אלי הניאון

1. פרספונה

"אני ממש שונאת את המסיבות האלה."

"רק שאימא לא תשמע אותך אומרת את זה."

אני מביטה מעבר לכתפי, בפסיכה. "גם את שונאת אותן." אני כבר לא זוכרת לכמה אירועים אימא שלנו גררה אותנו לאורך השנים. היא תמיד הייתה ממוקדת מטרה, תמיד ניסתה להבין מה הכלי הבא שעליה להזיז במשחק השחמט הזה, שרק היא יודעת את הכללים שלו. ייתכן שהיה קל לי יותר לסבול את זה אלמלא הייתי מרגישה כמו אחד הפּיונים שלה רוב הזמן.

פסיכה נעמדת לידי ודוחקת אותי קלות בכתפה. "ידעתי שאמצא אותך פה."

"זה החדר היחיד שאני סובלת במקום הזה." אף על פי שחדר הפסלים הוא התגלמות חטא ההיבריס, זה חלל פשוט יחסית — אם אפשר לכנות רצפות שיש מבריקות וקירות אפורים שנבחרו בטוב־טעם "פשוטים" — ובו שלושה־עשר פסלים בגודל טבעי שהוצבו במעגל רחב מסביב לחדר. כל פסל מייצג אחד מחברי השלושה־עשר, הקבוצה שמושלת באולימפוס. אני מונה את שמותיהם בליבי כשמבטי נוחת על כל אחד מהם בתורו — זאוס, פוסידון, הרה, דמטר, אתנה, ארס, דיוניסוס, הרמס, ארטמיס, אפולו, הפייסטוס, אפרודיטה — עד שאני מגיעה אל הפסל האחרון. הוא מכוסה בד שחור שנשפך מעליו ונאסף אל הרצפה למרגלותיו. גם מתחת לבד, עדיין קשה לפספס את זוג הכתפיים הרחבות והכתר המשונן שמעטר את ראשו. אצבעותיי משתוקקות לאחוז בבד ולהסיר אותו כדי שסוף־סוף אוכל לראות את תווי פניו אחת ולתמיד.

האדס.

בעוד חודשים ספורים אזכה בחירותי ואעזוב את העיר הזאת, אימלט ממנה ולא אשוב עוד לעולם. לא תהיה לי הזדמנות נוספת לחזות בפניו של שד אולימפוס. "זה לא מוזר שהם לא מצאו לו מחליף?"

פסיכה פולטת נחרת צחוק. "כמה פעמים כבר ניהלנו את השיחה הזאת?"

"נו, באמת. את יודעת שזה מוזר. הם השלושה־עשר, אבל בפועל הם רק שנים־עשר. האדס לא נמצא שם. כבר הרבה מאוד זמן." האדס הוא מושל העיר התחתית. כלומר, פעם הוא היה מושל העיר התחתית. התואר עובר בירושה, אבל השושלת נכחדה מזמן. עכשיו העיר התחתית נמצאת, מבחינה טכנית, תחת שליטתו של זאוס, בדיוק כמו כולנו, אבל על פי השמועה כף רגלו אף פעם לא דורכת בצד ההוא של הנהר. חציית נהר הסטיקס קשה מאותה הסיבה שקשה לעזוב את אולימפוס. על פי מה ששמעתי, כל צעד לאורך המחסום גורם לך להרגיש כאילו הראש שלך עומד להתפוצץ. אף אחד לא חווה משהו כזה מרצונו החופשי. אפילו לא זאוס.

במיוחד מאחר שלא נראה לי שתושבי העיר התחתית ינשקו לו את הישבן כמו כל מי שמתגורר בעיר העילית. ולעבור את האי־נוחות הזאת בלי תגמול כלשהו? מה הפלא שזאוס נמנע מלחצות את הנהר בדיוק כמו שאר האנשים. "האדס הוא היחיד שמעולם לא היה בעיר העילית. אז נראה לי שהוא היה שונה מכולם."

