אל זועם

פרק 1

לנורה

לנורה, 12; ווהן, 13

לא ראית שום דבר.

הוא לא רודף אחרייך.

הוא אפילו לא ראה את הפנים שלך.

כל עצם בגופי רעדה כשניסיתי למחוק ממוחי את המחזה שראיתי כרגע.

עצמתי עיניים בחוזקה והתנדנדתי הלוך ושוב, מכורבלת כמו כדור על המזרן הקשה. רגלי המתכת החלודות של המיטה ייללו כשהשתפשפו על הרצפה.

תמיד חששתי מטירת קרלייל, אך עד לפני עשר דקות, חשבתי שרוחות הרפאים היו מה שהפחיד אותי, לא התלמידים.

לא ילד בן שלוש־עשרה עם פנים כמו הפסל של 'הפאון הישֵׁן' — יפיפה באופן חסר מאמץ, ומלכותי באופן בלתי אפשרי.

לא ווהן ספנסר.

גדלתי פה, ועד היום לא נתקלתי במשהו מפחיד כמו אותו ילד אמריקאי נמהר.

אנשים אמרו שקרלייל היא אחת הטירות הכי רדופות בבריטניה. המבצר מהמאה השבע־עשרה היה כנראה בֵּיתן של שתי רוחות רפאים. הראשונה נראתה על ידי משרת שננעל במרתף לפני כמה עשורים. הוא נשבע שהוא ראה את רוחה של מדאם טינדל שורטת את הקירות, מתחננת למים, וטוענת שהיא הורעלה על ידי בעלה. הרוח השנייה — של הבעל האמור, לורד טינדל — שהיה ככל הנראה משוטט במסדרונות בלילה, ומושיט יד לפעמים לסדר תמונה קצת עקומה, אף שהוא לא הזיז אותה בכלל.

אומרים שמדאם טינדל דקרה את ליבו של הלורד עם סכין סטייקים, וסובבה אותה ליתר ביטחון ברגע שגילתה שהיא הורעלה. האגדה מספרת שהוא רצה להתחתן עם המשרתת הצעירה שהכניס להיריון אחרי עשרות שנים של נישואים חשוכי ילדים למדאם. אנשים נשבעו שאת הסכין ניתן עדיין לראות בבית החזה של רוח הרפאים, משקשקת בכל פעם שהוא צחק.

עברנו לגור שם לפני עשור כשאבא פתח את מכינת קרלייל, בית ספר יוקרתי לאומנות שהכין תלמידים לקולג'. הוא הזמין את התלמידים המוכשרים והמבטיחים ביותר באירופה.

כולם באו. הוא היה אדגר אסטאליס בכבודו ובעצמו, אחרי הכול. הגבר שפסלו בגודל אדם של נפוליאון, הקיסר, עמד באמצע השאנז־אליזה.

אבל כולם גם פחדו מאותן שמועות על רוחות רפאים.

כל מה שהיה קשור למקום הזה היה מפחיד.

הטירה התנוססה מתוך עמק ברקשייר הערפילי, והצללית שלה התרוממה מעלה כמו חרבות שחורות סבוכות. קיסוס ושיחי שושנים גדשו את פני מעטפת האבן החיצונית של החצר, והסתירו שבילים סודיים שתלמידים התגנבו דרכם לעיתים קרובות בלילה. המסדרונות היו למעשה מבוך שהתפתל חזרה אל הסטודיו לפיסול.

ליבה של הטירה.

תלמידים הסתובבו בטרקלינים, זקופים, בלחיים סמוקות שנצרבו מהחורף האינסופי, והבעות מתוחות. מכינת קרלייל למחוננים לא ראתה בעין יפה בתי ספר ציבוריים אחרים כמו איטון וקרייגקלואן. אבא אמר שמכינות רגילות עודדו אנשים בינוניים רפי שכל עם כפית זהב בפה, לא מנהיגים אמיתיים. המדים שלנו כללו גלימות שחורות עם המוטו של קרלייל תפור בחוטי זהב על הדש השמאלי:

Ars Longa, Vita Brevis.

