אליס מילר

פרק 1 ביער מעל לטכניון — ספטמבר 1993

ישבתי לבדי ביער האורנים שמעל לפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון. היער האהוב עליי. מעולם לא פגשתי באדם זר מטייל בו בלילה. לעומת זאת, פגשתי כמה פעמים בלהקת כלבי בר שהכירה אותי וקיבלה את נוכחותי הלילית בטבעיות. קולות היער ליוו את קולות הלחשוש וההתנפצות שעלו מהמדורה הקטנה שבערה מולי. מפרץ חיפה היה פרוש לרגליי כשטיח שחור מנוקד באורות מפעלים, כבישים ונחילי רכבים. הבטתי ברגליי המשולבות בישיבה מזרחית על אדמת היער. רגליים שזופות, מכנסי ג'ינס קצרים קרועים, סנדלי שורש, חולצת טריקו פשוטה בצבע בורדו דהוי, שיער בלונדיני ארוך קשור בקוקו גבוה מעל לעורף. סטודנטית שנה שנייה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל. בת עשרים.

פעמים רבות ישבתי כך ליד המדורה והרגשתי פתאום בנוכחות. כשהסבתי את המבט ראיתי עשרות כלבי קולי יפהפיים, יושבים בלי תזוזה מאחוריי. בפעם הראשונה שזה קרה נבהלתי קצת, אולם שריר בגופי לא זז. הכלבים הסתכלו עליי בדממה זמן רב. אחרי כחצי שעה קם המנהיג באיטיות ופנה לאחור. שאר הלהקה קמה והלכה בעקבותיו. כיוון שהיה אסור לשום אדם חוץ מאלון לדעת על היער שלי, לא יכולתי לשאול אף אחד על התופעה. אולם יום אחד, כשישבתי על הדשא עם סטודנטים ומרצים מהפקולטה, הגיעה הלהקה עד הדשא. כמו ביער, הלהקה התיישבה בדממה. כולם הסתכלו בהשתאות בתופעה המוזרה. וכמו שקרה בלילה, אחרי חצי שעה קמה כל הלהקה בעקבות המנהיג ונעלמה אל תוך היער.

הלילה הם לא הגיעו, אך הייתה לי תחושה שהם מביטים בי מבין העצים.

פתאום ידעתי. “אתה מוזמן להצטרף אליי", אמרתי בקול שקט.

“את פשוט תמיד יודעת", אמר אלון והגיח מבין עצי האורן שמאחוריי.

“יודעת כל מה שלימדת אותי", אמרתי. “קפה?"

“תודה", אמר והתיישב לצידי. מזגתי לו קפה מתוך הפינג'אן הקטן.

אלון. יכול להיות כל אדם ברחוב. ישראלי טיפוסי. נמוך, רזה, שיער שחור כמו פחם, מכסיף ברכות. אף חד, עיניים מרצדות, שפתיים דקות. חכם כמו שד. יודע יותר מדי על הכול. בטוח במאה אחוז בצדקת הדרך.

כבר שנתיים אנחנו נפגשים כאן ביער הזה אחת לשבועיים. בכל פעם במיקום קצת אחר. אלון שומר עליי. שומר נפשי. לפעמים יש לי תחושה שהוא מכיר אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי. מדהים כמה עמוק יכולים שני אנשים לדעת זה את זו אחרי שנתיים בלבד. האמת, כשאני חושבת על זה, אני יודעת די מעט על ההיסטוריה או על ההווה של אלון. לא מכירה את אשתו, לא את ילדיו, אבל מכירה את נפשו ואת ראשו.

כמו בריטואל ידוע מראש, אלון הוציא את קופסת הנובלס שלו. ישבנו בשקט והקשבנו לקולות הלילה. הרגעים האלה יחד היו כל כך קסומים שאיש מאיתנו לא רצה להיות הראשון שיפר את הדממה, אבל לאלון לא הייתה ברירה.

“מה שלומך?" שאל.