"הוא לא היה," אומרת פסיכה ביובש. "קל להעמיד פנים שכן, כי הוא מת והתואר שלו כבר לא קיים. אבל כל השלושה־עשר אותו דבר, אפילו אימא שלנו."

היא צודקת — אני יודעת שהיא צודקת — אבל אני לא יכולה שלא לחלום. אני מרימה יד אבל עוצרת לפני שאצבעותיי נוגעות בפני הפסל. זאת בסך הכול סקרנות מורבידית שמושכת אותי לשושלת הרפאים הזאת, והיא לא שווה את הצרות שאסתבך בהן אם איכנע לפיתוי ואסיר את הרעלה הכהה. אני שומטת את ידי. "מה אימא עושה הערב?"

"לא יודעת." היא נאנחת. "חבל שקליסטו לא כאן. לפחות היא קצת מערערת את אימא."

שלוש אחיותיי ואני מצאנו דרכים שונות להסתגל למציאות החדשה כשאימא שלנו הפכה לדמטר ונזרקנו לעולם הזוהר שקיים אך ורק בשביל השלושה־עשר. הוא כה נוצץ ומפואר עד שזה כמעט מסיח את הדעת מהרעל שזורם בו. אין ברירה אלא להסתגל או לטבוע.

אני מכריחה את עצמי לשחק את תפקיד הבת השמחה והתוססת שמצייתת לכל פקודה, תפקיד שמאפשר לפסיכה להיות קרת־רוח ושקטה ולהישאר מתחת לרדאר. אורידיקה נאחזת בכל טיפת חיים וריגוש שהיא מצליחה למצוא בהתנהגות שגובלת בייאוש. וקליסטו? קליסטו נלחמת באימא בעוז שמקומו בזירת קרבות הגלדיאטורים. היא תישבר לפני שהיא תיכנע, וכתוצאה מכך אימא פוטרת אותה מלהגיע לאירועי החובה הללו. "עדיף שהיא לא תבוא. אם זאוס יתחיל עם קליסטו היא עלולה לנסות לשחוט אותו. ואז באמת תהיה לנו בעיה."

האדם היחיד באולימפוס שרוצח בלי השלכות — לכאורה — הוא זאוס עצמו. כל השאר אמורים לציית לחוק.

פסיכה מתחלחלת. "הוא ניסה משהו איתך?"

"לא." אני מנענעת בראשי וממשיכה להסתכל על הפסל של האדס. לא, זאוס לא נגע בי, אבל באירועים האחרונים שהגענו אליהם יכולתי להרגיש את המבט שלו עוקב אחריי ברחבי החדר. זאת הסיבה שניסיתי להתחמק מלבוא הערב, אף על פי שאימא שלי פחות או יותר גררה אותי מהבית בעקבותיה. שום דבר טוב לא קורה למי שלוכדת את תשומת ליבו של זאוס. זה תמיד נגמר באותה צורה — הנשים נשברות וזאוס יוצא מכל הסיפור בלי פגע ובלי כותרת כלשהי שמכתימה את המוניטין שלו. הוגשו נגדו האשמות רשמיות בדיוק פעם אחת לפני כמה שנים, וזה הפך לקרקס כל כך גדול, עד שהאישה נעלמה לפני שהתיק הגיע לבית המשפט. האפשרות האופטימית ביותר היא שאיכשהו היא הצליחה לברוח מאולימפוס. האפשרות המציאותית יותר היא שזאוס הוסיף אותה לרשימת הקורבנות שלו, כביכול.

לא, עדיף פשוט להתחמק ממנו ככל האפשר.

והיה לי הרבה יותר קל לעשות את זה אלמלא אימא שלי הייתה אחת מהשלושה־עשר.

