אמנות הדיבור בפני קהל

פרק 1 פיתוח אומץ לב וביטחון עצמי

"אומץ לב הוא התכונה הראשית של גבריות."

– דניאל ובסטר

"לעולם אין זה דבר בטוח להביט אל העתיד בעיניים של פחד."

– א"ה הרימן

"אל תִּשעֶה לעולם לעצת פחדיך."

– המוטו של סטונוול ג'קסון

"אם אתה משכנע את עצמך שאתה מסוגל לעשות דבר מסוים, בתנאי שהדבר אפשרי, אתה תעשה אותו, קשה ככל שיהיה. לעומת זאת, אם אתה מדמיין שאינך יכול לעשות את הדבר הפשוט ביותר בעולם, לא תוכל לעשות אותו, ותלוליוֹת חפרפּרת יהפכו מבחינתך להרים כבירי ממדים."

– אמיל קואה

"אומץ לב הוא אצילות תחת לחץ."

– ארנסט המינגוויי

"היכולת לדבּר ביעילות היא דבר נרכש יותר מאשר סגולה או מתת-אל."

– ויליאם ג'נינגס בריאן

"על מנת להשיג התקדמות אישית משתלם הרבה יותר להיות רהוט בדיבורך מאשר להיות חכם וחמוּר סבר."

– לונדון דיילי טלגרף

כשאנשים הנרשמים לקורס לדיבור בפני קהל נשאלים מה הם מקווים להפיק מן הקורס, הרוב המכריע נותן באופן מפתיע אותה תגובה: "כשאני מזומן לקום ולדבר בפני קהל," הם אומרים בזה אחר זה, "אני נעשה כל כך מודע באופן מביך לעצמי, כל כך מפוחד, שאני לא מסוגל לדבּר באופן ברור, לא יכול להתרכז, לא זוכר מה התכוונתי לומר. אני רוצה לרכוש ביטחון עצמי, יישוב הדעת, ויכולת לחשוב על שתי רגליי. אני רוצה לארגן את מחשבותיי בסדר הגיוני ורציף, ולהיות מסוגל לומר את דבריי בבהירות ובאופן משכנע לפני קבוצת אנשי עסקים, בכנסייה, באספה קהילתית, או לפני כל קהל אחר."

אביא כאן את אחד המקרים: לפני שנים הצטרף אדם ושמו מר ד"ו גֶנֶט לקורס שלי בפילדלפיה. זמן קצר אחרי מפגש הפתיחה הוא הזמין אותי לאכול אתו ארוחת צהריים במועדון התעשיינים. הוא היה אדם בגיל העמידה, וניהל תמיד חיים פעילים. הוא היה ראש מפעל הייצור שלו, מנהיג בעבודת הכנסייה ומוביל פעילויות אזרחיות. בעודֵנו סועדים את לבנו רכן אליי מעל השולחן ואמר, "התבקשתי פעמים רבות לשאת דברים לפני אספות שונות, אך מעולם לא יכולתי לעשות את זה. אני נכנס ללחץ כזה שהמוח שלי מתרוקן לגמרי. עקפתי את זה והתחמקתי מזה כל חיי. אבל עכשיו התמניתי לראש חבר הנאמנים של מכללה, ואני חייב לשבת בראש הפגישות שלהם. אני פשוט מוכרח לדבר שם לפניהם... נראה לך שאוּכל ללמוד לדבר בפני קהל בשָֹלב מאוחר זה בחיי?"

"אם נראה לי, מר גנט?" השבתי. "זה לא עניין של השערה מצדי, או דעה. אני יודע שאתה יכול, ואני יודע שתצליח, אם רק תפעל על פי ההנחיות, תיישם ותתַרגל אותן."

הוא רצה להאמין לדבריי, אבל זה נראה לו יותר מדי ורוד, יותר מדי אופטימי. "אני חושש שאתה רק מנסה לנקוט כלפיי גישה אוהדת ונעימה," הוא אמר, "שאתה רק מנסה לעודד אותי."

אחרי שהשלים את הכשרתו בקורס איבדנו קשר למשך זמן מה. כעבור כמה שנים הזדמַנּו שוב יחד בארוחת צהריים במועדון התעשיינים. ישבנו באותה פינה, אל אותו שולחן כמו בפעם הראשונה. הזכרתי לו את שיחתנו הקודמת, ושאלתי אותו אם במבט לאחור נראה לו שהייתי אז אופטימי מדי. הוא הוציא מכיסו פנקס קטן בכריכה אדומה, והראה לי רשימת הרצאות עם תאריכים שבהם הוא מוזמן לשאת את דבריו. "והיכולת לעשות את זה," הוא הודה, "ההנאה שאני מפיק מעשיית הדבר, השירות הנוסף שאני יכול לתת לקהילה – אלה הם בין הדברים המספּקים ביותר שחוויתי בחיי. לא זו בלבד שנתתי אינספור הרצאות ושיחות פומביות, אלא שלאחרונה נבחרתי מבּין כל מנהיגי הקהילה בעיר הזאת לשאת את דברי ההקדמה כשלויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, הופיע בפני פגישה גדולה בפילדלפיה."

וזה היה אותו אדם שישב מולי אל אותו שולחן פחות משלוש שנים קודם לכן ושאל אותי בכובד ראש מלא חששות וספקות עצמיים אם נראה לי שהוא יוכל אי-פעם לדבּר בפני קהל.

