אם את כותבת אל תמחקי

פרולוג

החלטתי שאני לא כותבת לך יותר.

לא עמדתי בזה. לא הצלחתי.

כל יום כתבתי. לא הפסקתי.

על המחלה הארורה לא ממש הצלחתָּ לספר לי.

החלטתי, שרק אם תבוא מיוזמתך אליי -

אני אכתוב לך.

בכל אותם חודשי מחלה ארורים כתבתי לך.

טונות של מילים, מה לא כתבתי.

מדי יום, כל יום, לאורכו של יום.

ניסיתי להגיע אליך.

פתאום,

יצרת בינינו מרחק.

קילומטרים שלמים של קרבה היטשטשו בגין המחלה הארורה.

לא הבנתי, אז, איך מרחיקים ממך מישהו שאוהבים.

לילות וימים בכיתי. לעצמי. ליד יקיריי.

פשוט בכיתי.

איך מ"אוהב אותך" אתה אומר לי "אל תבואי עוד".

את הטלפון מזמן החרמת. לא היית מסוגל לשמוע את קולי.

פעם, תמיד התרגשת ממנו. היית מצלצל אליי כדי לשמוע אותי לשנייה, ומחייך.

פעם חייכת אליי.

לפני שנכנס בך הסרטן.

וכשבא הסרטן,

רציתי להקל עליך. רציתי להיות שם.

וחטפתי, כמה חטפתי, בשביל כולם.

בזמן הזה, סיגלת לך מנהג - להתמקד בדברים הקלילים:

דפי פייסבוק, נשים יפות וצילומים.

הייתי רואה ומתכווצת. ככה הייתי נחנקת.

ולך בכלל לא היה אכפת.

אפילו עשית בכוונה.

ככה רע היית בראשית המחלה הארורה.

סלחתי לך. הבנתי שכואב לך נורא.

באותם ימים, הכאבת לי בכוונה.

כאילו אני אשמה.

הסרטן הזה שם, פגע בך והרג אותי.

לא פרטת לי אף פעם את השלבים,

אני הרגשתי אותם לבד על בשרי.