השאלה הזו מפיו עוררה בי תמיד גל של רגש. שנתיים הוא שואל אותי מה שלומי. בכל פעם אני רוצה לספר לו הכול. ה־כול. הרי למי עוד אספר אם לא לאלון? אבל ידעתי למה הוא שואל, וידעתי מה אנחנו עושים כאן, ועניתי לו את מה שציפה לשמוע.

“מצוין".

“איך היה?" שאל והדליק את הסיגריה.

איך היה. מאיפה אתחיל לתאר חודשיים של שיכרון חושים מוחלט. הייתי בדרום אפריקה. חופשת קיץ מהלימודים בפקולטה. אבא שלי קיבל ירושה של עשרת אלפים דולר. לפי חוקי ממשלת דרום אפריקה, יש מס של שבעים אחוז על הוצאת כספי ירושה מהמדינה. אבא שלי, האיש עם הלב הפתוח והכנוע ביותר בעולם, נתן לי מתנה. הוא כתב לי פתק קטן: “אליס יקרה. אנחנו צריכים עזרה ממך. תעזרי לנו לחסוך שבעת אלפים דולר. תיסעי לדרום אפריקה ותגשימי את החלום שלך. עשרת אלפים דולרים עומדים לרשותך. באהבה, אבא ואימא".

איזה חלום להגשים? איך יכול להיות שפתק קטן מלב ענקי יכול להגשים לי שני חלומות שכמעט מגדירים אותי. להיות עם סבתא שלי ולעשות רישיון טיסה.

עם סיום סמסטר האביב טסתי לדרום אפריקה בטיסה מסחרית. לבד. כבר שנה אני טסה לדרום אפריקה בתפקיד. אבל אי אפשר להשוות. הפעם טסתי אל סבתא שלי. האישה שגדלתי בחיקה. שלימדה אותי מה זאת אהבה. שנפשי כרוכה בנפשה כמו גזע עץ הכרוך בענפיו. ולאור יום. בגלוי. בלי אג'נדה. טוב, כמעט בלי אג'נדה. אני מגיעה ללמוד להטיס מטוס ססנה. אבל את הלילות ואת סופי השבוע אבלה עם סבא וסבתא שלי ברחוב קמברלנד בקנסינגטון, יוהנסבורג.

הרוטינה הייתה קבועה. הייתי קמה בחמש בבוקר. סבתא כבר ערה. קופסת האוכל שלי מוכנה כאילו הייתי בת שש, בדרך לכיתה אל"ף. קפה עם סבתא, ובשעה שש אדון לאנט, מדריך הטיסה שלי, מגיע לאסוף אותי. הייתי מבלה את כל היום בבית הספר לטיסה “ראנד" שבג'רמיסטון. בית ספר קטן. שלושה מדריכי טיסה, עשרה מטוסים. את החודש הראשון ביליתי על הקרקע. המדריך שלי רצה להוכיח לעולם שלימודי קרקע הם המפתח לטייסים טובים. חודש שלם קראתי, למדתי ועשיתי הקפות ברגל סביב מגרש, על הקרקע, תוך כדי שינון הרוטינות ולחיצה על כפתורים בלתי נראים. פתאום, יום אחד, זה הגיע.

“בואי, את טסה היום".

רגע לפני שעלינו על המטוס, הבטתי בתא הטייס. הכול בו נראה מוכר כל כך, פשוט, הגיוני — כמו הצגים על האופנוע שלי מהבית, ועם זאת לגמרי חדש וזר.

עלינו על המטוס. חגרנו חגורות בטיחות. ואז הוא אמר לי מילה שלא אשכח כל חיי.

“תמריאי".

מה תמריאי? פעם ראשונה שאני יושבת כטייסת בתא טייס והוא אומר לי “תמריאי"?!

הסתכלתי עליו בפליאה. הוא לא התייחס. לא זזתי.

“באיזו מהירות ממריאים?" שאל אותי.

“שישים קשר", עניתי.

“ומה גורם למטוס להמריא?"