האם המהירות שבּהּ סיגל לעצמו את היכולת הזאת לדבר בפני קהל הייתה חריגה, או בלתי רגילה? כלל וכלל לא. מאות מקרים דומים עברו תחת ידיי. למשל, אם לצטט עוד מקרה, רופא מברוקלין, שנקרא לו דוקטור קרטיס, בילה את החורף בפלורידה ליד מגרשי האימונים של הג'יאנטס. בהיותו אוהד כדור בסיס נלהב הוא הלך לעתים קרובות לראות אותם מתאמנים. עם הזמן הוא נעשה מיודד למדי עם הקבוצה, והוזמן להיות נוכח בסעודה חגיגית שנערכה לכבודם.

אחרי שהוגשו הקפה והאגוזים לקינוח התבקשו כמה אורחים נכבדים "לומר כמה מילים." פתאום, כמו מטען נפץ שהתפוצץ על ראשו בלי התראה מוקדמת, שמע את מנחה הערב אומר, "נמצא עִמנו הערב רופא בעל שם, ואני מבקש מדוקטור קרטיס לדבר על בריאותו של שחקן כדור הבסיס."

האם הוא היה מוכן מבחינת הידע שברשותו? כמובן. הייתה לו ההכנה הטובה ביותר שאפשר: הוא חקר את נושא התברואה ועסק ברפואה במשך קרוב לשליש מאה. הוא היה יכול לשבת בכיסאו ולדבר על הנושא הזה כל הערב באוזני מי שישב משמאלו או מימינו. אבל לקום ולומר אותם דברים, אפילו בפני קהל קטן – זה היה עניין שונה לגמרי. זה היה משתק. לבו הכפיל את קצב פעימתו, והחסיר פעימות מעצם המחשבה על כך. הוא לא היה מסוגל כל חייו לשאת דברים בפני קהל, וכל מחשבה מפחידה סביב הנושא הזה עשתה לה עכשיו כנפיים ומילאה את בטנו ב"פרפרים״.

מה היה עליו לעשות? הקהל מחא כפיים. כל אחד הסתכל עליו. הוא נד בראשו לסירוב, אבל זה רק העצים את מחיאות הכפיים, ואת הדרישה. הקריאות "דוקטור קרטיס! נאום!" התגברו ונעשה קולניות ותובעניות יותר.

הוא נקלע למצוקה ממשית. הוא ידע שאם הוא יקום הוא ייכשל, הוא לא יוכל להגות חצי תריסר משפטים. לבסוף הוא קם, ובלי לומר מילה הפנה עורף לידידיו ויצא בשקט מהחדר, נבוך להחריד ומושפל עד עומק לבו.

לא פלא שאחד הדברים הראשונים שהוא עשה אחרי שחזר לברוקלין היה להירשם לקורס שלי. הוא לא היה מוכן למצוא את עצמו שוב באותו מצב מביך.

הוא היה תלמיד מהסוג שמשמח את לבו של המדריך: הוא היה רציני בתכלית הרצינות. הוא רצה להיות מסוגל לדבר, ורצה את זה בלב שלם. הוא הכין את הרצאותיו ביסודיוּת, תרגל אותן בשקידה, ולא החמיץ אף לא שיעור אחד במשך כל הקורס.

התוצאה הייתה אותו דבר כמו שקורה תמיד לכל תלמיד כזה: הוא התקדם בקצב שהפתיע אותו, מעל ומעֵבר לתקווֹתיו הוורודות ביותר. אחרי כמה שיעורים ראשונים פחתו המתח והעצבנות שלו, וביטחונו העצמי הלך וגבר. תוך חודשיים הפך לכוכב הקבוצה. עד מהרה הוא קיבל הזמנות לשאת הרצאות בכל מקום. הוא אהב עכשיו לחווֹת את הריגוש שבזה, את התרוממות הרוח, את ההצלחה וההכרה והידידים שזה הביא לו.

חבר בוועדת הבחירות הרפובליקנית בעיר ניו יורק, ששמע אחד מנאומיו הפומביים, הזמין את דוקטור קרטיס לשאת נאומי בחירות בעיר למען מפלגתו. כמה מופתע היה אותו פוליטיקאי לוּ היה יודע שרק שנה קודם לכן קם אותו איש ויצא מסעודה פומבית מבויש ונכלם אחרי שנאלם דום מרוב פחד קהל.

רכישת ביטחון עצמי ואומץ לב והיכולת לחשוב בקור רוח ובהירות בעודך מדבר בפני קבוצה איננה דבר קשה כלל כפי שנדמה לרוב האנשים. אין זו מתנה שההשגחה העליונה נותנת למְתֵי מעט יחידֵי סגולה. זה כמו היכולת לשחק גולף: כל אחד יכול לפתח את יכולתו הפוטנציאלית אם יש בו מספיק רצון לעשות את זה.

האם יש צל של סיבה מדוע לא תוכל לחשוב כהלכה בתנוחה מאונכת בפני קהל כשם שאתה יכול בישיבה? הרי אתה ודאי יודע שאין סיבה כזאת. למעשה, אתה אמור לחשוב טוב יותר כשאתה עומד מול קבוצה. נוכחותם אמורה לעורר אותך, לדרבן אותך, לעשות אותך צלול יותר. מרצים רבים יאמרו לך שנוכחות קהל היא גירוי מעורר, מקור השראה שגורם למוחם לתפקד ביתר בהירות, ביתר חדות. בזמנים כאלה מחשבות, עוּבדות, רעיונות שהם לא ידעו שמצויים ברשותם זמינים להכרתם, חולפים כתימרות עשן קלות מול עיניהם, כמו שאמר הנרי ווֹרד ביצ'ר, וכל שעליהם לעשות הוא להושיט יד לקטוף אותם.

זו אמורה להיות החוויה שלך, וקרוב לוודאי תהיה אם תְּתַרגל ותתמיד.

בדבר הזה אתה יכול להיות בטוח לגמרי: תרגול ואימון יפוגגו את פחד הקהל שלך, ויַקנו לך ביטחון עצמי ואומץ לב שריר וקיים.