אני מזהה את צליל העקבים הנוקשים באלגנטיות על רצפת השיש, וקצב הלב שלי מחיש. אימא תמיד צועדת כאילו היא יוצאת לקרב. לרגע אני ממש שוקלת להסתתר מאחורי הפסל המכוסה של האדס, אבל אני זונחת את הרעיון עוד לפני שאימא מופיעה בפתח גלריית הפסלים. הסתתרות רק תדחה את הקץ.

"הנה אתן." הלילה היא לבושה בשמלת ערב ירוקה כהה שמרחפת על גופה, ורק מחזקת את תדמית האימא אדמה שדבקה בה כמי שדואגת שהעיר לא תרעב. היא רוצה שאנשים יראו את החיוך האדיב והיד המושטת שלה, וזה מה שיסיט אותם מלראות את היכולת שלה לדרוס בקלילות את כל מי שרק מנסה לעמוד בדרכה אל שאיפותיה.

היא נעמדת מול הפסל של זו שעל שמה היא נקראה, דמטר. לדמות המפוסלת יש קימורים נדיבים והיא לבושה בשמלה פרחונית המשתלבת עם הפרחים שצומחים למרגלותיה. הם תואמים את מקלעת הפרחים שהיא חובשת והחיוך שלה שלֵו, כאילו היא יודעת את כל סודות היקום. תפסתי את אימא שלי מתרגלת את אותה הבעת פנים בדיוק.

השפתיים של אימא מתעקלות, אבל החיוך לא מגיע לעיניה כשהיא מסתובבת אלינו. "אתן אמורות להתערבב בקהל ולדבר עם אנשים."

"יש לי כאב ראש." אותו תירוץ שהשתמשתי בו כדי לנסות להתחמק מלבוא לאירוע הזה. "פסיכה בסך הכול בדקה מה שלומי."

"אה־הא." אימא מנענעת בראשה. "שתיכן נעשות חסרות תקנה בדיוק כמו האחיות שלכן."

לו ידעתי שחוסר תקנה הוא הדרך הבטוחה ביותר לעצור את אימא מלהתערב לי בחיים, הייתי מזמן בוחרת לשחק את תפקיד הבת חסרת התקנה, במקום בתפקיד שבחרתי בו. עכשיו כבר מאוחר מדי לשנות מסלול, אבל כאב הראש שזייפתי הולך והופך לאפשרות של ממש כשאני חושבת על חזרה למסיבה. "אני אעזוב מוקדם הערב. נראה לי שהוא עומד להתפתח למיגרנה."

"בשום פנים ואופן לא." היא אומרת את זה בנועם, אבל לקולה מתלווה נימה נוקשה כפלדה. "זאוס רוצה לדבר איתך. אין שום סיבה שתיתני לו לחכות."

אני יכולה למצוא תריסר סיבות ברגע זה, אבל אני יודעת שאימא לא תקשיב לאף אחת מהן. אני בכל זאת מנסה. "את יודעת, אומרים שהוא הרג את כל שלוש הנשים שלו."

"טוב, זה פחות מסובך מגירושים."

אני ממצמצת. אני לא מצליחה להבין אם היא צוחקת. "אימא..."

"אויש, תירגעי. את כל כך מתוחה. תסמכו עליי, בנות. אני יודעת מה טוב בשבילכן."

אימא שלי היא אולי האדם החכם ביותר שאני מכירה, אבל המטרות שלה הן לא המטרות שלי. ומאחר שאין דרך קלה לצאת מזה, אני נאלצת לציית ויוצאת בעקבותיה מהחדר כשפסיכה הולכת לצידי. לרגע אני מדמיינת שאני יכולה להרגיש את מבטו העז של הפסל של האדס ננעץ לי בגב, אבל זאת רק פנטזיה. ׳האדס׳ הוא תפקיד מת. וגם אם הוא לא היה מת, הוא כנראה היה גרוע בדיוק כמו כל השאר, כפי שאחותי אומרת וכנראה צודקת.

