אמפריות הים

זמן רב לפני בנייני המשרדים שלאורך קרן הזהב, אפילו לפני המסגדים, הייתה הכנסייה. 1,000 שנים ניצבה כיפת סנטה סופיה לבדה נגד קו האופק. העושים דרכם אל הגג בכל עת שהיא בימי הביניים, היו זוכים להביט באין מפריע על "העיר המוקפת נזר מים". העומדים במקום זה מבינים היטב כיצד משלה פעם קונסטנטינופול בעולם.

ב-29 במאי, 1453, אחר הצהריים, טיפס ועלה הנה מהמט השני, סולטן האימפריה העות'מאנית. היה זה סופו של יום הרה גורל. צבא הסולטן השתלט זה עתה בסערה על העיר, הגשים את הנבואה המוסלמית והחריב את שרידיה האחרונים של האימפריה הנוצרית ביזנטיון. מהמט טיפס, לדברי ההיסטוריון העות'מאני, "כמו רוח האל העולה אל הספרה הרביעית בשמים".

הסולטן השקיף על נוף שכולו חורבן עגום. קונסטנטינופול נהרסה ונבזזה ביסודיות, "נעשקה והשחירה כמו אחזה בה אש". צבא העיר הובס, הכנסיות נבזזו, וקיסר העיר האחרון נהרג במהלך הטבח. שורות ארוכות של גברים, נשים וילדים נקשרו בחבלים ונלקחו מן המקום, עדרים-עדרים. דגלים התנוססו מבניינים ריקים, אות לבוזזים שהשלל כבר נלקח. מעל יללתם האומללה של השבויים, מילאה הקריאה לתפילה את חלל היום האביבי. הדבר סימן את קצהּ הברור של שושלת קיסרית אחת, ואת חותמת הכשרות שניתנה לאחרת בזכות הכיבוש. הטורקים העות'מאנים, עם נוודים שבטי באופיו, שהגיעו מלב אסיה, גיבשו כעת את נוכחות האסלאם על החוף האירופי בעיר שאותה כינו איסטנבול. לכידתה קבעה את מעמדו של מהמט כיורש ביזנטיון וכמנהיגה הבלתי-מעורער של מלחמת הקודש.

מהמקום שבו עמד היה יכול הסולטן להגות בתולדות העם הטורקי ובעתידו. בדרום, מעבר למצרי הבוספורוס, נחה אנטוליה, אסיה הקטנה, שממנה יצאו הטורקים להגירתם הארוכה צפונה, אל אירופה, היעד הנכסף של שאיפותיהם הטריטוריאליות. אך ההזדמנות שנחה מערבה משם עתידה להיות המאתגרת ביותר עבור העות'מאנים. תחת שמש אחר הצהריים, נצץ ים מרמרה כמתכת רקועה; מעבר לו נפרשו מרחבי הים התיכון, שהטורקים כינו הים הלבן. עם כיבוש ביזנטיון, לא ירש מהמט רק שטח אדמה – בחלקו נפלה אימפריה ימית.

אירועי שנת 1453 היו חלק מתנודות רחבות היקף במאבק בין האסלאם לנצרות. בעקבות מסעות הצלב, שלט העולם הנוצרי בים התיכון במאות 15-11. נוצר מעשה טלאים של מדינות קטנות לחופי יוון ובאיי הים האגאי, שקישרו את מפעל מסעות הצלב עם המערב הלטיני. הכיבוש החל לשנות כיוון כשאיבדו הצלבנים את אחיזתם המרכזית האחרונה בחופי פלשתינה ב-1291, עם נפילת עכו. כעת נערך האסלאם להשיב מלחמה.

מאז ימי רומא, איש לא החזיק די משאבים לעשות במרחבי ים זה כרצונו, אך מהמט ראה בעצמו יורש קיסרי רומי. שאיפותיו לא ידעו גבול. הוא היה נחוש בדעתו ליצור "אימפריה אחת, אמונה אחת וריבונות אחת בעולם", וכינה עצמו "שליט שני הימים" – הים הלבן והים השחור. מרחבים אלו היו זרים לעות'מאנים. הים לא היה קרקע מוצקה. לא היו חזיתות טבעיות, לא היה מקום לנוודים לטעת מחנה. לא היה ניתן ליישב את הים. הים לא זכר דבר: האסלאם ייסד מאחזים בים התיכון בעבר – ואיבד אותם. אך מהמט כבר הציג הצהרת כוונות ברורה: הוא הביא למצור על קונסטנטינופול צי גדול, אם כי לא מיומן, והעות'מאנים למדו במהירות.