אל תדמיין לעצמך כאילו אתה מקרה קשה באופן חריג ובלתי מצוי. אפילו אלה שהפכו לימים להיות הנציגים הרהוטים ביותר של דורם היו בתחילת דרכם נגועים באותו פחד מצמית של מוּדעוּת עצמית משתקת.

ויליאם ג'נינגס בריאן, שנחשב לגדול הנואמים של דורו, הודה שבניסיונותיו הראשונים רעדו לו הברכיים מרוב אימה.

מרק טוויין, בפעם הראשונה שעמד על במה להרצות בפני קהל, הרגיש כאילו פיו מתמלא כותנה והדופק שלו מחיש את מהלכו כאילו היה במָאוץ אולימפי.

גנרל יו-אס גרנט כבש את ויקסברג והוביל לניצחון את אחד הצבאות הגדולים ביותר שראה העולם עד אותו זמן. אולם כשניסה לדבר בפומבי הוא הודה שכּל גופו רעד מפּחד.

ז'אן ז'ורס, הנואם הפוליטי החזק ביותר שצרפת הולידה בדורו, ישב במשך שנה כבד פה וכבד לשון, בלי יכולת לדבר, בבית הנבחרים הצרפתי לפני שהיה מסוגל לגייס את אומץ הלב לשאת את נאומו הראשון.

"בפעם הראשונה שניסיתי לשאת נאום פומבי," התוודה לויד ג'ורג', "אני אומר לך שהייתי במצב אומלל ביותר. זאת לא צורת ביטוי - פשוטו כמשמעו לשוני דבקה לחִכּי, וברגעים הראשונים בקושי יכולתי להוציא מילה מפי."

ג'ון ברייט, הנואם האנגלי המזהיר שבימי מלחמת האזרחים הגן באנגליה על נושא האיחוד והאמנציפציה, נשא את נאום הבכורה שלו לפני קבוצת כפריים שנאספו בבניין בית ספר. הוא היה מפוחד כל כך בדרך למקום האספה, כל כך חרד שמא ייכשל, שהפציר בבן לווייתו לפתוח בתשואות כדי לעודד אותו כל פעם שיגלה סימנים שהוא נכנע לרחשי עצבנותו וחרדתו.

צ'רלס סטיוּארט פרנל, המנהיג האירי הגדול, היה כל כך מתוח ועצבני בתחילת הקריירה שלו כנואם, לפי עדות אחיו, שהוא קמץ לעתים קרובות את אגרופיו עד שציפורניו ננעצו בכפות ידיו והִקיזו מהן דם.

בנג'מין דיזראלי, שהיה לימים ראש ממשלת בריטניה, הודה בגילוי לב שבּעֵת שנדרש להתייצב בפעם הראשונה לשאת דברים בפני בית הנבחרים הוא הרגיש שהיה מעדיף להוביל מִתְקֶפת פרשים מאשר לקום ולשאת את הנאום. ואכן, נאום הפתיחה שלו היה כישלון חרוץ.

למעשה, רבים כל כך מנואמיה המפורסמים של אנגליה הפגינו אזלת פה בתחילת דרכם כדוברים לפני קהל כשבפרלמנט שֹוררת ההרגשה שזה סימן מבשר רעות לחבר פרלמנט צעיר ומתחיל שנאומו הראשון נוחל הצלחה. קח, אם כן, את הדבר לתשומַת לבך.

אחרי שצפה בניצניהן המוקדמים של קריירות מצליחות וסייע במידת מה להתפתחותם של מרצים ונואמים כה רבים, המחבר שמח תמיד כשתלמיד מגלה בהתחלה מידה מסוימת של מתח ועצבנות.

יש אחריות מסוימת שמוטלת עליך כשאתה נושא הרצאה או נאום. אפילו אם זה רק בפני עשרים איש – יש מידה מסוימת של מתח, של הלם, של התרגשות. הדובר צריך להיות דרוך וממוקד כמו סוס מירוצים גזעי בעת המירוץ, מותח את הרִתמה כנגד המתג שבפיו. קיקרו האלמוֹתי אמר, לפני אלפיים שנה, שכּל נאום ציבורי בעל ערך מתאפיין במתח מסוים.

נואמים חוֹוים לעתים קרובות את ההרגשה הזאת אפילו כשהם מדברים ברדיו. "אימת המיקרופון" זה נקרא. כשצ'רלי צ'פלין עלה לראשונה לשידור ברדיו היו הדברים שהיה עליו לומר מוכנים לפניו בכתב. הוא היה בוודאי מורגל לקהלים. הוא סייר בארץ לאורכה ולרוחבה במסגרת הצגות ווֹדְוִויל, וקודם לכן עלה על במות באנגליה. אולם כשנכנס לאולפן והתיישב מול המיקרופון הייתה לו הרגשה בבטן דומה לזו שאדם חש כשהוא חוֹצה את האוקיינוס האטלנטי בפברואר קר וסוער.

ג'יימס קירקווּד, שחקן ובמאי קולנוע מפורסם, עבר חוויה דומה. הוא היה כוכב על הבמה. אבל כשיצא מאולפן רדיו אחרי שהיה עליו לשאת דברים בפני הקהל הבלתי נראה הוא מחה זיעה ממצחו. "ערב פתיחה בברודוויי," הוא התוודה, "הוא כאין וכאפס לעומת זה."

אנשים מסוימים, לא משנה כמה הם מרבים לדבר בפני קהל, חוֹוים תמיד את החשש והמבוכה האלה רגע לפני שהם מתחילים, אך כמה שניות אחרי שהם קמים על רגליהם זה מתפוגג ונעלם.

