אמון

1

"אל תשכחי את הצ'יפס!" ג'ורג'יה צעקה לי בעודה נתלית מחוץ לחלון המכונית.

"שמעתי."

"וסלסה חריפה, אידי. אל תביאי את הסלסה ההיא שאין לה טעם, פחדנית אחת."

הרמתי לעברה אצבע משולשת בתגובה והמשכתי ללכת כשמבטי נעוץ בקרקע. הגשם הפך כל גומה בחניון 'הורד וסע' לְבִּיצה קטנה. סוף־סוף נחלצנו מהבצורת, אז כל הכבוד לגשם. פקקי בקבוקים ובדלי סיגריות צפו על פני המים העכורים כמו סירות זעירות. הרוח הצפון קליפורנית יצרה גלים שטשטשו את השתקפות האור הצהוב שהפיץ השלט שהורה 'פתוח'. כל היתר מלבדו היה חשוך. השעה הייתה קרובה לחצות והעיירה אובורן כבר הייתה שוממת. ג'ורג'יה ואני נאלצנו להסתובב בכל רחבי העיר כדי למלא את הצורך שלנו בחטיפים לקראת מרתון הסרטים שלנו, שאמור היה לכלול צפייה בכל שמונת סרטי 'הארי פוטר' ברציפות. זו הייתה תרומתנו הצנועה כאזרחיות של העיר הידועה גם בכינוייה – 'בירת כוח הסבל של העולם׳.

"אה, ועוגיות 'אוריאו'!"

כאילו אשכח את העוגיות! סיננתי לעצמי בשעה שנכנסתי לחנות הקטנה והמחורבנת.

אם מישהו באמת מוריד משהו כשהוא נכנס לחנות 'הורד וסע', זה את הסטנדרטים שלו. זה בדיוק היה המצב אצלי, עם מכנסי היוגה השחורים שלבשתי, חזיית הספורט וחולצת הטריקו הכחולה והישנה. לא שהסטנדרטים של ג'ורג'יה היו גבוהים יותר עם חלוק הסטן בעל הדפסי חד־הקרן שלבשה. אם הייתה נערכת תחרות 'הפיג'מה שבקלות היה אפשר לחשוב שהיא בגד רגיל, הייתי בוודאות זוכה במקום הראשון. אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא שקלה לרגע לטרוח להחליף את הפיג'מה במהלך חופשת הקיץ. מאמץ מיותר לחלוטין.

אורות הניאון בפנים סנוורו את עיניי והמיזוג המקפיא צמרר את עורי. הנה הוא! ממש מולי. המעבר ובו מדפים שלמים ועליהם כל בחירות המזון הגרועות שבחורה יכולה לעשות, וכמו שיעיד הישבן שלי, עשיתי את כולן בחדווה רבה, שוב ושוב.

חטפתי סלסילת קניות וניגשתי לעניינים. היו שם רק עוד כמה צרכנים מלבדי. בחור גבוה בקפוצ'ון שחור ובחור נוסף עמדו ליד מקרר הבירות ודיברו בקולות נמוכים. הטלתי ספק רציני בכך שמישהו מהם עבר את הגיל המותר לשתיית אלכוהול. סטודנט מהקולג' המקומי אייש את הקופה והסתתר מאחורי ספר לימוד. זאת הייתה השנה האחרונה שלי בתיכון והזכרתי לעצמי שיהיה עליי ללמוד בטירוף השנה אם אני רוצה להתקבל לאוניברסיטת 'ברקלי'.

שוקולד, ופלים, סוכריות גומי, חטיפים, עוגיות, נאצ'וס ורוטב סלסה, שעל האריזה שלו נכתב שהוא חריף יותר מגיהינום. היה שם אפילו שד מרקד לצד הכיתוב. הכול נכנס לסלסילת הקניות, שכל סוג של מזון מעובד זכה בה לייצוג. למרות זאת נותר בה מעט מקום ויהיה מטופש לא למלא אותו לנוכח העובדה שנסענו בשביל זה עד לקצה השני של העיר. יידרשו לנו חמש־עשרה דקות לפחות לחזור לבית הוריה של ג'ורג'יה ותידרש לנו צידה נוספת לדרך. רק עוד אריזת חטיף 'פרינגלס' למזל ולשגשוג, וסיימנו.

