אמזלג

כשיצא עמנואל אמזלג מן הבניין בגבעתיים בסוף הפגישה החמישית, הוא כבר ידע. בסלון הנזירי ישבו שלושתם, ולכאורה לא נאמר שם דבר על כך שנישואיו הסתיימו. אבל מתחת לאופן המתון־מתון שבו דיברו עם המטפלת הזוגית על חיי הנישואים שלהם, שרר הפעם שקט מסוג שונה. שונה מן השקט שליווה את ארבע הפגישות הראשונות. הוא לא הופרע על ידי תנועת רגל עצבנית של אמזלג או מבט חסר סבלנות של הדס על האגרטל שהכיל שני פרחים אדומים — תדיר על סף נבילה. השקט החדש לא כתב את הפגישה. הוא מחק אותה. הוא הנהיר שאין בה צורך. לא בה ולא באלו שלפניה.

ארבעה ימים לאחר מכן אמרה הדס לבעלה בטלפון: "ביטלתי את השולחן". התוכנית לצאת למסעדה האיטלקית ברחוב בן־יהודה כדי לחגוג את יום הולדתו ה־51 הייתה הזדמנות אחרונה להתרחשות אינטימית בין שניהם. בתחילה לא הגיב ולו כדי להותיר את הודעתה לפרשנויות שונות, אבל כעבור עשרים שניות, מתוך דחף לומר משהו שיאפשר לו לראות ברגע הזה דבר נוסף מלבד תבוסה, הוא אמר בטון שלא הצליח להתחפש לחד: "את יכולה לבטל גם את ההצעה שלי לנסות להמשיך לחיות יחד. אין לנו מה ללכת יותר לטיפול". אמזלג עוד הספיק לשמוע "נכון" שקט והרמטי מן הצד השני, ואז נותקה השיחה. כחצי דקה לאחר מכן נשען ללא אומר על חלון הפיז'ו 307 הכסופה שלו ששריטות חרתו בבשרה ומכה ישנה צילקה את ירכתיה, ואז צנח לרצפת האספלט והחל למרר בבכי. הוא חשב משום־מה על הקשר עם מנחם ונורית קלזמר, הוריה של רעייתו שכוח החיים שלהם נראה לו מזויף בתחילה, ובחלוף הזמן נטע בו תקווה וביטחון. קומות הבניין שהקים בעמל רב קרסו זו אחר זו: ההתבגרות לצד אישיותה המסוככת של הדס, יציבות החיים של בתו אנה בת השתים עשרה ושל בנו דוד בן התשע, ולבסוף קומת הקרקע המפוארת שעליה נבנה כל הבניין כולו — הטקסים המשפחתיים הקבועים: ארוחות הערב בשבע וחצי, רכיבות האופניים בשבתות הקיציות והטיולים השנתיים באמריקה שאליהם היו יוצאים מביתו של יהונתן, אחיה של הדס, בגְרֵיט נֵק לונג איילנד. הבניין שבנה בעמל היה לאבק שגרגיריו אינם גדולים יותר מגרגירי האספלט שהתלחלחו מדמעותיו.

הנסיעה מהמכללה בראשון לציון לביתו שברחוב שמריהו לוין בתל אביב הייתה איטית כל כך עד כי דומה שהתנועה עצמה הייתה הישג. במקום לנהוג באיילון עד דרך השלום כפי שעשה תמיד, יצא אמזלג בדרך קיבוץ גלויות. לאורך הרחוב עמדו בתי דירות שקירותיהם מקולפים. הוא תיעב את העמודים החשופים שמתוכם השתלשלו ברזלים ארוכים כאיברים פנימיים, את הכביש שסדקים עמוקים נפערו בו, את רעש המכוניות והמשאיות ואת עצם השם קיבוץ גלויות. אבל עכשיו נראה לו הרחוב זר וחסר נוכחות. עמודי הבניינים הפצועים, הקירות המקולפים והכביש הסדוק התערבלו ברוח המאיימת שנשבה ממערב, איבדו את צורתם ועפו במחשבתו כשקיות נייר. שאון הרחוב נשמע לו מחריד. חולשה פשתה בזרועותיו, וליבו פעם בעוצמה גוברת. מראות הרחוב הסתחררו סביבו ונדמה היה לו שהוא מאבד שליטה על המכונית ועל עשתונותיו. ידיו רעדו על ההגה, וסימני הקץ הקרוב הטילו עליו אימה. רק לפני הפנייה לרחוב הרצל החל שוכך התקף החרדה, וכיעורו של הרחוב ורעשיו התדפקו שוב על דלת הכרתו כהווייתם. בהרצל תמיד הרגיש קצת בבית, אולי משום שהתגאה בכך שבהיותו בן תשע, שמונה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, עמד עם אימו בטבורה של חנות עמוסה תחפושות וסירב בתוקף להתחפש לחייל.

