אמריקנה

1

לפרינסטון, בקיץ, לא היה שום ריח, ואף שאיפֶמֶלוּ אהבה את הירוק השלֵו של העצים הרבים, את הרחובות הנקיים ובתי המידות, את החנויות היקרניות בנועם, ואת האווירה השקטה התמידית של עדנה שנקנתה בדין, זה, חוסר הריח, היה הדבר שקסם לה מכול, אולי משום שלכל שאר הערים האמריקאיות שהכירה היטב היה ריח מובהק. לפילדלפיה היה הניחוח העבש של היסטוריה. בניו הֵייבֶן עמד ריח של הזנחה. לבולטימור היה ריח של מי מלח, ולברוקלין של אשפה שהתחממה בשמש. אבל בפרינסטון לא הריחו כלום. היא אהבה לשאוף כאן אוויר מלוא ריאותיה. היא אהבה לצפות במקומיים נוהגים באדיבות מופגנת ומחנים את מכוניותיהם מהדגם החדיש ביותר מחוץ למכולת האורגאנית ברחוב נסאו או מחוץ למסעדות הסושי או מחוץ לגלידריות שהיו להן חמישים טעמים שונים כולל פלפל אדום או מחוץ לסניף הדואר שעובדיו המשתפכים חשו לקבל את פניהם בכניסה. היא אהבה את הקמפוס, חמור סבר מידע רב, את הבניינים הגותיים עם קירותיהם משורגי הקיסוס, ואת האופן שבו שינה הכול את צורתו באור העמום של הלילה, והיה לחזיון רפאים. היא אהבה, יותר מכול, את התחושה שבמקום הזה של נינוחות אמידה היא יכולה להעמיד פני מישהי אחרת, מישהי שהתקבלה באופן מיוחד למועדון אמריקאי נכבד, מישהי עטורת ודאות.

אבל היא לא אהבה את זה שעליה לנסוע לטרֶנטוֹן כדי לקלוע את שערה. לא היה הגיוני לצפות שיהיה סלון קליעה בפרינסטון — מעט המקומיים השחורים שראתה היו בהירי עור וחלקי שיער כל כך, שהיא לא יכלה לדמיין אותם בצמות — ועם זאת, כשחיכתה לרכבת בתחנת צומת פרינסטון, באחר צהריים יוקד מחום, היא תהתה למה אין שום מקום שהיא יכולה לקלוע בו את שערה. חפיסת השוקולד בתיקה נמסה. עוד כמה אנשים חיכו על הרציף, כולם לבנים ורזים, בבגדים קצרים קלילים. הגבר שעמד הכי קרוב אליה אכל גביע גלידה; זה תמיד נראה קצת חסר אחריות, שגברים אמריקאים מבוגרים אוכלים גביעי גלידה, במיוחד גברים אמריקאים מבוגרים שאוכלים גלידה בפרהסיה. כשהרכבת נכנסה לבסוף בחריקת בלמים, הוא פנה אליה ואמר "בשעה טובה", באינטימיות שזרים נוהגים זה עם זה לאחר שחלקו אכזבה משירות ציבורי. היא חייכה אליו. השיער המאפיר באחורי ראשו היה מסורק קדימה, סידור קומי להסוואת הקרחת בקודקודו. היה ברור שהוא אקדמאי, אבל לא במדעי הרוח, שאז היה משדר פחות ביטחון עצמי. מדע מוצק כמו כימיה, אולי. פעם היא היתה עונה "אני יודעת", אותו ביטוי אמריקאי משונה שמביע הסכמה יותר מידיעה, ואז היתה פותחת בשיחה איתו, לראות אם יגיד משהו שתוכל להשתמש בו בבלוג שלה. החמיא לאנשים ששואלים על אודותיהם, ואם אמרה משהו אחרי שהם דיברו, זה עודד אותם לומר עוד. הם היו מותנים למלא שתיקות. אם שאלו מה היא עושה, היא היתה עונה בעמימות, "אני כותבת בלוג סגנון חיים," כי להגיד "אני כותבת בלוג שנקרא 'בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא־אמריקאית'" יעורר בהם אי־נוחות. אבל היא אמרה את זה, כמה פעמים. פעם אחת לגבר לבן עם ראסטות שישב לידה ברכבת, שערו כמו חוטי משיחה ישנים שהסתיימו בפלומה בלונדינית, חולצתו הממורטטת לבושה באדיקות מספקת כדי לשכנע אותה שהוא לוחם חברתי שעשוי להיות בלוגר אורח ראוי. "עושים כיום רעש מוגזם לגמרי סביב גזע, שחורים צריכים להתגבר על עצמם, עכשיו הכול עניין של מעמדות, אלה שיש להם ואלה שאין להם," הוא אמר לה בנחת, והיא השתמשה בזה כמשפט הפתיחה לפוסט שכותרתו: "לא כל הבחורים הלבנים באמריקה עם ראסטות מובסים". והיה הגבר מאוהיו, שהיה דחוק לצדה בטיסה. מנהל בדרג ביניים, היא היתה בטוחה, לפי החליפה המרובעת שלו והצווארון הלבן בחולצתו התכולה. הוא רצה לדעת מה כוונתה ב"בלוג סגנון חיים", והיא סיפרה לו וציפתה שיתפוס מרחק או יסיים את השיחה באמירה מתגוננת תפלה כגון, "הגזע היחיד שחשוב הוא הגזע האנושי." אבל הוא אמר, "כתבת פעם על אימוץ? אף אחד לא רוצה תינוקות שחורים במדינה הזאת, ואני לא מתכוון למעורבים, אני מתכוון לשחורים. אפילו משפחות שחורות לא רוצות אותם."