הנחתי את סלסילת הקניות על הדלפק והסטודנט זינק על מקומו. נראה לי שהוא היה שקוע עמוק בלימודיו. זוג עיניים חומות ומבוהלות הביטו בי מבעד למסגרת משקפיים דקה. בחיי, הוא חמוד.

מייד הפניתי לו את גבי ומצאתי את עצמי עומדת מול מתקן עמוס במגזיני פורנו. וואו. קיוויתי במלוא הכנות שאחוז מסוים מהמכירות הוקדש לתמיכה בנשים שסבלו מבעיות בגב התחתון. כמה מהשדיים שם היו גדולים בקטע מפחיד.

אומנם קשה היה לראות משהו מבעד לחלון הראווה המטונף של החנות, אבל נראה שהתחיל שוב לרדת גשם. זאת הייתה טעות לנעול כפכפי אצבע.

הקופה צפצפה כשמוצריי נסרקו. מצוין. הקופאי החמוד ואני התעלמנו זה מזה ולא יצרנו שוב קשר עין. זו הייתה התוצאה הטובה ביותר שיכולתי לקוות לה. היה לי קשה להתמודד עם אינטראקציות אנושיות, והמצב החמיר אפילו יותר כשמדובר באנשים מושכים. הם ערערו את ביטחוני לחלוטין. תמיד התחלתי להזיע ולהסמיק ומוחי נעשה שממה חסרת תועלת.

השלל שלי נדחס לשקית ניילון לבנה ודקה שבטח תיקרע בחניון, באמצע הדרך למכונית. לא חשוב, אשא אותה על הידיים צמוד לחזה ואמתח את החלק התחתון של חולצת הטריקו כדי לתמוך בה מתחת או משהו כזה. זה יהיה קל יותר מלבקש מהקופאי החמוד להשתמש בשקית נוספת. הושטתי את הכסף לכיוונו המשוער, מלמלתי תודה והתחלתי לזוז. המשימה הושלמה.

בחור צנום נכנס לחנות וכנראה מיהר אפילו יותר ממני. הפסדתי בעימות כשהתנגשנו, מעדתי לאחור על המדפים ואז נפלתי ופגעתי ברצפה הקרה והנוקשה. כפכפי האצבע החליקו מרגליי בגלל הרצפה החלקה. שקית הניילון נקרעה והכול התפזר לכל עבר.

"מדהים," רטנתי ומייד הוספתי בציניות, "אני בסדר. אין שום בעיה."

כמה מביך. לא שמישהו שם לב אליי. בטח השתפשפתי על חתיכת מתכת בולטת כשנפלתי כי הייתה לי שריטה במותניים. היא כאבה ממש, וכך גם ישבני החבול.

הסטודנט השתנק. טוב, הגיוני. גם אני הייתי חוטפת עצבים אם איזו בחורה שמנה בפיג'מה הייתה מתחילה לפזר בחנות שלי דברים לכל עבר. ואז החצוף שגרם לי לאבד שיווי משקל דפק בידו על הדלפק ונהם משהו, והסטודנט גמגם, "ב־בבקשה, ל־לא."

קפאתי כשהבנתי ששום דבר מזה לא היה קשור אליי ולהתרסקות שלי על המדף. הסטודנט התעסק עם הקופה ופניו הביעו בהלה. הזמן עמד מלכת כשהוא הקיש על המקשים ודמעות עלו בעיניו כשהיא לא נפתחה. הבחור הכחוש צעק ונופף באוויר במשהו כאילו יצא מדעתו.

לפתע המגירה נפתחה כשהיא משמיעה צלצול קטן ועליז באופן לא הגיוני למתרחש. הסטודנט אסף את המזומנים ודחף אותם לשקית ניילון והכחוש הטיח שוב ידו בדלפק בתסכול ובזעם.

צריחת סירנה של ניידת משטרה פילחה את האוויר ושמעתי חריקת צמיגים. התבוננתי באימה כשמכונית חבוטה נמלטה מהחניון ובדרך פגעה בפח זבל ופיזרה אשפה על המדרכה. ניידת המשטרה דלקה בעקבותיה וניידת נוספת נעצרה על המדרכה מול החנות כשפנסיה דולקים.

הכחוש פנה לכיוון החניון, צעק משהו לא ברור והשתולל. עיניו לא היו ממוקדות ואישוניו רחבים. פצעים אדומים כיסו את פניו וראיתי ששיניו רקובות. רק אז ראיתי את האקדח שהוא אחז בידו וליבי עמד מלכת.