עם הכניסה לשדרות רוטשילד שבה החרדה לאחוז בו. הפעם נוסף עליה גם פחד מפני המוות שהיה פוקד אותו בדרך כלל לאחר שהתעורר משינה טרופה. אני הולך למות חשב לעצמו, אני לא מסוגל להמשיך לחיות. הוא חש את ליבו פועם בקצב מואץ, מואץ הרבה יותר מדי, אגלי זיעה מבצבצים על מצחו וידו הימנית שהייתה מונחת על ההגה, מתופפת עליו בלא שתהיה לו שליטה על כך. מה יהיה על דוד ואנה? איך יחיו במשפחה שבורה? כיצד יתחיל בגיל חמישים ואחת חיים חדשים לבד? היכן יגור? איך לא יכסה את אנה מדי ערב ב"כיסוי המשולש", כפי שכינו את האופן שבו קיפל את תחתית שמיכתה הכחולה, איך לא ינשק בכל לילה לפני השינה את דוד? המחשבות, קטנות וגדולות, רודפות ונרדפות, התרוצצו במוחו ללא סדר.

הוא רצה להגיע לביתו וגם רצה שלא להגיע אליו לעולם. הבית היה המגן והתוקף שלו. העוגן שממנו נמלט מדי בוקר רק כדי לממש את הידיעה שיש לו מקום לשוב אליו. הוא רצה להיות בבית ומחוצה לו בעת ובעונה אחת. הוא המשיך לנסוע במסלול ההיגיון והאט עוד יותר את המכונית. אם אחכה עד שהדס לא תהיה בבית... גמגם לעצמו, יהיו לי שעתיים להיות בבית לבדי — שעה עד שייגמר הפילאטיס ועוד שעה עד שהיא תאסוף את הילדים ותגיע הביתה. א... א... ני חייב את הזמן הזה בבית. לבד — — —

הוא חלף על פני בניין תיאטרון הבימה וניסה ללבות בליבו חֵמה למראה מפעל השיפוץ הבזבזני והגרנדיוזי שהיה בעיצומו, מקווה שבכך יסיט מעצמו את הסערה המתחוללת בנפשו. הוא התבונן במנוף נישא שהופיע מולו, באבנים הענקיות שהסיע ובפועלים שעל ראשיהם קסדות בטיחות צהובות. הללו נראו לו זערוריים כמו חיילי בדיל. הוא חשב לעצמו שהמראה הזה אוצר בתוכו דבר־מה חולה, שכל הבנייה הזאת היא עדות לחברה חולה, שאין תרבות בריאה בחברה חולה, שעוד לא נוצר גוף בריא שנולד מגוף חולה. שגוף כזה מת בעודו ברחם.