“הגה הגובה", דקלמתי.

“אז תגיעי לשישים קשר ותמשכי בהגה".

עשיתי את כל הבדיקות, כמו שתמיד עשיתי רק בתאוריה. התנעתי את המטוס. בדקתי שוב. ביקשתי רשות מהמגדל, רגליים על המעצורים. מצערת מלאה. ריצה על המסלול. שישים קשר. משכתי בהגה, והמטוס היה באוויר. ליבי זינק בשמחה. כל חיי הרגשתי שמקומי לא על הקרקע. כל חיי חיכיתי לרגע הזה שבו אוכל להרים את הגוף שלי מעל פני האדמה ולהישאר באוויר, ולו לשעה. עלינו דרך ענן צמר גפן. שאלתי את לאנט אם אני יכולה לפתוח את החלון.

“כן, את יכולה, רק תיזהרי שהמפה לא תעוף".

פתחתי את החלון. רסיסי ענן חדרו לעורי. הרגשתי את השמיים חודרים לנשמתי. את המולקולות בגוף שלי מתרווחות. נותנות לחמצן לחדור אליהן מבעד לעור במקום דרך הריאות. אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם. כאן אני רוצה לחיות. כאן אני רוצה להיות. בין האדמה לשביל החלב. מקומי אינו על פני האדמה. מקומי כאן. המנוע המזמזם, חגורת הבטיחות, האופק המלאכותי, מד שיעור הנסיקה — כל אלה מיותרים לי לגמרי. הרגשתי צורך עמוק לסגור את העיניים. הרגשתי שאני יכולה בן־רגע להילקח למקום אחר. מקום של אור ושל דממה.

“הלו, מישהו כאן?" שאל לאנט.

טוב. בפעם אחרת. עכשיו אני יודעת מה שכל חיי חלמתי שאני יודעת. מקומי בשמיים.

אחרי חמש שעות טיסה עם לאנט, עליתי לטיסת סולו. אחרי חמישים שעות טיסה עשיתי מבחן ועברתי בהצטיינות. כשישבתי עם לאנט בפאב של בית הספר אחרי המבחן הוא אמר לי: “את צריכה להיות טייסת מקצועית. זה מה שאת צריכה להיות".

חזרתי לבית של סבא וסבתא עם תעודה מבריקה וחיוך מאוזן לאוזן. הרגשתי כמו כוכב זוהר.

אחרי כמה ימי חופש שבהם ביליתי עם סבתא בשיחות אין־סופיות על העולם ועל הלב, שכרתי מטוס מבית הספר ויצאתי לטיסה של ארבעה ימים ברחבי דרום אפריקה. טסתי מיוהנסבורג לקייפטאון, משם לדרבון ובחזרה ליוהנסבורג.

שעות על שעות בלי לראות או לשמוע מטוס אחר או אדם אחר.

שטחה של דרום אפריקה כל כך גדול, שרוב מרחבה האווירי אינו מבוקר. טסתי שעות על שעות בלי לראות או לשמוע מטוס אחר או אדם אחר. תחתיי רק סוואנה, ג'ירפות, פילים. לפעמים אוקיינוס ובו דולפינים שמבצבצים מדי פעם מעל פני המים. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי שאבין שזה לא חלום. חופש מוחלט כזה לא היה לי מעולם.

אף אדם בעולם אינו יודע בוודאות איפה אני נמצאת. אני יכולה לנחות פה בכל שטח ויידרשו שבועות למצוא אותי. צרחתי משמחה.

הייתי טייסת חדשה, אבל לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לנסות. להתגרות. פעם אחת נחַתי באמצע הסוואנה על משטח שנראה לי מתאים. לא הייתה לי סיבה לנחיתה. אמצע שום מקום. סביב אין כלום. כמה שיחים, אבנים קטנות. דממה כמו במדבר סיני בלילה. אני עולה שוב על המטוס. מתניעה, מסתובבת בכיוון הרוח וממריאה. גן עדן.