אפילו לינקולן הרגיש מבויש ברגעי הפתיחה של נאומיו. "בהתחלה הוא היה נבוך וגולמני מאוד," מספר שותפו למשרד עורכי הדין, הרנדון, "והיה לו קשה מאוד להתאים את עצמו לסביבתו. הוא נאבק זמן מה בהרגשה של ביישנות ורגישות יתר, ואלה רק הוסיפו לגולמנותו. לא פעם ראיתי את לינקולן וריחמתי עליו ברגעים האלה. כשהיה מתחיל לדבר היה קולו צווחני כלשהו ובלתי נעים. התנהלותו, גישתו, פניו הכהים המצהיבים, הקמוטים והיבשים, תנוחתו המגושמת, הבעתו המבוישת – כל אלה נראו כפועלים נגדו, אבל רק לזמן קצר." תוך כמה רגעים היה לינקולן משיב לעצמו את יישוב דעתו, חמימותו ורצינותו, ואז היה מתחיל הנאום האמִתי שלו.

ההתנסות שלך עשויה להיות דומה לשלו.

על מנת להפיק את המיטב מן ההכשרה הזאת, ולהפיק את זה במהירות וביעילות, ארבעה דברים הם חיוניים:

דבר ראשון: התחל עם רצון חזק ובלתי נלאה

זה חשוב הרבה יותר מכפי שאתה אולי מבין. אם המדריך שלך היה יכול להתבונן אל תוך מוחך ולבך ולקבוע את עומק הרצון שלך בתחילת הדרך, הוא היה יכול לנבּא כמעט בוודאות את המהירות שבּהּ תתקדם. אם הרצון שלך חיוור ורופף, הישגיך ייראו בהתאם. אולם אם תיכנס לזה בהתמדה שקדנית, עם אנרגיה של בולדוג הדולק אחר חתול, שום דבר תחת השמש לא יוכל להביס אותך.

משום כך, גַייס את התלהבותך ללימוד הזה. מְנֵה בפני עצמך את יתרונותיו ותועלותיו. חשוֹב מה תהיה לגביך המשמעות של הביטחון העצמי הנוסף והיכולת לדבר בצורה משכנעת יותר. חשוֹב על משמעות הדבר בדולרים ובסנטים. חשוֹב על המשמעות שתהיה לכך בשבילך מבחינה חברתית – על הידידים שזה יביא לך, ההשפעה האישית המועצמת, המנהיגות שזה יקנה לך. וזה יקנה לך מנהיגות מהר יותר כמעט מכל פעילות אחרת שאתה יכול להעלות בדעתך.

פיליפּ ד' ארמור, מייסד החברה לאריזת בשר הנושאת את שמו, אמר אחרי שצבר מיליונים: "הייתי מעדיף להיות נואם גדול מאשר קפיטליסט גדול."

זה הישג שכמעט כל בעל השכלה שואף אליו. אחרי מותו של אנדרו קארנגי התגלתה בין ניירותיו תכנית לכל חייו שהתווה ורשם לעצמו כשהיה בגיל שלושים ושלוש. הוא העריך באותו זמן שתוך שנתיים יוכל לארגן את עסקיו באופן שתהיה לו הכנסה שנתית של חמישים אלף דולרים. על סמך ההערכה הזאת הציע לעצמו לפרוש בגיל שלושים וחמש, להירשם לאוקספורד ולרכוש השכלה יסודית, תוך שהוא "מקדיש תשומת לב מיוחדת ליכולת לדבר בפומבי."

חשוֹב על הילת הסיפוק וההנאה שתאפוף אותך בעקבות הפעלת הכוח החדש הזה. המחבר סייר וביקר בחלק לא קטן של הכדור הארצי הזה, ועבר חוויות רבות ושונות. אבל בכל הקשור לסיפוק ישיר ובר-קיימא הוא לא מכיר דברים רבים המשתווים ליכולת לעמוד מול קהל ולגרום לו לחשוב את מחשבותיך אחריך. זה יַקנה לך תחושת כוח, עָצמה פנימית. זה יטפּח ויעמיק את גאוותך בהישגיך האישיים. זה יבדיל אותך מעמיתיך וירומם אותך מעליהם. יש בזה קסם וריגוש בלתי נשכח. "שתי דקות לפני שאני מתחיל," התוודה דובר אחד, "אני מעדיף לספוג הצלפות שוט מאשר להתחיל. אבל שתי דקות לפני שאני מסיים אני מעדיף להיירות מאשר להפסיק."

בכל מסלול לימוד יש אנשים שנקלעים לרפיון ידיים ונושרים לצד הדרך. משום כך, מוטב שתחשוב על משמעות הקריאה בספר הזה לגביך עד שרצונך יתלהט כברזל מלובן. עליך להתחיל את חוויית הלמידה הזאת עם התלהבות שתישא אותך דרך כל פרק ותביא אותך אל הסיום עטור ניצחון. ספּר לידידיך שהחלטת לשפּר את כושר הדיבור שלך בפני קהל באמצעות הספר הזה. הַקצֵה זמן מיוחד לקריאת השיעורים האלה. בקיצור, הקל על עצמך ככל יכולתך להתקדם עם זה. הַקשֵֹה על עצמך במידת האפשר להיבלם ולסגת.

כשיוליוס קיסר הפליג עם לגיונותיו על פני התעלה מגאליה אל אדמת אנגליה של ימינו, מה הוא עשה אחרי העלייה אל החוף כדי להבטיח את הצלחת כוחותיו? דבר חכם מאוד: הוא עצר את חייליו אחרי שהעפּילו אל צוקי אבן הגיר של דובר, הפנה אותם לאחור והראה להם שבעים מטרים למטה לשונות אש אדירות מאכּלות כל אחת מהספינות שבהן צלחו את התעלה. בהיותם על אדמת האויב, כשהחוליה האחרונה המחברת אותם עם היבשת מנותקת, כשאמצעִי הנסיגה האחרון עולה באש, נותר להם רק דבר אחד לעשות: לנוע הלאה, להתקדם בכל מחיר, לנצח ולכבוש. וכך בדיוק הם עשו. כזאת הייתה רוח הנחישות שפיעמה בקיסר האלמוֹתי. למה לא להפוך אותה לשלך, במלחמה על כיבוש פחד הקהל הטיפשי שלך?

