אלות גורל וזעם

2

הם טיפסו על הסלעים בכיוון הבית שהשאירו מואר בדמדומים.

איחוד, נישואים, עשויים מחלקים מובחנים. לוטו היה רעשני ומלא אור; מתילד שקטה, צופייה. קל להאמין שהוא היה החצי החשוב, זה שקבע את הטון. נכון שכל מה שהוא חי עד כה נבנה בהדרגה לקראת מתילד. שאילו חייו לא היו מכינים אותו אל הרגע שבו נכנסה אליהם, לא היה כעת שום "הם".

הזרזיף התעבה לטיפות. הם מיהרו לחצות את שארית החוף.

[תַשהו אותם שם בדמיון: רזים, צעירים, יוצאים מהחשיכה אל החום, אצים על פני חול ואבן צוננים. עוד נחזור אליהם. לעת עתה הוא זה שאיננו יכולים להסיט ממנו את המבט. הוא המזדהר.]

לוטו אהב את הסיפור הזה. הוא נולד, כך תמיד אמר, בעין ההוריקן.

[מהרגע הראשון חוש תזמון מושחז.]

אמא שלו היתה יפהפייה אז, ואבא שלו עדיין בחיים. קיץ, שלהי שנות השישים. המלין, פלורידה. בית אחוזה כה חדש, שעדיין היו תגיות על הרהיטים. התריסים לא הוברגו כהלכה והקימו שאון נורא במעבר הפרוע הראשון של הסערה.

ועכשיו, לרגע, שמש. גשם נטף מעצי החושחש. בהפוגה שאג מפעל הבִּקבוק במרחק עשרים דונם מעבר לאדמות הבתה של משפחתו. במסדרון שתי משרתות, הטבחית, גנן ומנהל העבודה של המפעל הצמידו אוזניים אל דלת העץ. בתוך החדר שחתה אנטואנט בין סדינים לבנים, וגאוֵוין הענקי החזיק בראשה הלוהט של אשתו. דודתו של לוטו, סאלי, השתופפה לתפוס את התינוק.

לוטו הופיע: גוֹבּליני ארך גפיים, כפות ידיים ורגליים ענקיות, ריאות חזקות להפליא. גאוֵוין הרים אותו אל אור החלון. הרוח התחזקה שוב, עצי אלון חיים ניצחו על הסערה בזרועות מכוסות טחב. גאוֵוין התייפח. הוא הגיע לשיא. "גאוֵוין ג'וניור," אמר.

אבל אחרי הכול אנטואנט עשתה את כל העבודה, וכבר עכשיו הלהט שלה כלפי בעלה הוסט בחציו אל בנה. "לא," היא אמרה. היא חשבה על דייט אחד עם גאוֵוין, הקטיפה החומה של בית הקולנוע ו"קמלוט" על המסך. "לנסֵלוֹט," היא אמרה. הגברים בחייה יתאימו למוטיב האבירות. בהחלט היה לה חוש הומור משלה.

לפני התחדשות הסערה הגיע הרופא לתפור את אנטואנט. סאלי משחה את עור התינוק בשמן זית. היא הרגישה כאילו החזיקה את לבה הפועם שלה בידיה. "לנסלוט," היא לחשה. "איזה שם. בטוח ירביצו לך. אבל אל תדאג. אני אוודא שתהיה לוטו." וכיוון שידעה להתנהל מאחורי הטפטים כמו דמות העכברה שהזכירה, לוטו הוא השם שבו קראו לו.

התינוק היה תובעני. גופה של אנטואנט הופגז, השדיים נלעסו. ההנקה לא צלחה. אך ברגע שלוטו התחיל לחייך והיא ראתה שהוא העתק זעיר שלה על גומותיה וקִסמה, היא סלחה לו. איזו הקלה, למצוא שם את יופייה שלה. בני משפחתו של בעלה לא היו נאים, צאצאים לתערובת של בני פלורידה, מבני טימוּקוּאה המקוריים דרך ספרדים וסקוטים ועבדים נמלטים ובני סֵמינוֹל ואנשי הצפון שירדו דרומה; רובם נראו כמו דרומיים עניים שנשלקו בשמש. סאלי היתה חדת־תווים, גרומה. גאוֵוין היה שעיר וענקי ושתקן; הבדיחה הקבועה בהמלין היתה שהוא רק חצי אנושי, צאצא של דוב שארב לאמו בדרכה לצריפון השירותים. היסטורית העדיפה אנטואנט את החלקלקים והמטופחים, קלי־הצעד והמתורבתים, עתירי הכסף הקולניים, אך שנה לאחר נישואיה בעלה עדיין ריגש אותה במידה כזאת, שכאשר הגיע הביתה בלילות, היא נכנסה אחריו בבגדיה אל המקלחת כאילו מתוך טראנס.

אנטואנט גדלה בבית מדורג בסגנון ניו אינגלנד על חוף ניו המפשייר: חמש אחיות צעירות ממנה, רוח פרצים כזאת בחורף שהיא חשבה שתמות עד שהתלבשה בבקרים. מגירות על גבי מגירות של כפתורים תלושים וסוללות מרוקנות. תפוחי אדמה אפויים במשך שש ארוחות ברצף. היתה לה מלגה מלאה ל"סמית", אבל היא לא היתה מסוגלת לרדת מהרכבת. על המושב לצדה היה מגזין שנח פתוח בעמוד על פלורידה, עצים נוטפים פרי זהוב, שמש, מותרות. חום. נשים עם זנבות דג שוחות בין ריצודים ירקרקים. זה נועד לקרות. היא נסעה עד סוף הקו, עד סוף המזומנים שלה, תפסה טרמפים אל פארק ויקי ווֹצ'י. כשנכנסה אל משרד המנהל, הוא העיף מבט בשערה האדום־זהוב באורך המותניים, בקימוריה המעוגלים, מילמל כן.

הפרדוקס של בנות הים: ככל שהן נראות עצלות, כך הן עובדות קשה. אנטואנט חייכה בנמנום והזדהרה. פרות ים שחו על פניה; דגי שמש כירסמו בשֹערה. אבל המים היו קרירים, עשרים ושלוש מעלות, הזרם חזק, כמות האוויר בריאוֹת מכוילת להבטחת ציפה או שקיעה. המנהרה שבמורדה שחו בנות הים כדי להגיע אל האמפיתיאטרון היתה שחורה וארוכה, ולפעמים שערן נתפס וקרקפתן נמשכה. הקהל לא היה גלוי לעיניה, אבל היא הרגישה במשקל המבטים מבעד לזגוגית. היא הציתה חום אצל הצופים הבלתי נראים; היא גרמה להם להאמין. אבל לפעמים בעודה מחייכת חיוך רחב, היא חשבה על הסירנות כפי שהכירה אותן: לא בת הים הקטנה והמתקתקה הזאת שהתחפשה לה, אלא זאת שוויתרה על לשונה ושירה וזנבה ובֵיתה כדי להיות בת־אלמוות. זאת שפיתתה בשירתה ספינה מלאה גברים אל הסלעים וצפתה בהם באכזריות שוקעים רפים אל המעמקים.

כמובן, היא הלכה אל ביתני הבונגלו כשזימנו אותה. היא פגשה שחקני טלוויזיה וקומיקאים ושחקני בייסבול, ופעם אחת אפילו את הזמר מנענע הירכיים הזה, בשנים שהפך את עצמו לכוכב קולנוע. הם הבטיחו הבטחות, אבל איש מהם לא קיים. שום מטוס סילון לא יישלח אליה. שום פגישה אישית עם במאים. היא לא תשוכן בבית בבוורלי הילס. היא הגיעה אל שנות השלושים לחייה. שלושים ושתיים. שלושים וחמש. היא לא תוכל להיות כוכבנית, כך הבינה, בעודה נושפת ומכבה את הנרות. לפניה רק המים הקרים, הבלט העצל.

ואז סאלי נכנסה אל האמפיתיאטרון שמתחת למים. היא היתה בת שבע־עשרה, צרובת שמש. היא ברחה מהבית; היא רצתה לחיות! משהו מעבר לאחיה השתקן, שבילה שמונה־עשרה שעות ביום במפעל הבִּקבוק שלו וחזר הביתה לישון. אבל מנהל בנות הים רק צחק עליה. כחושה כל כך, צלופחית יותר מאשר נימפה. היא שילבה זרועות והתיישבה על הרצפה במשרדו. הוא הציע לה את דוכן הנקניקיות כדי שתקום. ואז היא נכנסה אל האמפיתיאטרון החשוך ועמדה מוכת אלם מול הזגוגית הנוצצת, שם היתה אנטואנט באמצע ההופעה בחזיית ביקיני אדומה ובזנב. היא משכה את כל האור.

תשומת לבה הסוערת של סאלי הצטמצמה לגודל האישה בחלון, ושם תישאר, מרותקת, לתמיד.

היא הפכה את עצמה לחיונית. היא תפרה זנבות פָּאייטים, למדה לצלול עם בלוני חמצן כדי לקרצף אצות מהזגוגית מתוך המעיין. כעבור שנה, בזמן שאנטואנט ישבה יום אחד שפופה בחדר הגישה וגילגלה את הזנב הרטוב מעל רגליה, סאלי התקרבה בזהירות. היא הושיטה לאנטואנט עלון של פארק דיסני החדש באורלנדו. "את סינדרלה," לחשה.

בכל חייה אנטואנט לא הרגישה שמבינים אותה ככה. "אכן," אמרה.

והיא היתה. התאימו לה שמלת סאטן עם חישוקים, נזר אבני זירקוניה. היו לה דירה ושותפה חדשה, סאלי. אנטואנט השתזפה במרפסת בביקיני שחור וקו שפתון אדום כשגאוֵוין עלה במדרגות, סוחב את כיסא הנדנדה של המשפחה.

הוא מילא את הפתח: מטר שמונים, שעיר כל כך שזקנו התמשך אל תוך שֹער הראש, בודד כל כך שנשים יכלו לטעום זאת בשובל שהשאיר מאחוריו. כולם חשבו שהוא מוגבל, אבל כשהוריו נהרגו בתאונת דרכים כשהיה בן עשרים והשאירו אותו עם אחות בת שבע, הוא היחיד שהבין את ערכן של אדמות המשפחה. הוא השתמש בחסכונות שלהם כמקדמה לבניית מפעל שיבקבק את המים הקרים הצחים מהמעיינות המשפחתיים. מכירת המים של פלורידה לבעלי הזכות עליהם מלכתחילה גבלה אולי באי־מוסריות, אבל ככה עושים כסף באמריקה. הוא צבר הון, לא ביזבז כלום. כשהרעב שלו לרעיה התעצם מדי, הוא בנה את בית האחוזה המוקף עמודים קורינתיים לבנים גדולים. רעיות אוהבות עמודים גדולים, כך שמע. הוא חיכה. שום רעיות לא הגיעו.