אנחנו יוצאות מחדר הפסלים וצועדות במסדרון הארוך שמוביל חזרה למסיבה. כמו כל דבר במגדל דוֹדוֹנה, גם הוא גדול ומפואר ויקר. המסדרון כנראה גדול פי שניים משהוא אמור להיות, וכל דלת שאנחנו עוברות לידה גבוהה בשלושים סנטימטרים לפחות מדלת רגילה. וילונות באדום עמוק תלויים מהתקרה עד לרצפה, חושפים את הדלתות משני הצדדים — נגיעה נוספת של פזרנות שהחלל הזה ממש לא היה צריך. הם משווים למקום מראה של ארמון במקום של גורד השחקים שמתנשא מעל לעיר העילית. כאילו מישהו עלול לשכוח שזאוס עיצב את עצמו בדמות מלך מודרני. למען האמת, אני מופתעת שהוא לא מסתובב עם כתר כמו הפסל שלו.

אולם הנשפים נראה אותו הדבר. חלל עצום ממדים ורחב ידיים עם קיר אחד שמורכב כל כולו מחלונות וכמה דלתות זכוכית שמובילות אל מרפסת שמשקיפה על העיר. אנחנו בקומה העליונה של המגדל והנוף באמת מרהיב. מהגובה הזה, אפשר לראות חלק ניכר מהעיר העילית ומרצועת החשכה המפותלת שמכילה את נהר הסטיקס. ומה יש בצד השני של הנהר? העיר התחתית. מפה היא לא נראית כל כך שונה מהעיר העילית, אבל היא באותה מידה יכולה להיות על הירח, מפני שרובנו פשוט לא יכולים להגיע אליה.

הלילה, דלתות המרפסת סגורות היטב כדי שאף אחד לא ייאלץ לסבול את רוחות החורף המקפיאות. במקום הנוף של העיר, החשכה מאחורי הזגוגית הפכה למראה מעוותת של החדר. כולם לבושים במיטב בגדיהם, במגוון שמלות וחליפות מעצבים, הבזקים של תכשיטים ופריטי נוי יקרים להחריד. הם יוצרים קלידוסקופ מעורר חלחלה כשהם עוברים בקהל, משוחחים, יוצרים קשרים ויורקים רעל יפיפה משפתיים צבועות אדום. הם נראים לי כמו מראה מעוותת בפארק שעשועים. על אף הבבואות היפות שלהם, שום דבר הוא לא מה שהוא נראה.

על שלושת הקירות הנותרים תלויים דיוקנאות של שנים־עשר החברים הפעילים בשלושה־עשר. כולם ציורי שמן — מסורת שקיימת מאז ימיה הראשונים של אולימפוס. כאילו השלושה־עשר באמת סבורים שהם זהים לשליטים מקדם. האומן ללא ספק נטל חרויות עם כמה מהם. הגרסה הצעירה יותר של ארס, במיוחד, ממש לא נראית כמו האיש עצמו. אנשים אומנם משתנים עם הגיל, אבל הלסת שלו אף פעם לא הייתה מרובעת כל כך וכתפיו לא היו כה רחבות. האומן גם צייר אותו אוחז בחרב אבירים רחבה, וידוע לי שהארס הזה זכה בתפקיד שלו בזירה — לא במלחמה. אבל אני מניחה שאז הציור לא היה נראה מלכותי כל כך.

צריך להיות טיפוס מסוים מאוד של בן אדם כדי לרכל ולהתערבב בקהל ולנעוץ לאנשים סכין בגב בזמן שציור שלך מסתכל עליך, אבל השלושה־עשר מלאים במפלצות כאלה.

אימא חוצה את הקהל, נינוחה לגמרי בין שאר הכרישים. אחרי כמעט עשור בתפקיד דמטר, היא אחת מהחברים החדשים יותר בשלושה־עשר, אבל היא הסתגלה למעגלים החברתיים האלה כאילו נולדה לזה ולא נבחרה בידי התושבים כמו כל שאר קודמותיה בתפקיד.