ואכן הזעם שהתעורר בו למראה מבנה התיאטרון ההולך ומתקשט עמעם במקצת את הבהלה. הוא חלף על פני היכל התרבות, פנה לכיוון שדרות ח"ן, נסע במורד רחוב הנביאים, פנה שמאלה בקינג ג'ורג' והתבונן בבית הקפה "באצ'ו" שמפעם לפעם נהג לפקוד אותו. הוא חיבב את השולחנות הקטנים ואת הדלפקים הארוכים שניתן היה להתרפק עליהם בנוחות ולהביט דרך הזגוגיות הגדולות אל העיר בלי לשמוע את שאונה. הוא חיבב את יושביו הקבועים של בית הקפה שתמיד היה ביניהם מי שנעתר לשוחח איתו על סוגיות פילוסופיות, אבל יותר מכול הוקיר את העובדה שבניגוד לרובם היה הוא בעל משפחה ובית מלא חיים לחזור אליו. לפתע אחזה בו חרדה. כל זה הלוא אבד לו. הוא המשיך בנסיעתו עד שפתאום הבחין בחניה פנויה ברחוב תל חי. מכוח הרגל עט עליה כמי שהגיע לנווה מדבר. כשיצא מהמכונית תִרגל נשימות ארוכות, עמוקות: "אחת.... שתיים... שלוש... ארבע..." ממש כפי שלמד שנתיים קודם לכן ממדריך יוגה רזה ונוקדן בגליל. הכול בסדנה ההיא שנגרר אליה בעקבות אשתו נראה לו מתנשא ומיותר, עד לרגע שבו הבחין באור יקרות בוקע משערה של הדס והיא מביטה אל תוך עיניו ואומרת: "אפילו הנשימות שלנו מתואמות". כשהוא ממשיך בתרגול הנשימות המודעות, החל אמזלג צועד לאיטו במעלה רחוב הנביאים, מתעכב מדי פעם כדי להביט על סביבותיו ולדחות עוד קצת את שובו הביתה. בכל פעם שעצר, התבונן ארוכות בבניינים שנראו לו עכשיו גדולים ומוגפים. גם המדרכה בשמריהו לוין שינתה את פניה. שמיים כתומים ציירו בה מפה מחורצת עד שנראה לאמזלג שהיא לועגת למוניטין של הבטון כחומר עמיד, והנה נחשפת לפניו הווייתו האמיתית, המרוסקת.

בהתקרבו לכניסת הבניין שלהם האט עוד יותר את צעדיו ולטש עיניים אל מרפסת דירתם — המרפסת שבה בימים רחוקים בילו הוא והדס בסופי השבוע, שותים קפה בניחותא ומלטפים זה את זה ממושכות. שבתות מתוקות שלא יחזרו. תמיד חשש שיבוא יום והמרפסת תקרוס, אך מעולם לא שיער שכך. חדר המדרגות נראה לו חשוך. הוא לחץ על מתג ההדלקה שוב ושוב, ולא הבחין שהאור כבר דולק. כל מדרגה שטיפס סחטה את כוחותיו. הוא עמד מול הדלת הירוקה שעליה היה קבוע שלט מעשה ידיה של רעייתו: "כאן גרים בכיף האמזלגים", פשפש במכנסיו ולא מצא את המפתח. מיד החל להזיע, חרד לאן נעלם הצרור. לאחר חיטוט יסודי בבגדיו מצא אותו נחבא בכיסו. הוא השחיל את המפתח לחור המנעול וסובב אותו מהוסס ואיטי בלי יכולת להשלים את הסיבוב. רק כשהתעשת מעט ניסה לסובבו לצד הנגדי והצליח. כעבור כמחצית הדקה פתח את הדלת לאט. לעיניו נתבלטה הספרייה הגדולה שהספרים המונחים עליה בחוסר סדר כמו איימו למוטט אותה. אחריה הביט בספה האדומה המוארכת ועליה שתי כריות עגולות שרישום פנים מטופשות, מחייכות חיוך מחריד, שורטט עליהן ברישול. משם הוליך אותו מבטו אל המרצפות בצבע האזמרגד, ואחריהן אל חלון העץ הגדול שכמו הזמין את אור הבוקר להיכנס הביתה ואל השטיח בגון בורדו שהיה מונח על סיפו של המטבח כמבקש להשתייך אליו — כל אלה ושתי כורסאות גדולות שדומה היה שכל מי שמתיישב עליהן מכאיב להן, השתנו לבלי הכר.