ואז אחותו התקשרה לדרוש שיביא כל מיני פריטים משפחתיים לדירה החדשה שלה, ושם הוא היה, ושכח לנשום כשראה את אנטואנט המעוגלת והחיוורת. אפשר לסלוח לה על כך שלא הבינה מה רואות עיניה. גאוֵוין המסכן, שערו המדובלל, בגדי העבודה המטונפים שלו. היא חייכה ונשכבה שוב לאחור בסגידה לשמש.

סאלי הסתכלה על חברתה, על אחיה; הרגישה בפיסות מתחברות באחת. היא אמרה, "גאוֵוין, זאת אנטואנט. אנטואנט, זה אחי. יש לו כמה מיליונים בבנק." אנטואנט קמה, חצתה את החדר בריחוף, הסיטה את משקפי השמש שלה מעלה אל הקודקוד. גאוֵוין היה קרוב דיו לראות את האישון בולע את הקשתית, ואת עצמו משתקף בשחור הזה.

החתונה היתה חפוזה. בנות הים של אנטואנט ישבו נוצצות בזנבותיהן על מדרגות הכנסייה והשליכו חופנים של מזון דגים על הזוג הטרי. יאנקיז חמוצים עמדו בחום. סאלי פיסלה קישוט עוגה ממרציפן של אחיה מניף ביד אחת את אנטואנט המתפרקדת, האדאג'יו, הגראנד פינאלה של מופע בנות הים. בתוך שבוע הוזמנו רהיטים לבית, נשכרו משרתים, דחפורים פינו אדמה ליצירת בריכה. משהובטחו פריטי הנוחות הללו, דמיונה של אנטואנט לא הצליח להעלות דרכים נוספות לבזבז כסף; כל השאר היה באיכות קטלוגית, טוב מספיק לטעמה.

אנטואנט ראתה בַּפינוקים את המגיע לה; אבל היא לא ציפתה לאהבה. גאוֵוין הפתיע אותה בצלילותו ובעדינותו. היא לקחה אותו על עצמה כפרויקט. כשגילחה את כל השיער ההוא, מצאה פנים רגישות, פה נדיב. עם משקפי הקרן שקנתה לו, בחליפות בהתאמה אישית, הוא היה מכובד גם אם לא נאה. הוא חייך אליה מהעבר האחר של החדר, שונה לחלוטין. באותו הרגע הזיק שבה התלקח ללהבה.

עשרה חודשים לאחר מכן הגיע ההוריקן, התינוק.

שלישיית המבוגרים הניחה כמובן מאליו שלוטו מיוחד. ילד הזהב.

גאוֵוין השקיע בו את כל האהבה שכבש זמן רב כל כך. התינוק היה גוש בשר שנוצק מתקווה. גאוֵוין, שקראו לו טיפש כל חייו, החזיק את בנו והרגיש במשקל הגאונות בזרועותיו.

סאלי מצדה היתה הגורם המייצב בבית. היא שכרה את המטפלות ופיטרה אותן משום שלא היו היא. היא לעסה בננה ואבוקדו כשהתינוק התחיל לאכול מזון מוצק, והעבירה אותם לפיו כאילו היה גוזל.

וברגע שאנטואנט זכתה בחיוך גומלין, היא הפנתה את האנרגיות שלה אל לוטו. היא ניגנה בטהובן במערכת בעוצמה המרבית, צועקת מונחי מוזיקה שקראה עליהם. היא נרשמה לקורסים בהתכתבות על ריהוט אמריקני קולוניאלי, מיתוסים יווניים, בלשנות, והקריאה לו את העבודות שלה בשלמותן. גם אם הילד הזה המרוח באפונה בכיסא התינוקות שלו קולט רק אחת חלקי שתים־עשרה מהרעיונות שלה, היא חשבה לעצמה, מי יודע כמה נקלט בראשם של ילדים. אם הוא עומד להיות אדם דגול, מה שמובן מאליו בעיניה, היא תתחיל את גדולתו כבר עכשיו.

הזיכרון המדהים של לוטו התגלה בגיל שנתיים, ואנטואנט היתה מרוצה. [מתת בעייתית; היא תהפוך אותו לנינוח בכל דבר, אבל עצלן.] לילה אחד סאלי הקריאה לו שיר ילדים לפני השינה, ובבוקר הוא נכנס אל חדר ארוחת הבוקר וטיפס על כיסא ושאג אותו בקול. גאוֵוין מחא כפיים בתדהמה, וסאלי ניגבה את עיניה בווילון. "בראבו," אמרה אנטואנט בקרירות והושיטה יד לבקש עוד קפה, מסתירה את הרעד בידה. סאלי הקריאה שירים ארוכים יותר בלילות; הילד נתן הופעה מושלמת בבקרים. עם כל הצלחה הלכה והתעצמה בו ודאות מסוימת, תחושה של גרם מדרגות בלתי נראה שהוא מטפס בו. כשבעלי סירות הגיעו לאחוזה עם נשותיהם לבילוי סוף שבוע ארוך, לוטו התגנב למטה וזחל בחושך אל מתחת לשולחן האוכל של האורחים. במערה זו נגלו לעיניו רגליים צומחות מתוך המוקסינים הגבריים, הצדפים הפסטליים הלחים של תחתוני הנשים. הוא זינק החוצה כשהוא מדקלם בצעקה את "אִם" של קיפלינג לקול תשואות רמות. את התענוג שבהתפעלות הזרים הללו קטע חיוכה הדק של אנטואנט, ה"לֵך למיטה, לנסלוט" השקט שלה במקום דברי שבח. היא הבחינה שהוא מפסיק להתאמץ כשהיא משבחת אותו. הפוריטנים הבינו את ערכו של סיפוק מושהה.

בצחנה המהבילה של מרכז פלורידה, עם ציפורי פרא ארוכות־רגליים ופירות הנקטפים היישר מהעץ, לוטו גדל. מרגע שלמד ללכת הוא בילה את הבקרים עם אנטואנט, ואת שעות אחר הצהריים בשיטוט באדמות הבתה החוליות, במעיינות הצוננים הנובעים מתוך הקרקע, בבִּיצות עם האליגטורים הבוחנים אותו מבין הקנים. לוטו היה מבוגר זעיר, רהוט, עליז. אמו עיכבה את כניסתו לבית הספר בשנה נוספת, ועד כיתה א' הוא לא פגש מעולם ילד אחר, כי לתפיסתה של אנטואנט, העיירה הקטנה לא היתה ראויה להם; בנותיו של מנהל העבודה היו כחושות ופראיות והיא ידעה לאן זה יוביל, לא תודה. היו בבית אנשים לשרתו בדממה: אם השליך מגבת על הרצפה, מישהו היה מרים אותה; אם נתקף רעב בשתיים בלילה, אוכל היה מגיע כבמטה קסם. כולם התאמצו לרַצות, ולוטו, שלא היה לו כל מודל התנהגות אחר, למד לרַצות גם הוא. הוא הבריש את שערה של אנטואנט, הניח לסאלי לסחוב אותו גם כשהיה גדול כמעט כמוה, ישב בדממה לצד גאוֵוין במשרדו כל אחר הצהריים, רגוע בהשפעת טוּב לבו הנינוח של אביו, בהשפעת האופן שבו הניח גאוֵוין להומור שלו להבזיק פה ושם כמו קרני שמש והותיר את כולם ממצמצים. אביו נמלא שמחה מעצם ההיזכרות בקיומו של לוטו.

לילה אחד כשהיה בן ארבע, אנטואנט הוציאה אותו מהמיטה. במטבח היא שמה אבקת קקאו בכוס, אבל שכחה להוסיף נוזלים. הוא אכל את האבקה במזלג, ליקק וטבל. הם ישבו בחשיכה. כבר שנה שאנטואנט זנחה את הקורסים בהתכתבות לטובת מטיף טלוויזיוני שנראה כמו קלקר שילד גילף ממנו פלג גוף עליון וצבע בצבעי מים. לאשתו של המטיף היה אייליינר קבוע, ושערה היה מסודר בקתדרלות משוכללות שאנטואנט חיקתה. אנטואנט הזמינה קלטות מיסיונריות מטיפות והאזינה להן באוזניות ענקיות מטייפ על שפת הבריכה. אחר כך היא כתבה המחאות־ענק שסאלי שרפה בכיור. "חמוד שלי," לחשה אנטואנט ללוטו באותו הלילה. "אנחנו כאן כדי להציל את נשמתך. אתה יודע מה יקרה לכופרים כמו אבא שלך ודודה שלך כשיגיע יום הדין?" היא לא חיכתה לתשובה. כן, היא ניסתה להראות לגאוֵוין ולסאלי את האור. היא היתה נואשת לחלוק איתם את גן עדן, אבל הם רק חייכו בביישנות ונסוגו. היא ובנה יצפו בזוועה ממושביהם בעננים עת שני האחרים יישרפו למטה לנצח נצחים. לוטו הוא זה שהיא חייבת להציל. היא הדליקה גפרור והתחילה להקריא מתוך "חזון יוחנן" בקול מהוסה נרעד. כשהגפרור כבה היא הדליקה עוד אחד, המשיכה להקריא. לוטו צפה באש מאכלת את מקלוני העץ הדקים. כשהלהבה התקרבה לאצבעותיה של אמו, הוא הרגיש חום באצבעותיו שלו כאילו הוא זה שנכווה. [חשיכה, חצוצרות, יצורים ימיים, דרקונים, מלאכים, פרשים, מפלצות מרובות עיניים; אלה ימלאו את חלומותיו במשך עשורים.] הוא צפה בשפתיה היפות של אמו נעות, עיניה אבודות בארובותיהן. הוא התעורר בבוקר משוכנע שצופים בו, ששופטים אותו ללא הרף. כאילו הוא בכנסייה כל היום. הוא עטה הבעה תמימה כשחשב מחשבות רעות. גם כשהיה לבדו, הוא העמיד פנים.

לוטו היה הופך לילד מבריק אם כי שגרתי אילו המשיכו שנותיו להתנהל כך. עוד ילד מיוחס עם מכאובי ילדות רגילים.

אבל יום אחד גאוֵוין יצא להפסקה הרגילה שלו מהעבודה בשעה שלוש ושלושים וחצה את המדשאה הירוקה הארוכה בכיוון הבית. אשתו היתה שקועה בשינה ליד הקצה העמוק של הבריכה, פיה פתוח וכפות ידיה פונות לשמש. הוא כיסה אותה בעדינות בסדין כדי שלא תישרף, נשק לדופק במפרק כף ידה. במטבח סאלי הוציאה עוגיות מהתנור. גאוֵוין עקף את הבית, קטף שסק וגילגל את הפרי החמוץ בפיו. הוא התיישב על המשאבה שליד שיחי ההיביסקוס הצפופים והשקיף על שביל העפר עד שלבסוף הגיע הילד, כמו יבחוש, כמו זבוב, כמו גמל שלמה, על אופניו. זה היה יום הלימודים האחרון של כיתה ז'. הקיץ היה נהר רחב ואיטי שהשתרע בפני לוטו. יהיו חגיגות של שידורים חוזרים, לאחר שאת השידורים המקוריים החמיץ בגלל הלימודים: "הדיוּקס קורעים את הזארד"; "ימים מאושרים". יהיה דיג צפרדעים באגמים בחצות. שמחתו של הילד מילאה את השביל באור. עצם קיומו של בנו ריגש את גאוֵוין, אבל הילד הממשי היה נס של ממש, גדול ומצחיק ויפהפה, מוצלח יותר מהאנשים שיצרו אותו.

