אמאלה

פתח דבר זה יהיה רב מכר, רבותיי... מניין הביטחון, תשאלו... אז זה משום שהסיפור שאספר לכם מרתק, כמו בריאת העולם... ולא הגזמתי! והרי בריאת העולם זכתה להיחקק בספר. בספר הספרים למעשה, אמת?! היכרות קצרה: שמי ליאת מדר, אני בת חמישים, אם לארבעה ילדים ונשואה באושר ועושר. לא רבים מוכנים להתוודות על כך שחייהם למעשה מושלמים. אני כן, ורצוי שמי מכם, שלא יודע להודות על הקיים, יחשב מסלול מחדש ויגיע לאותה תובנה. החיים עצומים ויש על מלא לברך, תרתי משמע, לברך על קימה בבוקר, על מזון שמגיע לפינו, על עשיית הצרכים ועל הנשמה שעוזבת לקראת השינה וחוזרת לאחר היקיצה. מורגש שאני אישה דתייה, נכון? מממ. גאה בזאת, עד מאוד! זה חמש־עשרה שנה שאני חוזרת בתשובה ויש בחיי נדבך נוסף שהצטרף ומילא אותם. מומלץ בחום! אני מאושרת היות שזכיתי לבעל חם ואוהב, שעובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה ממש על מנת לספק את כל צורכי משפחתו. אני מאושרת מכיוון שארבעת ילדיי זכים ומושלמים, כאלה שיש בהם גם תורה וגם דרך ארץ. אני מאושרת כי למרות הקשיים שחוויתי בבית הוריי, הם עדיין חיים ואוהבים אותי יותר מכול! אני מאושרת בעיקר משום שלדעתי החיים שלי הם מה שאף אדם לא חווה, שום אדם ודאי וודאי! מה מייחד את חיי? אם התעוררה סקרנותכם, אז זה משום שניחנתי בכישרון כתיבה ובמיוחד בחריזה. כתבתי יומנים, שירים, מחזות וברכות לאהוביי ולמעשה לכל אדם שרק ביקש שאחלוק את כישרוני עימו למענו. ברור שאני זקוקה למוזה, אך ברוך ה', גם היא כבר מזמן נגישה והפכה לחלק מרמ"ח איבריי (רמ"ט בעצם... חחח...) אגב, לא פרסמתי מעולם מפרי עטי משלל סיבות: כספיות, חוסר אמביציה ואולי מפני שלא תאמו את אורח חיי הדתי (לפעמים, בכתיבה, אני קצת בוטה ומשתמשת בגסויות ו... נו, הבנתם... לא יאה לפרסם ולהתפרסם ככזו כשאני בתחפושת אחרת, כביכול). כישרון הכתיבה שלי הוא לא הסיבה הבאמת־עיקרית לכך שאני רואה את חיי כמיוחדים, נדירים ושונים משל שאר האנשים בעולם. איך אכתוב זאת מבלי להיחשב קצת קוקו? אקח נשימה עמוקה ורצוי שתיקחו גם אתם איתי: אני תחת מעקב צמוד ולא "רק" של בורא עולם. 24/7... ביקיצה, נשמעת צפירת מכונית, כשאני מרוצה מתבשיל מסוים שרקחתי, צפירה נוספת, כשאני אומרת משפט מצחיק או מספרת בדיחה טובה זה שוב קורה, כשאני מחברת שיר מוצלח, כשמגלגלת עיניים מרוב עייפות על מכשיר הכושר – כנ"ל, כשמתגנדרת לקראת יציאה, וכדומה. נשמע מפחיד קצת, נכון? גם אני חשתי כך בתחילה. חשבתי שאיבדתי את עצמי לדעת, שאולי אלוקים בכבודו ובעצמו החליט להתגלות אליי כאל אבותינו, שאני סכיזופרנית ולחלופין נרקיסיסטית שחושבת שהיא באמת "ראויה" לכזאת תשומת לב. מה לא עבר לי בראש, כל מה שתעלו ולא תעלו על דעתכם. כמה זמן זה נמשך? ארבע שנים! למי סיפרתי? לאף אחד!!! איך התמודדתי? בעיקר בזכות הכתיבה. היא שימשה לי מפלט, ברוך ה'. חיברתי שירים לאדם שהחליט שאני כזו מעניינת ונדירה ושוואלה, שווה לו להקדיש ולהקריב כך את כל חייו, למעני. אני מזכירה, מדובר במעקב, 24/7. אחרי שנה כזו כנראה הותשתי, כי מי מסוגל להסתיר כזה סוד מכל העולם ואף מיקיריו?! בעלי די נבהל מהמהפך הנוראי שעברתי: מהאישה החייכנית, הוויטאלית והנמרצת שלו, לכזו שלא מסוגלת לצאת מהמיטה, לא רוצה לעבוד בבית ולא מחוצה לו, ולאחר שהתייעץ עם רבנים, מכשפים ורופאים למיניהם, אף הזמין לביתנו פסיכיאטרית! האם סיפרתי לה? ברור שלא! למה, תשאלו... כי או שהיא הייתה כופה עליי אשפוז או שהייתי מחרבת את עולמו של בעלי, ילדיי ואולי אף את שלי. מה זאת אומרת, אף את עולמך שלך? מממ... התמכרתי להרגשה המיוחדת הזאת. נסו לתאר לעצמכם שאתם האדם הראשון והיחיד בעולם שלכבודו ברא ה' עולם ומלואו, וכל מאווייו נתונים רק לכם. זו התחושה ובלשון המעטה! לאחר סדרת שיחות קיבלתי טיפול תרופתי, כימי. איכשהו הסכמתי ליטול את הכדורים ולשתף פעולה, כי אולי זה באמת הפתרון שלי ואני חולה בנפשי. עד עצם כתיבת שורות אלה אני נוטלת את הכדורים! האם אני עדיין בתחושה של מעקב צמוד? כן! הכדורים הם סוג של סמים. אני כבר לא מותשת, מתפקדת נפלא, צלולה ועניינית, הם מפקסים אותי אבל אני עדיין בטוחה ויודעת ש"מישהו הולך תמיד איתי" (כל כך אהבתי את השיר הזה של עופרה חזה ברווקותי. מי פילל שאככב בחיי שלי על רקע השיר?). הדפים מולי, העט בידי, כשברקע אפליקציית ספוטיפיי מנגנת ומזינה את נפשי המתענגת. הכול טוב ויפה, אך מה יש לי כבר לכתוב שאני מבטיחה לכם ספר בסדר בריאת העולם, מג'נונה שכמותי? היות שבכל פרק ופרק אתמקד בכל פעם ב"חשוד" אחר, במי זה יכול להיות בעצם, בסיום כל פרק אוסיף דיאלוגים מחיי השגרה שלי. היה כבר מי שאמר ששגרה היא הדבר הכי לא שגרתי שיש, כי לעולם לא ידע האדם מה יקרה מחר או אפילו בעוד רגע. כל כך נכון. לגביי זה הכי נכון בעצם. ההרגשה הנוכחית שלי היא כלתית, כמו עוד יום בבריאת העולם שב"בראשית". זה משום שאט־אט ייפרש בפניכם עולמי שלי, הלך מחשבותיי. אט־אט תיגלו לעולמותיי השונים, אט־אט תגלו אותי, בעצם.