דבר שני: דע על בוריו את הנושא שאתה עומד לדבר עליו

אם לא חשבת היטב ותכננת את הרצאתך בצורה יסודית ומקפת כך שאתה יודע בדיוק מה אתה עומד לומר, לא תוכל להרגיש מאוד נוח כשתתייצב בפני הקהל שלך. במקרה כזה תהיה כמו עיוור המוליך את העיוורים. בנסיבות כאלה סביר שתרגיש נבוך, תתחרט על חוסר ההכנה שלך, ותתבייש בהזנחה וברשלנות שגילית בהתנהלותך.

"נבחרתי לבית המחוקקים של מדינת ניו יורק בסתיו 1881," כותב תיאודור רוזוולט באוטוביוגרפיה שלו, "ומצאתי את עצמי החבר הצעיר ביותר שם. ככל החברים הצעירים והבלתי מנוסים חוויתי קשיים ניכּרים כשניסיתי ללמד את עצמי לנאום לפני המליאה. בחבלי התאקלמותי הפקתי תועלת מרובה מעצתו של אחד החברים הוותיקים, אדם מעשי והחלטי, נציג מחוז כפרי, שאמר לי בפרפרזה על דבריו של הדוּכּס מוולינגטון, שהוא עצמו ניסח בוודאי בדרכו את דבריו של מישהו אחר. העצה הייתה, 'אל תדבר עד שתהיה בטוח שיש לך משהו לומר, ויודע בדיוק מהו הדבר. אז תגיד את זה, כפי שזה, ותתיישב חזרה׳."

אותו חבר פרלמנט ותיק היה צריך לספּר לרוזוולט על דרך אחרת לסייע לו להתגבר על עצבנותו בכל הקשור לדיבור בפני קהל. היה עליו להוסיף: "יעזור לך להשיל מעליך את מבוכתך אם תמצא משהו לעשות לפני הקהל – אם תוכל להציג משהו לעיניהם, לכתוב מילה על הלוח או להצביע על נקודה על המפה, להזיז שולחן, לפתוח חלון או להניח בצד ספרים וניירות – כל פעולה פיזית עם מטרה מאחוריה עשויה לעזור לך להרגיש יותר בבית."

נכון, אין זה תמיד קל ופשוט למצוא תירוץ לעשות דברים כגון אלה, אבל זאת ההצעה. השתמש בזה אם אתה יכול, אך עשֵֹה זאת רק בפּעמים הראשונות. פעוט אינו נאחז בכיסאות אחרי שלמד ללכת ביתר יציבות.

דבר שלישי: התנהג בצורה בוטחת

ויליאם ג'יימס, הפסיכולוג האמריקני הגדול, כתב כדלקמן:

"פעולה נראית כאילו היא נובעת מהרגשה, אך האמת היא שפעולה והרגשה הולכות בד בבד. באמצעות ויסות הפעולה באופן שתהיה תחת שליטתו הישירה יותר של הרצון אפשר לווסת באופן בלתי ישיר את ההרגשה, שאיננה כפופה לו ישירות.

"כך למשל, הנתיב הרצוני הראשון במעלה להרגשת שמחה, אם אבדה לך יכולת השמחה הספונטנית, היא להזדקף במושבך בעליזוּת ולהתנהג ולדבר כאילו השמחה כבר חיה שם בתוכך. אם התנהגות כזו לא גורמת לך להרגיש שמח, שום דבר אחר באותו זמן ומקום לא יעשה את זה.

"באותו אופן, אם אתה רוצה להרגיש אמיץ, התנהג כאילו היית אמיץ לב. גייס למטרה הזאת את כל כוח רצונך, וגל של תחושת אומץ לב יחליף בסבירות גבוהה את גל הפחד."

ישם את עצתו של ויליאם ג'יימס. על מנת לפתח אומץ לב כשאתה עומד לפני קהל, התנהג כאילו כבר ניחנת בזה. כמובן, אם לא הכנת את עצמך, כל ההצגות שבעולם לא יועילו הרבה. אבל בהנחה שאתה יודע על מה אתה עומד לדבר, קום בהחלטיוּת על רגליך וקח נשימה עמוקה. טוב יותר, נשום עמוק במשך שלושים שניות לפני שאתה מתייצב לפני הקהל שלך. אספקת החמצן המוגברת תאושש אותך ותַקנה לך אומץ לב. כשצעיר בן שבט הפּוּלָא במרכז אפריקה מגיע לבגרותו ומבקש לקחת לו נערה לאישה הוא מחויב לעבור את טקס ההלקאה. נשות השבט נאספות, שרות ומוחאות כפיים לקצב תוּפּי הטם-טם. המועמד מתייצב ופושט את חולצתו. פתאום מתנפל על הצעיר גבר חמוש בפרגול ומצליף על עורו החשוף כשד משחת. תוך זמן קצר גופו מכוסה חבּוּרות, עורו נחתך, דם ניגר עליו, והצלקות לזכר האירוע יישארו לו לכל החיים. במשך כל טקס ההלקאה רוכן לרגלי הקרבן אחד מנכבדי השבט שתפקידו לבחון ולראות אם הוא מגלה תגובות חיצוניות כלשהן לכּאב העובר עליו. על מנת לעבור בהצלחה את המבחן המועמד המעוּנה צריך לא רק לשאת את הייסורים באורך רוח, אלא גם לשיר בתוך כך מזמור הלל.