התרגום המילולי היה אומנות ארוכה, חיים קצרים. המסר היה ברור: הדרך היחידה לחיי נצח היא דרך אומנות. בינוניות היא תועבה. זה היה עולם של אדם לאדם זאב, וכולנו היינו כמו כלבי פרא קשורים ברצועות, רעבים, נואשים, ואידיאליסטים בצורה עיוורת.

הייתי רק בת שתים־עשרה ביום שראיתי את מה שלא הייתי אמורה לראות. הייתי התלמידה הצעירה ביותר בשיעורי הקיץ שמכינת קרלייל פתחה, ו־ווהן ספנסר היה הצעיר ביותר אחריי.

בהתחלה, קינאתי בילד עם העיניים החודרניות והקרות כסלע. בגיל שלוש־עשרה, הוא כבר עבד עם שיש. הוא לא הסכים ללבוש את הגלימה השחורה שלו, התנהג כאילו שלא היה צריך לציית לכללים כמו שאר התלמידים, וחלף על פני המורים מבלי להרכין ראש — דבר שלא נראה כמותו בבית הספר הזה.

אבי היה המנהל, ואפילו אני הרכנתי ראש.

ואם כבר, אז הרכנתי את הראש הכי נמוך.

אמרו לנו שאנו היינו שכבה משובחת מעל כל השאר, העתיד של האומנים ברחבי העולם. היה לנו כישרון, סטטוס, כסף והזדמנות. אך אם אנחנו היינו כסף, ווהן ספנסר היה זהב. אם אנחנו היינו טובים, הוא היה מבריק. וכשזרחנו? הוא בהק בעוצמה של אלף שמשות, וחרך הכול סביבו.

זה היה כאילו שאלוהים פיסל אותו אחרת, התייחס בתשומת לב רבה יותר לפרטים כשיצר אותו. עצמות לחייו היו חדות יותר מלהבי אזמל, עיניו היו בגוון החיוור ביותר של כחול בטבע, ושיערו היה שחור כדיו. הוא היה לבן כל כך שיכולתי לראות את הוורידים מתחת לעורו, אך פיו היה אדום כדם טרי — חם, חי, ומטעה.

הוא סקרן והרתיח אותי. אך בדיוק כמו כל השאר, שמרתי על מרחק ממנו. הוא לא היה פה כדי להכיר חברים. הוא הפגין זאת היטב בכך שמעולם לא אכל בחדר האוכל או השתתף באף אירוע חברתי.

עוד דבר שהיה לווהן ולי לא היה? ההערצה של אבי. אני לא יודעת למה אדגר אסטאליס הגדול כרכר סביב איזה ילד מקליפורניה, אבל הוא כרכר, בכל זאת.

אבא אמר שווהן יעשה משהו מיוחד. שיום אחד, הוא יהיה מיכלאנג'לו גדול.

האמנתי לו.

ובשל כך, שנאתי את ווהן.

למעשה, שנאתי את ווהן עד לפני חמש־עשרה דקות בדיוק, כשנכנסתי לחדר החושך כדי לפַתח תמונות שצילמתי אתמול. עסקתי בצילום כתחביב, לא כאומנות. האומנות שלי התמקדה באסמבלז', יצירת פסלים מאשפה. אהבתי לקחת דברים מכוערים ולהפוך אותם ליפים.

להפוך דבר פגום למשהו חסר פגמים.

זה העניק לי תקווה. רציתי שזה גם יעניק תקווה לכל דבר שלא היה מושלם.

בכל אופן, הייתי אמורה לחכות לאחד המורים שילווה אותי לחדר החושך. אלו היו הכללים. אבל הייתה לי הרגשה שהתמונות שצילמתי יהיו סתמיות בצורה נוראית. לא רציתי שאף אחד יראה אותן לפני שתהיה לי הזדמנות לצלם אותן מחדש.

