אנטומיה סיפור אהבה

1

הצפרדע מתה, לא היה שום ספק בעניין. היא הייתה כבר מתה כשהייזל סינֶט מצאה אותה. היא יצאה להליכה היומית שלה לאחר ארוחת הבוקר, והצפרדע פשוט הייתה שם, שרועה על גבה בשביל הגן כאילו ניסתה להשתזף.

הייזל לא האמינה למזלה הטוב. צפרדע, שוכבת לה באין מפריע. מִנחה. אות משמיים. השמיים היו כבדים מרוב עננים אפורים שאיימו להוריד גשם שטרם בא. במילים אחרות, מזג האוויר היה מושלם. אבל התנאים לא יימשכו לאורך זמן. ברגע שהגשם יתחיל לרדת, הניסוי שלה ייהרס.

מאחורי שיחי שושנת האלפים, הייזל הביטה סביבה כדי לבדוק אם מישהו צופה בה (אמה לא השקיפה מחלון חדר השינה שלה בקומה השנייה, נכון?) לפני שכרעה ברך ועטפה כלאחר יד את הצפרדע במטפחת כדי לתחוב אותה ברצועת המותניים של התחתונית שלה.

העננים הלכו והתקרבו. הזמן היה מוגבל ולכן הייזל קיצרה את ההליכה והסתובבה כדי לחזור היישר אל מצודת הותורנדן. היא תלך דרך השביל האחורי כדי שאיש לא יטריד אותה והיא תוכל לחמוק ולעלות מייד אל חדרה.

במטבח היה חם כשהייזל נכנסה בחופזה וענני אדים גדולים הגיחו מסיר ברזל שניצב על האש. ריח סמיך של בצלים נדבק לכל משטח. בצל נטוש שכב חצי קצוץ על קרש. הבצל, הקרש וסכין שנשמטה בסמוך על הרצפה היו מרובבים בדם. עיניה עקבו אחרי שובל הדם וראו את קוּק1 יושבת על שרפרף בפינת המטבח ליד האח, מערסלת יד אחת ומתנועעת אנה ואנה, מהמהמת לעצמה.

“אה!" קראה קוק כשראתה את הייזל. פניה האדומות היו לחות מרוב דמעות ואדומות עוד יותר מהרגיל. קוק מחתה את עיניה וקמה בניסיון ליישר את החצאית. "מיס, לא ציפיתי שתרדי לכאן. אני פשוט — נותנת לרגליים הכואבות שלי לנוח." קוק ניסתה להסתיר את ידה מאחורי הסינר שלה.

“אוי, קוק. את מדממת!" הייזל הושיטה יד כדי ליטול את ידה הפצועה של קוק. היא הקדישה מחשבה קלה לצפרדע שנמחצת בתחתונית שלה ולסערת הגשמים המתקרבת, אבל רק לרגע. היה עליה להתמקד במקרה שלפניה. "הנה, תני לי."

קוק התכווצה. הפצע היה עמוק, לאורך כף היד הבשרנית בבסיס היד המיובלת.

הייזל ניגבה את ידיה שלה בחצאיתה ואז נשאה את עיניה כדי לשלוח אל קוק חיוך קל ומעודד. "זה לא נורא בכלל. את תהיי בריאה כמו שור עוד לפני ארוחת הערב. את, שם —" קראה הייזל אל אחת ממשרתות המטבח — "סוזן, נכון? את מוכנה להשיג לי מחט תפירה?" העוזרת העכברית למראה הנהנה ונמלטה.

הייזל הביאה את גיגית המטבח אל קוק ושטפה את ידה הפצועה לפני שניגבה אותה ביסודיות במטלית. כשהדם והאפר נעלמו, הפצע העמוק הופיע בבירור. "תראי, זה לא נורא מפחיד אחרי ששוטפים את הדם," אמרה הייזל.

סוזן שבה עם המחט. הייזל החזיקה אותה באש עד שהשחירה ואז הרימה את חצאיתה ומשכה חוט משי ארוך מהתחתונית שלה.

קוק פלטה זעקה קטנה. "הבגדים היפים שלך, מיס!"

