אל תשכחי לכתוב

1

"תפסיקי עם זה," לחש לי אבי בכעס כשהקפצתי את הרגל.

ניסיתי לא לגלגל עיניים, אבל הדרשה של רבי שוורץ היתה משעממת כמו החדשות על מסע הבחירות לנשיאות. למרות שהבחור הזה קֶנֶדי היה ממש חלומי. לא היה מפריע לי לשמוע עליו.

אבל הדרשה הזאת על חובה וכבוד?

לאבא שלי היה מזל שנענעתי רק את הרגל.

הבטתי סביב אולם התפילה. לפחות דניאל, הבן של הרבי, מספק הסחת דעת. כשהיינו בבית הספר לא נתתי בו מבט שני. (לא שהיינו באותו בית ספר. אבא היה משתגע אם הייתי לומדת בבית ספר מעורב.) אבל עכשיו, כשנעלמו כל הגשרים מהשיניים וכבר לא היתה לו תספורת יוליוס קיסר מגוחכת שנראתה כאילו אמא שלו סיפרה אותו מעל לכיור המטבח — עכשיו הוא היה שווה מבט.

בדרך כלל אני מתרחקת מכל מי שמקורב לזקן שמברבר על איזה תיש במדבר. אבל הוא קרץ אלי בשבת שעברה כשאבא שלי דיבר עם אבא שלו אחרי התפילה. ואני אוהבת אתגרים.

מובן שלא היה לנו מקום מכובד בשורה הראשונה כמו למשפחה שלו, אבל היינו קרובים: רק שתי שורות מאחור וכמה מושבים הצִדה. בחנתי את הפרופיל שלו והתחלתי לספור. אם הוא יביט לאחור לפני שאני מגיעה לעשרים הוא יהיה טרף קל. אם לא, אני אראה בכך סימן שעלי להיות טובה.

בשבע־עשרה, הראש שלו התחיל לזוז, ובשמונה־עשרה עיניו הכחולות כבר היו נעוצות בשלי.

חייכתי לאט, והוא חייך בחזרה. הטיתי את הראש לעבר הדלת ואז פניתי אל אבי ולחשתי באוזנו שאני צריכה ללכת לשירותים.

יכולתי להרגיש את העיניים של דניאל נעוצות בי כשפסעתי החוצה, מאופקת עד כמה שניתן, בשמלה הצמודה שלי בעלת צווארון פיטר פן. הייתי מבוגרת מדי לאופנה כזאת, אבל כשהתלבשתי לבית הכנסת היה מוטב לא להתווכח. גם ככה כבר הייתי במצב רגיש עם הורי. בקושי הספקתי להיות שבוע בבית, וכבר הדיקן התקשר לאבא שלי וטען שאני אצטרך להתרכז יותר בלימודים ופחות בבחורים כשאחזור ללימודים בסתיו.

וזה היה מגוחך לגמרי, מפני שהסיבה היחידה שאבי שלח אותי לקולג' היתה כדי שאמצא שם בעל טוב.

הסיבה שהסכמתי ללכת היתה שאבא שלי לא יהיה שם ואני אוכל לעשות מה שאני רוצה.

נשענתי על קיר המבואה שמחוץ לאולם התפילה, סופרת שוב. דניאל לא ייתן לי לחכות אם הוא יודע מה טוב בשבילו.

הפעם הגעתי רק עד אחת־עשרה.

הוא סגר את הדלת בשקט וחיפש אותי. טפחתי לו על הכתף.

"הַיי," הוא אמר בשקט.

"כמה זמן יש לנו עד שההורים שלך יבחינו שאתה לא נמצא?" שאלתי והבזקתי חיוך פלרטטני.

דניאל משך בכתפיו. "אבא שלי לא ישים לב. הוא אף פעם לא מרים את המבט במהלך התפילות שלו." פלטתי צחקוק, והוא השתיק אותי.

"הוא בטח מאוד משעשע ליד שולחן ארוחת הערב," לחשתי. "אתה מבלה כאן יותר זמן ממני. לאן אנחנו יכולים ללכת לדבר כמו שצריך?"

"לא עדיף שנישאר כאן? במקום ציבורי?"

נענעתי בראשי וצפיתי במאבק בין טוב לרע שהתחולל על פניו. זה לא נמשך זמן רב. "לא יהיה אף אחד במשרד של אבא שלי," הוא אמר באטיות.

שילבתי את ידי בזרועו. "תוביל."

המשרד של רבי שוורץ היה מבולגן ותהיתי אם אני האישה הראשונה שדרכה בקודש הקודשים הזה. "בית שלום" היה חלק מתנועת בתי הכנסת הקונסרבטיביים — שעדיין היתה חדשה יחסית וקצת מבהילה עבור המתפללים היותר מסורתיים של הקהילה משום שהפכה חלק מהמנהגים הדתיים למודרניים יותר. גברים ונשים ישבו ביחד, אורך התפילה לא התקרב אפילו לזה שבבתי הכנסת האורתודוקסיים השכנים. עדיין ארוכה מדי לטעמי, אבל כשהייתי בבית בחופשה מהקולג', הבקרים של שבת לא היו פתוחים למשא ומתן, ולא משנה מה עשיתי ביום שישי בלילה.