הוא סיפר לה שהוא ואשתו אימצו ילד שחור, והשכנים הסתכלו עליהם כאילו בחרו למסור את נפשם למען מטרה מפוקפקת. הפוסט שלה עליו בבלוג — "מנהלי ביניים לבנים מאוהיו שלא יודעים להתלבש אינם תמיד מה שאתם חושבים" — קיבל את מספר התגובות הגבוה ביותר לאותו החודש. היא עדיין תהתה אם הוא קרא אותו. היא קיוותה שכן. לעתים קרובות היתה יושבת בבתי קפה, או בנמלי תעופה, או בתחנות רכבת, וצופה על זרים, מדמיינת את חייהם, תוהה מי מהם עשוי לקרוא את הבלוג שלה. הבלוג־שלה־לשעבר כעת. היא כתבה את הפוסט הסופי רק לפני כמה ימים וזכתה למאתיים שבעים וארבע תגובות עד כה. כל הקוראים האלה, שמספרם גדל מחודש לחודש, שקישרו בין בלוגים והצליבו פוסטים וידעו כל כך הרבה יותר ממנה: הם תמיד הפחידו ושילהבו אותה. דֶרידָה סאפּפית, אחת הכותבים התדירים ביותר, כתבה: אני מופתעת קצת מעד כמה אני לוקחת את זה באופן אישי. תצלח דרכך אל "שינוי החיים" שלא נקבת בשמו, אך אנא שובי בהקדם אל הבלוגוספֶרה. השתמשת בקולך החצוף, הצולף, המצחיק ומעורר המחשבה ליצירת מרחב לשיחות אמיתיות על נושא חשוב. קוראים כמו דֶרידָהסאפּפית, ששלפו סטטיסטיקות מהשרוול והשתמשו במילים כמו "המחשה" בתגובותיהם, תמיד הלחיצו את איפמלו, שהשתוקקה להיות רעננה ולהרשים, עד שברבות הימים התחילה להרגיש כמו נשר הנובר בפגרי סיפוריהם של אנשים כדי לדלות דבר־מה להשתמש בו. לפעמים יוצרת קישורים שבירים לגזע. לפעמים לא מאמינה לעצמה. ככל שכתבה יותר, כך בטחה בעצמה פחות. כל פוסט גירד עוד קשקש אחד מישותה, עד שהרגישה עירומה ומעושה.

הגבר אוכל הגלידה ישב לצדה ברכבת, וכדי למנוע אפשרות לשיחה, היא נעצה את מבטה בכתם חום ליד כף רגלה, זליגת פרַפּוּצ'ינו קפוא, עד שהגיעו לטרנטון. הרציף היה עמוס שחורים, רבים מהם שמנים, בבגדים קצרים קלילים. זה עדיין הדהים אותה, השינוי שמחוללות כמה דקות של נסיעה ברכבת. במהלך שנתה הראשונה באמריקה, כשנסעה בניו ג'רזי טרנזיט לתחנת פּן ואז ברכבת התחתית לבקר את דודתה אוּג'וּ בפלֵֶטלֶנדס, הפליא אותה לראות איך בעיקר לבנים דקי גזרה ירדו בתחנות במנהטן, וכשהרכבת המשיכה בדרכה אל תוך ברוקלין, נשארו בעיקר שחורים ושמנים. אלא שהיא לא חשבה עליהם כ"שמנים". היא חשבה עליהם כ"גדולים", כי אחד הדברים הראשונים שסיפרה לה חברתה גיניקָה היה ש"שמן" היא מילה רעה באמריקה, טעונה שיפוט מוסרי כמו "טיפש" או "מנוול", ולא סתם תיאור כמו "נמוך" או "גבוה". אז היא סילקה את "שמן" מאוצר המילים שלה. אבל המילה חזרה אליה בחורף שעבר, כעבור שלוש־עשרה שנים כמעט, כשגבר שעמד מאחוריה בתור בסוּפּר מילמל, "אנשים שמנים לא צריכים לאכול את הזבל הזה," כששילמה עבור שקית הטוֹסטיטוֹס הענקית שלה. היא הציצה עליו, מופתעת, נעלבת קלות, וחשבה שזה פוסט מושלם לבלוג, איך הזר הזה החליט שהיא שמנה. היא תתייק את הפוסט תחת התגית: "גזע, מגדר ומידות גוף". אך כשחזרה הביתה ועמדה מול האמת שבמראה, התברר לה שזה זמן רב מדי התעלמה מהצרוּת החדשה של בגדיה, מהתחככותן זו בזו של ירכיה, מהחלקים הרכים יותר, העגולים יותר בה שרטטו כשזזה. היא היתה שמנה. היא אמרה את המילה "שמנה" לאט, שיקשקה אותה קדימה ואחורה וחשבה על כל הדברים האחרים שלמדה לא לומר בקול רם באמריקה. היא היתה שמנה. היא לא היתה עגלגלת־חמוקיים או רחבת־גרם: היא היתה שמנה, זאת המילה היחידה שהתאימה. והיא התעלמה גם מהכובד בנשמתה. הבלוג שלה עשה חיל עם אלפי מבקרים ייחודיים בכל חודש, והיא הרוויחה שכר טוב מהרצאות, והיו לה מלגת מחקר בפרינסטון ומערכת יחסים עם בּלֵיין — "אַת אהבת חיי האבסולוטית", הוא כתב בכרטיס הברכה ליום הולדתה האחרון — ובכל זאת היה מלט בנשמתה. זה היה שם כבר זמן־מה, מחלה של לאוּת, עגמומיות וטשטוש גבולות על הבוקר. היא הביאה איתה כמיהות אמורפיות, תשוקות חסרות צורה, הבזקים דמיוניים קצרים של חיים אחרים שיכלה לחיות, שבמהלך החודשים התמזגו לגעגועים נוקבים הביתה. היא סרקה אתרי אינטרנט ניגריים, פרופילים ניגריים בפייסבוק, בלוגים ניגריים, וכל קליק הביא עוד סיפור על אדם צעיר ששב הביתה לא מכבר, עטוי תארים אמריקאיים או בריטיים, כדי להקים חברת השקעות, עסק להפקת מוזיקה, מותג אופנה, כתב עת, זכיינות למזון מהיר. היא הסתכלה על התצלומים של הגברים והנשים האלה וחשה את הכאב הקהה של אובדן, כאילו הם פרשו בכוח את אגרופה ולקחו משהו משלה. הם חיו את חייה. ניגריה נעשתה המקום שהיא אמורה להיות בו, המקום היחיד שבו תוכל להכות את שורשיה בלי הדחף המתמיד לעקור אותם ולנער מהם את העפר. והיה, כמובן, גם אוֹבּינזֶה, אהבתה הראשונה, האדם היחיד שאיתו מעולם לא חשה צורך להסביר את עצמה. הוא היה כעת בעל ואב, והם לא היו בקשר כבר שנים, ובכל זאת היא לא יכלה להעמיד פנים שהוא אינו חלק מגעגועיה, או שלא חשבה עליו תכופות, מפשפשת בעברם, תרה אחר אותות לְמה שלא ידעה לקרוא בשמו.

