לך!"

שנה שלמה היא זמן ארוך, שנה שלמה היא פרק זמן משַנֶה חיים. השנה שחלפה מאז שארי עזב אותי הייתה בשבילי שנה אבודה. שנה שבה שכבתי על מיטתי בחדר ילדותי בבית הוריי בלא מעש, מעשנת את עצמי למוות, לא קוראת, בקושי מדברת, כמעט לא אוכלת, מוציאה את אימא שלי מדעתה. אבא שלי, שהיה כל חייו אדם חילוני, החל להיוועץ ברבנים ולקרוא תהילים. בשנה אחת הוא הזדקן בעשר שנים, אבל אני המשכתי לבהות בתקרה, והוא, עייף ומותש, נואש מלנסות לתקן את מה שהתקלקל בבתו היחידה והניח לי לבסוף לנפשי. ידעתי שהוא מתפלל שאצא מהמצב שבו הייתי נתונה, שבכל יום קיווה מחדש לטוב. ידעתי ולא יכולתי להושיט לו יד.

ואז, בוקר אחד, קמתי ממיטת הנוער שלי, ניגשתי אל החלון והסטתי את הווילון. בחוץ היו השמיים זרועי עננים אפורים, ומבעדם בצבצה שמש של חורף.

עמדתי ליד החלון הסגור, קרני השמש חדרו מבעד לזכוכית והנחתי להן לגעת בי ולהמס את גופי הקפוא. לטשתי עיניים בשמש עד שהסתנוורתי כליל. בבת אחת הכתה בי ההבנה שאני בעצם מתה, ורק גופי מוסיף לחיות.

פתאום נגעלתי מעצמי, ומיהרתי לחדר האמבטיה כדי לשטוף את התחושה. האישה הצעירה שהתגלתה לפניי במראה לא דמתה לי בכלום. אבל זו הייתי אני. שדופה ורזה, שדיי נראו לי קטנים מתמיד, עצמותיי בלטו כמבקשות להן חיים משל עצמן, זרועותיי נתלו מגופי כזרועותיה של ילדה קטנה ורגליי היו מרוחקות זו מזו, רזות ודקיקות כשני גפרורים. פניי הוקפו ברעמת שיער אדמונית שגדלה פרא, והן עצמן היו חיוורות ונטולות חיים, שפתיי שתפחו נראו כסרח עודף על פניי הקטנות, לחיי שקעו ועצמות הלחיים בלטו. לטשתי את עיניי בעיניי שבמראה, אפילו צבען הירוק דהה, שום זיק של חיים לא עמד בהן.

נשמתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי, ולפתע כמו אשד הפורץ ממעבה האדמה השתחררו הדמעות שהיו כלואות בתוך עיניי. בכיתי את העלבון, את הכאב, את האכזבה, ובעיקר בכיתי את הבגידה. חודשים רבים הקהיתי את ליבי, שתקתי ועישנתי, אבל כעת הרשיתי לעצמי להרגיש, והכאב היה עז כל כך עד שלא יכולתי עוד לעמוד ונשכבתי על רצפת המקלחת מקופלת כעובר.

לא יכולתי עוד לסבול את מי שאני, שנאתי את הדמות שראיתי במראה. טיפות המים עוד נטפו על גופי העירום כששלפתי מהארון את השמלה הראשונה שנתקלתי בה, שמלה שחורה שארי שנא. יכולתי לשמוע את קולו מהדהד באוזניי, "זאת המצאה של מעצבת אופנה כל כך מכוערת, שרק שמלה שחורה קטנה הסתירה את הפגמים שלה." בעבר אסר עליי ללבוש את השמלה. אבל ארי כבר לא יכול לאסור עליי כלום.