ניירות וספרים כיסו כמעט כל משטח פנוי, כולל הכיסאות שמול שולחן הכתיבה הענקי מעץ דובדבן. שמתי לב שאפילו הספרים לא היו חסינים בפני הבלגן, מכיוון שניירות היו דחוסים בין הדפים. לא כך דמיינתי את האיש הנורא רציני הזה עובד. אבל לא רציתי לחשוב עליו. דניאל הוציא את ידי מזרועו והעביר את אצבעו על קו המתאר שלה, ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי.

המקום הפנוי היחיד היה שולחן קטן שניצב מול ויטראז', שנראה בדיוק כמו זה שבצד האחורי של ארון הקודש, מקום משכנם של ספרי התורה. התיישבתי על השולחן ושילבתי רגליים כך שהוא יראה היטב את הבירית. "יש לך חברה?" שאלתי.

"לא." הוא בלע רוק, והגרגרת שלו נעה מעלה מטה. "יש לך חבר?"

חיוך אִטי התפשט על שפתי. "אילו היה לי, הייתי איתך לבד כאן?"

הוא התקרב. "תגידי לי את."

הטלתי את הראש לאחור וצחקתי. "אלוהים אדירים, דניאל! אני ממש מלאך. אתה לא רואה אותי מרחפת בגן עדן עם כנפיים ונֶבל?"

הוא היה קרוב עוד יותר. "יהודים לא מאמינים בגן עדן."

"יופי," אמרתי. "בטח לא היו מכניסים אותי בלאו הכי."

"זה לא נשמע כיף גדול," הוא הסכים. הפניתי את הראש למעלה כדי להגיע לשפתיים שלו, והוא נישק אותי בעדינות. "זה בסדר?"

הנהנתי והושטתי את היד, אחזתי את העניבה שלו ומשכתי אותו אלי שינשק אותי שוב, מה שהוא עשה בפחות עדינות, דחף את גבי אל הוויטראז', ידיו שוטטו על צדי גופי ועלו אל השיער שלי ואז —

משהו נסדק ברעש, ולפתע נפלנו לאחור.

והדבר הבא שהבחנתי בו היה ששנינו קרסנו דרך ארון הקודש הפתוח, שברי זכוכית צבעונית סביבנו, וכל הקהילה מביטה באימה בשאריות של מה שהיה הצד האחורי של הכלי שהכיל את ספרי התורה הקדושים. ככל הנראה הוויטראז' במשרד של הרבי היה צדו האחורי של הוויטראז' שנראה לעין כשהוציאו את הכתבים הקדושים. הבטתי בדניאל, שפניו היו מרוחות באדום של השפתון שלי, ואז בחזרה באולם התפילה. כולם עמדו על רגליהם, כפי שהיה נהוג כשספרי התורה הועברו בקהל כדי שאנשים ייגעו בהם בספריהם או בטליתות שלהם.

"היה יכול להיות גרוע יותר," לחשתי לדניאל. אילו ספרי התורה היו בתוך ארון הקודש והיינו מפילים אותם על הרצפה, כל הנוכחים היו צריכים לצום במשך חודש.

"מרילין סוזן קליינמן." קולו של אבי הרעים כשאמי שקעה בתוך המושב שלה, וחברתה גברת זינגר נפנפה מעליה בסידור שלה.

"זה גרוע יותר," לחש דניאל כשאבא שלו התקרב במעבר בסערה, אחריו החזן המסכן ממהר ככל יכולתו כשהוא נושא את ספר התורה שהתנודד בצורה מסוכנת בידיו.

הבטתי מטה וראיתי דם על השמלה שלי. בדקתי את עצמי, מחפשת את המקור. ממש לא רציתי למות מפציעה של שברי ויטראז' שקרתה במהלך התמזמזות במשרד של הרבי בשבת.

כשלא מצאתי שום חבלה, הבטתי בדניאל, שנעשה לבן יותר מהגלימה שאביו לבש, ודם נזל מידו השמאלית. אחזתי בדבר הראשון שמצאתי, מפה של שולחן התפילה, תלשתי אותה ועטפתי בה את היד של דניאל בזמן שכולם פרט לאבות של שנינו הסתכלו בהבעת אימה אחידה.

אבא הגיע אלי ראשון, משך אותי מהבימה שמול אולם התפילה וציווה עלי לצאת החוצה. כולם עדיין הביטו בי, אז שחררתי את ידי מאחיזתו ונפנפתי לקהל המתפללים. "תודה, בית כנסת בית שלום," אמרתי בקול רם. "להתראות בשבוע הבא!"

אבי אחז בזרועי השנייה וגרר אותי החוצה, הצוואר שלו היה בצבע חציל.