לילה אחד נחַתי במשטח נחיתה קטן ליד האוקיינוס. בשיחת טלפון מקדימה הובטחו לי שירותי קרקע, גרירה ודלק. אחרי שנחַתי לא הבנתי איך הם יוכלו לקיים את מה שהבטיחו. לא היה במקום כלום חוץ ממשטח נחיתה. גם לא היה שום אדם שיקבל את פניי. רק כמה בקתות בוץ מכוסות גגות קש, נשים וילדים יושבים מחוץ לבקתות, עוסקים במלאכות חיים. פתאום הגיעו אליי חמישה אנשים כהי עור. אחד הגיש לי מים בכוס זכוכית דקה על מגש כסוף. שניים לקחו את התיקים מהמטוס וביקשו שאלך אחריהם. שני הנותרים ניגשו למטוס והחלו לטפל בו. היו להם שני דליים בלי מכסה, מלאים בדלק. החלטתי לסמוך על כל האנשים האלה ולתת ליקום להוביל. הלכתי בעקבות מארחיי. אחרי כחצי שעה הגענו למתחם של עשר בקתות בוץ מעוצבות למשעי, גגות קש מטופחים ומארחים לבנים בבגדים מגוהצים. סצנה מהסרט האהוב עליי “זיכרונות מאפריקה". היו שם עוד שלושה אורחים דרום־אפריקאים. ישבנו כולנו לארוחת ערב מהאגדות. שולחן עמוס בלובסטרים, סרטנים ומאכלי ים שונים, דולפינים מקפצים באוקיינוס מולנו.

ריצודי האש מולי החזירו אותי למציאות. ריח אורנים. אני כבר לא על החוף בדרום אפריקה. אלון שאל שאלה.

“ואו, אלון, היה מדהים. כמו חלום. סבתא שלי, המטוס, החופש, השהייה באוויר. תמיד ידעתי שנולדתי להיות באוויר. בחלל הזה שבין הכוכבים לבין האדמה".

“שמעתי שהצטיינת כטייסת".

“היה לי ברור שאני לא לבד שם. היה לי ברור שתדע כל מה שקורה שם".

“זה רק לטובתך. לא התערבנו, רק עקבנו".

“אני יודעת. אבל בכל זאת, לפעמים זה נותן לי הרגשה של משחק. של חיים לא אמיתיים".

“הקשית עלינו, אבל לרוב עמדנו במשימה", חייך.

“כן. גם את זה ידעתי. בייחוד כשטסתי במרחב הלא מבוקר. רק שם ידעתי שסוף־סוף אני לבד".

“יש לך שבוע להתאקלם. ממריאים בחמישי, כרגיל. את מוכנה?"

“מוכנה תמיד", עניתי. אבל ידעתי שזה לא מדויק.

שוב ישבנו בדממה. אי אפשר לספר לאלון חצאי אמיתות. זה לא עובד. הוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

“ספרי לי", אמר.

הוא ישב בלי ציפייה, בידיעה שאדבר כשהמילים יציגו את עצמן. מרגע שאני זוכרת את עצמי, הרגשתי שאני לא צריכה לבחור את המילים. הן אלה שבוחרות אותי.

“התחלתי בשבוע שעבר את הקורס הזה, במצנחי רחיפה".

“כן, אני יודע. איך היה?"

איך היה, אני משחזרת. “הם ביקשו שאגיע בעשר, אבל הגעתי בשמונה. קמתי בחמש כרגיל ופשוט עליתי על האוטובוס הראשון לתל אביב ומשם לבת ים. כשירדתי מהטיילת והלכתי בכיוון הים יצא מהמים בחור והלך לכיווני על משטח העץ. הוא לבש רק מכנסיים קצרים. הגוף שלו זהר באלף נצנוצים של טיפות מי ים שנשארו דבוקות לעור שלו. היה לו שיער שחור שהזדקר מראשו כמו קיפוד. כל קווצת שערות עמדה אנכית לגמרי לקרקפת שלו. הראש שלו היה גדול ביחס לגוף. הפנים העגולות שלו חייכו אליי מאוזן לאוזן. החיוך הפך את העיניים המלוכסנות שלו לפסים דקים.