הזר גס הרוח בסוּפּר — מי יודע עם אילו בעיות הוא נאבק, שדוף ודק־שפתיים כפי שהיה — התכוון להעליב אותה, אך במקום זאת דירבן את יקיצתה.

היא החלה לתכנן ולחלום, להגיש בקשות לעבודה בלאגוס. תחילה היא לא סיפרה לבליין, כי רצתה לסיים את התקופה כעמיתת מחקר בפרינסטון. ואז בתום המלגה היא לא סיפרה לו כי עדיין לא היתה בטוחה. אבל כשחלפו השבועות היא ידעה שלעולם לא תהיה בטוחה. אז היא אמרה לו שהיא חוזרת הביתה, והוסיפה "אני חייבת", בידיעה שהוא ישמע במילותיה אקורד של סיום.

"למה?" שאל בליין, אוטומטית כמעט, המום מהכרזתה. הם ישבו אז בסלון שלו בניו הייבן, ג'ז רך ואור יום מציפים אותם, והיא הביטה בו, באיש הטוב והמבולבל שלה, וחשה שהיום לובש אופי אֶפּי, עצוב. הם חיו יחד כבר שלוש שנים, שלוש שנים חפות מקמט, כמו סדין מגוהץ למשעי, עד לריב הראשון שלהם, חודשים קודם לכן, כשעיניו של בליין קפאו באישום והוא סירב לדבר איתה. אבל הם התגברו על הריב הזה, בעיקר בזכות ברק אובמה, ותשוקתם המשותפת הידקה מחדש את הקשר ביניהם. בליל הבחירות, לפני שבליין נישק אותה, פניו שטופי דמעות, הוא חיבק אותה חזק כאילו הניצחון של אובמה הוא גם ניצחונם האישי. והנה עכשיו היא אומרת לו שזה נגמר. "למה?" הוא שאל. הוא לימד רעיונות של ניואנסים ומורכבוּת בשיעורים שלו, ועם זאת הוא ביקש ממנה סיבה אחת ויחידה, הגורם. אך לא נגלתה לה לפתע אמת נחרצת, ולא היתה שום סיבה: פשוט שכבה אחר שכבה של מורת רוח חילחלו לתוכה ויצרו גוש שדחף אותה עכשיו קדימה. היא לא אמרה לו את זה, כי הוא היה נפגע מהידיעה שהיא מרגישה כך כבר זמן־מה, שיחסיה איתו היו כמו להיות מרוצים בְּבית אבל לשבת תמיד ליד החלון ולהשקיף החוצה.

"קחי את העציץ," הוא אמר לה ביום האחרון שראתה אותו, כשארזה את הבגדים שהחזיקה אצלו. הוא נראה מובס בעומדו שמוט כתפיים במטבח. זה היה העציץ שלו, עלים ירוקים מפיחי תקווה עולים משלושה קני במבוק, וכשלקחה אותו, בדידות פתאומית מוחצת פילחה אותה ונשארה איתה במשך שבועות. היא עדיין הרגישה אותה לפעמים. איך ייתכן שיחסר לך דבר שכבר אינך רוצה בו? בליין נזקק לְמה שהיא לא היתה מסוגלת לתת, והיא נזקקה למה שהוא לא היה מסוגל לתת, וכך היא כאבה את זה, את אובדן מה שהיה יכול להיות.

והנה היא כאן, ביום מלא בשפעת הקיץ, עומדת לקלוע את שערה לקראת המסע הביתה. חום דביק רבץ על עורה. היו ברציף אנשים גדולים ממנה פי שלושה, והיא הביטה בהערצה על אחת מהם, אישה בחצאית קצרה מאוד. לא היתה לה שום בעיה עם רגליים דקות שמוצגות לראווה בחצאיות מיני — אין בזה שום סכנה, ואחרי הכול קל לחשוף רגליים שדעת העולם נוחה מהן — אך מהות המעשה של האישה השמנה היתה השכנוע החרישי שאדם חולק רק עם עצמו, ביטחון בצדקתה שנסתרה מעיני אחרים. החלטתה לחזור היתה דומה: בכל פעם שהרגישה שספקות צרים עליה, ראתה את עצמה עומדת לבדה באומץ, דמות הרואית כמעט, כדי למחוץ את אי־הוודאות שלה. האישה השמנה היתה מתָאֶמת־משנה לקבוצה של מתבגרים שנראו בני שש־עשרה או שבע־עשרה. הם הצטופפו שם, סמל מחנה קיץ מתנוסס על חזית וגב חולצות הטריקו הצהובות שלהם, צוחקים ומדברים. הם הזכירו לאיפמלו את בן דודה דיקֶה. אחד הנערים, כהה וגבוה, בעל מבנה גוף שרירי וחטוב של אתלט, נראה בדיוק כמו דיקה. לא שדיקה היה חולם לנעול את הנעליים האלה שנראו כמו אֶספַּדרילים. 'בעיטות חלשות', הוא היה קורא להן. זאת היתה המצאה חדשה: הוא השתמש בה לראשונה לפני כמה ימים, כשסיפר לה על יציאה לקניות עם דודה אוּג'וּ. "אמא רצתה לקנות את הנעליים המשוגעות האלה. בחייך, בַּדוֹדה, את יודעת שאני לא יכול לנעול בעיטות חלשות!"

