אמנות החיים הטובים

הייתי צריך לדעת. קצת לפני היציאה מהכביש המהיר בברן, מצלמת מהירות אפורה אורבת לנהגים לא זהירים. היא נמצאת שם כבר שנים. אין לי מושג מה עבר לי בראש. ההבזק שלה העיר אותי מהחלום בהקיץ שהייתי שקוע בו, והצצה במד המהירות אישרה את חששותי: נסעתי לפחות 15 קמ"ש מעל המהירות המותרת, ולא היתה שום מכונית אחרת באזור שהייתי יכול לייחס לה את ההבזק.

למחרת, בציריך, הבחנתי מרחוק בשוטר תוחב דוח תנועה מתחת למגב של המכונית שלי. אכן, חניתי במקום אסור. החניון היה מלא ומיהרתי נורא. למצוא חניה חוקית במרכז ציריך זה כמו למצוא כיסא ים באנטארקטיקה. לרגע שקלתי לרוץ אל המכונית. דמיינתי את עצמי עומד מול השוטר, מתנשף ובשיער סתור, כשאני מנסה לגרום לו להבין את הבעיה שהייתי מצוי בה. אבל עזבתי את זה: שנים של ניסיון לימדו אותי שדברים כאלה סתם גורמים לי להרגיש טיפשי. אני יוצא קטן, ובסופו של דבר מפסיד שעות שינה.

בעבר דוחות חניה היו מרתיחים אותי. כיום אני מחייך כשאני משלם אותם. אני מושך את הסכום מהחשבון שהקצבתי לתרומות. בכל שנה אני מפריש סכום קבוע למטרות טובות, ומתוכו אני משלם את כל הקנסות שלי. בעולם הפסיכולוגיה, הטריק הזה נקרא "חשבונאות נפשית". שאלתי אותו מריצ׳רד תיילר, אחד האבות המייסדים של הכלכלה ההתנהגותית. חשבונאות נפשית נחשבת לכשל לוגי קלאסי. היחס של אנשים לכסף משתנה בהתאם למקורו. אם אנחנו מוצאים כסף ברחוב, אנחנו מתייחסים אליו באגביות ומבזבזים אותו בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר כסף שהרווחנו. הסיפור על דוח החניה ממחיש כיצד אפשר להפוך את הכשל הלוגי הזה ליתרון. אנחנו עובדים על עצמנו בכוונה — בשביל השקט הנפשי שלנו.

נניח שאתם מטיילים במדינה ענייה והארנק שלכם נעלם. דקות ספורות לאחר מכן אתם מוצאים אותו והדבר היחיד שחסר הוא המזומן. האם אתם רואים את המקרה כגנבה, או כתרומה למישהו שהמצב שלו כנראה גרוע בהרבה משלכם? לא משנה כמה התעמלות מנטלית נעשה, העובדה שהכסף שלנו נגנב לא תשתנה, אבל המשמעות של מה שקרה והפרשנות לאירוע — עליהן אנחנו יכולים להשפיע.

ניהול חיים טובים קשור מאוד לפרשנות מועילה של עובדות. אני תמיד מוסיף בראש חמישים אחוז למחירים בחנויות ובמסעדות. זה המחיר שזוג נעליים או מנת דג בחמאה חומה יעלו לי בפועל — ואני גם מביא בחשבון את מס ההכנסה. אם כוס יין עולה עשרה דולרים, אני אצטרך להרוויח 15 דולרים כדי להרשות אותה לעצמי. בשבילי זאת חשבונאות נפשית טובה, כי היא עוזרת לי להיות בשליטה על ההוצאות שלי.

אני מעדיף לשלם למלונות מראש. ככה אני לא אהרוס סוף שבוע רומנטי בפריז בגלל התעמתות עם החשבון בסופו. חתן פרס נובל דניאל כהנמן קורא לזה כלל השיא־סוף: אנחנו זוכרים את נקודת השיא ואת נקודת הסוף של החופשה, אבל כל השאר נשכח. נבחן מקרוב את האפקט הזה בפרק 20. אם בסוף הטיול פקיד קבלה צרפתי מתנשא מגיש לנו בסמכותיות חשבון מנופח שככל הנראה הוסיף לו במכוון חיובים מסתוריים (כעונש על כך שאנחנו מדברים צרפתית במבטא זר), זיכרון החופשה הרומנטית יוכתם לנצח. בפסיכולוגיה קוראים לזה "התחייבות מוקדמת": קודם משלמים, אחר כך צורכים. זה סוג של חשבונאות נפשית שמוציאה את העוקץ מהתשלום.