הוא אמר לי 'בוקר טוב'. הקול שבקע מהגוף שלו היה הקול העמוק והנעים ביותר ששמעתי מימיי. כל גופו ונשמתו אמרו לי בוקר טוב. נאלמתי דום. אני. נאלמתי דום. אתה מאמין? לא יכולתי לענות. עמדתי מולו בדממה בשעה שהוא רק המשיך לקרון כלפיי. אלון, בחיים לא הרגשתי ככה. הוא לא הובך מהשתיקה שלי. הוא לא דרש ממני לענות. הוא פשוט עמד מולי וחייך. רציתי לענות לו. מה הבעיה? תגידי בוקר טוב. אבל הלשון ומיתרי הקול לא שיתפו פעולה.

'את אליס, נכון?' שאל הבחור מהים והמשיך לחייך. שוב לא עניתי.

הפעם הוא צחק ושאל: 'הכול בסדר?'

'לא', עניתי. מה לא? למה את אומרת ככה? שאלתי את עצמי. לא הייתה לי תשובה.

'כן, כן, הכול בסדר', התנערתי ותיקנתי.

'איך אני אוהב את הים!' הוא אמר תוך כדי שניער טיפות מי ים מקוצי ראשו.

גם אני, חשבתי. אוהבת. גם את הים.

בילינו את כל היום יחד. אלעד קוראים לו. אלעד כץ. הוא המדריך הראשי בבית הספר. היה כיף בטירוף. שוב עליתי לאוויר. למרות שקפצנו עם המצנחים מגבעה חולית בגובה של עשרה מטר, בכל זאת לשבריר שנייה היינו באוויר. שוב הרגשתי ברקיע השביעי. וכשאלעד החזיק ברצועות המצנח, רץ לצידי, משך בחוזקה וצעק 'רוצי בכל הכוח. כל מה שיש לך. תני מהירות למצנח. חז־־־ק!', רצתי כמו שלא רצתי בחיי.

אלון. תשמע. זה אף פעם לא קרה לי. הרגשתי מכושפת. יום שלם בשמש, על הים, מצנחים, אלעד, חזרתי שיכורה הביתה. תמיד חשבתי שהדבר הזה שמדברים עליו זה שטויות. חשבתי שמלמדים אותנו ליפול בחארטה הזאת. בגלל כל הפרסומות והסרטים אנשים חושבים שככה זה צריך להיות. אני כבר בת עשרים וזה מעולם לא קרה לי קודם. מה זה הדבר הזה?"

אלון צחק. הוא אף פעם לא צוחק. הבטתי בו בפליאה. “דבר אליי".

הוא עדיין חייך ואמר: “מי אני שאענה. תשאלי את החברות שלך רחל ולאה גולדברג. תשאלי את כל ספרי השירה שעל המדף שלך בחדר".

משכתי בכתפיי והרגשתי שאני חייבת לעבור נושא. “אה, ועוד דבר. זוכר שסיפרתי לך ששלחתי מכתבים לחברי הכנסת בקשר לקורס טיס?"

“כן, אני זוכר. את פשוט לא מוותרת, הא?"

“למה לוותר, תגיד? אתה מכיר מישהו שיכול להיות טייס טוב ממני?"

“לא", הוא חייך שוב.

“אני אומרת לך שהסיבה שאין נשים טייסות בארץ היא שפשוט התרגלנו למצב הזה. מסוג הדברים שאתה קם אליהם כל בוקר ומקבל אותם כמובנים מאליהם כי ככה היה אתמול. כי ככה מישהו קבע בשבילנו. לא בגלל שיש סיבה אמיתית. כמו תאונות דרכים, כמו מלחמות. פשוט התרגלנו. והראיתי לך את התשובות העלובות שקיבלתי מהצבא. אני עדיין בהלם מהתשובה הרשמית שלהם.

