אם רק היו נותנים לי לדבר

"אין ברכה. זה נגמר. הרגו אותו".

בשש וחצי בבוקר חלפתי על פני גשר רשפון בדרך לעבודה. יצאתי הפעם מוקדם מהרגיל כדי להקדים את הפקקים של יום ראשון. על השולחן בחדר שלנו, צוות תוכנית הרדיו "הכל דיבורים", המתין לי תחקיר גדול שקיוויתי להספיק לקרוא ולבחון כדי לפרסם אותו עוד באותו יום.

הנייד שלי צלצל באותו רגע, אירוע נדיר בשעה מוקדמת כל כך, ומספר הטלפון שהופיע על הצג לא היה מזוהה. תהיתי מי יכול לחפש אותי בשעה כזאת. הרי כבר חלפו ימי ככתבת משטרה, ימים שבהם צלצול טלפון בשעות לא סבירות היה הדבר הכי טריוויאלי בחיי. עכשיו הטלפון מצלצל רק בשעות הגיוניות.

"עדי..." זיהיתי מיד את הקול הגברי שבצד השני, אבל להפתעתי הוא היה מהוסס, חלש, שבור מעט. לא אופייני לבעליו. שתקתי, דרוכה לקראת מה שיגיד. השעה המוקדמת, הטון השונה, ההיסוס. היה ברור שאני עומדת לשמוע משהו לא טוב.

"עדי, את יודעת שאני לא מתקשר אלייך סתם", הוא אמר. "את יודעת שאם אני מתקשר, אז זה כי קרה משהו שאת צריכה לדעת".

הבטן שלי כבר הצטרפה לציפייה הדרוכה. הרגל שלחצה על דוושת הגז נסוגה מעט לאחור. המכונית האטה. דרך המראה הפנורמית ליוויתי בעיני את המכוניות מאחור שעקפו אותי בחוסר סבלנות. נראה לי שעבר נצח עד שהעזתי לשאול: "מה קרה?"

"עדי, אפרים התאבד", הוא אמר. "זה קרה לפני שעתיים בערך. הוא ירה בעצמו. ישר בלב".

מכירים את התחושה הזאת, שאתם שומעים משהו מאוד ברור והמוח מתקשה לעכל אותו, לצייר אותו בדמיון, אבל מצד שני הוא גם לא מפתיע אתכם כל כך, כאילו כבר חשבתם על התרחיש הזה, כבר גלגלתם אותו בראש? ובכל זאת שאלתי: "אתה בטוח? זה סופי?" שנות העבודה הרבות שלי לימדו אותי לא למהר להאמין, אלא לאמת ולבדוק כל מה שאני שומעת.

"עדי, אני חייב לסגור", הוא אמר וניתק.

עצרתי את המכונית בתחנת האוטובוס שאחרי גשר רשפון והתקשרתי לתנ"צ אבי נוימן, קצין משטרה ואחד מחבריו הקרובים של אפרים ברכה. הוא ענה עוד לפני ששמעתי צליל חיוג.

"זה נכון?" שאלתי.

"כן, עדי. הבוקר".

"השאיר מכתב?"

"לא יודע. הוא היה נסער כשפגשתי אותו בסוף השבוע, אבל לא האמנתי שזה יגיע לזה".

"וואו..." לא ידעתי מה לומר.

"עדי, זהו. אין ברכה. זה נגמר. הרגו אותו. הרגו את החבר שלי".

"מי מצא אותו? איפה? איך?" הפגזתי אותו בשאלות. "יכול להיות שזה רק נראה כמו התאבדות?"

"אני צריך לסגור. אני חוזר לאילה".

הדיסק, חשבתי, ההקלטה שלו. הריאיון האחד והיחיד שאפרים ברכה נתן אי-פעם. בצומת הבא עשיתי פניית פרסה ונסעתי בחזרה לביתי, לחפש את הריאיון שקיימתי איתו כמה שנים קודם לכן. על הכול הוא דיבר שם - החיים, העבודה, הפחד, האיומים, האינטנסיביות, הביישנות. זה היה "ריאיון למגירה" שניתן תוך הבטחה שלי והסכמה שלו שהוא ישודר אך ורק אם יקרה לו משהו. שנינו כמובן האמנו אז שהריאיון יישאר גנוז ולא ישודר לעולם, וברוח זו הוא התקיים.

עמדתי בהבטחתי. עד לאותו יום הוא נשאר במגירה - נכון יותר, בארגז - ולא שודר.