אורות אדומים וכחולים הבזיקו דרך החלונות המטונפים ואני ישבתי המומה על הרצפה בעיניים קרועות לרווחה. שום דבר לא התחבר. הכול קרה מהר מדי. ראיתי את הרגע שבו הבין הגבר החמוש שהוא ננטש כי כל גופו הזדעזע. האקדח רעד בידו ואז הוא הסתובב אל הסטודנט.

לרגע אחד הכול קפא, הסטודנט רעד בפחד כשהכחוש כיוון אליו את נשקו, ואז נשמע קול נפץ רועם שזעזע את החלל והסטודנט נפל. נראה היה כאילו מישהו זרק דלי של צבע אדום על מעמד הסיגריות שמאחורי הקופה. עוד ועוד סירנות נשמעו בחוץ והקיפו את הבניין.

"כלבה!" צרח הכחוש, וקולו גבר על צרחות הסירנות ועל הצלצול שבאוזניי, "ג'ואנה, כלבה מזוינת! לא היית אמורה לעזוב! תחזרי לכאן!"

לא הצלחתי לנשום. גרוני התהדק והתכווצתי בפחד על הרצפה. הוא פנה בחזרה אל הדלפק המכוסה בדם וקילל נמרצות.

"תניח את הנשק," נשמע קולה של אישה דרך רמקול, "תניח אותו לאט וצא בידיים מורמות באוויר ככה שנוכל לראות אותן."

מגפיים חומים, כבדים ומוכתמים בבוץ הלמו ברצפה כשצעדו לכיווני. אוי, לא. הייתי חייבת לנסות לדבר איתו בהיגיון, לשכנע אותו להירגע איכשהו, אבל המוח שלי הפסיק לתפקד ורעדתי בכל גופי. אומנם הוא היה כחוש, אבל הוא גרר אותי בקלות על הרצפה ואחיזתו בזרועי הייתה חזקה כל־כך, שחששתי שהוא ישבור לי אותה.

"תעמדי." הוא משך בשערי ודחף את לוע האקדח החם מתחת לסנטרי. "לכי לכיוון הדלת." הוא גרר אותי קדימה כשהוא משתמש בי כבמגן אנושי. כמעט מעדתי כשאריזת 'פרינגלס' התגלגלה בין רגליי ואחיזתו בשערי הבלונדיני והארוך תלשה ממני קווצות שיער. כאב לי ודמעות זלגו על לחיי.

"אפשר לסיים את זה בלי אלימות נוספת," קראה השוטרת בקול מקוטע, "שחרר אותה."

הפנסים המסנוורים האירו את הגשם. יכולתי להבחין בצל ראשו של אחד השוטרים שכרע מאחורי דלת מכונית וכיוון לעברנו אקדח. ידעתי שג'ורג'יה שם, איפשהו, והתפללתי שהיא בסדר.

"יש שוטרים בשתי היציאות, עזוב אותה ותניח את הנשק," היא חזרה על דבריה, "אנחנו עדיין יכולים לסיים את זה בשלום."

כאב פילח שוב את קרקפתי כשהוא משך בשערי ודחף את האקדח לפי. שיניי נקשו על המתכת הקשה והלוע שרט את חיכי. ריח אבק השריפה ערפל את חושיי. עמדתי למות ממש שם, בחנות שבתחנת הדלק, כשאני לבושה בפיג'מה הדפוקה שלי. זה היה הסוף שלי. מישהו בחניון צרח.

"אני אהרוג אותה!" הוא צעק דרך סדק שפתח בדלת, הבל נשימתו חמה על פניי.

"אל תעשה את זה!" השוטרת נשמעה מבוהלת עכשיו. "בוא נדבר."

השודד לא הגיב. היד שאחזה בשערי שחררה אותו רק כדי לאחוז בידית דלת החנות ולסגור אותה. אצבעותיו המטונפות סובבו את המנעול.

לא היה מוצא. לא כשהאקדח בפי, משקשק בידו. עלו בדעתי כל הדברים שלעולם לא אעשה אם הוא ילחץ על ההדק. לעולם לא אחזור יותר הביתה, לעולם לא אפרד מאימי, לעולם לא אהיה מורה.

"לכי לאחור," הוא סינן, "זוזי!"