אבל בבת אחת העולם התכווץ סביב הילד שלו. מדהים. נדמה לגאוֵוין שהכול ספוג בהירות צורבת כזאת, שהאטומים עצמם נגלים לעיניו.

לוטו ירד מהאופניים כשראה את אבא שלו על המשאבה הישנה, מנמנם לכאורה. מוזר. גאוֵוין מעולם לא ישן בשעות היום. הילד עמד דומם. נקר קירקש כנגד מגנוליה. לטאה מיהרה מעל כף הרגל של אביו. לוטו שמט את האופניים ורץ, תפס בפניו של גאוֵוין ואמר את שמו של אביו בקול רם כל כך, שכאשר נשא מבט הוא ראה את אמו רצה, האישה הזאת שמעולם לא רצה, הבזק לבן צורח כמו ציפור צוללת.

העולם נחשף בדמותו האמיתית. חשיכה מאיימת מסתתרת תחתיו.

לוטו ראה פעם בולען נפער פתאום ובולע את צריף השירותים הישן של המשפחה. מכל עבר: בולענים.

בעודו ממהר לאורך השבילים החוליים שבין עצי הפקאן, הוא נמלא אימה שמא הקרקע תיבקע לרגליו והוא יתגלגל מטה אל החשיכה ובו־זמנית שמא הדבר לא יקרה. מתענוגות העבר אזל כל צבע. האליגטור באורך חמישה מטרים, שנהג לגנוב למענו עופות שלמים מהמקפיא, היה כעת לטאה בלבד. מפעל הבִּקבוק סתם מכונה גדולה.

העיירה צפתה באלמנה מקיאה בין שיחי הרודודנדרון, בבנה הנאה טופח על גבה. אותן עצמות לחיים גבוהות, אותו שיער אדום־זהוב. היופי מחדד את האבל, יורה ופוגע ישירות בלב. המלין בכתה על האלמנה והילד שלה, לא על גאוֵוין הענקי, בן המקום.

אבל לא האבל לבדו גרם לה להקיא. אנטואנט היתה בהיריון שוב, והומלצה לה מנוחה במיטה. במשך חודשים צפו אנשי העיירה במחזרים מגיעים במכוניותיהם היפות ובחליפות שחורות ועם תיקי מסמכים, וניחשו במי תבחר. מי לא היה רוצה לשאת אלמנה עשירה ויפה כזאת?

לוטו הלך וטבע. הוא ניסה לחבל בלימודיו בבית הספר, אבל המורים היו רגילים לראות בו מצטיין וסירבו לשתף פעולה. הוא ניסה לשבת עם אמו ולהקשיב לתוכניות הדת שלה כשהוא מחזיק בידה התפוחה, אבל אלוהים איבד מקסמו. הוא שמר רק על העיקר: הסיפורים, הקשיחות המוסרית, השיגעון לטוהר.

אנטואנט נשקה לכף ידו והניחה לו ללכת, שלֵווה כמו פרת ים במיטתה. הרגש שלה ירד למחתרת. היא צפתה בַּכול מתוך ריחוק עצום. היא השמינה יותר ויותר. בסופו של דבר, כמו פרי ענקי, היא התבקעה. התינוקת רייצ'ל, הגלעין, הגיחה החוצה.

כשרייצ'ל התעוררה בלילות, לוטו היה מגיע אליה ראשון, מתיישב בכיסא ומאכיל אותה בבקבוק כשהוא מנענע אותה. בזכותה הוא שרד את השנה הראשונה ההיא, בזכות אחותו שהיתה רעבה, שהיה יכול להאכיל.

בפניו עלו פצעי בגרות מוגלתיים, לוהטים ופועמים תחת העור; הוא כבר לא היה ילד יפה. לא היתה לזה חשיבות. הבנות נלחמו על הזכות לנשק אותו מתוך רחמים או משום שהיה עשיר. כשהתמקד בפיות הטיט הרכים של הנערות, מסטיק ענבים ולשון לוהטת, התמוססה האימה שדבקה בו. חגיגות מזמוזים בחדרי טלוויזיה, בפארקים בלילה. הוא רכב על אופניו הביתה בחשכת פלורידה, ורגליו מדוושות מהר ככל יכולתו כמו להקדים את העצב, אבל העצב תמיד היה זריז ממנו, שב והדביק אותו בקלות.

שנה ויום לאחר מותו של גאוֵוין נכנס לוטו בן הארבע־עשרה עם שחר לחדר ארוחת הבוקר. הוא עמד לקחת כמה ביצים קשות לאכול בזמן הרכיבה באופניים העירה, ששם חיכתה לו טריקסי דין שהוריה נסעו לסוף השבוע. בכיסו נח תרסיס שימון. אתה צריך חומר סיכה, אמרו לו הבנים בבית הספר.

מתוך החשיכה אמר קולה של אמו, "חמוד. יש לי חדשות." הוא נבהל והדליק את האור, וראה אותה בחליפה שחורה בקצה השולחן, שערה אסוף, מכתיר את ראשה בלהבה.

אמא'לה המסכנה, הוא חשב לעצמו. כל כך מפורקת. כל כך שמנה. היא חשבה שמשככי הכאבים שלא הפסיקה לקחת לאחר שרייצ'ל נולדה הם סוד. הם לא היו.

כעבור כמה שעות עמד לוטו על החוף, ממצמץ. הגברים עם תיקי המסמכים לא היו מחזרים אלא עורכי דין. הכול הלך. המשרתים נעלמו. מי יעשה את העבודה? בית האחוזה, ילדותו, מפעל הבִּקבוק, הבריכה, המלין שבה התגוררו אבותיו נצח נצחים, הכול הלך. רוח הרפאים של אביו, הלכה. הכול נמסר תמורת סכום כסף מגונה. האזור היה נחמד, קרֶסֶנט בּיץ', אבל הבית הזה היה זעיר, ורוד, ניצב על כלונסאות מעל לדיונות כמו קופסת לגו עשויה בטון על עמודים. למטה היה הכול סבך דקלים ננסיים ושקנאים דואים ברוח החמה, המלוחה. זה היה חוף שאפשר לנהוג בו. הדיונות הסתירו את המשאיות הרועמות מוזיקת מטאל, אבל מתוך הבית היה אפשר לשמוע אותן.

"דווקא זה?" הוא אמר. "יכולת לקנות קילומטרים של חוף, אמא'לה. למה אנחנו חיים בקופסה הקטנטנה הזאת? למה כאן?"

"זול. אחרי עיקול. הכסף הזה לא בשבילי, חמוד," אמא שלו אמרה. "הוא שלך ושל אחותך. הכול הופקד בקרן נאמנות בשבילכם." חיוך של קדושה מעונה.

אבל מה אכפת לו מכסף? הוא שנא אותו. [כל חייו הוא יימנע מלחשוב עליו, ישאיר את הדאגות לאחרים מתוך הנחה שיש לו מספיק.] הכסף לא היה אבא שלו, האדמות של אבא שלו.

"בגידה," אמר לוטו והתייפח בזעם.

אמו אחזה בפניו בידיה, נזהרת לא לגעת בפצעונים. "לא, חמוד," היא אמרה. חיוכה היה קורן. "חופש."

לוטו החמיץ פנים. הוא ישב לבדו על החול. הוא דקר במקלות מדוזות מתות. הוא שתה כוסות ברד מחוץ לחנות הנוחות בהמשך כביש A1A.

ואז הוא הלך לקנות טאקו בדוכן שבו הילדים המגניבים היו אוכלים צהריים, המיני־יאפי הזה בחולצות הפולו שלו ובמכנסיים המשובצים הקצרים ובמוקסינים, אף שזה היה מסוג המקומות שהבנות לובשות חזיות ביקיני כשהן הולכות בו לקניות, והבנים משאירים את החולצות בבית כדי להפגין את השרירים. הוא כבר היה מטר שמונים, בן ארבע־עשרה לקראת חמש־עשרה בסוף יולי. [מזל אריה, מה שמסביר אותו לחלוטין.] כולו מרפקים וברכיים משופשפים, עם ציצית שיער מאחור. העור האומלל המופגז באקנה. אובד עצות, ממצמץ, חצי יתום; השתוקקת לחבק אותו אל גופך כדי להרגיע אותו. כמה בנות נמשכו לשם, שאלו מה שמו, אבל הוא היה מוצף מכדי שיהיה מעניין והן נטשו אותו.

הוא אכל לבדו אל שולחן פיקניק. פיסת כוסברה דבקה בשפתיו, ונער אסיאתי מלוטש־למראה צחק. לצד הנער האסיאתי ישבה נערה בשֹער פרא עם משיכות אייליינר, שפתון אדום, סיכת ביטחון בגבה, אבן ברקת מזויפת נוצצת באף. היא נעצה בו מבט כה עז, שכפות רגליו של לוטו החלו לדגדג. היא תהיה טובה במיטה, הוא הבין, בלי לדעת איך. לצד הנערה ישב נער שמן עם משקפיים והבעה ערמומית, התאום של הנערה. הנער האסיאתי היה מייקל; הנערה הדרמטית היתה גוֶוני. הנער השמן יתגלה כחשוב ביותר. שמו היה צ'וֹלי.

באותו היום היה עוד לנסלוט בדוכן הטאקו, ושמו לאנס. מה היו הסיכויים? לאנס היה כחוש, חיוור עקב מחסור בירקות, העמיד פנים שהוא צולע, חבש כובע על העוקם ולבש חולצת טריקו ארוכה כל כך שהשתלשלה מעבר לאחורי הברכיים. הוא הלך לשירותים אגב בּיטבּוֹקסינג, וכשחזר הביא איתו צחנה. הילד שמאחוריו בעט לו בחולצה, וקקי קטן נפל ממנה.