אני משלם מסים בשוויון נפש. אחרי הכול, אני לא יכול לשפר את מערכת המיסוי בעצמי. אני משווה את מה שאני מקבל בתמורה לכסף שלי בברן המקסימה לעומת מה שהייתי מקבל במקומות כמו כווית, ריאד או מונקו, על שממת הבטון הדחוסה שלה, או על פני הירח — מקומות שבאף אחד מהם אין מס הכנסה. המסקנה? אני מעדיף להישאר בברן. אנשים שעוברים לגור בערים מכוערות בגלל המיסוי נראים קטנוניים ועקשנים — וזאת לא תשתית יציבה במיוחד לחיים טובים. מעניין שעד כה ההתנהלות שלי עם אנשים כאלה היתה גרועה.

כולם מסכימים שכסף לא יכול לקנות אושר, ואני בהחלט ממליץ לא להשקיע יותר מדי מחשבה בכמה דולרים לכאן או לכאן. אם בירה עולה שני דולרים יותר או פחות מהרגיל, זה לא מעורר בי שום תגובה רגשית. אני חוסך אנרגיה במקום כסף. אחרי הכול, ערך תיק המניות שלי עולה ויורד בכל רגע בהרבה יותר מאשר שני דולרים, וגם אם הדאו ג'ונס יורד באלפית האחוז, זה לא מערער אותי. נסו את זה בעצמכם. חִשבו על מספר דומה, סכום צנוע שתהיו אדישים לו לחלוטין — כסף שתחשיבו פחות ככסף ויותר כרעש לבן. לא תפסידו שום דבר בכך שתאמצו את הגישה הזאת, ובהחלט לא את הנינוחות הפנימית שלכם.

סביב יום הולדתי הארבעים, אחרי שהייתי אתאיסט במשך תקופה ארוכה, ניסיתי בעקשנות למצוא שוב את אלוהים. הנזירים הבנדיקטינים מסבירי הפנים במנזר אַיינזידֵלן אירחו אותי במשך כמה שבועות. יש לי זיכרונות נעימים מאותה תקופה שבה ביליתי רחוק מהמולת העולם — בלי טלוויזיה ואינטרנט וכמעט בלי קליטה, הודות לחומות העבות מתקופת ימי הביניים. בעיקר נהניתי מהשקט בזמן הארוחות — הנזירים לא הורשו לדבר. אולי לא מצאתי שם את אלוהים, אבל למדתי טריק חשבונאות נפשית נוסף, הפעם כזה שקשור בזמן ולא בכסף. ברֵפֶקטוֹריוּם, כפי שקרוי חדר האוכל במנזר, הסכו"ם היה מונח בתיבה שחורה קטנה שאורכה כעשרים סנטימטרים. בתחילת הארוחה מרימים את המכסה ומוציאים את המזלג, הכף והסכין שמאוגדים יחד. המסר? למעשה אנחנו כבר מתים, וכל דבר מעבר לזה הוא מתנה. חשבונאות נפשית במיטבה. הדבר לימד אותי להעריך את הזמן שלי — ולא לבזבז אותו על שטויות.

נכון שאתם שונאים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, לחכות לתורכם אצל רופא השיניים ולהיתקע בפקק תנועה בכביש המהיר? בתוך שניות לחץ הדם מטפס ל־150, ומתחילים לשחרר הורמוני לחץ בקצב מטורף. במקום להתעצבן, כדאי לחשוב על הדבר הבא: בלי כל העצבים המיותרים שמכרסמים בגוף ובנפש שלנו, היינו יכולים לחיות עוד שנה אחת שלמה. השנה הנוספת הזאת תפצה על כל הזמן שחיכינו בתורים. השורה התחתונה? אנחנו לא יכולים לבטל את הפסד הזמן והכסף, אבל אפשר לתת לו פרשנות חדשה. פִּתחו את קופסת הטריקים של החשבונאות הנפשית ותיווכחו בעצמכם: ככל שנהיה מיומנים יותר בהתחמקות מטעויות, כך ניהנה יותר לטעות בכוונה מפעם לפעם, בשביל הכיף. זכרו, זה לטובתכם האישית.