“אוי, שטויות. זה שום דבר, קוק, באמת. תראי, אני חוששת שזה קצת יכאב. את בסדר?" קוק הנהנה. הייזל פעלה בזריזות רבה ככל האפשר, השחילה את המחט לתוך כף היד הפצועה והתחילה לתפור את הפצע. הצבע התנקז מפניה של קוק והיא עצמה את עיניה בכוח.

“כמעט סיימתי — ממש עוד קצת — ו... זהו," אמרה הייזל וקשרה את המשי בקשר מסודר. היא קרעה את החוט בשיניה. היא לא התאפקה וחייכה כשהתבוננה במלאכתה: תפרים קטנים, מסודרים ושווים שסוף־סוף סייעו לה למצוא תועלת באימוני הרקמה המשמימים ומקהי החושים מילדותה. הייזל שוב הרימה את החצאיות שלה — בזהירות, כדי לא להזיק לצפרדע — ותלשה סרט בד עבה מהתחתונית לפני שקוק הספיקה להתנגד או לזעוק בזעזוע נוכח הנזק הנוסף. הייזל עטפה את הבד בכוח סביב היד התפורה. "תקשיבי, את צריכה להוריד את התחבושת הערב ולשטוף את הפצע. אני אבוא מחר עם רטייה בשבילך. ותיזהרי עם הסכין, קוק."

עיניה של קוק היו עדיין רטובות אבל היא חייכה אל הייזל. "תודה, מיס."

הייזל עלתה לחדרה ללא הפרעות נוספות ומיהרה לצאת אל המרפסת שלה. השמיים היו עדיין אפורים. הגשם עוד לא ירד. הייזל נשפה והוציאה את הצפרדע העטופה במטפחת מהחצאיות שלה. היא פרשה את המטפחת והניחה לחיה לפגוע בקול החלקה רטוב במעקה האבן.

האזורים האהובים על הייזל בהותורנדן היו הספרייה — עם הטפט הירוק המרופט וספרי העור והאח שדלקה מדי יום אחר הצהריים — והמרפסת של חדרה, שממנה הייתה יכולה להשקיף אל הנחל המעוטר בעצים שלמטה ולראות קילומטרים על גבי קילומטרים של טבע. חדרה שכן בחזית הדרומית של המצודה. היא לא ראתה את העשן מיתמר מליבה של אדינבורו, במרחק שעה נסיעה בלבד לכיוון צפון ולכן כאן במרפסת, היא הייתה יכולה להעמיד פנים שהיא לבדה בעולם, חוקרת שניצבת על סיפה של תהום סך כל הידע האנושי, ולאזור אומץ לפסוע צעד אחד קדימה.

מצודת הותורנדן נבנתה על צלע צוק, עם קירות אבן מכוסים קיסוס שחלשו על יערות פרא סקוטיים ונחל דקיק שזרם הרחק מעבר לשדה הראייה של הייזל. משפחתה מצד אביה גרה שם לפחות מאה שנה. הכתלים הכילו את תולדות משפחת סינט, בפחם, בדשא ובאזוב שדבקו באבנים העתיקות.

כמה שרפות מטבח במהלך המאה השמונה־עשרה הביאו לכך שכמעט כל המצודה נבנתה מחדש על גבי עצמה, לבנה על אבן. השרידים היחידים למבנה המקורי של המצודה היו השערים בחזית שביל הגישה וצינוק אבן קר שהוקם בצלע הגבעה ואיש לא זכר שנעשה בו שימוש — למעט כאיום כאשר גברת הרברטס תפסה את פרסי גונב רפרפת לפני ארוחת המנחה או כשהמשרת, צ'רלס, הבטיח שיישאר נעול בפנים למשך יום שלם לאחר שאתגרו את אומץ ליבו, אבל שרד לא יותר משעה.

הייזל הרגישה שרוב הזמן היא גרה בהותורנדן לבדה. פרסי בדרך כלל שיחק בחוץ או למד. אִמה, שעדיין לבשה בגדי אבל, יצאה מחדרה לעיתים נדירות וגלשה לאורך הקירות כמו רוח הרפאים של המוות עצמו, עטויה בשחורים. לפעמים היא הרגישה בודדה אבל הייזל הייתה אסירת תודה על כך. בעיקר כשרצתה לערוך ניסויים.