מישהו צעק, "לאנס חירבן בחולצה!" וזה נמשך זמן־מה עד שמישהו נזכר שיש כאן עוד לנסלוט, אחד פגיע, חדש, מוזר למראה, והם התחילו לשאול את לוטו, "טירון, הפחדנו לך את הצורה?" או "מה השם המלא שלך, אביר השולחן העגול?" הוא השתופף באומללות. הוא זנח את האוכל, גרר משם רגליים. התאומים ומייקל השיגו אותו תחת עץ דקל. "זאת חולצת פולו אמיתית?" צ'ולי שאל ונגע בשרוול החולצה שלו. "הדברים האלה עולים שמונים דולר." "צ'ול," אמרה גווני, "מספיק עם תרבות הצריכה." לוטו אמר במשיכת כתפיים, "בטח חיקוי," אף שזה בבירור לא היה. הם הסתכלו עליו רגע ממושך. "מעניין," אמר צ'ולי. "הוא חמוד," אמר מייקל. הם הסתכלו על גווני, שהסתכלה על לוטו בעיניים מצומצמות עד שהיו לחרכים מכוסים מסקרה. "טוב, בסדר," היא נאנחה. "הוא יכול להישאר אולי." בלחייה נטבעה גומה כשחייכה.

הם היו קצת יותר מבוגרים ממנו, לקראת י"א. הם ידעו דברים שלא ידע. הוא התחיל לחיות בשביל החול, הבירה, הסמים; הוא גנב את משככי הכאבים של אמא שלו כדי לחלוק אותם. הצער על איבוד אביו התעמעם בשעות היום, אם כי בלילות הוא עדיין התעורר בבכי. יום ההולדת שלו הגיע, והוא פתח כרטיס ברכה ומצא דמי כיס שבועיים שהיו מטופשים עבור בן חמש־עשרה. הקיץ התמשך אל תוך שנת הלימודים, כיתה ט', קלי קלות עם הזיכרון שלו. החוף היה המרכיב הקבוע מסוף יום הלימודים ועד הלילה.

"תסניף את זה," החברים אמרו. "תעשן את זה." הוא הסניף, הוא עישן, הוא שכח לזמן קצר.

גווני היתה המעניינת ביותר משלושת החברים החדשים. היה בה משהו שבור, אף שאיש לא היה מוכן לומר לו מה. היא היתה חוצה ארבעה נתיבי תנועה; היא היתה ממלאת את התיק שלה במכלי קצפת בחנות הנוחות. נראה לו שיש בה משהו מחיית הבר, אף שהתאומים התגוררו בבית חווה, היו להם שני הורים, וגווני למדה בשתי הקבצות מתקדמות בכיתה י"א. גווני כמהה למייקל, ומייקל הניח ידיים על ברכיו של לוטו כשהאחרים לא הסתכלו, ולוטו חלם בלילות שהוא מוריד לגווני את הבגדים וגורם לה לקפצץ; פעם אחת, בשעת לילה מאוחרת, הוא אחז בידה הקרה, והיא הניחה לו להחזיק אותה לרגע לפני שלחץ עליה והרפה. לפעמים לוטו דמיין את כולם כמו ממעוף הציפור: סחור־סחור הם רדפו זה אחרי זה, ורק צ'ולי נפרד, צופה בעגמומיות במעגלים האינסופיים של האחרים ורק לעתים נדירות מנסה להידחק פנימה.

"אתה יודע," צ'ולי אמר פעם ללוטו, "אני לא חושב שהיה לי חבר אמיתי לפניך." הם היו באולם המשחקים, שיחקו משחקי וידיאו ושוחחו בפילוסופיות, צ'ולי על סמך ערימת קלטות שמצא בחנות של צבא הישע, לוטו על סמך ספר מכיתה ט' שהיה מסוגל להעלות לנגד עיניו ולצטט ממנו בלי להבין. לוטו הסתכל וראה את פּקמֶן משתקף בטלאים השמנוניים במצחו של צ'ולי ובסנטרו. הנער האחר דחף את משקפיו במעלה האף והסתכל הצדה. לוטו נמלא עדנה כלפיו. "גם אני מחבב אותך," אמר, והוא לא ידע שזה נכון עד שאמר את המילים בקול: צ'ולי, על חספוסו, על בדידותו, על הרעב התמים שלו לכסף, הזכיר לו את אביו.

חייו הפרועים של לוטו נמשכו עד אוקטובר. קומץ חודשים שיחולל שינוי רב כל כך.

זאת היתה נקודת המפנה: שעת אחר צהריים מאוחרת, שבת. הם היו בחוף מאז הבוקר. צ'ולי וגווני ומייקל ישנו על השמיכה האדומה. צרובים משמש, מלוחים מיָם, בירה מחמיצה בפיותיהם. חרטומנים, שקנאים, דייג בהמשך החוף שולה דג זהוב באורך שלושים סנטימטר. לוטו צפה זמן ממושך עד שבהדרגה עלתה לנגד עיניו תמונה שראה פעם בספר: ים אדום עם שביל אבן מבזיק לתוכו כמו לשון מסולסלת של צופית. הוא לקח כף שילד השאיר מאחור והתחיל לחפור. העור מתוח, כאילו מצופה דבק צמיגי; המאמץ שרף, אבל מתחת לזה השרירים התענגו על התנועה. בגוף חזק יש התפעמות של ממש. הים ליחשש וביעבע. בהדרגה התעוררו שלושת האחרים. גווני קמה, פּוֹפּ פופ של עור ביקיני. אלוהים, הוא היה מלקק אותה מקודקוד ועד בוהן. היא בחנה את מה שהוא עושה. היא הבינה. נערה קשוחה, עם פירסינג, קעקועי בית־כלא שעשתה בעצמה בעט ובסיכות, אבל עיניה גאו עד גדות האייליינר. היא כרעה וגרפה חול באמות הידיים. צ'ולי ומייקל גנבו אתים מטנדר של משמר החופים. מייקל ניער אל כף ידו תכולת בקבוק ספידים שלקח מאמא שלו, והם ליקקו ממנה את הכדורים. הם חפרו על פי תור בלסתות נחושות. ארבעה מתבגרים בעייתיים בראשית אוקטובר, לאורך הדמדומים ועמוק אל תוך החושך. הירח עלה כשיכור, משתין לובן על המים. מייקל אסף עצי סחופת, הדליק מדורה. כריכים מלאים חול ששיאם עבר מזמן. ידיים שהעלו שלפוחיות עד זוב דם. לא היה אכפת להם. בחלל הפנימי ביותר, בתחילת הספירלה, הם הפכו כיסא מציל על צדו וקברו אותו והידקו את החול היטב מעליו. בזה אחר זה הם ניחשו בקול למה התכוון לוטו בפסל הזה: קונכייה, שרך, גלקסיה. חוט שמשתרך מכּישוֹר. כוחות הטבע, מושלמים ביופיים, זמניים עד שלמות, הם ניחשו. הוא היה מבויש מכדי שיאמר "הזמן". הוא התעורר בלשון יבשה ובדחף לעשות את המופשט למוחשי, לבנות את תובנתו החדשה: שכזאת היא מהות הזמן, ספירלה. הוא אהב את חוסר המעשיוּת שבכל המאמץ הזה, את היות היצירה בת חלוף. האוקיינוס הלך ופלש. הוא לחך את כפות רגליהם. הוא נדחק סביב הקיר החיצוני של הספירלה, מגשש את דרכו פנימה. כשהמים גרפו את החול מכיסא המציל וחשפו תחתיו לובן דמוי עצם, משהו נפרץ והרסיסים התערבלו אל העתיד. [היום הזה עוד יתעקל לאחור להאיר על הכול.]

בלילה הבא ממש הכול נגמר. צ'ולי, מסטול עד ראוותנות, זינק בחשיכה מאותו כיסא מציל שניצב זקוף שוב. לרגע הוא היה מותווה על רקע הירח המלא, ואז נחת על השוק בקול היסדקות מחליא. מייקל הבהיל אותו אל בית החולים, השאיר את גווני ולוטו לבדם על החוף ברוח הסתיו הקרה ובחשיכה. גווני אחזה בידו. לוטו הרגיש בועות מדגדגות בעורו — זה הרגע — הוא עומד לאבד את הבתולים. היא ישבה על כידון האופניים שלו בדרך למסיבה בבית נטוש בביצות. הם שתו בירה, צפו בחבר'ה המבוגרים יותר מתחלקים לזוגות סביב המדורה הענקית, עד שסוף־סוף גווני גררה את לוטו בדרך לבית. נרות תפילה על אדני החלונות, מזרנים מכוסים גפיים מבהיקים, ישבנים, ידיים. [תאווה! סיפור ישן המתחדש בבשר צעיר.] גווני פתחה חלון, והם יצאו מבעדו והתיישבו על גג המרפסת. האם היא בכתה? צלליות עיניה הטילו זיזי סלע כהים ומפחידים על עצמות הלחיים. היא הצמידה את פיה אל פיו, והוא, שלא נישק נערה מאז הגיע לחוף, הרגיש בנוזל המלובן המוכר מתחיל לזרום בעצמותיו. המסיבה היתה רועשת. היא דחקה אותו לאחור על יריעת הזפת המכוסה חול, והוא הסתכל מעלה אל פניה באור, והיא הרימה את החצאית שלה והסיטה את מפשעת התחתונים, ולוטו, שתמיד היה מוכן, שהיה מוכן עם הרמיזות המעורפלות ביותר למשהו דמוי נערה — טביעות רגליים של חרטומן בחול דמויות מפשעה, מכלי חלב בדמות שדיים — לא היה מוכן עם ההתחלה הפתאומית הזאת. לא היתה לזה חשיבות. גווני דחפה אותו פנימה למרות שהיתה יבשה. הוא עצם עיניים וחשב על מנגו, על פפאיה שהתפקעה, על פירות חמוצים ומתוקים נוטפי מיץ, ואז זה התחיל, והוא נאנק וכל גופו המתיק, וגווני הסתכלה עליו מלמעלה וחיוך הולך וצומח על שפתיה הנשוכות, והיא עצמה עיניים והתרחקה ממנו, וככל שהתרחקה כך התאמץ לוטו לבוא אליה, כאילו הוא רודף אחרי נימפה בשיחים. הוא נזכר בחוברות הפורנו הסודיות שלו וגילגל אותה על ארבע, והיא צחקה אליו מעבר לכתף, והוא עצם עיניים והלם בתוכה והרגיש בה מקשתת גב כמו חתולה, והוא טמן אצבעות בשערה, וזה השלב שבו הבחין בלהבות מטפסות מהחלון. אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. לא היה מסוגל. רק קיווה שהבית יחזיק מעמד עד שיגמור. נפלא, הוא נולד לעשות את זה. מכל עבריו היו קולות התפצחות וחום עז כמו של השמש, וגווני רעדה מתחתיו, ואחת־שתיים־שלוש, הוא התפוצץ בתוכה.

ואז הוא צעק באוזניה שהם חייבים לזוז, לזוז, לזוז. הוא לא סגר את המכנסיים, גלש אל קצה הגג, זינק אל דקל ננסי למטה. גווני ריחפה מטה אליו, חצאיתה נכרכת סביבה כמו צבעוני. הם זחלו מתוך השיחים, והצ'ופצ'יקון שלו מידלדל מתוך הרוכסן, ואת פניהם קידמו כבאים שמחאו להם כפיים בלעג. "כל הכבוד, רומיאו," אמר אחד.