איפמלו הצטרפה לתור למונית מחוץ לתחנה. היא קיוותה שהנהג לא יהיה ניגרי, כי מרגע שישמע את המבטא שלה, הוא או יהיה להוט בתוקפנות לספר לה שיש לו תואר שני — המונית היא עבודה משנית — ושבתו היא סטודנטית מצטיינת באוניברסיטת ראטגֶרס; או ינהג בשתיקה זעופה, ייתן לה עודף ויתעלם מה"תודה" שלה ויטפח כל אותה שעה הַשפָּלה, שבת ארצו הניגרית הזאת, ועוד בחורה קטנה, שאולי היא אחות או רואת חשבון או אפילו רופאה, מביטה עליו מגבוה. נהגי מוניות ניגרים באמריקה משוכנעים כולם שהם לא באמת נהגי מוניות. היא היתה הבאה בתור. נהג המונית שלה היה שחור ובגיל המעבר. היא פתחה את הדלת והעיפה מבט על גבו של מושב הנהג. מֶרווין סמית. לא ניגרי, אבל אף פעם אי־אפשר להיות בטוחים. ניגרים אימצו לעצמם כל מיני שמות כאן. אפילו היא היתה פעם מישהי אחרת.

"מה שלומך?" שאל האיש.

היא הבחינה מיד, ברגש הקלה, שהמבטא שלו קריבי.

"טוב מאוד. תודה." היא מסרה לו את הכתובת של "מָריאָמה, קליעת שיער אפריקאית". זאת היתה הפעם הראשונה שלה בסלון הזה — הסלון הקבוע שלה נסגר, כי בעלת הבית נסעה בחזרה לחוף השנהב להתחתן — אבל הוא ייראה, היא היתה בטוחה, כמו כל הסלונים לקליעת שיער אפריקאית שהכירה: הם שכנו בחלק העיר שהיו בו גרפיטי, בניינים טחובים ולא זכר לאדם לבן, הציגו שלטים ססגוניים עם שמות כמו "עָאישה ופָטימה, קליעת שיער אפריקאית", החזיקו רדיאטורים חמים מדי בחורף ומזגנים שלא קיררו בקיץ, והיו מלאים קולעות פרנקופוניות ממערב אפריקה, שאחת מהן ודאי תהיה בעלת הבית ותדבר באנגלית הכי טובה ותענה לטלפון והאחרות יתייחסו אליה בכבוד. לעתים קרובות היה תינוק קשור בפיסת בד לגבה של מישהי. או זאטוט ישֵן על חלוק שנפרש על ספה מרופטת. השיחות היו קולניות ומהירות, בצרפתית או בווֹלוֹף או במַלינקֶה, וכשדיברו אנגלית עם לקוחה, היתה האנגלית רצוצה, משונה, כאילו עוד לפני שטבלו את בהונותיהן בשפה עצמה, כבר שיכשכו בסלנג האמריקאי. מילים יצאו מפיהן לחצאין. פעם, בפילדלפיה, קולעת מגינאה אמרה לאיפמלו, "אנכּילו, בֶּלוֹאים, כּוֹכַּכַּסתי." נדרשו לאיפמלו חזרות רבות כדי להבין מה האישה אמרה, "אני כאילו, באלוהים, כל כך כעסתי."

מרווין סמית היה עליז ופטפטני. הוא דיבר, כשנהג, על כמה חם, ואיך בטוח שיהיו הפסקות חשמל יזומות.

"זה חום מהסוג שהורג זקנים. אם אין להם מזגן, הם צריכים ללכת לקניון, את יודעת. בקניון יש מיזוג בחינם. אבל לפעמים אין מי שייקח אותם. אנשים צריכים לדאוג לזקנים," הוא אמר, ושתיקתה של איפמלו לא פגמה במצב רוחו המרומם.

"הנה הגענו!" הוא אמר וחנה מול גוש בניינים עלוב. הסלון עמד באמצע, בין מסעדה סינית לחנות נוחות שמכרה כרטיסי הגרלה. בפנים החדר שָפַע הזנחה, הקירות היו מכוסים כרזות של תסרוקות קלועות וכרזות קטנות יותר עם הכיתוב החזר מס מהיר. שלוש נשים, כולן בחולצות טריקו ומכנסי ברמודה, עבדו על שערהּ של לקוחה ישובה. בטלוויזיה קטנה שנתלתה בפינת הקיר רץ, בעוצמת קול מעט גבוהה מדי, סרט ניגרי: גבר מכה את אשתו, האישה מתכווצת בפחד, איכות הצליל צורמת.

"הַיי!" אמרה איפמלו.

כולן פנו להביט בה, אך רק אחת, מן הסתם מריאמה שעל שמה נקרא הסלון, אמרה, "היי, ברוכה הבאה."

"אני רוצה לעשות צמות."

"איזה מין צמות את רוצה?"

איפמלו אמרה שהיא רוצה את השזירה בקרזול בינוני ושאלה כמה זה עולה.

"מאתיים," אמרה מריאמה.

"שילמתי מאה שישים בחודש שעבר." היא קלעה את שערה בפעם האחרונה שלושה חודשים קודם לכן.