הקהל מפנה לה את הדרך, ואני מרגישה מבטים ננעצים בנו כשאנחנו נכנסות בעקבותיה אל קוקטייל של צבעים עזים. הם אומנם דומים לטווסים הודות להשקעה שלהם בהופעתם החיצונית לקראת אירועים כאלה, אבל כשמסתכלים עליהם בתור בני אדם רואים שעיניהם קרות וחסרות רחמים. אין לי חברים בחדר הזה — רק אנשים שמבקשים לנצל אותי כדי לחטוף לעצמם יותר כוח. לקח קשה שלמדתי מוקדם מאוד.

שני אנשים זזים מדרכה של אימא שלי, ואני רואה את פינת החדר שאני משתדלת להימנע ממנה בכל פעם שאני פה. יש בה כס מלכות של ממש, פריט ראוותני עשוי זהב, כסף ונחושת. הרגליים האיתנות מתעקלות כלפי מעלה, אל משעני הידיים, והגב מתפרס ומתרחב כדי לדמות ענן סערה. מסוכן ומחשמל בדיוק כמו בעליו, שרוצה לוודא שאף אחד לא ישכח את העובדה הזאת.

זאוס.

אם השלושה־עשר מושלים באולימפוס, זאוס מושל בשלושה־עשר. זה תואר שעובר בירושה מהורה לילד בשושלת שמגיעה עד להקמת העיר. הזאוס הנוכחי מכהן בתפקידו כבר עשורים, מאז שהוא נכנס אליו בגיל שלושים.

עכשיו הוא בן שישים ומשהו. אני מניחה שהוא מושך, אם את אוהבת גברים לבנים עם חזה רחב, צחוק קולני וזקנים לבנים כשלג. בי הוא מעורר חלחלה. בכל פעם שהוא מסתכל עליי בעיניו הכחולות החיוורות אני מרגישה כמו חיה במכירה פומבית. כמו פחות מחיה, בעצם. כמו אגרטל יפה, או אולי פסל. כמו רכוש.

כשאגרטל יפה נשבר, קל מאוד להחליף אותו. לפחות, אם אתה זאוס.

אימא מאיטה, מכריחה את פסיכה לעשות כמה צעדים לאחור ואוחזת בידי. היא לוחצת אותה בחוזקה, באזהרה אילמת שעליי להתנהג יפה, אבל כשהיא מסתכלת עליו, היא מחייכת מאוזן לאוזן. "תראה את מי מצאתי!"

זאוס מושיט לי יד, ואין לי ברירה אלא להניח את ידי בשלו ולהרשות לו לנשק את פרקי אצבעותיי. שפתיו מרפרפות על העור שלי לרגע קל והשערות על עורפי סומרות. אני נאלצת להילחם בדחף לנגב את גב כף היד על השמלה כשהוא סוף־סוף מרפה ממני. קול פנימי מתריע לי שאני בסכנה.

אני נאלצת לשלוט ברגליי כדי שלא אסתובב ואברח. בכל מקרה לא הייתי מצליחה. לא כשאימא שלי עומדת בדרכי. לא עם קהל האנשים שמסתכלים על הסצנה הקטנה הזאת כמו ציפורי טרף שמריחות דם באוויר. אין שום דבר שהם אוהבים יותר מדרמה, ואם אעשה סצנה לדמטר וזאוס, יהיו השלכות שאני לא רוצה להתמודד איתן. במקרה הטוב, אימא שלי תכעס. במקרה הרע אני עלולה להפוך לכותרת בעיתוני הרכילות, ואז אהיה בצרות גדולות עוד יותר. עדיף לסבול את זה עד שאוכל להימלט מפה.

החיוך של זאוס חמים מדי. "פרספונה. את נראית נהדר הערב."

הלב שלי פועם כמו ציפור שמנסה לברוח מהכלוב שלה. "תודה," אני לוחשת. אני מוכרחה להירגע, להשקיט את הרגשות שלי. לזאוס יש מוניטין של מי שנהנה להלחיץ כל מי שחלש ממנו. אני לא מוכנה לתת לו את הסיפוק שבידיעה שהוא מפחיד אותי. זה הכוח היחיד שיש לי בסיטואציה הזאת, ואני לא מוכנה לוותר עליו.