האקדח נכנס עמוק יותר לגרוני וכמעט נחנקתי. גרוני הגיב בעוויתות הקאה וזה לא הועיל. פסעתי לאט, צעד ועוד אחד, מתנשפת בכבדות.

הדוכנים העמוסים במגזינים כיסו את חלון הראווה ואי אפשר היה לראות שום דבר מתחת לגובה החזה. מעל הקו הזה ריצד עולם שלם של אדום, לבן וכחול. החנות נראתה כמו דיסקוטק דפוק עם כל האורות הצבעוניים שהבזיקו בין הפוסטרים והפרסומות למשקאות ולחטיפים. מרחוק נשמעה צפירת משאית כיבוי שהלכה והתקרבה.

ואז הוא שלף את האקדח מפי ודחף אותי לרצפה. שכבתי שם ונשמתי בכבדות. ניסיתי להישאר רגועה, להקטין את הנוכחות שלי עד שאהיה בלתי נראית. מתכת האקדח הבזיקה מעליי כשהוא הניף את זרועו בקשת אדירה ואז הטיח את קת האקדח בפניי. כאב פילח את גולגולתי.

"זונה מטומטמת," מלמל, "אל תזוזי."

אחרי זה לא קרה כלום.

הוא לא עשה שום דבר נוסף, נכון לאותו רגע.

האמת שלא יכולתי לזוז גם אילו רציתי. כשהייתי בת שמונה נפלתי ממיטת קומתיים במחנה הקיץ ושברתי את היד. הכאב היה כאין וכאפס לעומת גלי הכאב שהלמו בראשי כעת. דם ניגר ממצחי ונזל אל תוך עיניי והצצתי מבעד לשערי על עולם מטושטש. לא זזתי ולא השמעתי ציוץ. נדרכתי כששמעתי פסיעות, אך הפעם הן הלכו והתרחקו ממני. נשמתי עמוק ככל יכולתי ובכיתי בשקט.

הוא כיבה את האורות והכול התכסה בצללים. למרות זאת, אפשר היה עדיין לראות בעזרת האור שחדר מבחוץ. נראה שלשוטרת שעמדה בחוץ נגמרו הדברים לומר משום שטפטוף הגשם על הגג היה הקול היחיד שנשמע.

"אל תירה!" קרא קול גברי ונשמעו צעדים עמומים, "הידיים שלנו באוויר. אתה כריס, נכון?"

"מי אתה בכלל?" צעק השודד.

"אני ג'ון, אחיו הצעיר של דילון קול," אמר הגבר.

"דילון..."

"כן." צעדים הלכו והתקרבו לחזית החנות. "אתה זוכר אותי, כריס? באת אלינו הביתה כמה פעמים כדי לבקר את דילון. הייתם מבלים יחד בבית הספר. שניכם הייתם בנבחרת הפוטבול, לא? אני אחיו."

"דילון." השודד נע מרגל לרגל והמילים נגררו מפיו. "כן, אני זוכר. מה איתו, באמת?"

"הוא ממש בסדר. עסוק בעניינים שלו."

"יופי, יופי." המגפיים המכוסים בוץ פסעו קדימה ויכולתי לראות אותם במלואם, אך עדיין רק פיסות וחלקים ממה שהתרחש מפני שהסתרתי את פניי בשערי. השודד נשען על הדלפק המרוח בדם. "מה אתה עושה כאן בכלל, אההה..."

"ג'ון," הגבר חזר ואמר. הוא היה אחד משני הבחורים שעמדו ליד מקרר הבירות. "רק מחדש את האספקה, אתה יודע איך זה."

"יודע, יודע," אמר כריס, "גם אני בדיוק... באתי להצטייד מחדש באספקה."

"מבין לגמרי."

ג'ון, הבחור בקפוצ'ון, נשמע חברותי ורגוע. הוא בטח היה מסומם עד העצם כמו כריס, הפסיכופת השכונתי הידידותי שלנו. הוא היה חייב להיות, אחרת אין מצב שהוא היה יכול להישאר כזה רגוע בסיטואציה הזאת. "כדאי לך לבדוק את הדלת האחורית."

"כ־ן," אמר כריס, מושך את המילה. הוא פנה לעבר הדלת האחורית ונעלם, לא לפני שנופף באקדחו לעברנו. "שאף אחד מכם לא יעז לזוז."