זה היה אמצע הלילה. אף אחד לא היה אמור להיות שם.

וכך, מפני שקינאתי בווהן ספנסר בצורה קיצונית וכואבת כל כך, נכנסתי לתוך משהו שגרם לי להרגיש מבולבלת וכועסת עליו באופן מוזר.

במיטה, חבטתי לעצמי במצח כשנזכרתי בהתנהגות הטיפשית שלי בחדר החושך. מלמלתי ״סליחה,״ טרקתי את הדלת, וברחתי חזרה לחדר שלי.

ירדתי במדרגות לקומה השנייה, שתי מדרגות בכל פעם, נתקלתי בפסל של לוחם, פלטתי צווחה, והסתובבתי למסדרון שהוביל למגורי הבנות. כל הדלתות נראו זהות, והראייה שלי הייתה מעורפלת מדי מהפאניקה שחשתי, בזמן שמיהרתי למצוא את החדר שלי. פתחתי דלתות, דחפתי את הראש פנימה וחיפשתי את השמיכה הלבנה המוכרת שאימא סרגה לי כשהייתי תינוקת. ועד שהגעתי לחדר שלי, כמעט כל בת באגף קיללה אותי על שהפרעתי לה לישון.

צללתי לתוך המיטה, ושם נשארתי, חבויה מתחת לשמיכה שלי.

הוא לא יכול למצוא אותך.

הוא לא יכול להיכנס למגורים של הבנות.

אבא יסלק אותו אם הוא ייכנס, גאון או לא.

ואז קול צעדים של נעליים יקרות שפסעו במסדרון גרם לליבי לזנק לגרוני. אחד השומרים שָׁרַק שיר ערש בחושך. שמעתי חבטה אלימה וקולנית. גניחה גרונית נשמעה מכיוון הרצפה מחוץ לחדר שלי. התכרבלתי לכדור קטן יותר, והאוויר שקשק בריאותיי כמו מטבע בצנצנת זכוכית ריקה.

דלת החדר שלי נפתחה בחריקה. הרגשתי משב של רוח מגיע מכיוונה, כזה שגרם לשיערות בזרועותיי לסמור. גופי נמתח כמו גוש של חמר יבש, קשה אך שברירי.

״פנים חיוורות. לב שחור. מורשת מוזהבת.״

ככה שמעתי פעם את דוד הארי — הידוע גם כפרופסור פיירהרסט בין הקירות הללו — מתאר את ווהן לאחד הקולגות שלו.

לא ניתן היה לטעות באנרגיה שווהן ספנסר הכניס לחדר, זה שאב כל דבר אחר כמו שואב אבק. האוויר בחדרי נעשה לפתע סמיך מִסַּכנה. זה היה כמו לנסות לנשום מתחת למים.

הרגשתי את הברכיים שלי מתנגשות זו בזו תחת השמיכה כשהעמדתי פנים שאני ישנה. הקֵיצים בטירת קרלייל היו לחים בצורה בלתי נסבלת, ולבשתי גופייה ומכנסיים קצרים.

הוא זז בחשיכה, אך לא יכולתי לשמוע אותו, וזה הפחיד אותי עוד יותר. המחשבה שהוא עלול להרוג אותי — ממש לחנוק אותי למוות — חלפה בראשי. לא היה לי ספק שהוא עילף את השומר שהסתובב במסדרונות שלנו בלילה כדי לוודא שאף אחד לא הפר את העוצר או השמיע רעשים טיפשיים של רוחות רפאים כדי להפחיד את התלמידות האחרות. שום אש לא הייתה גדולה וצורבת כמו זו שנולדה מהשפָּלָה, ומה שהייתי עדה לו הלילה הביך את ווהן. אפילו שנחפזתי לעזוב, ראיתי את זה על פניו.