הוא מתקרב אליי, חודר למרחב הפרטי שלי ומנמיך את קולו. "אני שמח שסוף־סוף יש לי הזדמנות לדבר איתך. אני מנסה לתפוס אותך כבר כמה חודשים." הוא מחייך, אבל החיוך לא מגיע לעיניים שלו. "אני מתחיל לקבל את הרושם שאת מתחמקת ממני."

"מובן שלא." אני לא יכולה להתרחק ממנו בלי להיתקל באימא שלי... אבל אחרי שאני שוקלת את האפשרות בכובד ראש במשך כמה שניות, אני זונחת אותה. אימא לעולם לא תסלח לי אם אעשה סצנה מול זאוס הכול־יכול. תשחי עם הזרם ותצאי מזה בשלום. את יכולה לעשות את זה. אני מורחת על הפרצוף חיוך שמח, ועמוק בפנים אני משננת את המנטרה שעזרה לי לשרוד את השנה האחרונה.

שלושה חודשים. רק תשעים יום עומדים ביני לבין החירות שלי. תשעים יום עד שתהיה לי גישה לקרן הנאמנות ואוכל להשתמש בה כדי לצאת מאולימפוס. אני יכולה לשרוד את זה. אני אשרוד את זה.

זאוס ממש קורן אליי, כולו כנות וחמימות. "אני יודע שזה לא קונבנציונלי במיוחד, אבל הגיע הזמן שנודיע לכולם."

אני ממצמצת. "שנודיע לכולם?"

"כן, פרספונה." אימא מתקרבת אליי ונועצת בי מבט רצחני. "שנודיע לכולם." היא מנסה לשדר מידע כלשהו ישירות למוח שלי, אבל אין לי מושג מה קורה.

זאוס תופס לי את היד שוב, ואימא שלי פחות או יותר דוחפת אותי אחריו כשהוא צועד אל קדמת החדר. אני שולחת מבט פראי אל אחותי, אבל פסיכה נראית מופתעת בדיוק כמוני. מה קורה פה?

אנשים משתתקים כשאנחנו חולפים על פניהם, מבטיהם ננעצים בעורף שלי כמו אלף מחטים. אין לי חברים בחדר הזה. אימא הייתה אומרת שזאת אשמתי, כי לא פיתחתי קשרים משמעותיים כמו שהיא הורתה לי לעשות פעם אחר פעם. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדרש לי חודש בלבד להבין שהעלבונות האכזריים ביותר נמסרים בחיוכים מתוקים ודברי חנופה. לאחר שהַזמנת ארוחת הצוהריים הראשונה הביאה לכך שציטוט לא נכון שלי הופיע בכותרות עיתוני הרכילות, הרמתי ידיים. אני לעולם לא אשחק את המשחק כמו שהנחשים בחדר הזה משחקים אותו. אני שונאת את המסכות ואת העלבונות החלקלקים והסכינים שמסתתרות במילים ובחיוכים. אני רוצה חיים רגילים, אבל זה הדבר היחיד שאי אפשר לקבל כשאימא שלך היא אחת מהשלושה־עשר.

כלומר, כל עוד את באולימפוס.

זאוס עוצר בקדמת החדר ולוקח כוס שמפניה מאחד המגשים. היא נראית מגוחכת ביד הרחבה שלו, כאילו הוא עלול לשבור אותה בתנועה גסה אחת. הוא מרים אותה, והלחשושים האחרונים שנשמעו בחדר דועכים. זאוס מחייך אליהם. קל לראות מדוע הוא נערץ כל כך למרות השמועות שמסתובבות עליו. כריזמה פחות או יותר נשפכת ממנו בגלים. "חברים, לא הייתי לגמרי כן איתכם."