בכל תקופה ובכל תרבות אנושית זכה אומץ הלב להערצה. לא משנה כמה לבך הולם בִּפנים בפחד, קום באומץ על רגליך, עצוֹר, עמוֹד בלא חַת כמו הנער המולקה באותו שבט במרכז אפריקה, וכמוהו, התנהג כאילו אתה אוהב את זה.

זקוֹף את גווך מלוא קומתך, היישר מבט אל הקהל שלך ותתחיל לדבר בביטחון כאילו כל אחד מהם חייב לך כסף. דמיין לעצמך שזה אכן כך. דמיין שהם התכנסו כאן להתחנן בפניך להארכת האשראי שלהם. ההשפעה הפסיכולוגית עליך תהיה מועילה ביותר.

אל תכפתר ותתיר בעצבנות את כפתורי מעילך. אל תתעסק בתכשיטיך או תמולל את ידיך. אם אתה מוכרח לעשות תנועות עצבניות, שלֵב את ידיך מאחורי גבך ופַתל את אצבעותיך היכן שאיש לא יראה – או נענע את בהונות רגליך.

ככלל, זה לא טוב למרצה להתחבא מאחורי רָהיטים. אבל זה עשוי להקנות לך מעט אומץ לב בפעמים הראשונות אם תעמוד מאחורי שולחן או כיסא ותאחז בהם חזק או תאחז בכוח במטבע בכף ידך.

כיצד פיתח תיאודור רוזוולט את אומץ הלב וההסתמכות העצמית שאפיינו אותו? האם ניחן מטבעו באותה רוח נועזת ושוחרת הרפתקה? כלל וכלל לא. "בתור מי שגדל כילד חולני וגולמני למדי," הוא מתוודה באוטוביוגרפיה שלו, "הייתי בתחילת דרכי כגבר צעיר עצבני וחסר אמון בכוחותיי. היה עליי לרסן את עצמי בכוח ובעמל רב שלא להתייחס רק לגוף שלי אלא גם לרוח ולנשמה שבקרבי."

למרבה המזל, הוא סיפר לנו כיצד חולל את התמורה שעברה עליו: "בתור נער צעיר," הוא כותב, "קראתי קטע בספר מאת פרדריק מריאט, מחבר הספר סיפורי ים רבים, שהפיח בי תמיד השראה. באותו קטע קברניט אניית מלחמה בריטית קטנה מסביר לגיבור הספר כיצד לפתח את האיכות של חוסר מורא. הוא אומר שבהתחלה כמעט כל אחד מלא פחד כשהוא יוצא לקרב, אולם הגישה שעליו לנקוט היא לשלוט בעצמו בכוח כך שיוכל להתנהג בדיוק כפי שהיה נוהג אלמלא היה מרגיש פחד כלשהו. אם הוא מתמיד בהתנהלות הזאת מספיק זמן, הדבר הופך מהעמדת פנים למציאות, והאיש הופך בפועל לנטול מורא רק מכוח ההתנהגות החיצונית הנועזת בעת שלא הרגיש כך. (אני אומר את זה כאן במילים שלי, לא של מריאט.)

"זאת הייתה התיאוריה שעל פיה פעלתי. היו כל מיני דברים שפחדתי מהם בהתחלה, מדובי גריזלי ועד סוסים 'מרושעים' ואקדוחנים אימתניים. אולם בכך שהתנהגתי כאילו אינני פוחד כלל חדלתי עם הזמן לחוש פחד. רוב בני האדם יכולים לעבור אותו תהליך אם יבחרו בכך."

אתה יכול לעבור אותו תהליך בהקשר של דיבור בפני קהל, אם תרצה בכך. "במלחמה," אמר המרשל פרדיננד פוש, מפקד כוחות בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה, "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה." נקוט, אם כן, גישה התקפית כלפי פחדיך. צא לקראתם והתעמת אִתם, נצח אותם באמצעות עוז רוחך גרידא בכל הזדמנות שתיקָרה לפניך.

קלוט את המסר, וראה את עצמך כשליח שנדרש למסור את ההודעה. אנחנו מקדישים תשומת לב מועטה לשליח. זה המסר שאנחנו מבקשים. המסר – זה הדבר האמִתי. מקד בו את הכרתך. נצור אותו בלבך. דע אותו כמו את כף ידך. האמן בו מעומק לבך. ואז דבּר כמי שנחוש בדעתו לומר את דברו. עשֵֹה את זה, ורוב הסיכויים, עשר לאחת, שעד מהרה תהיה השולט בהתרחשות ושולט בעצמך, אדון לעצמך.

דבר רביעי: התאמן, התאמן, התאמן!

הנקודה האחרונה בהקשר הזה היא בלא ספק החשובה ביותר. אפילו אם תשכח כל מה שקראת עד כה, זכור את זה: דרך המלך לפיתוח ביטחון עצמי בדיבור בפני קהל, דרך האַל-כֶּשֶׁל שאין טובה ממנה, היא – לדבר בפני קהל. כל העניין מצטמצם ככלות הכול לכלל יסוד אחד: התאמן, התאמן, התאמן. תַּרגֵל, תרגל, תרגל. זהו התנאי בל יעבור של כל העסק, זה שבלעדיו שום דבר אינו יכול לקרות.