השתררה דממה מוחלטת. שמעתי את צליל הברחת המנעול בדלת האחורית ושנייה אחרי זה את החבטה בדלת. כריס קילל וצעד בחזרה לדלפק. "לא טוב."

"לעזאזל," אמר ג'ון.

"אבל זה לא היה רעיון כזה גרוע... אתה יודע. שיט, שכחתי שהיא פתוחה." הצצתי וראיתי את כריס עוקף את הדלפק ושולף מזומנים מהקופה. "אתה צריך קצת?"

"שטר של עשרים לא יכול להזיק, נכון?"

"לא יזיק בכלל," צחק כריס והושיט לו כמה שטרות. "בוא לפה ותוריד לי כמה חפיסות סיגריות מהמתקן, בסדר?"

"אין בעיה. מה אתה מעשן?"

כריס נשף אוויר. "'מרלבורו'."

"אין בעיה," אמר ג'ון ונכנס מאחורי הדלפק. "וואו, איזה בלגן."

שמעתי קולות של סוליות נעליים דורכות על משהו רטוב והבטן שלי התהפכה. בלעתי את הרוק וקיוויתי שלא אקיא. הזכרתי לעצמי לא לזוז. "מה הבעיה שלך?" שאל כריס.

"הרצפה פה חלקה," אמר ג'ון, "ואף פעם לא הסתדרתי טוב עם דם."

"איזה כּוּסִית." כריס צחק כמו משוגע. "נעשית אפור, בן אדם. אתה הולך להקיא?"

נהמה. "רגע, לאט לאט, אני בסך הכול תלמיד בתיכון. יש לי עוד כמה שנים עד שאהיה קשוח כמוך. יפריע לך אם אקח לעצמי חפיסה?"

"אין בעיה, ילד. קח כמה שבא לך."

"תודה."

נותרתי קפואה ועקבתי אחר כל תנועה שלהם. איזה יופי שג'ון וגיבורו המסטול מהתחת, כריס, מצאו קצת זמן לבלות יחד, הא? ממש מלבב.

כריס כחכח בגרונו. "מי זה החבר שלך? קח גם אחת בשבילו."

"זה אייזק," אמר ג'ון, "הוא חבר מבית הספר. גם הוא בנבחרת הפוטבול."

"מה אתה אומר?" אמר כריס, "באיזו עמדה הוא משחק?"

"בהתקפה," לחש קול חסר ביטחון.

"אני הייתי מגן ודילון היה שחקן הגנה," אמר כריס בגאווה, "ימים יפים."

אייזק מלמל משהו שנשמע כמו הסכמה. גפרור ניצת וניחוח חריף של עשן סיגריות נישא באוויר. "שאביא לנו משהו לשתות?" שאל ג'ון כאילו הוא המארח במסיבה מזוינת.

"למה לא?"

רגליים חלפו על פניי. ראיתי נעלי ספורט ירוקות שסוליותיהן הוכתמו באדום. נשארתי קפואה, שרועה על הרצפה. שלולית של דם נקוותה מתחת לפניי. לפחות קרירותה של הרצפה הקלה במעט על הכאב שבראשי. רק מעט.

חברו של כריס, ג'ון, נעצר בסמוך אליי והתבונן בי למשך רגע ארוך. בלי לומר מילה הוא פנה בחדות, מותיר אחריו שובל אדום של סימני סוליות מנעליים. "עדיף שלא אעבור מול הדלת הראשית," מלמל.

"לא, עדיף שלא," אמר כריס וצחק שוב, "זה לא רעיון טוב."

שמעתי בקבוקים מושקים זה בזה. מבחוץ יכולתי לשמוע דלתות מכונית נטרקות ומגוון קולות. האורות המהבהבים באדום, בלבן ובכחול היו בהירים יותר עכשיו, כאילו צי מכוניות שלם ערך מופע אורות. בבקשה, אלוהים, שמישהו מהם יעשה משהו כדי להוציא אותי מכאן. אלך לכנסייה, אעשה הכול רק כדי להיחלץ. הייתי רק בת שבע־עשרה ועדיין בתולה, ואפילו שידעתי שככל הנראה לעולם לא אהיה מלכת הנשף, רציתי לחיות מספיק זמן כדי לפחות להשתתף בנשף הדפוק.

"נחמד," אמר ג'ון, "יש להם בירה 'קורונה'."