בשנים שלאחר הכיבוש, הזמין מהמט עותק של מפת אירופה מעשה ידי תלמי, גאוגרף העולם העתיק, שתורגמה עבורו לערבית על-ידי יוונים. כאן למד את תצורות הים בדקדקנות טורפנית. הוא הריץ אצבעו על ונציה, רומא, נאפולי, סיציליה, מרסיי וברצלונה; הוא בחן את שערי גיברלטר; מבטו נח אף על אנגליה הרחוקה. המתרגמים, ברוב תבונה, וידאו שאף אתר לא יבלוט יותר מאיסטנבול, ומהמט טרם היה מודע לכך שמלכי ספרד הקתולים עסוקים בתהליך בניית סדרה תואמת של שאיפות קיסריות בצדה המערבי של המפה. מדריד ואיסטנבול, כמו מראות ענק המשקפות את אותה השמש, היו בתחילה רחוקות מכדי שיבחינו זו בזו. העוינות הייתה עתידה למקד את האור. אפילו מפתו של תלמי, עם חצאי-האי העלומים, המעוקמים, והאיים המעוותים, לא יכלה להסתיר עובדה בסיסית על הים התיכון: למעשה, הוא מורכב משני ימים, כשאמצעיתו מכווצת על-ידי המצרים הצרים בין טוניס וסיציליה, ומלטה יושבת בלב הזרם, כנקודה משונה. העות'מאנים היו עתידים לשלוט במהרה בים המזרחי, ובית הבסבורג הספרדי – בים המערבי. בבוא העת, ייפגשו דרכיהם בנקודה זו.

כיום ניתן לחצות במטוס את הים התיכון לאורכו תוך שלוש שעות, מדרום ספרד ועד חופי לבנון. הנוף מן האוויר שליו, מצעד מסודר של ספינות הנעות בצייתנות על פני השטח הנוצצים. אלפי קילומטרים של קו חוף מחורץ בחוף הצפוני חושפים כפרי נופש אלגנטיים ונמלי יאכטות, כמו גם נמלים גדולים ומתחמים תעשייתיים המהווים שריר כלכלי לאירופה הדרומית. ניתן לעקוב מן החלל אחר כל כלי שיט בלגונה שקטה זו. ספינות שטות כרצונן, חסינות בפני הסערות שטיבעו את אודיסאוס ופאולוס הקדוש. בעולמנו ההולך ומצטמצם תדיר, המקום שהרומאים כינו "מרכז העולם" נראה זעיר.

לפני 500 שנה חוו הבריות את הים באורח שונה לחלוטין. חופיו היו מרחבי רעב ומחסור, שנחמסו בראשיתם מעצים ואדמה על-ידי בני אדם ועזים. בראשית המאה ה-14 כבר יכלה כרתים לספק לדנטה דימוי לאסון אקולוגי. "בלב ימים יושבת אדמה חרבה", כתב, "שפעם הייתה מלאת חדוות מים ועלים. כעת היא מדבר". גם הים עצמו צחיח. הים התיכון נוצר על-ידי קריסה גאולוגית דרמטית, כך שהמים השקופים, משובבי הנפש שבשוליו, צונחים חדות אל תהומות תת-ימיים עמוקים. אין משטחים יבשתיים שווי ערך לשטחי הדיג העשירים של ניופאונדלנד או של הים הצפוני. מבחינת החיים על החוף, אותם מיליון קילומטרים רבועים של מים, המופרדים לתריסר אזורים נפרדים, שלכל אחד רוחות ייחודיות, חופים חריגים ואיים פזורים באקראי, היו מרחב סורר, עצום ומסוכן – כה רחב היקף עד ששני חצאי הים התיכון היו שני עולמות שונים. ספינת מפרש עשויה לעשות את דרכה במשך חודשיים ממרסיי לכרתים במזג אוויר טוב; במזג אוויר גרוע – יידרשו שישה חודשים. סירות היו לא-כשירות לשיט במידה מפתיעה, הסופות באו פתאום, שודדי הים היו רבים לאינספור, כך שהספנים לרוב העדיפו להזדחל בסמוך לחופים מאשר לחצות את הים הפתוח. המסע היה הרה סכנה: אף אדם שפוי לא פסע במעלה כבש הספינה מבלי להפקיד את נשמתו בידי הבורא. הים התיכון היה ים שכולו צרות. ולאחר שנת 1453 שימש מוקד למלחמת עולם.