"כל מתחיל בתחום הזה," הזהיר רוזוולט, "מוּעד להרגיש רַעד של טירונים – התרגשות עצבנית עזה שעשויה להיות הרבה מעֵבר לביישנות גרידא. הדבר עלול להשפיע עליו בפעם הראשונה שהוא צריך לדבר בפני קהל גדול כמו צייד מתחיל כשהוא נתקל בחיית הפרא הראשונה שלו, או חייל טירון שנקלע לראשונה לאש הקרב. מה שדרוש לדובר אינו אומץ לב, אלא שליטה בעצביו, יכולת לשמור על קור רוח. את זה אפשר להשיג אך ורק באמצעות תרגול מעשי. רק דרך תרגול חוזר של שליטה עצמית אדם יכול לשלוט היטב בעצביו. זה במידה רבה עניין של הרגל שהוא מסגל לעצמו: דרך מאמץ חוזר והפעלה חוזרת של כוח הרצון הדובר יגדל להיות חזק יותר בכל פעם."

אם כך, הַתמֵד בדבר. אל תדחה את קריאת הפרקים שהועדת לעצמך לקרוא בגלל מטלות אחרות של השבוע שמקשות עליך למצוא את הזמן. אתה מעוניין להיפּטר מפחד הקהל שלך? בוא נראה מה גורם לו.

"פחד הוא תולֶדֶת בורות וחוסר ודאות," אומר ג'יימס רובינסון בספרו גיבוש התודעה. אם לומר את זה במילים אחרות: פחד הוא תוצאה של חוסר ביטחון עצמי.

ומה גורם לזה? זה נובע מחוסר ידיעה מה אתה יכול באמת לעשות. וחוסר ידיעה מה אתה יכול לעשות נובע מחוסר ניסיון. כשתצבור רקורד של התנסויות מוצלחות, הפחדים שלך ייעלמו. הם יתמוססו כמו ערפִלי שחר תחת קרני השמש של הבוקר.

דבר אחד בטוח: הדרך ללמוד לשחות היא לקפוץ למים. קראת את הספר הזה די והותר. בוא נשֹים אותו עכשיו בצד, ונתחיל את העבודה האמִתית.

בחר את הנושא שלך - רצוי כזה שאתה מצוי בו, ויש לך ידע לגביו - וחבּר הרצאה בת שלוש דקות. תרגל את ההרצאה כמה פעמים בינך לבין עצמך, ואז תופיע אִתהּ, במידת האפשר, לפני הקבוצה שההרצאה נועדה לה, או לפני הכיתה שלך, תוך שאתה משקיע בכך את כל כוחך.

על קצה המזלג

1. רוב התלמידים שלקחו את הקורס שלי בדיבור בפני קהל אמרו שהסיבה העיקרית שהם נרשמו לקורס הייתה הרצון לכבוש את המתח והעצבנות שבולמים אותם, להיות מסוגלים לחשוב על שתי רגליהם, ולדבּר בביטחון עצמי ובקלות לפני קבוצת אנשים בכל גודל שהוא.

2. היכולת לעשות את זה אינה קשה להשגה. זאת איננה מתנה משמים שמוענקת למתֵי מעט יחידי סגולה. זה כמו היכולת לשחק גולף - כל אחד יכול לפתח את יכולתו הפוטנציאלית אם יש בו מספיק רצון לעשות את זה.

3. מרצים מנוסים רבים יכולים לחשוב טוב יותר ולדבר טוב יותר כשהם עומדים לפני קבוצה מכפי שהם יכולים בשיחה אחד-על-אחד. נוכחות מספר רב של בני אדם יוצרת גירוי מדרבן, מקור השראה. אם תתקדם בשקדנות לאורך הקורס הזה, עשוי להגיע זמן שבּוֹ זאת תהיה גם החוויה שלך, ותוכל לצפות בשמחה ובהנאה לרגע שבו תישא דברים בפני קהל.

4. אל תחשוב כאילו המקרה שלך חריג ובלתי מצוי. רבים מאלה שהפכו לימים להיות מרצים ונואמים מפורסמים היו בתחילת דרכם נגועים באותו פחד מצמית של מוּדעוּת עצמית משתקת.

5. לא משנה כמה אתה מרבה לדבּר בפני קהל, אתה עלול תמיד לחווֹת חשש ומבוכה רגע לפני שאתה מתחיל, אך כמה שניות אחרי שתקום על רגליך לדבר זה יתפוגג וייעלם לגמרי.

6. על מנת להפיק מן הספר הזה את המֵרב, ולעשות את זה במהירות וביעילות, עשֵֹה את הדברים הבאים:

א. התחל את הספר חדור ברצון חזק ונחוש. מְנֵה את התועלות שההכשרה הזאת עשויה להביא לך. גייס את התלהבותך לכך. חשוב על משמעות הדבר לגביך מבחינה כספית. חשוב על המשמעות שתהיה לכך בשבילך מבחינה חברתית – על הידידים שזה יביא לך, ההשפעה האישית המועצמת, המנהיגות שזה יקנה לך. זכור שמהירות ההתקדמות שלך תהיה תלויה בעומק הרצון שלך.

ב. השתדל לשאת דברים בפני קהל בכל הזדמנות אפשרית. דבּר לפני הנוכחים בכנסים עסקיים או מקצועיים, בקבוצת הכנסייה שלך, באספות הורים, באגודה הקהילתית שאתה משתייך אליה או בפגישות פוליטיות.

ג. התכונן מראש. אינך יכול להרגיש ביטחון בעצמך אלא אם כן אתה יודע בדיוק מה אתה עומד לומר.

ד. התנהג באופן בוטח. "אם אתה רוצה להרגיש אמיץ," מציע ויליאם ג'יימס, "התנהג כאילו היית אמיץ לב. גייס למטרה הזאת את כל כוח רצונך, וגל של תחושת אומץ לב יחליף בסבירות גבוהה את גל הפחד." תיאודור רוזוולט סיפר כיצד התגבר באמצעות השיטה הזאת על הפחד שלו מדובי גריזלי, מסוסים 'מרושעים' ומאקדוחנים מאיימים. אתה יכול לכבוש את הפחד שלך מקהל באמצעות ניצול העובדה הפסיכולוגית הזאת.