ווהן מעולם לא הרגיש אי־נוחות. הוא הרגיש נוח בעורו, ואת היהירות שלו הוא חבש כאילו הייתה כתר.

הרגשתי את השמיכה מתגלגלת במורד גופי, מכתפיי לקרסוליי בתנועה אחת מדויקת. שני כרובי הניצנים של שדיי — כמו שאחותי הבכורה פופי קראה להם — הזדקרו דרך החולצה שלי, ללא חזיית הספורט, והוא יכול היה לראות אותם. עצמתי את עיניי חזק יותר.

אלוהים. למה הייתי חייבת לפתוח את הדלת הארורה? למה הייתי חייבת לראות אותו? למה הייתי חייבת להציב את עצמי על הרדאר של אחד הנערים המחוננים ביותר בעולם?

הוא נועד לגדולה, ואני נועדתי לכל מטרה שהוא יחשוב שמתאימה לי.

הרגשתי את אצבעו נוגעת בצד צווארי. היא הייתה קרה ויבשה מפיסול. הוא העביר אותה במורד עמוד השדרה שלי, כשעמד מעליי וצפה בי, בזמן ששנינו, באופן מעורר רחמים, מעמידים פנים שאני ישנה. אך הייתי ערה לחלוטין, והרגשתי הכול — את האיום שקרן ממגעו, והניחוח שלו, של אבן מגולפת וגשם, והתחושה המתוקה והמעומעמת של מה שאחר כך התגלה כלהב. דרך החרכים הצרים של עיניי העצומות, יכולתי לראות את הדרך שבה הוא הטה את ראשו כשצפה בי.

בבקשה. לא אגלה לאף אחד.

תהיתי, אם הוא היה מאיים כל כך בגיל שלוש־עשרה, איך הוא יהיה כגבר בוגר? קיוויתי שלא אגלה לעולם, אף שהייתה לי הרגשה שזו לא תהיה הפגישה האחרונה שלנו. הייתה כמות מוגבלת של צאצאי מיליארדרים שיהפכו לאומנים מפורסמים בעולם הזה, וההורים שלנו הסתובבו באותם חוגים חברתיים.

פגשתי את ווהן פעם אחת עוד לפני שהוא בא ללמוד פה, כשהוא נָפש בדרום צרפת עם משפחתו קיץ אחד. הוריי אירחו אירוע טעימת יינות לצדקה, וברון ואמיליה ספנסר השתתפו. הייתי בת תשע; ווהן היה בן עשר. אימא מרחה עליי קרם הגנה, חבשה לראשי כובע מכוער והכריחה אותי להישבע שלא איכנס לים כי לא ידעתי לשחות.

כך התבוננתי בו בסופו של דבר על החוף תחת שמשייה כל החופשה, בין דפדוף לדפדוף בספר פנטזיה שקראתי. ווהן חתר בגלים עם גופו הכחוש — רץ ישירות לתוכם בפראות של לוחם רעב — וגרר מדוזות מהים התיכון חזרה לחוף. הוא החזיק בהן מלמעלה, כדי שלא יצרבו אותו. יום אחד הוא דקר אותן במקלות ארטיקים עד שהיה בטוח שהן מתות, ואז חתך אותן, ומלמל לעצמו שמדוזות תמיד נחתכו לחצאים מושלמים, לא משנה איך חתכת אותן.

הוא היה מוזר. אכזרי ואדיש. לא הייתה לי שום כוונה לדבר איתו.

ואז, במהלך אחד מהאירועים המפוארים הרבים של אותו שבוע, הוא התגנב מאחורי מזרקה שעליה ישבתי ונשענתי, כשקראתי ספר, ובצע לשניים עוגיית בראוני שוקולד, שכנראה גנב לפני ארוחת הערב. הוא הושיט לי חצי, מבלי לחייך.