מריאמה לא אמרה דבר זמן־מה, עיניה שבו אל השיער שקלעה.

"אז מאה שישים?" שאלה איפמלו.

מריאמה משכה בכתפיה וחייכה. "בסדר, אבל תצטרכי לחזור הנה בפעם הבאה. שבי. חכי לעאישה. היא עוד מעט מסיימת." מריאמה הצביעה על הקטנה בקולעות, שהיתה לה מחלת עור — פיתולים בהירים ורדרדים נימרו את זרועותיה וצווארה ונראו מידבקים להדאיג.

"היי, עאישה," אמרה איפמלו.

עאישה הציצה באיפמלו, הנידה בראשה קלות, פניה חתומים, כמעט מאיימים בחוסר הבעתם. היה בה משהו מוזר.

איפמלו התיישבה קרוב לדלת; המאוורר על השולחן הסדוק כּוּון על עוצמה גבוהה, אבל הפיג אך במעט את המחנק בחדר. ליד המאוורר היו מסרקות, חפיסות של תוספות שיער, מגזינים תפוחים בדפים תלושים, ערימות של תקליטורי די־וי־די צבעוניים. מטאטא עמד שעון בפינה אחת, ליד אוטומט הממתקים ומייבש השיער החלוד שכבר מאה שנה לא השתמשו בו. על מסך הטלוויזיה אב הכה שני ילדים, אגרופים עציים שחבטו באוויר מעל ראשיהם.

"לא! אבא רע! איש רע!" אמרה הקולעת האחרת, שבהתה בטלוויזיה והתחלחלה.

"את מניגריה?" שאלה מריאמה.

"כן," אמרה איפמלו. "מאיפה אתן?"

"אני ואחותי חלימה ממאלי. עאישה מסנגל," אמרה מריאמה.

עאישה לא הרימה את עיניה, אבל חלימה חייכה אל איפמלו חיוך שבהבנתו החמימה אמר ברוכה הבאה לאפריקאית־אחות; היא לא היתה מחייכת כך אל אמריקאית. היתה לה פזילה חמורה, אישוניה הבזיקו בכיוונים הפוכים, ואיפמלו התבלבלה לרגע, לא בטוחה איזו מעיניה של חלימה מופנית אליה.

איפמלו ניפנפה על עצמה במגזין. "כל כך חם," אמרה. האישה הזאת לפחות לא אמרה לה, "חם לך? אבל את מאפריקה!"

"גל החום הזה ממש נורא. מצטערת שהמזגן התקלקל אתמול," אמרה מריאמה.

איפמלו ידעה שהמזגן לא התקלקל אתמול, הוא היה מקולקל כבר מזמן, אולי מאז ומעולם; ובכל זאת היא הינהנה ואמרה שאולי הוא שבק מרוב שימוש. הטלפון צילצל. מריאמה הרימה את השפופרת וכעבור רגע אמרה, "בואי עכשיו," אותן המילים עצמן שבגללן איפמלו הפסיקה לקבוע תורים לסלונים לקליעת שיער אפריקאית. בואי עכשיו, הן אמרו תמיד, ואז הגעת וראית שני אנשים מחכים לקליעת מיקרו־צמות, ועדיין בעלת הבית היתה אומרת לך, "חכי, אחותי באה לעזור." הטלפון צילצל שוב, ומריאמה דיברה צרפתית, קולה עולה, והפסיקה לקלוע כדי להחוות בידה בעודה צועקת לתוך הטלפון. ואז היא הוציאה מכיסה טופס צהוב של וסטרן יוניון והתחילה להקריא את המספרים. "טרוּאָה! סַנק! נו, נו, סנק!"

האישה שאת שערה קלעה לשורות־שורות זעירות מכאיבות־למראה אמרה בחריפות, "נו באמת! אני לא מתכוונת לבלות כאן את כל היום!"

"סליחה, סליחה," אמרה מריאמה, ובכל זאת סיימה לחזור על מספרי הווסטרן יוניון לפני שהמשיכה לקלוע, הטלפון תחוב בין כתפה לאוזנה.

איפמלו פתחה את הספר שהביאה, Cane מאת ג'ין טוּמֶר, וריפרפה על פני כמה דפים. היא התכוונה לקרוא אותו זה מכבר, ושיערה שתאהב אותו היות שבליין לא אהב אותו. ראוותנות מתייפייפת, הוא כינה אותו, באותה נימה סלחנית עדינה שנקט כשהם דיברו על ספרות, כאילו היה בטוח שבעוד זמן מועט ועם קצת יותר חוכמה, היא תלמד להבין שהרומנים שהוא אוהב איכותיים יותר, רומנים שכתבו גברים צעירים או צעירים למדי והיו גדושי דברים, מצבור מרתק, מדהים, של מותגים ומוזיקה וספרי קומיקס, שעוברים ברפרוף על רגשות, וכל משפט בהם מודע באופנתיות לאופנתיותו המסוגננת. היא קראה רבים מהם, כי הוא המליץ עליהם, אבל הם היו כמו צמר גפן מתוק שהתנדף מהר מדי מזיכרון לשונה.

היא סגרה את הספר; היה חם מכדי להתרכז. היא אכלה קצת שוקולד נמס, סימסה לדיקה שיתקשר אליה בתום אימון הבייסבול, וניפנפה על עצמה. היא קראה את השלטים על הקיר מולה — אין תיקונים לצמות אחרי שבוע אחד. לא מקבלים צ'קים. אין החזרים — אך הקפידה שלא להביט בפינות החדר, כי ידעה שתלוליות של עיתונים עבשים יהיו תחובות מתחת לצינורות עם טינופת ודברים שנרקבו מזמן.

לבסוף סיימה עאישה עם הלקוחה שלה ושאלה איזה צבע איפמלו רוצה לתוספות השיער שלה.

"צבע ארבע."