קולות נוספים. פקקים של בקבוקי בירה נפתחו והחבר'ה חגגו את כל המצב הזה שבו לקחו אותי בת ערובה. לא יכולתי לראות את הנער השני, אייזק, רק את כריס המסטול ואת ג'ון. הם ישבו על הרצפה ונשענו על הדלפק, נהנים להם. זה היה מגוחך.

הם אולי הכירו ובילו יחד, אבל אני לא חושבת שגם ג'ון השתמש בסמים. לא שימוש כבד, בכל אופן. שערו שגלש על כתפיו לא היה פרוע ושמנוני כמו של כריס. אומנם גם את לסתו ואת שפתיו כיסה זקן, אבל על פניו הרזות והמחודדות לא היו אותם פצעים ולא היה לו את אותו מראה כחוש.

"איך קוראים לך?" שאל ג'ון כשתפס אותי מסתכלת.

ליקקתי את שפתיי בהיסוס. "אידי."

"אדי?"

"לא. אי־די."

הנהון. "מותר לאידי גם לשתות, כריס?"

"שיהיה, מה אכפת לי," מלמל כריס, מבטו נעוץ בחלל.

ג'ון קם על רגליו וניגש אליי בזהירות, כאילו אני הייתי זו שאחזה באקדח. אפשר היה לצפות שהמסטול יהיה הבעייתי. אבל אז הפסיכי, כלומר, ג'ון, קרץ לי. לא קריצה שנועדה להתחיל איתי, אלא יותר במובן של 'שתפי איתי פעולה'.

אה־הא. קראתי אותו לגמרי לא נכון עד עכשיו. הוא לא ניסה להיות כמו כריס, הוא ניסה להשתלט עליו.

"שבי," הוא אמר בשקט וכרע לצידי.

אוף, זה כאב. כאב לזוז, כאב לחשוב, כאב לנשום. התרוממתי לישיבה ונשענתי על מדף. ערפל כיסה את ראייתי והעולם התנודד לכיוון אחד ואז לכיוון השני. הוא פתח בקבוק בירה, הניח אותו בידי והידק את אצבעותיי סביב הבקבוק הקר והלח. האופן שבו נגע בי היה הדבר היחיד שלא כאב.

"תשתי, אידי," הוא אמר, "אנחנו ידידותיים. לא ככה, כריס?"

כריס פלט צחוק. "ברור, אנחנו ידידותיים."

"נכון מאוד," אמר ג'ון, "הכול טוב."

ריסנתי את עצמי בכוח שלא לגחך.

"אולי תצמידי את הבקבוק לראש שלך," הוא אמר, קצת יותר בשקט, "או־קיי?"

"או־קיי."

אף פעם לא התלהבתי מבירה. ג'ורג'יה ואני פילחנו מדי פעם בקבוק יין מהאוסף של אימהּ, אוסף זול ומחורבן. זה לא קרה מספיק פעמים כדי שהיא תשים לב או שיהיה לה אכפת. הבירה החליקה במורד גרוני הצורב וליבתה את הבחילה בקיבתי המתהפכת. נשמתי עמוק וניסיתי לא להקיא. ג'ון הנהן. הנהנתי אליו בחזרה, שמחה שאני עדיין בחיים. "תודה."

עיניו הביטו בי במבט עז ומלא כוונה. בתחרות הבחור היפה ביותר בחנות הוא היה מנצח את הקופאי, הסטודנט החמוד, שעכשיו היה כבר מת. איזו מחשבה דפוקה. מי מאיתנו יכול היה לדעת שהוא לא יהיה הבא בתור לקשט בדמו את הקירות?

"באיזה תיכון את לומדת?" שאל ג'ון.

"אני לומדת ב'גרינהייבן'."

"ילדת שמנת קטנה ומסכנה," אמר כריס, "כולכן כלבות."

לא הוצאתי מילה.

"דילון תמיד אהב את הבחורות מ'גרינהייבן'." ג'ון הצטרף לכריס ליד הדלפק.

"אהב לזיין אותן."

"גם לזיין אותן," אמר ג'ון בחיוך מזויף, "הוא אמר שקל יותר לצאת עם בחורות מ'גרין', מפני שהן לא יכולות להטריד אותך בבית הספר. פחות בלגן." כריס צחק. "מה את אומרת, אידי? תרצי לצאת איתי מתישהו?" שאל ג'ון.