"לנסלוט," הוא לחש.

"אתה יכול לקרוא לי דון ז'ואן," אמר שוטר בעודו סוגר אזיקים על מפרקי ידיו של לוטו, ואז של גווני. הנסיעה היתה קצרה. היא סירבה להסתכל עליו. הוא לעולם לא יראה אותה שוב.

ואז התא עם מפלצת האסלה המטונפת בפינה, ולוטו ממהר לחפש כפיסי עץ שיוכל להשתמש בהם כסכין מאולתר, והנורה המגמגמת שהתפקעה לבסוף עם שחר במטר רסיסים.

הביתה. פניה הקודרות של סאלי, רייצ'ל נחה על חזהו של לוטו ומוצצת אגודל. בת שנה וכבר מכווצת מחרדה. התקבלה החלטה: חייבים להרחיק אותו מהעבריינים הצעירים האלה. אנטואנט סגרה את הדלת מאחוריה, פוקקה אגודלים, לקחה את הטלפון. מספיק כסף ישמן כל מנגנון. עד אחר הצהריים הדבר הושלם. עד הערב הוא כבר גרר רגליים על כבש המטוס. הוא העיף מבט לאחור. סאלי החזיקה את רייצ'ל, שתיהן גועות בבכי. אנטואנט עמדה בזרועות פרושות לצדדים. פניה היו מעוקמות מרגש. כעס, הוא חשב. [לא נכון.]

הפתח נסגר מאחורי לוטו, נער המגורש בשל חטאיו.

הוא לא יזכור את המסע צפונה, רק את ההלם. להתהלך בבוקר בשמש ובפלורידה, ובאותו היום ממש ללכת לישון באפלולית ניו המפשייר הקרה. אולם שינה מלא בריח רגלי נערים. מחושי רעב בקיבתו.

בארוחת הערב בחדר האוכל פרוסת פאי דלעת פגעה לו במצח. הוא הרים מבט ומצא את הבנים צוחקים. מישהו צעק, אוי, פאי דלעת המסכן. מישהו אחר אמר, פאי פלורידה המסכן, ומישהו אחר אמר, פאי דֶפֶק, וזה קיבל הכי הרבה צחוקים, והשם תפס. הוא, שכל חייו התהלך בכל מקום בחום הלוהט כאילו המקום שלו [המקום היה שלו], הרגיש בכתפיו נצמדות אל אוזניו בעודו ממהר על פני האדמה הקרה, הקשה. פאי דפק, טיפש כפרי בעיני הנערים הללו מבוסטון ומניו יורק. מחוצ'קן, ללא יופי ילדותו, גבוה מדי, רזה מדי. דרומי, נחות. העושר שלו, שפעם ייחד אותו, חסר ייחוד בין כל העשירים.

הוא התעורר לפני עלות השחר וישב רועד על שפת המיטה, צופה בחלון מתבהר. דם־דם, דם־דם, לבו פעם. הקפיטריה עם הפנקייקים הקרים והביצים החצי מבושלות, ההליכה על אדמה קפואה אל הקפלה.

הוא התקשר בכל יום ראשון בשש בערב, אבל סאלי לא היתה חובבת גדולה של שיחות חולין, ואנטואנט לא יצאה לשום מקום בימינו ולא היה לה הרבה לדווח מלבד על תוכניות הטלוויזיה שלה, ורייצ'ל היתה קטנה מכדי לנסח משפטים שלמים. השיחות נגמרו בתוך חמש דקות. ים אפל לצלוח עד השיחה הבאה. דבר לא היה חמים בניו המפשייר. אפילו לשמים היתה צינה אמפיבית. לוטו נכנס לג'קוזי שליד הבריכה ברגע שאולם הספורט נפתח בשעה חמש וחצי, בניסיון להרתיח את הקרח מעצמותיו. הוא צף שם ודמיין את חבריו מעלים עשן בשמש. אילו היה נמצא בקרבת גווני, הם כבר היו מממשים כל סוג של משגל ששמע עליו, כולל המפוקפקים. רק צ'ולי שלח מכתבים, וגם זה לא הרבה מעבר לבדיחות על גבי גלויות פורנוגרפיות.

לוטו פינטז על קורות הגג של אולם הספורט, שנמצאו לפחות חמישה־עשר מטרים מעליו. צלילת ראש אל הקצה הרדוד תשים קץ לכל זה. לא, הוא יטפס אל גג מצפה הכוכבים, יקשור חבל סביב צווארו, יקפוץ. לא. הוא יתגנב אל אזור השירות וייקח קצת מהאבקה הלבנה המשמשת לניקוי אסלות ויאכל אותה כמו גלידה עד שהקרביים שלו יקציפו. בדמיונותיו כבר היה אלמנט דרמטי מסוים. לא הרשו לו לנסוע הביתה בחג ההודיה, בחג המולד. "אני עדיין בעונש?" הוא שאל. הוא ניסה לשמור על קול גברי, אבל קולו רעד. "אוי, חמוד," אמרה סאלי. "זה לא עונש. אמא שלך רוצה שיהיו לך חיים טובים יותר." חיים טובים יותר? כאן הוא היה פאי דפק; הוא מעולם לא קילל, ולכן לא היה יכול אפילו להתלונן על הכינוי שהצמידו לו. בדידותו ייללה בקול רם יותר. כל הבנים השתתפו בפעילויות ספורטיביות, והוא נאלץ לחתור בשמיניית הטירונים עד שידיו העלו שלפוחיות שהיו ליבלות, כמו שריון על גבי עצמן.

הדיקן זימן אותו לשיחה. הוא שמע שיש ללנסלוט בעיות. הציונים שלו מושלמים; הוא לא טיפש. האם הוא אומלל? גבותיו של הדיקן היו זחלים שכירסמו עצי תפוח בן לילה. כן, לוטו אמר, הוא אומלל. הממ, הדיקן אמר. לוטו היה גבוה, חכם, עשיר. [לבן.] בנים כמוהו נועדו להיות מנהיגים. אולי, העז הדיקן להציע, אם יקנה סבון פנים, הוא יוכל לטפס לשלב גבוה יותר בסולם החברתי? יש לו מכר שיוכל לכתוב מרשם; הוא חיפש דפדפת לרשום את המספר. במגירה הפתוחה הבחין לוטו בברק השמנוני המוכר של אקדח. [ארונית הלילה של גאוֵוין, נרתיק עור.] זה הדבר היחיד שלוטו ראה לנגד עיניו בעודו כושל מבעד לימיו לאחר מכן, ההבזק החטוף הזה של האקדח, המשקל שיחוש בידיו.

בפברואר הדלת נפתחה בשיעור ספרות, וקרפד בגלימה אדומה נכנס פנימה. פנים דמויות רימה. בוהק לבנוני, שיער דליל. פֶּרץ גיחוכים. האיש הקטן הסיר את הגלימה בתנועה דרמטית, כתב "דֶנטוֹן ת'רשֶר" על הלוח. הוא עצם עיניים, וכשפקח אותן היו פניו סחופות כאב, זרועותיו מתוחות כאילו הוא נושא דבר־מה כבד.

יַלֵּל, יַלֵּל, יַלֵּל! הוא לחש. לִבְּכֶם לֵב אֶבֶן.

לוּ לִי לָשׁוֹן וָעַיִן שֶׁלָּכֶם,

הָיְתָה כִּפַּת הַשַּׁחַק מִתְנַפֶּצֶת

מִזַּעֲקוֹתַי. הָלְכָה לְעוֹלָמִים.

אֲנִי יוֹדֵעַ מִי מֵת וּמִי חַי.

הִיא מֵתָה כְּמוֹ עָפָר; תְּנוּ לִי רְאִי;

אִם הֶבֶל פִּיהָ רַק יַכְתִּים פָּנָיו —

עוֹד הִיא חַיָּה.1

1 ויליאם שייקספיר, המלך ליר, הוצאת ספרית פועלים, 2004. נוסח עברי: אברהם עוז.

שקט. שום קולות לעג. הנערים דממו.

חדר לא מוכר בתוך לוטו נמלא אור. הנה לפניו התשובה לַכול. אתה יכול להותיר את עצמך מאחור, להפוך למישהו שאינך. אתה יכול לגרום לדבר המפחיד ביותר בעולם — חדר מלא נערים — לשתוק. לוטו היטשטש מאז מות אביו. ברגע זה החדות שלו חזרה באחת.

האיש נאנח אנחה כבדה והפך שוב לעצמו. "המורה שלכם נפל שדוד ממחלה כלשהי. פלאוריטיס? מיימת? אני אתפוס את מקומו. שמי דנטון ת'רשר. ובכן," אמר, "אמרו לי, בחורים, מה אתם קוראים?"

"'אל תיגע בזמיר'," לחש ארנולד קבּוֹט.

"אלוהים ישמור," אמר דנטון ת'רשר. הוא לקח את סל הניירות והתחיל להסתובב בין השורות, משליך אליו את הספרים בכריכה רכה. "אסור לאדם לעסוק בבני תמותה פחותים כשבקושי נחשף למשורר. עד שאגמור איתכם אתם תזיעו שייקספיר. ואומרים שזאת השכלה עילית. בתוך עשרים שנה היפנים יהיו אדונינו הקיסריים." הוא התיישב על שפת השולחן ונשען על זרועותיו שלפניו. "ראשית," אמר, "אמרו לי מה ההבדל בין טרגדיה לקומדיה."

פרנסיסקו רודריגז אמר, "רצינות לעומת הומור. כובד ראש לעומת קלילות."

"לא נכון," אמר ת'רשר. "סתם תרגיל. אין הבדל. זאת שאלה של פרספקטיבה. סיפור הוא נוף, וטרגדיה היא קומדיה היא דרמה. זה תלוי רק באופן שבו אתם מנסחים את מה שאתם רואים. הנה," הוא אמר, עשה מידיו קופסה וסרק איתה את החדר עד שהתקבע על רוֹלָדָה, הנער העלוב שצווארו נשפך מעל הצווארון. דנטון כבש את מה שעמד לומר והעביר את קופסת הידיים אל סמואל הריס, נער שחום, זריז, פופולרי, ההגאי בצוות החתירה של לוטו, ואמר, "טרגדיה." הנערים צחקו, סמואל בקול רם מכולם; הביטחון העצמי שלו היה חומת רוח. דנטון ת'רשר המשיך לסרוק עם המסגרת עד שהתקבעה על פניו של לוטו, ולוטו ראה את עיניו הקטנות של האיש נעוצות בו. "קומדיה," אמר. לוטו צחק עם כל האחרים, לא משום שהיה לשורת מחץ, אלא כיוון שהיה אסיר תודה לדנטון ת'רשר על שחשף בפניו את התיאטרון. הדרך היחידה, כך גילה לוטו סוף־סוף, שבה יוכל לחיות בעולם הזה.