לאורך השנים ליוויתי וסיקרתי מאות פרשות פליליות, אבל פרשת תנ"צ אפרים ברכה, מפקד יאח"ה - היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנמצא ירוי במכוניתו לאחר מסע רדיפה שנמשך כשלוש שנים, השפיעה עלי יותר מכולן.

הציבור הרחב התוודע אליו בעיקר בעקבות פרשת הרב פינטו, שהתפוצצה לאחר שחשף כי הרב הנודע יאשיהו פינטו הציע לו שוחד של 200 אלף דולר בתמורה לקבלת מידע מחקירה שהתנהלה נגד עמותה שבראשה עמד. מרגע שדיווח על הצעת השוחד, ומאז נודע כי הוא ורעייתו הקליטו לראיה את הרב ואשתו, הועמד תנ"צ ברכה, איש צנוע ומופנם, תחת אור הזרקורים. דיווחו על כל פרט שקשור בו. הכפישו, שיבחו, איימו, רדפו, ביקרו. שקרים התערבבו בדברי אמת. והוא? הוא לא ידע כיצד להתמודד עם מחול השדים שסביבו. בבוקר 5 ביולי 2015 שם קץ לכול: הוא יצא מביתו במכונית המשטרתית, חנה בדרך עפר ליד הכביש הראשי בכניסה האחורית לעיר מודיעין, כיוון את האקדח האישי ללבו וסחט את ההדק.

פגשתי בו לראשונה כמעט 20 שנה קודם, בשנת 1996, כששימשתי במסגרת עבודתי ברשת ב' של קול ישראל כתבת משטרה בתל אביב, והוא היה קצין צעיר ביחידה המרכזית במשטרת מחוז תל אביב. כבר אז דרך כוכבו. אבל בצד מעמדו כחוקר מספר אחת, מעמד שהגיע אליו בזכות דרכי החקירה המיוחדות שלו והצלחתו בגיוס עדי מדינה, נחשפתי גם לצד האפל בחייו - האיומים הבלתי-פוסקים עליו, הפחדים, ונטל האשמה על כך שבני משפחתו האהובים - רעייתו אילה וילדיהם ראובני, אדיר, מורן ואוֹרי - נאלצים לשלם את המחיר הכבד של העבודה שבחר.

המעטים שזכו להכיר אותו באמת ידעו שהוא שונה, נטע זר. בטוטאליות שלו, בצניעות, במסירות האינסופית לעבודתו, בתחושת השליחות שהניעה אותו, בדרך שבה התמודד עם האיומים על חייו. נקודת החולשה שלו היתה שבצמתים החשובים טעה טעות פטאלית בבחירת האנשים שבהם הקיף את עצמו. הוא בחר את הרב הלא-נכון, את עורך הדין הלא-נכון - רונאל פישר - ובחר לשוחח עם העיתונאי הלא-נכון, אבירם זינו.

כשקיבלתי את ההודעה על מותו, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהוא החזיק מעמד זמן רב. הוא הרי היה בודד כל כך בזירה מול מפקדיו במשטרה ומול בכירי משרד המשפטים שידעו לאורך כל הדרך שפעל ללא רבב, שראו אותו במצוקתו הגדולה, ולמרות זאת לא עשו די כדי להגן עליו.

היצירתיות של תנ"צ אפרים ברכה, הנחישות והדבקות במטרה - קשה היום למצוא כאלה במשטרה. לאחר שראו את ברכה הולך ודועך לנגד עיניהם, נאבק כמעט לבדו בטחנות הצדק שפעלו לאט מתמיד עד שלא יכול עוד, הבינו רבים מאנשי המשטרה שאין טעם לתת את הנשמה למשטרה, כי בשעת צרה לא בטוח שהיא תהיה שם לצדך. מול גורמים לוחמניים ומושחתים שלא בחלו בשום דרך, ומול גורמי תקשורת מוטים, עמדה מערכת אכיפת החוק שהתגלתה במלוא מערומיה: חלשה, נגררת, מנוכרת, כפוית טובה.

גם לי - כמו למשפחתו הגרעינית - השאיר תנ"צ אפרים ברכה צוואה בעל פה, שבה ביקש ממני להביא את סיפורו. "אם רק היו נותנים לי לדבר" - כך אמר לי כמה ימים לפני ששם קץ לחייו.

הגיע הזמן לפרוע את חובי, לספר את סיפורו. מההתחלה.

עדי מאירי, קיץ 2018