'הוראות פיקוד עליון בפקודת מטכ"ל קובעות כי ייעוד הבנות הינו הגברת כוחו הלוחם של צה"ל על ידי מילוי תפקידים מנהלתיים ומקצועיים, על מנת לשחרר חיילים, גברים, לתפקידי לחימה. החיילות בצה"ל יעסקו בכל המקצועות הצבאיים המוגדרים כמקצועות שניתן לשבץ בהן נשים, למעט מקצועות בשדה הלחימה. קורס טיס דורש מהלוחם — הטייס — לצאת ללחום בשטח האויב'.

זה גורם לי לרצות לצרוח ברחבת הכנסת. אתם עד כדי כך צבועים?! אתם יודעים שאני מסכנת את חיי ונמצאת עמוק בשטח האויב. טוב, אין חיילים במדים, אין טנקים שיורים פגזים, אבל תנועה אחת לא נכונה שלי, ואני יכולה לסיים את חיי מרוטשת בבור מים נטוש. אז על מה אתם מדברים?! ובכל העולם יש נשים טייסות. כן, גם טייסות קרב. אז למה אצלנו, במדינה הפוליטית, הלוחמת, מקבלי ההחלטות מסכימים עם ההדרה המיותרת הזאת?!"

“נו, אז מה ענו לך בכנסת?"

“מהכנסת קיבלתי תשובה אחת. מלימור לבנת. היא כתבה לי תשובה קצרה ודיפלומטית".

כחכחתי בגרוני ועברתי לקול עמוק של חברת כנסת רצינית. “תודה רבה על פנייתך. את צודקת. אין סיבה שנשים לא תהיינה טייסות. אבל כרגע, לנוכח החוק הקיים, לא ניתן לשנות את המצב".

אלון שוב חייך.

“ועוד תשובה קיבלתי, מהנשיא. עזר ויצמן בכבודו ובעצמו. פתק קטן מצולם במכונת צילום עם קווים שמילאו בהם את השעה והתאריך בכתב יד". שוב כחכחתי בגרוני ברוב חשיבות, “נשיא המדינה, מר עזר ויצמן, ישמח לשוחח עימך ביום רביעי בשעה עשר בבוקר. אנא התקשרי למספר המצוין בתחתית המכתב. בכבוד רב, עליזה — עוזרת נשיא המדינה".

“משהו את", אלון הניד בראשו. “טוב. אני הולך. בהצלחה בשיחה עם הנשיא ביום רביעי. אל תשכחי את מקומך. את התפקיד ואת החשיבות של מה שאת עושה. נאסוף אותך בחמישי כרגיל. זאת המשימה האחרונה שלך בחופשת הקיץ. אני מזכיר לך שדיברנו על אימוני כושר במהלך הסמסטר הבא, בבקרים של ראשון ושלישי. הכנסת את זה ללו"ז שלך כשבנית את מערכת השעות?"

“ברור. האמת שאני מתרגשת לקראת הסמסטר החמישי. סוף־סוף סיימנו את מקצועות הבסיס, ואנחנו צוללים עמוק לתוך האווירונאוטיקה".

אלון קם והסתובב בכיוון היער. “לילה טוב", אמר ונעלם בחשכה.

נשארתי לשבת מול האש הדועכת. שוב הציפה אותי הדממה של יער האורנים בלילה. כבר מזמן שמתי לב שכשיושבים עם עוד אדם, אפילו בדממה, יש רחש שפועם מהלב של האדם האחר. משהו באוויר שונה מהישיבה לבד. ואני כל כך אוהבת לשבת לבד. הריח של שרף האורנים, המגע של הרוח הקלה המלטפת את עור הכתף. החושך. ריצודי האש. ולמרות שישבתי לבד, הרגשתי משהו שונה. דגדוג פנימי. מעין התרגשות של ציפייה לקראת משהו גדול שעומד לקרות. אני לא יודעת מה. אבל הגוף והלב יודעים.