לא יכול להיות שהבחור רציני, הוא בטח יצא מדעתו. "בטח," עניתי, מעלימה מפניי את הבעת ההלם.

"מה הקטע שלך איתה?" אמר כריס בחיוך לעגני וגירד את סנטרו.

"אני אוהב בלונדיניות." ג'ון חייך. "ונראה שלאידי אין בעיה לשתות בירה גנובה. בחורה כמו שאני אוהב."

כריס הניד בראשו. הכי בטוח היה לא לומר אף מילה, אז רק לגמתי מהמשקה. כריס הניף את ידו וניפץ את הבקבוק הריק שלו על הקיר. נרתעתי בבהלה.

"עוד אחד?" שאל ג'ון בצורה הכי רגועה שיש, כאילו בכל יום היה מעורב במשהו כזה. ואולי הוא באמת היה.

"אתה." כריס החווה בסנטרו אל עבר החבר השתקן.

"אני אלך להביא עוד," אמר אייזק בקול רועד.

"חבל שהשארתי את האספקה שלי במכונית," אמר ג'ון, "אם היא הייתה איתי הייתי יכול להחזיר לך טובה עכשיו, כריס."

כריס פלט צחוק נבחני. "בהזדמנות."

ג'ון חייך והנהן.

צליל גבוה ומבהיל הפר את הדממה ונשמתי נעתקה. זה היה הטלפון. רק הטלפון. בקצב הזה אני עלולה למות מהתקף לב הרבה לפני שהפציעה בראש תסב את הנזק שלה.

"אל תענו לזה," אמר כריס והביט בנו באזהרה. כאילו היינו מעזים. הצלצול נפסק ורגע לאחר מכן החל שוב. "נבלות!" כריס נאבק להתרומם על רגליו. הוא נותר שפוף כשכיוון למטרה וירה שוב ושוב. נדרשו לו שלושה ניסיונות לפני שהצליח לקלוע. לפחות הצלצול נפסק. "אני פשוט... אני פשוט אחכה. ג'ואנה. היא תחזור. תהיה לה תוכנית. תמיד יש לה תוכנית. היא בטח תיכנס בחלון עם המכונית או משהו. לא יודע."

אייזק חזר עם הבירות והושיט להם אותן. "מגניב," אמר ג'ון, הדליק סיגריה נוספת ונשף טבעת עשן לאוויר.

"אתה יכול ללכת." כריס חייך בפה מלא שיניים רקובות ושבורות. "אנחנו חייבים להמשיך לחכות."

ג'ון ליקק את שפתיו. "לא רצית להיפטר מאידי ראשונה?"

בהבעת זעף על פניו, כריס הפנה אליו את ראשו. "למה שפאקינג ארצה לעשות דבר כזה?"

"אמרת בעצמך שהיא סתם ילדת שמנת מ'גרין' שלא שווה כלום. אנחנו לא צריכים אותה," אמר ג'ון בקול יציב ומשכנע, "אני מתערב איתך שהיא תיכנס לפאניקה ותעשה לך חיים קשים. אולי עדיף שתשלח אותה החוצה במקומי, לא ככה?"

"ממש לא!" במהירות הבזק כריס אחז בבחור, "אתה משחק איתי משחקים? אתה חושב שאני טיפש?"

"לא, לא. רציתי ל – "

"סתום את הפה המחורבן שלך!" כריס שאג ואצבעותיו התהדקו על האקדח, "היא בת הערובה היחידה כאן ששווה משהו. אתה חושב שלשוטרים יהיה אכפת אם אהרוג את התחת המסומם שלך עכשיו, על המקום?"

"לא אכנס לפאניקה," אמרתי בלי לחשוב, "אני מבטיחה." כריס פנה אליי בפנים חרושות קמטים, בעיניו מבט זועם ומבולבל קלות. "פשוט נחכה לג'ואנה," אמרתי, מתנשמת, "תודה... תודה על הבירה."

כריס נרגע לאט והזעם עזב את פניו. "נכון מאוד. אנחנו רק צריכים לחכות לג'ואנה."

לא העזתי להסתכל לכיוונו של ג'ון כדי להודות לו על שניסה לעזור לי וכדי לבדוק אם הוא היה בסדר. הכי בטוח היה להשפיל מבט ולבלום את הפה.

"בקרוב," מלמל כריס לעצמו, "בקרוב הכול ייגמר."