ברגע שבו דרכה כף רגלי על המדרכה נהדפתי אל דלת הכניסה. הרעש שכבר שכחתי מקיומו, המולת החיים, הכה באחת באוזניי. רעש המכוניות שחלפו על פניי. ריח עשן אוטובוסים מעורב בריח המאכלים העולה מהמסעדות ובריח העוברים ושבים עלה באפי כצחנת אשפה שהרקיבה. רציתי להימלט בחזרה אל חדר ילדותי אבל ידעתי, גם שם סגרו עליי הקירות, גם שם נחנקתי, גם שם לא הייתי בטוחה. ביום הקר ההוא, כשרוחות קרות מנשבות, בכפכפי אילת ובשמלה דקיקה לגופי, התחלתי לרוץ. עברתי על פני הבר של עמירם שניצב בפינת הרחוב, רצתי לאורך רחוב דיזנגוף, חולפת על פני בתי הקפה והמסעדות וחנויות הבגדים והנעליים, חולפת על פני העוברים ושבים שהביטו בהשתאות באישה הצעירה שרצה כאילו השד רודף אחריה. רצתי עד שהגעתי לשדרות נורדאו וחציתי את רחוב בן יהודה לכיוון רחוב הירקון, מתעלמת מצפצופי המכוניות ומקללות הנהגים שנאלצו לעצור בחריקת בלמים כדי לא לפגוע בי. חסרת נשימה הגעתי למלון שרתון, ושם, בקצה רחוב חבקוק, חיכה לי הים.

החוף היה ריק, כיסאות הנוח המקופלים היו קשורים בשרשרת ברזל לסוכת המציל, הקיוסק של שמחה היה סגור וחלונו היחיד מוגף. חוף שרתון היה החוף שלי. חוף ילדותי, נעוריי ובגרותי, החוף שהיה לי כמו בית, החוף ששקק חיים בעונת הקיץ, היה עתה שומם מאדם.

עמדתי על קו המים, רגליי היחפות טובלות באדוות הגלים שהגיעו אל החוף בתנודה רכה. הנפתי את ידיי לצדדים, הרמתי את ראשי, נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי, מתפללת לים שיציל אותי כמו שתמיד הציל אותי, שירפא אותי כמו שריפא אותי בעבר. מבלי לפשוט את שמלתי השחורה ולמרות הקור העז נכנסתי למים.

מרחוק ראיתי חסקה ועל גבה עמד גבר צעיר, מנווט במשוטו האחד כאילו היה רקדן מיומן. אבל אני רק רציתי שהגלים יכסו אותי כמו שמיכה מלטפת. הנחתי לעצמי לשקוע, המים כבר חדרו לאפי, מושכים אותי אליהם בכוח עתיק, ואז, רגע לפני שנסחפתי אל מעמקי הים, נשמע הקול: "היי! תני לי יד," וזרועות חסונות אחזו בי, משו אותי מהמים והעלו אותי לחסקה.

קפואה ומבוהלת, רטובה עד לשד עצמותיי, ישבתי על החסקה, משפשפת את זרועותיי שצרבו בשל לפיתתו החזקה של החותר שמשה אותי מהים, מבולבלת, מנסה להבין איך הגיע אליי הבחור הזר ולמה התעקש למשות אותי מהמים ולא הניח לי לצלול לתהומות.

תוך דקות נגע חרטום החסקה בחול הלבן, החותר קפץ מהחסקה, הושיט לי את ידו ועזר לי לרדת לחוף. צינת נובמבר עמדה באוויר והחותר טיפס לסוכת המציל, חזר עם שמיכה צבאית ובלי אומר עטף אותי בשמיכה. אחזתי בידי האחת בשמיכה וביד השנייה ניסיתי להתקלף מהשמלה הרטובה שדבקה לעורי. החותר הפנה את מבטו לעבר הים ובנימוס נמנע מלהביט בי. להפתעתי הרגשתי בטוחה במחיצתו. וכשראיתי שמבטו מופנה ממני השלכתי מעליי את השמיכה ופשטתי את השמלה. ודווקא אז, כשעמדתי עירומה כביום היוולדי על החול, החזיר את מבטו מהים. לרגע קל נאחזו מבטינו והוא מיהר להסיט את עיניו. שוב טיפס לסוכת המציל וחזר עם מכנסי שרוואל וסוודר, ובלי מילים הושיט לי אותם.