הוא היה פַלסטַף בהפקת האביב; אבל כשהוריד את האיפור, האני האומלל שלו חזר והתגנב אליו. "בראבו!" אמר דנטון ת'רשר בשיעור כשלוטו נשא מונולוג מתוך "אותלו", אבל לוטו רק חייך חצי חיוך וחזר אל הכיסא שלו. באימוני החתירה קבוצת המתחילים שלו ניצחה את קבוצת בית הספר, והוא קוּדם לתפקיד זה שקובע את הקצב. ועדיין הכול היה עגום, גם כשענפי העצים כבדו מניצנים והציפורים שבו.

באפריל סאלי התקשרה בבכי. לוטו לא יוכל לחזור הביתה בקיץ. "זה... מסוכן," היא אמרה, והוא ידע שכוונתה לחברים שלו שעדיין מסתובבים שם. הוא דמיין את סאלי מבחינה בהם בטיילת, וידיה מסיטות את המכונית מכוח עצמן כדי לדרוס אותם. אח, הוא ייחל להחזיק את אחותו; היא גדלה, היא לא תזכור אותו. לטעום את האוכל של סאלי. להריח את הבושם של אמא שלו, להניח לה לספר לו בקולה החולמני על משה או איוב כאילו הם אנשים שהכירה. בבקשה, בבקשה, הוא לחש, הוא אפילו לא יֵצֵא מהבית, וסאלי אמרה כניחומים ששלושתן יבואו לבקר אותו והם ייסעו לבוסטון בקיץ. פלורידה התבהקה בשמש בדמיונו. הוא הרגיש שהוא עלול להתעוור אם יסתכל עליה ישירות. ילדותו נסתתרה באור היוקד ולא היתה גלויה עוד.

הוא סגר את הטלפון, מיואש. נטול חברים. נטוש. היסטרי מרחמים עצמיים.

תוכנית התגבשה בו בזמן ארוחת הערב, לאחר קרב אוכל עם בראוניז־מֶנתה.

כשהחושך ירד, והפרחים על העצים היו כמו עשים חיוורים, לוטו יצא החוצה.

בבניין המנהלה היה משרד הדיקן; במשרד היתה המגירה ובמגירה האקדח. הוא דמיין את הדיקן פותח את הדלת בבוקר ומוצא את רסס הדם, כיצד הוא נסוג לאחור רועד כולו.

סאלי ואמו יתפוצצו מרוב צער. טוב מאוד! הוא רצה שהן יבכו למשך שארית חייהן. הוא רצה שהן ימותו מבכי על מה שעשו לו. רק המחשבה על אחותו החלישה אותו. כן, אבל היא כל כך צעירה. היא לא תדע מה איבדה.

הבניין היה גוש חשוך. הוא גישש אחר הדלת — לא נעולה — והיא נפתחה תחת ידו. המזל עמד לצדו. [לפחות זה.] הוא לא היה יכול להסתכן בהדלקת אור. הוא גישש לאורך הקיר: לוח מודעות, מתלה מעילים, לוח מודעות, דלת, קיר, דלת, פינה. פאתי חלל גדול ושחור שהיה האולם הענקי. הוא ראה אותו במחשבתו כמו לאור יום: גרם מדרגות כפול ומעוקל בקצהו. מעבר צר בקומה השנייה, ולאורכו ציורי שמן של גברים לבנים עבי־בשר. סירה עתיקה תלויה מקורות הגג. בשעות היום חלונות גבוהים העבירו את האור זה לזה. הלילה הם היו בורות של חשיכה.

הוא עצם עיניים. הוא ילך באומץ עד הקצה. הוא התקדם צעד אחד ועוד אחד. בהתענגות על התחושה המאווששת של השטיח, על הריקנות המסחררת שלפניו, הוא התקדם שלושה צעדי ריצה מלאי עליצות.

משהו חבט בפניו.

הוא נפל על הברכיים, נרתע לאחור על השטיח. ועוד חבטה באף. הוא הושיט יד למעלה, אבל לא היה שם דבר; לא, הנה זה שוב, והוא נפל לאחור, הרגיש בדבר חולף מעליו. ידיו התנופפו בכוח, נגעו בבד. בד מעל עץ, לא, לא עץ, ספוג עם ליבת פלדה, לא, לא ספוג, פודינג עם קרום קשה? מישש כלפי מטה. הרגיש עור. שרוכים? נעל? משהו טפח על שיניו.

הוא זחל על הישבן לאחור — קול יבבה דק בקע מהיכנשהו — והתקדם בפראות לאורך הקירות, ולאחר נצח מצא את מתג האור, ובבוהק הנורא מצא את עצמו מסתכל על הסירה התלויה מהתקרה שהתהפכה על צדה, וממנה משתלשל קישוט חג המולד המחריד בעולם. נער. נער מת. כחול־פנים. לשון מידלדלת. משקפיים מעוקמים. בן רגע הכתה ההבנה: אוי, רולדה המסכן, תלוי מגולת החרטום של סירת שמינייה. הוא טיפס למעלה, קשר את הלולאה. קפץ. בראוניז־מֶנתה מארוחת הערב על כל החולצה. הקול גווע בחזהו של לוטו. הוא ברח.

אחרי המשטרה, האמבולנס, הגיע הדיקן. הוא נתן ללוטו דונאט וכוס שוקו. הגבות שלו ריקדו על כל פניו, טרודות בתביעות משפטיות, בהתאבדויות חיקוי, בהדלפות לעיתונות. הוא הקפיץ את לוטו למעונות שלו, אבל כשהפנסים האחוריים נעלמו, לוטו יצא שוב. הוא לא היה מסוגל להישאר בקרבת כל הנערים האחרים, שהיו שקועים בחלומות חרדה תמימים על חלקי בנות ועל התמחויות קיץ.

הוא מצא את עצמו יושב על הבמה באודיטוריום כשפעמון הקפלה צילצל לשעה שלוש.

בסהר המושבים היה אצור זיכרון גופים. לוטו שלף את הג'וינט שהתכוון לעשן רגע לפני שיצמיד את הקנה לשיניים.

דבר לא היה הגיוני. מיְמין הבמה נשמעה שריקה קלילה. דנטון ת'רשר, ללא המשקפיים ובפיג'מת משבצות בלויה, חצה את הבמה ובידיו תיק רחצה.

"דנטון?" אמר לוטו.

האיש בחן את הצללים בעיניים מצומצמות, לופת את התיק אל חזהו. "מי שם?" שאל.

"מִי הַשּׁוֹאֵל? עֲמֹד אַתָּה, וְהִזְדַּהֵה!"2 אמר לוטו.

2 ויליאם שייקספיר, המלט, הוצאת דביר, 1981. נוסח עברי: ט' כרמי.

דנטון דישדש אל קדמת הבמה. "אה, לנסלוט. הבהלת לי את הצורה." הוא השתעל ואמר, "האם אני מריח את הניחוח המפתה של הקנביס?"

לוטו הניח את הג'וינט על אצבעות מושטות, ודנטון לקח שכטה.

"מה אתה עושה כאן בפיג'מה?" שאל לוטו.

"השאלה היא, יקירי, מה אתה עושה כאן." הוא התיישב לצד לוטו ואז אמר בגיחוך מהצד, "או שחיפשת אותי?"

"לא," אמר לוטו.

"אה," אמר דנטון.

"והנה אתה כאן," אמר לוטו.

כשלא נשאר ג'וינט לעשן, אמר דנטון, "אני חוסך. ישן במחסן התלבושות. השלמתי עם כך שאהיה חסר־כול בזקנתי. זה היה יכול להיות גרוע יותר. אין כאן פשפשים. ואני אוהב את צלצול הפעמונים המתמיד."

כמו על פי סימן, הפעמון של שלוש ושלושים צילצל והם צחקו.

לוטו אמר, "הלילה מצאתי נער שתלה את עצמו. תלוי. שתלה את עצמו."

דנטון דמם. "אוי, ילד," אמר.

"לא ממש הכרתי אותו. הם קראו לו רולדה."

"הרולד," אמר דנטון. "הילד הזה. ניסיתי לעודד אותו לשוחח איתי, אבל הוא היה כל כך עצוב. אתם הילדים הייתם נוראים. פראים ממש. לא, לא אתה, לוטו. לא התכוונתי אליך. אני כל כך מצטער שאתה זה שמצא אותו."

הגרון של לוטו נמלא משהו, והוא ראה את עצמו מתנדנד מהסירה עד שהדלת תיפתח, האור יידלק. פתאום הוא הבין שגם אילו התגנב במעלה המדרגות ומצא את משרד הדיקן ופתח את המגירה והרגיש במשקל האקדח בידו, משהו בו היה מתמרד. זה לעולם לא היה נגמר בצורה כזאת. [אמת. זמנו לא הגיע.]

דנטון ת'רשר אסף את לוטו בזרועותיו ומחה את פניו בשולי חולצת הפיג'מה שלו, חושף בטן לבנה שעירה, ולוטו עורסל על שפת הבמה, כשבאפו ריח הממליס וליסטרין ופיג'מה שנלבשה פעמים רבות מדי בין כביסות.

הילד הזה לנסלוט בחיקו של דנטון. כל כך צעיר, בוכה מעבר לסיבת הצער המיידית אל משהו עמוק יותר. זה הפחיד את דנטון. ארבע בלילה. לנסלוט המתוק, כל כך מוכשר, אבל זה היה קצת מוגזם, גם אם דנטון ראה בו ניצוץ פה ושם. המראה שלו היה מבטיח ובו בזמן כאילו איזו הבטחה יסודית נשאה כנפיים והותירה הריסות, עניין משונה לאור העובדה שהילד היה בן חמש־עשרה לכל היותר. טוב, היופי עשוי לחזור, אולי. בעוד עשר שנים ייתכן שהוא יהיה משגע, יצמח וימלא את הגוף הקומי הזה, את הקסם האישי: כבר עכשיו היה בו ממד הגודל של שחקן במה אמיתי. אך למרבה הצער, דנטון ידע שהעולם מלא שחקנים אמיתיים. אלוהים, הפעמון של ארבע ושלושים, הוא עומד להשתגע. דנטון לא היה מסוגל לשאת את הצער הזה. הוא היה חלש מדי. [האבל נועד לחזקים, שמשתמשים בו כדלק.] הוא חשב לעצמו, אני אשאר תקוע כאן עם הילד הזה לנצח. הוא הכיר רק דבר אחד שיוכל לסכור את שטף הדמעות הזה, ובבהלתו הקים את הילד ופישפש בחיקו והוציא את התולעת החיוורת המופתעת מתוך מכנסי הג'ינס שלו, והיא צמחה במידה מרשימה בפיו, תודה לאל, ודי היה בזה לבדו לעצור את הבכי. שרביט הנעורים! וגם מהיר כנער. אח, גם זה, הבשר המוצק מדי הזה, נמס כעת, הפשיר, התפוגג לטל דביק. דנטון ת'רשר מחה את פיו והתיישב. מה עשיתי? עיניו של הילד נעלמו בין הצללים, "הולך למיטה," הוא לחש ורץ לאורך המעברים, מבעד לדלתות, החוצה. חבל, חשב דנטון לעצמו. כמה דרמטי, להיאלץ להימלט באמצע הלילה. הוא יתגעגע למקום הזה. הוא יצטער שלא יזכה לראות את לנסלוט גדל. הוא קם וקד קידה. "תבורכו," הוא אמר לתיאטרון הגדול והריק והלך אל חדר התלבושות לארוז.