"לא צבע טוב," אמרה מיד עאישה.

"בזה אני משתמשת."

"הוא נראה מלוכלך. את לא רוצה צבע אחד?"

"צבע אחד שחור מדי, הוא נראה מלאכותי," אמרה איפמלו והתירה את הצניף הכרוך סביב ראשה. "לפעמים אני משתמשת בצבע שתיים, אבל צבע ארבע יותר קרוב לצבע הטבעי שלי."

עאישה משכה בכתפיה, משיכה מתנשאת, כאילו זו לא בעיה שלה אם ללקוחה שלה אין טעם. היא שלחה יד לתוך ארון, הוציאה שתי חפיסות של תוספות שיער, בדקה ששתיהן אכן באותו הצבע.

היא נגעה בשערה של איפמלו. "למה אין לך החלקה?"

"אני אוהבת את השיער שלי כמו שאלוהים עשה אותו."

"אבל איך את מסרקת זה? קשה מסרקת," אמרה עאישה.

איפמלו הביאה מסרק מהבית. היא סירקה בעדינות את שערה, סמיך, רך ומלופף מאוד, עד שמיסגר את ראשה כמו הילה. "לא קשה לסרק אותו אם מלחלחים אותו טוב־טוב," אמרה וגלשה לנימה המיסיונרית המשדלת שנקטה בכל פעם שניסתה לשכנע נשים שחורות אחרות במעלות של שמירה על שיער טבעי. עאישה נחרה בבוז; היא בפירוש לא יכלה להבין למה מישהי תבחר לשאת את הסבל הכרוך בסירוק שיער טבעי במקום פשוט להחליק אותו. היא פישׂקה את שערה של איפמלו, שלפה תוספת קטנה מהערימה שעל השולחן והחלה ללפף במיומנות.

"זה הדוק מדי," אמרה איפמלו. "אל תהדקי כל כך." כיוון שעאישה המשיכה ללפף עד הקצה, איפמלו חשבה שאולי היא לא הבינה, ולכן נגעה בצמה המציקה ואמרה, "הדוק, הדוק."

עאישה דחפה את ידה מראשה. "לא. לא. תעזבי. זה טוב."

"זה הדוק!" אמרה איפמלו. "תרופפי אותה בבקשה."

מריאמה עקבה אחריהן. שטף של צרפתית יצא מפיה. עאישה רופפה את הצמה.

"סליחה," אמרה מריאמה. "היא לא כל כך מבינה."

אבל איפמלו יכלה לראות בפניה של עאישה שהיא הבינה מצוין. עאישה היתה פשוט אחת מהשוק ממש, חסינה לגינונים הקוסמטיים של שירות לקוחות אמריקאי. איפמלו ראתה אותה בדמיונה עובדת בשוק בדָקאר, כמו הקולעות בלאגוס שהיו מקנחות את אפן ומוחות את ידיהן על חלוקיהן, מטלטלות בגסות את ראשי הלקוחות כדי להיטיב את תנוחתם, מתלוננות על כמה מלא או כמה קשה או כמה קצר השיער, צועקות אל נשים חולפות, וכל אותה שעה משוחחות בקולי קולות וקולעות בהידוק מופרז.

"את מכירה אותה?" שאלה עאישה והציצה על מסך הטלוויזיה.

"מה?"

עאישה חזרה על דבריה והצביעה על השחקנית במסך.

"לא," אמרה איפמלו.

"אבל את ניגרית."

"כן, אבל אני לא מכירה אותה."

עאישה החוותה לעבר ערימת התקליטורים שעל השולחן. "קודם יותר מדי וודו. רע מאוד. עכשיו סרט ניגריה טוב מאוד. בית גדול יפה!"

איפמלו התייחסה בזלזול לסרטי נוֹליווּד, עם משחקם המוגזם ועלילותיהם המופרכות, אך הינהנה בהסכמה, כי לשמוע "ניגריה" ו"טוב" באותו משפט היה לוקסוס, גם אם הוא יצא מפי האישה הסנגלית המוזרה הזאת, והיא בחרה לראות בו אות מבשר טובות על שובה הביתה.

כל מי שסיפרה לו שהיא חוזרת נראה מופתע וציפה להסבר, וכשאמרה שהיא פשוט רוצה לחזור, קמטי תמיהה הופיעו על מצחו.

"את סוגרת את הבלוג שלך ומוכרת את הדירה שלך כדי לחזור ללאגוס ולעבוד במגזין שלא משלם כל כך טוב," אמרה דודה אוג'ו ואז חזרה על עצמה, כמו כדי להבהיר לאיפמלו את חומרת טיפשותה. רק בזכות חברתה הוותיקה בלאגוס, רָניאינוּדוֹ, הצליחה שיבתה להיראות נורמלית. "לאגוס מלאה כעת בתושבים חוזרים מאמריקה, אז כדאי שתחזרי ותצטרפי אליהם. כל יום רואים אותם סוחבים בקבוק מים כאילו הם ימותו מחום אם לא ישתו כל רגע," אמרה רניאינודו. הן שמרו על קשר, היא ורניאינודו, לאורך כל השנים. בהתחלה הן כתבו מכתבים לעתים נדירות, אך משנפתחו בתי קפה אינטרנטיים, טלפונים סלולריים רווחו ופייסבוק עלה כפורח, הן תיקשרו לעתים קרובות יותר. רניאינודו היא שסיפרה לה, כמה שנים לפני כן, שאובּינזה עומד להתחתן. "בינתיים אוֹ, יש לו כסף רציני עכשיו. רואה מה הפסדת?" אמרה רניאינודו. איפמלו העמידה פנים אדישות לשמע הידיעה הזאת. היא ניתקה קשר עם אובינזה בסופו של דבר, וכל כך הרבה זמן עבר, והיא היתה זה מקרוב במערכת יחסים עם בליין והסתגלה באושר לחיים משותפים. אבל בתום השיחה היא חשבה בלי סוף על אובינזה. והמחשבה עליו בחתונתו הותירה אותה בתחושה של צער, צער עמום. אבל היא מרוצה בשבילו, אמרה לעצמה, וכדי להוכיח לעצמה שהיא מרוצה בשבילו, החליטה לכתוב לו. היא לא היתה בטוחה שהוא עדיין משתמש בכתובתו הישנה ושלחה את האימייל בציפייה למחצה שלא יענה, אבל הוא ענה לה. היא לא כתבה לו בחזרה, כי אז כבר הכירה באש הקטנה שעדיין בערבה. היה עדיף לעזוב דברים במנוחה. בדצמבר האחרון, כשרניאינודו סיפרה לה שהיא נתקלה בו בקניון הדקלים עם בתו התינוקת (איפמלו עדיין לא יכלה לשוות בדמיונה את מראה הקניון רחב הידיים המודרני החדש הזה בלאגוס; כל שעלה במוחה כשניסתה היה ה"מגה פלאזה" המצופף שזכרה) — "הוא נראה כל כך נקי, והבת שלו כל כך חמודה," אמרה רניאינודו — חשה איפמלו צביטה בלב מכל השינויים שהתחוללו בחייו.