"תמיד יש פעם ראשונה," מישהו אומר בירכתי החדר וגל של צחוק שקט ממלא את החלל.

זאוס צוחק איתם. "מבחינה טכנית אנחנו פה כדי להצביע על הסכמי הסחר החדשים עם עמק הסבּינים, אבל יש לי גם הכרזה קטנה. הרבה מאוד זמן עבר בלי שאמצא הֶרַה חדשה ואשלים את השורות שלנו. וסוף כל סוף בחרתי מישהי." הוא מסתכל עליי וזאת האזהרה היחידה שאני מקבלת לפני שהוא אומר את המילים שמעלות את חלום החירות שלי בלהבות כה עזות, עד שאין לי ברירה אלא לראות אותו נשרף והופך לאפר. "פרספונה דמיטריו, האם תינשאי לי?"

אני לא יכולה לנשום. הנוכחות שלו שאבה את כל האוויר מהחדר וכל האורות חזקים מדי. אני מתנודדת על העקבים ומצליחה להמשיך לעמוד בכוח הרצון בלבד. האם האחרים יעוטו עליי כמו להקת זאבים אם אתמוטט עכשיו? אני לא יודעת, ומפני שאני לא יודעת, אני חייבת להמשיך לעמוד. אני פותחת את הפה, אבל אף צליל לא יוצא מתוכו.

אימא שלי נצמדת אליי מהצד השני, חיוכה עליז וקולה שמח. "מובן שהיא תינשא לך! יהיה לה לכבוד להינשא לך." היא נועצת את המרפק בצד שלי. "נכון?"

אין לי אפשרות לסרב. זה זאוס, המלך של הכול בפועל, אם לא בשם. הוא מקבל מה שהוא רוצה כשהוא רוצה אותו, ואם אשפיל אותו עכשיו מול האנשים הכי חזקים באולימפוס, הוא יאלץ את כל המשפחה שלי לשלם את המחיר. אני בולעת רוק. "כן."

קריאות שמחה נשמעות, והקולות עושים לי סחרחורת. אני מבחינה במישהו מצלם את האירוע עם המכשיר הנייד שלו ויודעת ללא צל של ספק שהסרטון יגיע לכל קצוות האינטרנט בתוך שעה ויופיע בכל ערוצי החדשות עד הבוקר.

אנשים ניגשים לברך אותנו — בעצם, לברך את זאוס — והוא לא מרפה את אחיזתו החזקה בידי אפילו לרגע. אני מסתכלת על הפרצופים שמתחלפים בלי לראות אותם, ונחשול של שנאה גואה בי. לאנשים האלה לא אכפת ממני. אני יודעת את זה, כמובן. ידעתי את זה מהרגע שפגשתי אותם, מהרגע שרוּממנו אל המעגל החברתי הנשגב הזה בזכות מעמדה החדש של אימי. אבל זאת כבר דרגה חדשה לגמרי.

כולנו שמענו את השמועות על זאוס. כולנו. כבר היו לו שלוש הרות — שלוש נשים — לאורך הכהונה שלו כמנהיג השלושה־עשר.

שלוש נשים שמתו.

אם אניח לגבר הזה לענוד לי את הטבעת שלו, אני באותה מידה יכולה לתת לו לקשור אותי בקולר ורצועה. לעולם לא אהיה עצמאית, לעולם לא אהיה משהו מלבד השלוחה שלו, עד שיימאס לו גם ממני והוא יחליף את הקולר בארון קבורה.

לעולם לא אשתחרר מאולימפוס. לא עד שהוא ימות והתואר יעבור לבנו הבכור. וזה עלול להימשך שנים. עשורים — ורק אם אצא מנקודת ההנחה הבלתי אפשרית שאני אחיה יותר זמן ממנו ולא אמצא את עצמי קבורה עמוק באדמה כמו שאר ההרות.

עליי להודות שסיכויי ההישרדות שלי לא מוצאים חן בעיניי.