את מכנסי השרוואל קשרתי למותניי כדי שלא ייפלו ולבשתי את הסוודר החם. לפתע השתלטה עליי מעין שלווה. הים הטוב, המציל האלמוני שלי והבגדים החמים הגדולים כל כך ממידתי העניקו לי, לראשונה מזה חודשים, תחושה טובה של רעננות וביטחון. ונשמתי.

התיישבתי על החול הרך. החותר כרע ברך, פתח את תרמילו, הוציא מתוכו גזייה והכין לשנינו קפה טורקי חזק בפינג'אן מפויח. אחר הניח את ידו על ידי הרועדת כמנסה לייצבה. מרגע שידו נגעה בידי הפסקתי לרעוד, קירבתי את הספל אל שפתיי ולגמתי מעט מהקפה השחור והחם.

"את בסדר?״ שאל.

הנהנתי, מבטי נתון בספל, לא מעיזה להרים את עיניי כדי לא להיתקל בעיניו.

שעה ארוכה ישבנו בשתיקה, לוגמים את הקפה לאיטנו, עד שהחותר הפר את השקט ושאל: "אז מה עשית בים באמצע נובמבר?״

״רציתי להיטהר.״

"ואני חשבתי שאני מציל אותך, איזה אידיוט!"

"אולי באמת הצלת אותי, אולי אם לא היית מוציא אותי מהים, הייתי נסחפת אל הקרקעית."

מבטו היה מבולבל, "אז ניסית או לא ניסית להטביע את עצמך?"

"לא נכנסתי לים כדי להטביע את עצמי. אני באה לים כשרע לי, נכנסת למים ולאט־לאט התחושה הרעה נשטפת ממני ומתחלפת בטוב, ואני נרגעת."

"מצטער," ענה וניכר בקולו שהצטער באמת, "מצטער שהפרעתי לטקס שלך.״

"זה בסדר, קרו לי דברים גרועים מזה בשנה האחרונה.״

"עד כדי כך גרוע?״

נשמתי נשימה עמוקה. הלוואי שהייתי יכולה לספר לו. אולי, כמו הים, גם החותר הזר היה מצליח לרפא אותי, אך המילים לא באו ושתקתי.

הקפה בספלי התקרר, והחותר שפך את השאריות על החול ושוב מזג לי קפה חזק ולוהט מהפינג'אן שעמד כל הזמן על האש.

"תראי," אמר אחרי זמן־מה, "אני לא יודע מה עובר עלייך, אבל אם יש בך שדים שלא עוזבים אותך אני מציע לך לפנות לעזרה. מניסיון, זה עוזר לדבר."

"אתה רוצה לדבר איתי על השדים שלי?"

"אני לא,״ צחק, "אני מקסימום יכול לקחת אותך לסיבוב בחסקה, אבל אני מכיר מישהו שיכול לעזור לך אם תרצי. שמו עמיר קמינסקי, הנה," שלף מתוך תרמילו גזיר עיתון, "זה מאמר שהתפרסם עליו לפני כמה ימים בעיתון 'הארץ'."

לקחתי את העיתון. עמיר קמינסקי הוצג בכתבה כרופא פסיכיאטר פורץ דרך שהמציא שיטת טיפול חדשה להלומי קרב ולסובלים מחרדה ודיכאון.

"תודה," אמרתי והחזרתי לו את העיתון, "אבל אני לא פסיכית ולא צריכה פסיכיאטר."

"תשאירי את זה אצלך," אמר, מתעלם מדבריי, "אולי תשתמשי בזה, אף פעם אי אפשר לדעת." הוא קם ממקומו. "אני צריך לזוז," אמר, "אקשור את החסקה ואלווה אותך לרחוב. אין כלב מת בחוף, לא נעים להסתובב כאן לבד.״

רק כשהגענו לרחוב חבקוק והוא עלה על הווספה שלו והתרחק מהמקום, שמתי לב שנשארתי בבגדיו הגדולים ממידתי.