סמואל הריס, שקם בשעה מוקדמת לאימון חתירה, ראה מבעד לחלון את פאי דפק המסכן חוצה בריצה את הכיכר החשוכה, בבכי. מאז שהנער האחר הגיע באמצע סמסטר הסתיו, הוא היה כל כך עצוב שכמעט נעשה שקוף מרוב צער. סמואל היה ההגאי בסירה של דפק, יום־יום ישב כמעט בחיקו, ולמרות העובדה שהנער האחר היה פחות או יותר מצורע חברתית, הוא הדאיג את סמואל, מטר תשעים ורק שבעים קילו, קפוא־למראה, לחיים כמו גושי בקר חבוטים. נראה לו ברור שהבחור עומד לפגוע בעצמו. כשסמואל שמע את לוטו רץ במעלה המדרגות, הוא פתח את הדלת שלו וגרר אותו בכוח אל תוך החדר, האכיל אותו עוגיות שיבולת שועל שאמא שלו שלחה מהבית, ובאופן זה חילץ ממנו את כל הסיפור. אלוהים, רולדה! לוטו אמר שאחרי שהמשטרה הגיעה, הוא ישב בתיאטרון במשך שעות כדי להירגע. נראה שהוא רוצה לומר משהו נוסף, ואז חזר בו, קבר את זה עמוק. סמואל תהה. הוא חשב מה אביו הסנטור היה עושה ועטה על פניו פרצוף גברי חמור־סבר. הוא הושיט יד אל שכמו של לוטו וטפח עליה עד שנרגע. ההרגשה היתה כאילו חצו גשר שניות לפני שהתמוטט.

במשך חודש עקב סמואל אחרי לוטו גורר את עצמו ברחבי הקמפוס. וכששנת הלימודים הסתיימה, לקח סמואל את הנער איתו לבית הקיץ של משפחתו במיין. שם, עם האב הסנטור ואמו של סמואל דקת־המותניים, נערת החברה המצטיינת של האגודה השחורה היוקרתית ביותר באטלנטה, לוטו למד את טעמם של מפרשיות ופיקניקים על החוף וחברים בהדפסי "לילי פוליצר" ובסוודרים של "האחים ברוקס", שמפניה, עוגות פאי מצטננות על אדן החלון, כלבי לברדור. אמו של סמואל קנתה לו סבון פנים ובגדים יפים, הכריחה אותו לאכול ולעמוד זקוף. גופו התבגר סוף־סוף. הוא זכה להצלחה עם דודנית בת ארבעים של סמואל שתפסה אותו בפינה בבית הסירות; לְעור שחום יש טעם זהה לוורדרד, כך למד לוטו לשמחתו. כשהם חזרו לבית הספר לכיתה י', לוטו היה כה זהוב משיזוף שהיה קל להחמיץ את צלקות האקנה בלחייו. הוא היה בלונדיני יותר, רגוע יותר. הוא חייך, התבדח, למד לתפוס יותר מקום על הבמה ומחוץ לה. העובדה שמעולם לא קילל העידה איזה קוּל הוא. עוד לפני חג המולד חברו של סמואל נעשה פופולרי יותר מסמואל עצמו, סמואל בעל הביטחון העצמי המסחרר, בעל העיניים החומות הנוצצות הגדולות, אבל כבר היה מאוחר מכדי לנטור ללוטו על כך. בכל פעם שסמואל הסתכל על חברו, בכל השנים הרבות של חברותם, הוא זיהה כיצד הוא עצמו היה מחולל נסים, כיצד החזיר את לוטו לחיים.

ואז, ממש לפני חג ההודיה של כיתה י', הגיע לוטו מחזרה על החומר במתמטיקה ומצא את צ'ולי, לבנבן ונודף ריח רע, עומד שפוף במסדרון מחוץ לדלת החדר של לוטו. "גווני," אמר צ'ולי ונאנק, התקפל לשניים. לוטו גרר אותו אל תוך החדר. הוא חילץ ממנו סיפור מבולגן; גווני מתה ממנת יתר. לא יכול להיות שהיא מתה, גווני המסוכנת, המזמזמת חִיוּת כל כולה. אבל כך קרה. צ'ולי הוא שמצא אותה. הוא ברח. לא היה לו לאן ללכת מלבד אל לוטו. רצפת הלינוליאום האפרפרה הפכה לאוקיינוס, התנפצה והתנפצה כנגד שוקיו של לוטו. הוא התיישב. כמה מהר הכול משתנה. לפני שתי דקות הוא היה ילד שחשב על ה"נינטנדו" שלו, שדאג לגבי אסימפטוטות וסינוסים. עכשיו היה כבד, מבוגר. מאוחר יותר, לאחר שהבנים נרגעו ויצאו לאכול פיצה בעיירה הקטנה, לוטו אמר לצ'ולי את מה שרצה לומר לגווני מאז ליל השריפה, "אני אדאג לך." הוא הרגיש אמיץ. לוטו נתן לצ'ולי לישון במיטתו למשך שארית הסמסטר; לא היה אכפת לו לישון על הרצפה. [במשך שארית הלימודים של לוטו בתיכון, ובאוניברסיטה, צ'ולי ייקח את הכסף שלוטו ייתן לו בשמחה, יֵצא לעולם, בסופו של דבר יחזור. הוא נכנס לכל שיעור שהיה יכול; לא היה לו תואר, אבל הוא למד די והותר. אם אנשים לא דיווחו על לוטו, זה משום שאהבו את לוטו, לא כי היה אכפת להם כהוא זה מצ'ולי, שרק לוטו היה מסוגל לסבול.]

העולם אינו מובטח, כך למד לוטו. אנשים עלולים להיעלם ממנו בפעולת חיסור חפוזה של מתמטיקה רעה. אבל אם אתה עלול למות בכל רגע נתון, חובה עליך לחיות!

וכך החל עידן הנשים. ביקורים בעיר, זיעה ניגרת מבעד לחולצות פולו במועדוני לילה, שורות קוקאין על שולחנות סלון בסגנון מודרני של אמצע המאה, ההורים מחוץ לעיר. זה בסדר, בן אדם, אל תילחץ, לעוזרת לא אכפת. שלישיות עם שתי בנות בשירותים של מישהו. "אולי תוכל לבוא הביתה הקיץ," אמרה אנטואנט. "אה, עכשיו את רוצה אותי," אמר לוטו בלעג וסירב. בתו של המנהל במגרש הלקרוס. נשיכות אהבה. שוב במיין, בת הדודה בת הארבעים ואחת במוטל עלוב, בת השכנים בערסל, נערה תיירת ששחתה אל הסירה בלילות. סמואל מגלגל עיניים מקנאה. וולוו סטיישן שנקנתה בדמי הכיס המנופחים של לוטו. שמונה סנטימטרים נוספים עד ספטמבר, מטר תשעים ושמונה. אותלו בהצגה, ודסדמונה מהעיר, בת שבע־עשרה, מגולחת למטה כמו ילדה, כך גילה לוטו. אביב, קיץ במיין; סתיו, "מרוץ צ'רלס", מקום בקבוצת בית הספר. חג ההודיה בביתו של סמואל בניו יורק. בחג המולד סאלי לקחה אותו ואת רייצ'ל למונטריאול. "אמא'לה לא באה?" הוא שאל בניסיון לא לחשוף כמה נפגע. סאלי הסמיקה. "היא מתביישת במראה שלה," אמרה בעדינות. "היא שמנה מאוד, פשוש. היא לא יוצאת מהבית." קבלה מוקדמת ל"ואסאר", האוניברסיטה היחידה שהגיש לה בקשה מתוך ביטחון עצמי מופרז; מסיבה אדירה שם, אֵם כל המסיבות, הסיבה היחידה לכך שבחר בה. חגיגה עם אחותו בת החמש־עשרה של סמואל שהגיעה לביקור לסוף שבוע, בתא שירותים לנכים. בחיים בחיים אל תספר לסמואל. מבט יוקד. מה את חושבת שאני, מטומטם? הפתעה! גם סמואל ילמד ב"ואסאר", התקבל לכל אוניברסיטה אפשרית אבל היה מעדיף למות ולא להחמיץ את כל הכיף עם לוטו. רק סאלי הכחושה ורייצ'ל בת הארבע, שסירבה שיוריד אותה מהידיים, הגיעו לטקס הסיום שלו. אמא'לה לא. לנטרול הצער, לוטו דמיין את אמו כבת הים שהיתה פעם, לא האישה השמנה שבלעה אותה. במיין בת הדודה בת הארבעים ושלוש של סמואל טסה לשווייץ, כמה חבל. אחותו של סמואל בביקיני כתום, עם חבר עם שיער מזדקר כרוך אחריה, תודה לאל. רק בת אחת כל הקיץ, בלרינה עם לשון ארסית: מה שהיא ידעה לעשות עם הרגליים האלה! משחקי קרוקט. זיקוקים. חביות בירה על החוף. תחרות שיט.

ואז הגיע השבוע האחרון של הקיץ. העיניים של הוריו של סמואל מתלחלחות בעודם מחלצים את גור הלברדור החדש שהסתבך בשולחן. "הבנים שלנו," אמרה האם במסעדת הלובסטרים. "הם מתבגרים." הבנים, שכבר ארבע שנים ראו בעצמם מבוגרים, הפגינו חביבות ולא צחקו.

מהמתחם המחניק של הפנימייה לבנים בלבד אל ארץ הפלאות של האוניברסיטה. חדרי אמבטיה משותפים: שדיים מקציפים. חדר האוכל: בנות מלקקות גלידה. בתוך חודשיים לוטו מכונה "אדון השפנפנות". אין זה נכון שלא היו לו סטנדרטים, הוא פשוט מצא את המהמם בכל אישה. תנוכי אוזניים כמו פירות קיץ. פלומה זהובה רכה בשולי הרקות. פרטים כאלה התעלו על יתר הדברים הפחות מעוררי תיאבון. לוטו דמיין את חייו כאנטי־כומר, שנשמתו מוקדשת למין. הוא ימות כסאטיר מימי קדם, והמון של נימפות־בית דקות־גו נושאות אותו, מפזזות עד הקבר. מה אם צדדיו המוצלחים ביותר הם אלה שעשה בהם שימוש במיטה? [שיגעון גדלות! לגברים גבוהים יש איברים ארוכים כל כך שהלב מתקשה לשלוח את הדם לקצותיהם. הוא שיכנע אנשים בקסמיו שהוא מוצלח יותר מכפי שהיה באמת.]