גנחתי כשלקחתי אותה ממנו, כי עלתה בי מחשבה טיפשית שעכשיו אני חייבת לו משהו. ״אימא תחטוף התקף לב אם היא תגלה,״ אמרתי לו. ״היא אף פעם לא נותנת לי לאכול סוכר.״

ואז דחפתי את כל העוגייה לפה, ונלחמתי בנוזל הדביק על לשוני, ובנוגט העשיר שציפה את שיניי.

הפה שלו, שהתעגל במורת רוח, עיוות את תווי פניו המאופקות. ״אימא שלך מבאסת.״

״אימא שלי הכי טובה בעולם!״ הכרזתי בסערה. ״חוץ מזה, ראיתי אותך דוקר מדוזות עם מקלות. אתה לא יודע שום דבר. אתה ילד רע.״

״למדוזות אין לב,״ הוא אמר, כאילו שזה בסדר.

״בדיוק כמוך.״ לא הצלחתי לעצור את עצמי מללקק את אצבעותיי, כשנעצתי מבט בחצי הבראוני שהחזיק בידו.

הוא זעף, אך משום מה, לא נראה כועס מהעלבון שלי. ״וגם אין להן מוח. בדיוק כמוך.״

בהיתי קדימה, והתעלמתי ממנו. לא רציתי להתווכח ולעשות סצנה. אבא יכעס אם ארים את הקול. אימא תתאכזב, ואיכשהו זה היה גרוע יותר.

״כזו ילדה טובה,״ הקניט ווהן, ועיניו נצצו בשובבות. במקום לקחת ביס מהבראוני שלו, הוא העביר לי את החצי השני.

לקחתי אותו, ושנאתי את עצמי שהתקפלתי.

״כזו ילדה טובה, הגונה ומשעממת.״

״אתה מכוער.״ משכתי בכתפיי. הוא לא היה מכוער, באמת. אבל רציתי שהוא יהיה.

״מכוער או לא, אני עדיין יכול לנשק אותך אם ארצה, ואת תיתני לי.״

נחנקתי מהקקאו העשיר שבפי, והספר שלי נפל לאדמה ונסגר בלי סימניה. אוף.

״למה שתחשוב דבר כזה?״ הסתובבתי אליו, מזועזעת.

הוא רכן קרוב יותר, והצמיד את החזה שלו לשלי. היה לו ריח של משהו זר ומסוכן ופראי. של חופים זהובים בקליפורניה, אולי.

״כי אבא שלי אמר לי שבנות טובות אוהבות בנים רעים, ואני רע. ממש רע.״

ועכשיו, היינו פה שוב. מתעמתים זה עם זו. הוא ממש לא היה מכוער, לצערי הרב מאוד, והוא נראה כמתלבט מה לעשות עם הסוד החדש שחלקנו.

״להרוג אותך? לפגוע בך? להפחיד אותך?״ הוא תהה, והקרין עוצמה אכזרית.

הגרון שלי נלחם בגוש שסירב להיבלע.

״מה כדאי לי לעשות איתך, ילדה טובה?״

הוא זכר את שם החיבה שלי מאותו יום בחוף. וזה החריף את הכול, איכשהו. עד עכשיו, התנהגנו כאילו שלא הכרנו זה את זו בכלל.

ווהן התכופף כך שפניו היו מול שלי. יכולתי להרגיש את נשימתו החמה — הדבר החם היחיד בו — על הגרון שלי. הגרון שלי התייבש, וכל נשימה עברה בו כמו להב חד. ועדיין, המשכתי עם ההצגה. אולי אם הוא יחשוב שאני הולכת מתוך שינה, הוא לא ישחרר עליי את זעמו.

״עד כמה את טובה בשמירת סודות, לנורה אסטאליס?״ קולו נכרך סביב צווארי כמו לולאה.

רציתי להשתעל. הייתי חייבת להשתעל. הוא הפחיד אותי. שנאתי אותו בחום ובתשוקה של אלף שמשות בוערות. הוא גרם לי להרגיש כמו פחדנית ומלשנית.