במרחבים אלה התנהלה אחת ההתמודדויות הפרועות והכאוטיות ביותר בהיסטוריה האירופית: המאבק בין האסלאם לנצרות על לב העולם. היה זה עסק ממושך. הקרבות התנהלו במשך יותר מ-100 שנה באורח עיוור על פני הימים; התכתשויות הפתיחה לבדן, שבהן גברו העות'מאנים על ונציה, נמשכו 50 שנה. המאבק לבש צורות רבות: מלחמות קטנות של התשה כלכלית, פשיטות שודדי ים בשם האמונה, מתקפות על מבצרי חוף ונמלים, מצור על עמדות מבוצרות גדולות ברחבי האיים, והנדיר מכול – קומץ קרבות ים רחבי היקף. המאבק שאב אליו את כל האומות והקבוצות בעלות האינטרסים שגבלו במימי הים התיכון: טורקים, יוונים, צפון אפריקנים, ספרדים, איטלקים וצרפתים; עמי הים האדריאטי והחוף הדלמטי; סוחרים, אימפריאליסטים, שודדי ים ולוחמי קודש. הכול נאבקו תוך כריתת בריתות מתחלפות תדיר כדי להגן על הדת, הסחר או האימפריה. איש לא היה יכול להניף דגל ניטרלי לזמן רב, אם כי הוונציאנים בהחלט ניסו.

הזירה מוקפת היבשה מספקת אינספור אפשרויות לעימות. מצפון לדרום היא צרה להפתיע; במקומות רבים רק לשון מים צרה מפרידה בין העמים הנצים. פושטים יכלו להגיח מהאופק בן רגע, ולהיעלם שוב כרצונם. מאז המונגולים שהיכו באירופה כמכת ברק, לא הטיל אויב כלשהו כזו אימת פתע על היבשת. הים התיכון היה לביוספרה של אלימות חסרת צורה וסדר, שבה התנגשו האסלאם והנצרות בפראות שאין דומה לה. המים, הימים והחופים היו זירת הקרב, הים והרוחות קבעו את תנאי המערכה, וכנשק מרכזי שימשו הגליאות המונעות בכוח המשוטים.

בעיני העולם הנוצרי, העות'מאנים, שחלשו על אימפריה מגוונת מבחינה אתנית, תמיד היו, בפשטות, "הטורקים", "אויבו האכזר ביותר של ישו". העולם המערבי ראה בהתגוששות זו גורם המוביל למלחמה המוחלטת וחוו אותה כטראומה, כמאבק נפשי עם כוחות האופל. היושבים בין כותלי הוותיקן הכירו היטב את מפתו של תלמי, סברו כי היא משמשת את העות'מאנים כדגם מנחה לכיבושיהם, ודמיינו בפרטי פרטים את המתרחש בארמון טופקאפי, הרחק מעל הבוספורוס. הסולטן, הטורקי הגדול, עטור טורבן ולבוש קפטָן, אפו מחודד ולבו אכזר מלידה, תואר תמיד כשהוא יושב מוקף בהדר הברברי של היכלו המרוצף ובוחן את נתיבי השיט במערב, ואין הוא הוגה אלא בהרס העולם הנוצרי. מבחינת האפיפיור לאו העשירי, בשנת 1517 היה "הטורקי" סמוך וקרוב כנושף בעורפו. "יום אחר יום הוא אוחז בידו תיאור מפורט ומפה בשלל גוונים של חופי איטליה", כתב ברעדה. "הוא אינו שת לבו אלא לאיסוף ארטילריה, בניית ספינות וסקירת כל ימי אירופה ואייה". מבחינת העות'מאנים ובני בריתם הצפון אפריקנים, הייתה זו עת נקם ושילם על מסעות הצלב, הזדמנות להפוך את כיוון כיבוש העולם ואת השליטה בסחר.

מאבק זה יתנהל לאורך חזית אדירה, לעתים קרובות הרחק מן הים. אירופה נאבקה באויביה במדינות הבלקן, במישורי הונגריה, בים סוף, בשערי וינה, אך בסופו של דבר במאה ה-16, התמקדו משאבי הנצים בלב המפה. ההתגוששות הייתה עתידה להימשך 60 שנה, תחת ידו המכוונת של סולימאן, נינו של מהמט. המלחמה פרצה הלכה למעשה בשנת 1521, והגיעה לשיאה בשנים 1571-1565 – שש שנות שפיכות דמים שאין כדוגמתן: שני כוחות-העל בעידן ההוא – הטורקים העות'מאנים ובית הבסבורג מספרד – הניפו את דגלי הקרב בשם אמונתם ונלחמו למוות. התוצאה הייתה עתידה לעצב את גבולות העולם הנוצרי והמוסלמי ולנתב את דרכן של אימפריות העתיד.

כל זה החל במכתב אחד.