חבריו לחדר נדהמו ממצעד הבחורות. סטודנטית ללימודי נשים מרושלת עם פירסינג בפטמות; בחורה מהעיר עם צמיג נשפך מעל מכנסי הג'ינס המשופשפים; סטודנטית למדעי המוח, שביל חסוד בשיער, משקפיים עבים, שהתנוחה החביבה עליה רכיבה הפוכה. החברים לחדר היו צופים בהם בעודם חוצים את האולם הציבורי, וכשלוטו והבחורה נעלמו בחדר שלו, הם היו שולפים את המחברת שניהלו בה חלוקה טקסונומית.

אוסטרלופיתקוס: אוסטרלית מדובללת שיער, בהמשך נגנית ג'ז מפורסמת בכינור.

בתולנית אורבנית: פנקיסטית בעלת מגדר לא ברור שלוטו התחיל איתה בעיר.

סירנה לווייתנאית: סטודנטית מצטיינת עם פני מלאך על גוף של מאה חמישים קילו.

הבנות לא יֵדעו לעולם. החברים לחדר לא חשבו שזה אכזרי. אבל כעבור חודשיים כשהראו את המחברת ללוטו, הוא רתח מכעס. הוא צעק, קרא להם מיזוגיניים. הם משכו בכתפיים. נשים קלות להשגה ראויות לבוז שזכו בו. לוטו עשה את מה שגברים עושים. הם לא המציאו את הכללים.

את הגברים לוטו מעולם לא לקח הביתה. הם לא תועדו בשום מחברת. הם נותרו בלתי נראים, רוחות הרפאים הללו של הרעב במיטתו, מחוץ לה.

זה היה ליל ההופעה האחרון של לוטו באוניברסיטה. "המלט". באֵי התיאטרון שהגיעו לאחר צלצול הפעמון היו רטובים מכף רגל ועד ראש; ארובות השמים, עם העננים שהכבידו על העמק כל אותו היום, נפתחו עכשיו. אופליה שיחקה עירומה, שדיה האדירים משובצים ורידים כחולים כמו גבינת סטילטון. המלט היה לוטו ולהפך. בכל הופעה הוא זכה לתשואות בעמידה.

בשולי הבמה החשוכים הוא פוקק את הצוואר ונשם נשימה עמוקה אל תוך הבטן. מישהו התייפח, מישהו הדליק סיגריה. רשרושים כמו באסם לעת דמדומים. לחישות. כן, מצאתי עבודה בבנק... נחש נשך נחש. הנחש שנחש נשכו נחוש לנשוך הנחש שנשכו... תשבור רגל. תשבור שתיים!

דממה מהדהדת. המסך נפתח. שומרים יצאו לבמה בצעד כבד. "מי שם?" בתוך לוטו נדלק מתג, וחייו שלו נסוגו לאחור. הקלה.

קליפה של לוטו צפתה משולי הבמה בעוד הוא, המלט, נכנס בצעד נינוח.

הוא חזר לעצמו במותנייה ספוגת זיעה בעודו קד, וקול הקהל מתעצם עד התשואות הסופיות בעמידה. פרופסור מורגטרויד בשורה הראשונה, בין המאהב שלו למאהב של המאהב שלו, צועק בקול הוויקטוריאני שלו, "בראבו, בראבו." זר פרחים גדול. בחורות ששכב איתן, זו אחר זו, מחבקות אותו, חלקלקוּת שמנונית של ליפגלוס על לשונו. מי זאת? ברידג'ט עם פני הקוקר ספנייל, אוי, נאחזת בו. הם שכבו, כמה, פעמיים? [שמונה.] הוא שמע שהיא קוראת לעצמה החברה שלו, המסכנה. "נתראה במסיבה, ברידג'," הוא אמר בעדינות וחילץ את עצמו. הקהל התפוגג בגשם. אופליה לחצה על זרועו. נתראה אחר כך? הוא נהנה משני המפגשים שלהם בתא שירותי הנכים במהלך החזרות. בהחלט, הם לגמרי יתראו, הוא מילמל, והיא לקחה משם את גוף המשוגעת שלה.

הוא הסתגר בתא שירותים. הבניין התרוקן, הדלתות הראשיות ננעלו. כשהגיח מהשירותים, חדרי ההלבשה כבר נוקו. הכול היה חשוך. הוא הסיר את איפור הבמה שלו באיטיות, צופה בעצמו באור המעומעם. הוא מרח שוב מייקאפ, להחליק את מהמורות פניו, והשאיר את האייליינר, מצא חן בעיניו איך שהוא מדגיש את כחול העיניים. היה טוב להישאר האחרון במקום המקודש הזה. בכל מקום אחר הוא שנא להישאר לבד. אבל הערב, בתהילת נעוריו האחרונה, כל מה שחי עד היום מילא וגדש אותו: פלורידה המהבילה האבודה, המכאוב בַּמקום שהיה אביו, האמונה הקנאית של אמו בו, אלוהים שצפה בכול, הגופים המשגעים שבתוכם שכח את עצמו זמנית. הוא הניח לַכול לשטוף אותו בגלים. הוא לקח איתו את להט התחושה הזה מבעד לגשם החשוך אל מסיבת הלהקה, שקולותיה הגיעו לאוזניו כבר ממרחק קילומטר, ונכנס לקול מחיאות כפיים, ומישהו שם לו בירה ביד. כעבור דקות או עידנים הוא עמד על אדן חלון בעוד העולם מאחוריו מבזיק ברקים.

עצים הפכו להבלחי נוירונים בצלליותיהם. הקמפוס לגחלת חפוזה, אפר איטי.

לרגליו התגעשה המסיבה בשיא האופנה של שנות התשעים המוקדמות, חולצות בטן ופירסינג וכובעי בייסבול להסתיר קו שיער נסוג, שיניים שהפכו לסגולות באור השחור, שפתון חום עם עפרון שפתיים חום ועגילים על סחוס האוזן ומגפי אופנוענים ותחתוני בוקסר מבצבצים וגריינדינג ו"סוֹלט אנ' פֶּפָּה" וקשקשים באור ירוק ודיאודורנט סטיק ועצמות לחיים מודגשות עד בוהק.

בשלב כלשהו מישהו הדביק לראשו בפלסטרים בקבוק מים ריק. אנשים צעקו, "הידד לנסיך אימפריית המים." אוף, לא טוב. החברים שלו גילו את מקור הכסף שלו. הוא הסתיר את זה, נסע במכונית וולוו חבוטה, בשם אלוהים. התחוור לו שהוא נטול חולצה, להפגין את השרירים. הוא היה מודע לאופן שבו הוא נראה מכל זווית בחדר, ואת מה שהבקבוק גרע מכבודו, הוא השיב בעליצות מיליטריסטית. הוא ניפח את החזה. עכשיו היה לו בקבוק ג'ין ביד, וחבריו צעקו, "לוטו! לוטו! לוטו!" בעודו מטה אותו אל שפתיו ולוגם לגימה ארוכה, שעם בוקר תהיה לחומר הלחמה במוחו ותהפוך את מחשבותיו לבלתי חדירות, דבוקות זו לזו באין מפריד.

"העולם מתקרב לקצו," הוא שאג. "למה לא להזדיין?"

קריאת הידד מהרקדנים לרגליו.

הוא הניף זרועות. [הרמת המבט הגורלית.]

בפתח, פתאום, היא.

גבוהה, רק צללית, שיער רטוב זורה את אור המסדרון בהילה, זרם גופים על המדרגות מאחוריה. היא הסתכלה עליו אבל הוא לא ראה את פניה.

היא סובבה את הראש והנה מחצית מפניה, חזקה ומוארת. עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות. אוזניים זעירות. היא נטפה מים מההליכה בגשם. אהבתו אליה ניצתה בהלם הופעתה מעבר לכל הקצב והריקודים האלה.

הוא פגש אותה בעבר, הוא ידע מי היא. מתילד מה־שמה. יופי כמו שלה הטיל זהרורי אור על הקירות אפילו מהעבר האחר של הקמפוס, דבק כמו בוהק זרחני בדברים שנגעה בהם. עד כה היתה גבוה כל כך מעל לוטו — גבוה כל כך מעל כל אדם באוניברסיטה — עד שהפכה למיתולוגית. ללא חברים. מלכת קרח. בסופי השבוע היא נסעה לעיר; היא היתה דוגמנית, ומכאן הבגדים היפים. היא מעולם לא באה למסיבות. אלה אולימפית, אלגנטית בראש ההר. כן — מתילד יוֹדֶר. אבל הניצחון שלו הכין אותו אליה הלילה. הנה היא כאן בשבילו.

מאחוריו בסערה המתגלגלת, ואולי בתוכו, משהו רחש. הוא זינק אל בין ערבוביית הגופים, ובדרך הכניס לסמואל ברך בעין, מחץ אל הרצפה איזו בחורה קטנה ומסכנה.

לוטו שחה והבקיע את פני המים של ההמון, חצה את הרחבה בכיוון מתילד. היא היתה מטר שמונים בגרביים לבנים מסולסלים. בעקבים עיניה נמצאו בגובה שפתיו. היא נשאה אליו מבט קריר. כבר עכשיו הוא אהב את הצחוק שאצרה בתוכה, שאיש מלבדו לא יזכה לראות.

הוא היה מודע לדרמטיות של הרגע. וגם לכל האנשים הצופים בהם, וכמה יפים נראו הוא ומתילד יחד.

בן רגע הוא הפך לאדם חדש. עברו התפוגג. הוא צנח על ברכיו ואחז בידיה של מתילד להצמיד אותן אל לבו. הוא צעק אליה מלמטה, "תתחתני איתי!"

היא השליכה את ראשה לאחור, חושפת את צווארה הנחשי הלבן, וצחקה ואמרה משהו בקול שאבד בכל הרעש. לוטו פירש את תנועת השפתיים המשגעות האלה כאומרת "כן". הוא יספר את הסיפור הזה עשרות פעמים, יזכיר את האור השחור, את האהבה המיידית. כל החברים הללו במהלך השנים, רוכנים קדימה, רומנטיקנים בסתר לבם, ומחייכים. מתילד מסתכלת עליו מעבר לשולחן בפנים לא קריאות. בכל פעם שסיפר את הסיפור אמר שהיא אמרה, "בטח."

בטח. כן. דלת אחת נסגרה מאחוריו. אחרת, טובה יותר, נפתחה לרווחה.