"סרט ניגריה טוב מאוד עכשיו," אמרה שוב עאישה.

"כן," אמרה איפמלו בהתלהבות. זה מה שנהיה ממנה, שוחרת אותות. הסרטים הניגריים טובים, לכן שיבתה הביתה תהיה טובה.

"את מהיוֹרוּבָּה בניגריה," אמרה עאישה.

"לא, אני איגבּוֹ."

"את איגבו?" לראשונה עלה חיוך על פניה של עאישה, חיוך שחשף את שיניה הקטנות לא פחות מאשר את חניכיה הכהות. "אני חושבת אַת יורובה כי את כהה ואיגבו בהיר. יש לי שני גברים איגבו. טובים מאוד. גברים איגבו דואגים לאישה ממש טוב."

עאישה לחשה כמעט, נימת קולה מרמזת על מיניות, ובמראָה קיבלו הכתמים הבהירים על זרועותיה וצווארה מראה של פצעים מזוויעים. איפמלו דמיינה כמה מהם פוקעים וזבים, אחרים נושרים בקשקשים. היא הסיטה את מבטה.

"גברים איגבו דואגים לאישה ממש טוב," חזרה ואמרה עאישה. "אני רוצה מתחתנת. הם אוהבים אותי אבל אומרים משפחה רוצה אישה איגבו. כי איגבו מתחתן עם איגבו תמיד."

איפמלו כבשה את הדחף לצחוק. "את רוצה להתחתן עם שניהם?"

"לא." עאישה התנועעה בקוצר רוח. "אני רוצה מתחתנת עם אחד. אבל דבר זה נכון? איגבו מתחתן עם איגבו תמיד?"

"האיגבו מתחתנים עם כל מיני אנשים. בעלה של בת דודתי הוא יורובה. אשתו של דודי היא מסקוטלנד."

עאישה עצרה מליפופה והסתכלה על איפמלו במראה, כמו תוהה אם להאמין לה.

"אחותי אומרת זה נכון. איגבו מתחתן עם איגבו תמיד," היא אמרה.

"איך אחותך יודעת?"

"היא מכירה הרבה אנשים איגבו באפריקה. היא מוכרת בדים."

"איפה היא?"

"באפריקה."

"איפה? בסנגל?"

"בֶּנין."

"למה את אומרת אפריקה במקום להגיד פשוט את הארץ שאת מתכוונת אליה?" שאלה איפמלו.

עאישה פלטה קרקור. "את לא מכירה אמריקה. את אומרת סנגל, ואמריקאים הם אומרים איפה זה? חברה שלי מבורקינה פאסו, הם שואלים אותה, ארץ שלך באמריקה הלטינית?" עאישה חידשה את ליפופיה, חיוך ערמומי על פניה, ואז שאלה, כאילו לא ייתכן שאיפמלו יכולה להבין איך דברים נעשים כאן, "כמה זמן את באמריקה?"

איפמלו החליטה שהיא ממש לא אוהבת את עאישה. היא רצתה לקצר את השיחה עכשיו, כך שהן יגידו רק את מה שעליהן לומר במשך שש השעות שנדרשות לקליעת שערה, ולכן העמידה פנים שלא שמעה, ובמקום זאת הוציאה את הטלפון שלה. דיקה עדיין לא ענה להודעה שלה. הוא תמיד ענה בתוך דקות, ואולי הוא עדיין באימון הבייסבול או עם החברים שלו, צופה באיזה סרטון מטופש ביוטיוב. היא התקשרה אליו והשאירה הודעה ארוכה, הרימה את קולה וקישקשה עוד ועוד על אימון הבייסבול שלו ואם גם במסצ'וסטס חם כל כך ואם הוא עדיין לוקח את פייג' לקולנוע היום. ואז, מתוך פזיזות, היא כתבה אימייל לאובינזה, ובלי שתקרא אותו שנית שלחה אותו. היא כתבה שהיא חוזרת לניגריה, ולמרות שחיכתה לה שם עבודה, למרות שהמכונית שלה כבר היתה על ספינה בדרך ללאגוס, היא הרגישה לפתע לראשונה שזה אמיתי. החלטתי לאחרונה לחזור לניגריה.

עאישה לא אמרה נואש. ברגע שאיפמלו הרימה את עיניה מהטלפון, שאלה עאישה שוב, "כמה זמן את באמריקה?"

