אמן הצללים

טקס הענקת מדליית לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית, נקבע לשעה אחת עשרה בארמון האליזה. עיטור מסדר לגיון הכבוד נחשב כאות החשוב ביותר בצרפת. הוא מוענק מדי שנה הן לאזרחי צרפת והן לזרים כהוקרה על שירות צבאי, או כתגמול על תרומה אזרחית יוצאת מגדר הרגיל לרפובליקה הצרפתית. הטקס הפומבי נערך באולם האירועים המפואר ושודר על פי רוב ישירות מן האליזה, בכל רשתות התקשורת.

הפעם, מטעמי ביטחון ובגלל אופי האירוע, הוענק האות לאריק בר נתן נציג המוסד הישראלי, חצי שעה קודם לטקס הרשמי. הטקס המיוחד הוקדם לשעה עשר ושלושים בבוקר. היה זה טקס פרטי ב"חדר המוזהב" המשמש את לשכת נשיא המדינה. הטקס התנהל בראשות נשיא הרפובליקה רנה ג'ורג' ז'יסקאר בכבודו ובעצמו. בנוסף, נכחו שם גם שגריר ישראל חזי גלעד, ראשת תחנת המוסד בפריז חיה קלמי, ומנהל ה DGSE ראש שירותי הבטחון של צרפת אדמירל ברנארד אוגוסט לקוסט. האדמירל הנאה שבלט בבגדי השרד שלו, עמד לצידו של נשיא הרפובליקה, בחליפה בצבע לבן עם כפתורי זהב, חבוש כובע לבן רחב תיתורה.

בת זוגו של מקבל הפרס, פרופ' אווה פון קיסלרינג, נראתה זוהרת וגאה. על שמלתה הכחולה שבקושי הסתירה בטן הריונית תפוחה, ענדה את אות האבירות של מלכת הולנד. האות ניתן לה על תרומת מחקרה להבנת גדולתו של 'פילוסוף הפילוסופים' היהודי ההולנדי ברוך שפינוזה.

נשיא צרפת René Georges Giscard ניגש לאריק בר נתן הנרגש, וענד על דש שמאל של חליפתו השחורה, את אות לגיון הכבוד. היה זה אות קטן בצבע אדום ובאמצעו עיגול לבן.

ראש לשכת הנשיא קרא בקול רשמי את תעודת ההוקרה שבה נרשמו הנימוקים לקבלת התואר והמדליה המתלווה. על תרומת המוסד הישראלי למודיעין ותפקידים מיוחדים לביטחונה של צרפת. הוא אזכר את תרומתו המיוחדת של אריק בר נתן, כמפקד המבצע המשותף של המוסד הישראלי למודיעין ותפק"מ ושל ה DGSE בצפון אפריקה. מבצע שתרם לביטחון העולם במלחמתו בארגוני טרור, בלי לפרט.

אדמירל לקוסט הגיש לנשיא את הקופסא הגדולה, ממנה הוצאה המדליה הרשמית שהתלוותה לאות. היא נתלתה במרכז סרט קטיפה, והייתה מעוצבת ככוכב מחומש שפניו מצופים אמייל לבן ומסביבה זר עלים ירוקים.

הנשיא חייך לאריק במבוכה. בר נתן התכופף על מנת לאפשר לנשיא נמוך הקומה לתלות על צווארו את המדליה. הנשיא לחץ בחוזקה את ידו של אריק, ניגש ונשק לאווה הנרגשת על שתי לחייה כמנהג הצרפתים. דמעה לא נשלטת התגלגלה על לחיו של אריק והוא הסמיק במבוכה, מקווה בסתר ליבו שאיש לא מבחין. הוא הגניב מבט לאווה, שעמדה לצדו כולה חיוכים. היא מיד קלטה את עיניו הנוצצות והבינה בדיוק את הסיבה להתרגשותו הגדולה. היא נצמדה אליו, שילבה את אצבעותיה בידו, ביודעה כמה אריק רצה שהוריו יזכו להיות שם בקהל. היא הבינה עד כמה רצה להראות להוריו ניצולי השואה, שהוא הגשים את משאלת האלטר אגו שלהם והצליח עבורם.

אריק נזכר בפתגם היהודי "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" (תלמוד בבלי) וחייך לעצמו בסיפוק. ברגע זה הוא התגעגע יותר מתמיד להוריו שנפטרו.

"אתם כמובן מגיעים לארוחת הצהריים הרשמית במסעדת מקסים, נכון?" הזכיר להם הנשיא הצרפתי בשאלה רטורית. אווה העניקה לו את החיוך המקסים שלה. הנשיא הצרפתי, שהיה ידוע כפלרטטן ואוהב נשים יפות, הביט בכרסה התפוחה.

"אני רואה שבקרוב תגיע לכם עוד ברכת מזל טוב," הוא אמר, מקפיד לבטא את הברכה היהודית בעברית.

אריק חיבק את מותנה של אווה ואמר בגאווה ובעיניים נוצצות, "אנו מצפים הפעם לבת".

"אני בטוח שהיא תהייה יפה לפחות כמו אימא שלה," החמיא הנשיא באלגנטיות ומיהר לעבור עם פמלייתו ל"אולם הכבוד" (Vestibule d'Honneur) המפואר, שם כבר המתינו לו שרי ממשלת צרפת, יתר חתני אות הלגיון הצרפתי ומשפחותיהם וכמובן התקשורת. הטקס הרשמי והמתוקשר החל עתה. המשלחת הישראלית הקטנה עזבה את הארמון, דרך דלת צדדית.

אווה הביטה באריק במבט גאה. עיניה זהרו בצבע כחול אפור, כמו גלי הים הבלטי ביום אובך גרמני טיפוסי. היה בחיוכה מיזוג מעניין של קשיחות פרקטית ושבריריות רגשית.

"איך את מרגישה?" שאל אריק בדאגה.

"אתה לא צריך לשאול אותי כל הזמן איך אני מרגישה. אני לא חולה. אני בסך הכל בהריון," היא ענתה לו בהתרסה ובעיניה הבליח ניצוץ ממזרי משועשע, שהביע את אהבתה העמוקה אליו.

"את צודקת," הנהן אריק במבוכה. היה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש שלמרות מראה השברירי, אשתו קורצה מחומרים חזקים כפלדה וטיטניום. לשניהם לא היה מושג כמה קרוב הרגע בו יעמדו החומרים הקשיחים הללו למבחן.