ה. תרגל והתאמן. זאת הנקודה החשובה ביותר. פחד הוא תוצאה של חוסר ביטחון עצמי. ומה גורם לזה? זה נובע מחוסר ידיעה מה אתה יכול באמת לעשות. וחוסר ידיעה מה אתה יכול לעשות נובע מחוסר ניסיון. כשתצבור רקורד של התנסויות מוצלחות, הפחדים שלך ייעלמו.

הקפדה על הגייה נכונה

אחד הדברים החשובים הוא לימוד הגייתן הנכונה של מילות מפתח בהרצאות ובנאומים.

תרגיל לפיתוח הקול - נשימה נכונה

"בפיתוח קול יפה," אמרה מדאם מֶלְבָּה, "נשימה נכונה היא המרכיב הטכני החיוני החשוב ביותר." משום כך, למידת נשימה נכונה צריכה להיות - חייבת להיות - הצעד הראשון שלנו לשיפור הקול. נשימה היא היסוד הבסיסי ביותר של הקול. זה חומר הגלם שממנו בנויות המילים שאתה הוגה.

השימוש הנכון בנשימה יַקנה לך קול מלא, עשיר, עמוק ומעוגל. זה ישַֹווה לך נעימת דיבור מצודדת, במקום קול דק, צווחני, מחוספס או קשה. נעימת דיבור ערבה לאוזן, כזאת שתיגע ותדבר אל לבו של השומע.

אם נשימה נכונה היא גורם כה חשוב, עלינו לברר מיד מהי, וכיצד לתרגל אותה.

אמני השירה האיטלקים הגדולים והמפורסמים לימדו תמיד שהנשימה הנכונה היא נשימה סרעפתית. ומהי נשימה סרעפתית? משהו מוזר, חדש ומפרך? כלל וכלל לא. היא לא אמורה להיות כזאת. עשית את זה באופן טבעי ובלי שום בעיות כשהיית תינוק, ואתה מתַרגל אותה עכשיו כחלק מכל יממה בת עשרים וארבע שעות. כשתשכב פרקדן הערב לפני השינה במיטתך, נושם באופן חופשי, טבעי ונכון – זאת תהיה נשימה סרעפתית. מסיבה כלשהי קשה לנשום בכל צורה אחרת פרט לנשימה הנכונה כשאתה בתנוחה הזאת.

הבעיה שלך, אם כן, היא פשוט זאת: להשתמש באותן שיטות נשימה כשאתה עומד כמו שאתה נושם כשאתה שוכב על הגב. זה לא נשמע כל כך קשה, נכון?

התרגיל הראשון אפוא הוא זה: שכב פרקדן ותנשום עמוק. שים לב שהפעילות העיקרית של התהליך מתרחשת במרכז הגוף. כשאתה נושם עמוק בתנוחה הזאת, אתה לא מרים את כתפיך.

זה מה שקורה: הריאות הספוגיות, הנקבוביוֹת שלך מתמלאות ומתרחבות עם האוויר כמו בלון צעצוע. הבלון חייב להתפשט – אבל כיצד, ולאן? הוא מקובע בחלקו העליון ובצדדים בתוך קופסת עצם דחוסה המורכבת מן הצלעות, עמוד השדרה ועצם החזה. הצלעות אמנם יכולות להתקמר קמעה כדי לפַנות מקום לריאות, אך הדרך הקלה ביותר לריאות להתפשט היא לדחוק כלפי מטה את השריר הרך שהוא רצפת החזה וגג הבטן. השריר הזה, הלא הוא הסרעפת, מחלק את גופך לשני תאים נבדלים ברורים: החלק העליון, החזה, מכיל את הלב והריאות. החלק התחתון, חלל הבטן, מאכלס את הקיבה, הכבד, המעיים ושאר איברים חיוניים. שריר ענק זה מקומר בחלקו העליון כמו תקרה, כמו כיפה.

אם תיקח, לשם ההמחשה, אחת מאותן צלחות נייר לפיקניקים שאפשר לרכוש בחנויות של כל-פריט-בשקל, הפוך אותה ולחץ על המשטח הקמור. מה קורה? הצלחת משתטחת ומתפשטת תוך שהיא דוחקת את עצמה לכל הצדדים. זה בדיוק מה שהסרעפת שלך עושה כשהריאות המתמלאות אוויר לוחצות עליה מלמעלה.

שכב עכשיו על גבך, קח נשימה עמוקה, והנח את אצבעותיך ממש מתחת לעצם החזה. האם אתה מרגיש את הסרעפת משתטחת ונדחקת החוצה, לצדדים? עכשיו שים את ידיך בשני הצדדים, לאורך הקצווֹת התחתונים של צלעותיך, ותנשום עמוק. האם אתה מרגיש כיצד הריאות דמויות הבלון דוחקות החוצה את הצלעות התוחמות אותן?

תרגל את הנשימה הסרעפתית הזאת במשך חמש דקות כל לילה במיטה לפני השינה, דבר אחרון לפני שאתה הולך לישון, וחמש דקות דבר ראשון בבוקר. במשך הלילה הדבר ירגיע וישקיט את עצביך, ויעשה אותך ישנוני. בבוקר זה יעורר וירענן אותך. אם תעשה את זה בהתמדה, זה לא רק ישפּר את קולך, אלא גם יוסיף לך שנות חיים. זמרי אופרה ומורים לפיתוח קול ידועים באריכות חייהם. מנואל גארסיה הנודע חי עד גיל 101, וייחס את אריכות חייו המופלגת במידה רבה לתרגול יומיומי של נשימה עמוקה.