״אה, כן. אם את פחדנית מספיק להעמיד פנים שאת ישנה, אז את מספיק טובה כדי לשמור סוד. זה הקטע בך, אסטאליס. אני יכול לרסק אותך לאפר, ולצפות בגרגירים שלך רוקדים לרגליי. קופת קרקס קטנה שלי.״

אולי שנאתי את ווהן, אבל שנאתי את עצמי יותר על שלא התעמתִּי איתו. על שלא פקחתי עיניים וירקתי לו בפנים. על שלא שרטתי אותו ועקרתי את עיניו הכחולות הלא טבעיות ממקומן. על שלא הקנטתי אותו על כל הפעמים שהוא הקניט את כולנו במכינת קרלייל.

״דרך אגב, העפעפיים שלך זזים,״ הוא אמר בציניות, וצחקק.

הוא הזדקף, והאצבע שלו נעצרה לרגע בבסיס עמוד השדרה שלי. הוא נקש באצבעותיו, והשמיע צליל שבירה. כמעט זינקתי מתוך עורי, ופלטתי גניחה מבוהלת. עצמתי עיניים חזק יותר, והמשכתי להעמיד פני ישנה.

הוא צחק.

הממזר צחק.

הוא ויתר לי לעת עתה? הוא יתחיל לבדוק מה איתי מעתה ואילך? יגיב אם אפתח את הפה שלי? הוא היה כל כך לא צפוי. לא הייתי בטוחה איך החיים שלי ייראו בבוקר.

ואז הבנתי שאני אולי ילדה טובה, אבל ווהן לא העריך את עצמו מספיק לפני שלוש שנים.

הוא לא היה ילד בכלל. הוא היה אל.

זמן קצר לאחר מה שקרה במהלך חופשת הקיץ בטירת קרלייל, איבדתי את אימא. האישה שפחדה כל כך שאישרף בשמש או שאפצע את הברך שלי הלכה לישון ולא התעוררה. דום לב. מצאנו אותה שוכבת במיטה כמו נסיכת דיסני מקוללת, עם עיניה עצומות, והחיוך הקטן והוורוד, המלא תוכניות לבוקר, עדיין על פניה.

היינו אמורים לעלות על יכטה לסלוניקי באותו יום, טיול בעקבות אוצרות היסטוריים שמעולם לא הגיעו ליעדם.

זו הייתה הפעם השנייה שבה רציתי להעמיד פנים שאני ישנה בזמן שחיי התדרדרו בצורה נוראית — בלי שום סיבה, אלא רק כי היה אפשר. לצלול ראש לתוך רחמים עצמיים היה מפתה מאוד, אבל עצרתי בעד עצמי.

היו לי שתי אפשריות: להישבר, או לבנות גרסה חזקה יותר של עצמי.

בחרתי באפשרות השנייה.

ועד שאבא החל לעבוד ב'טודוס סנטוס' שנתיים לאחר מכן, לא הייתי אותה ילדה שהעמידה פנים שהיא ישנה כשהתעמתו איתה.

פופי, אחותי הבכורה, הצטרפה אליו בקליפורניה, אבל אני ביקשתי ממנו לתת לי להישאר בקרלייל.

נשארתי עם האומנות שלי והתחמקתי מווהן ספנסר, שלמד בתיכון 'אול סיינטס' בצד השני של האוקיינוס. ניצחון לשני הצדדים, נכון?

אבל עכשיו, אבא התעקש שאבלה את השנה האחרונה בלימודים איתו ועם פופי בדרום קליפורניה.

הקטע הוא, שהלני החדשה הזו לא העלימה עין מווהן ספנסר.

כבר לא הייתי פחדנית.

איבדתי את האבדה הגדולה ביותר שיש ושרדתי. שום דבר לא הפחיד אותי יותר.

אפילו לא אל זועם.