איפמלו הכניסה את הטלפון בחזרה לתיקה באיטיות מופלגת. שנים לפני כן היא נשאלה שאלה דומה בחתונה של אחת מחברותיה של דודה אוג'ו ואמרה שנתיים, מה שהיה האמת. אבל הלעג על פני הניגרי לימד אותה שכדי לזכות בפרס שניגרים באמריקה — או אפריקנים באמריקה, או בעצם מהגרים באמריקה — יתייחסו אליה ברצינות, היא זקוקה ליותר שנים. שש שנים, היא התחילה לומר כשזה היה רק שלוש וחצי. שמונה שנים, היא אמרה כשזה היה חמש. כעת כשזה היה שלוש־עשרה שנים, נראה מיותר לשקר, אבל היא שיקרה בכל זאת.

"חמש־עשרה שנה," היא אמרה.

"חמש־עשרה? זה המון זמן." יחס חדש של כבוד גלש לתוך עיניה של עאישה. "את גרה פה בטרנטון?"

"אני גרה בפרינסטון."

"פרינסטון." עאישה השתתקה לרגע. "את סטודנטית?"

"בדיוק סיימתי מענק מחקר," היא אמרה בידיעה שעאישה לא תבין מהו מענק מחקר, וברגע הנדיר שעאישה נראתה לחוצה, חשה איפמלו עונג פרוורטי. כן, פרינסטון. כן, מקום מהסוג שעאישה יכולה רק לדמיין, מקום מהסוג שלעולם לא יהיו בו שלטים כמו החזר מס מהיר; אנשים בפרינסטון לא זקוקים להחזרי מס מהירים.

"אבל אני חוזרת הביתה לניגריה," הוסיפה איפמלו, וצער הכה בה לפתע. "אני נוסעת בשבוע הבא."

"לראות את המשפחה?"

"לא. אני חוזרת. לחיות בניגריה."

"למה?"

"מה זאת אומרת, למה? למה לא?"

"יותר טוב את שולחת כסף לשם. או שאבא שלך איש חשוב? יש לך קשרים?"

"מצאתי עבודה שם," היא אמרה.

"את נשארת באמריקה חמש־עשרה שנה ואת חוזרת רק בשביל לעבוד?" גיחכה עאישה. "את יכולה נשארת שם?"

עאישה הזכירה לה את מה שדודה אוג'ו אמרה, כשהסכינה לבסוף לרעיון שאיפמלו מתכוונת ברצינות לחזור לניגריה — תוכלי להתמודד? — והמשתמע מזה, שאמריקה שינתה אותה איכשהו ללא הכר, צימחה קוצים על עורה. נראה שגם הוריה חושבים שאולי היא לא תוכל "להתמודד" עם ניגריה. "לפחות את אזרחית אמריקאית עכשיו, כך שתמיד את יכולה לחזור לאמריקה," אמר אביה. שניהם שאלו אם בליין יבוא איתה, שאלתם עמוסה בתקווה. שיעשעה אותה התדירות שבה הם שאלו כעת על בליין, מאחר שלקח להם לא מעט זמן להשלים עם רעיון החבר האמריקאי השחור שלה. היא דמיינה אותם מטפחים תוכניות שקטות לחתונתה; אמהּ תחשוב על קייטרינג וצבעים, ואביה יחשוב על חבר נכבד שיוכל לבקש ממנו להיות השושבין. מאחר שלא רצתה להוציא את הרוח ממפרשיהם, כי נדרש מעט כל כך לשמירת הגחלת שהסבה להם אושר, היא אמרה לאביה, "החלטנו שאני אחזור ראשונה, ואז בליין יבוא כעבור כמה שבועות."

"נהדר," אמר אביה, והיא לא הוסיפה דבר כי היה עדיף שדברים יישארו פשוט בגדר נהדרים.

עאישה משכה בשערה קצת חזק מדי. "חמש־עשרה שנה באמריקה זה ממש המון זמן," אמרה עאישה, כאילו שקלה בדבר. "יש לך חבר? את מתחתנת?"

"אני חוזרת לניגריה גם כדי לראות את הגבר שלי," אמרה איפמלו והפתיעה את עצמה. הגבר שלי. כמה קל לשקר לזרים, ליצור עם זרים גרסאות מדומיינות של חיינו.

"אה! או־קיי!" אמרה עאישה, נרגשת; סוף־סוף נתנה לה איפמלו סיבה לחזור, סיבה שהיא יכלה להבין. "אתם תתחתנו?"

"אולי. נראה."

"אה!" עאישה הפסיקה ללפף ונעצה בה מבט במראָה, מבט מת, ואיפמלו פחדה לרגע שיש לאישה כוחות על־טבעיים, והיא תוכל לראות שהיא משקרת.

"אני רוצה את תראי גברים שלי. אני לקרוא להם. הם לבוא ואת לראות אותם. קודם אני קוראת צ'יג'וֹקֶה. הוא עובד נהג מונית. אז אֶמֶקֶה. הוא עובד מאבטח. את תראי אותם."

"את לא צריכה לקרוא להם רק בשביל לפגוש אותי."

"לא. אני לקרוא להם. את אומרת להם איגבו יכול מתחתן עם לא איגבו. הם להקשיב לך."

"לא, באמת. אני לא יכולה לעשות את זה."

עאישה המשיכה לדבר כאילו לא שמעה. "את אומרת להם. הם להקשיב לך כי את אחות איגבו שלהם. כל אחד זה בסדר. אני רוצה מתחתנת."

איפמלו הסתכלה על עאישה, אישה סנגלית קטנה שפניה רגילים ועורה מטולא ויש לה שני חברים איגבואים, לא מתקבל על הדעת ככל שזה נראה, ושמתעקשת כעת שאיפמלו תפגוש אותם ותדחק בהם להתחתן איתה. זה היה יכול להיות נושא טוב לפוסט בבלוג: "מקרה מוזר של שחורה לא־אמריקאית, או איך הלחצים של חיי מהגר יכולים לגרום לך להתנהג כמו משוגע."