הצפרדע המתה הייתה קטנה ובצבע חום בוצי. גפיה הצנומות, שנשמטו בכפות ידיה של הייזל כמו בובה רפויה, כששלפה אותה מהשביל, היו עכשיו נוקשות ודביקות במידה לא נעימה. אבל הצפרדע הייתה מתה, וסערה עמדה באוויר — מושלם. הכול הסתדר במקום הנכון.

מאחורי סלע קטן במרפסת שלפה הייזל את מחתה האח ואת מזלג המטבח שגנבה לפני כמה שבועות וחיכתה שיתרחש מצב כזה בדיוק. ברנרד דיבר בצורה מעורפלת ומרתיחה על המתכת שבה השתמש הקוסם־מדען בשוויץ ("האם היה זה פליז? פשוט תגיד לי, ברנרד, באיזה צבע היא הייתה?", "אמרתי לך, אני לא זוכר!") ולכן הייזל החליטה להסתפק בחפצי מתכת שנראו קלים דיים לאיסוף מהבית בלי שמישהו ישים לב. מחתה האח הגיע מחדר העבודה של אביה ואפילו המשרתים כבר לא טרחו להיכנס לחדר ההוא בחודשים מאז שגדודו הוצב בסנט הלנה.

נהמה רחוקה של רעם הדהדה בעמק שמתחתיה. הגיע הזמן. היא תפרוץ את העולם שבין החיים והמוות ותשתמש בחשמל כדי להפיח חיים בבשר. מהם ניסים אם לא מדע שטרם עלה ביד האדם להבין? והאין זה מופלא עוד יותר שסודות היקום נמצאים שם בחוץ, צְפנים שבכוחו של האדם לפענח אם יהיה חכם דיו, עקשן דיו?

הייזל הניחה בעדינות את המחתה בצד אחד של הצפרדע ואז בארשת חגיגית הורידה לאיטה את מזלג המטבח אל הצד השני.

דבר לא קרה.

היא קירבה את המזלג והמחתה אל הצפרדע ואז, בחוסר סבלנות, נגעה בעזרתם בעורה של הצפרדע. האם הייתה אמורה ל...? לא, לא, ברנרד היה אומר אם ראש הנידון למוות היה משופד על יתד. כשחזר מסיורו הגדול, היא הייתה קצרת נשימה מרוב שאלות על ההדגמה שציין רק כלאחר יד במכתבו משוויץ, הדגמה שנערכה על ידי בנו של המדען הדגול גלוויני. באמצעות חשמל, גלוויני השני גרם לרגלי צפרדעים לרקוד ולראשו הכרות של נידון למוות למצמץ כאילו קם לתחייה.

“זה היה מפחיד מאוד," אמר ברנרד, קירב כוס תה לשפתיו וסימן למשרת להביא עוד עוגיית זנגביל. "אבל מדהים במובן המשונה של המילה, הלא כן?"

הייזל הסכימה. אף על פי שברנרד סירב להמשיך לדבר על הנושא ("למה את מוכרחה להיות מורבידית כל כך, דודנית!"), הייזל גילתה שהיא מסוגלת להיזכר בפרטי ההתרחשות בקלות כאילו נכחה שם בעצמה — האיש במקטורן הצרפתי, עומד על הבמה בתיאטרון קטן ספון עץ, וילונות הקטיפה האדומים מאחוריו כבדים מרוב אבק. הייזל ראתה את רצועות רגלי הצפרדעים מיטלטלות מעלה ומטה, רוקדות כמו רקדניות קאן־קאן, לפני שג'ובאני הסיר את הבד מעל האטרקציה המרכזית: ראשו של גבר שמת בתלייה. בדמיונה של הייזל, הצוואר נחתך במקום נמוך דיו, שהראה את החבורות הסגולות שגרם לו החבל.

אנחנו הגברים מפחדים מהמוות, ראתה הייזל את גלוויני אומר במבטא איטלקי כבד בעיני רוחה. מוות! נורא ואיום! בלתי נמנע וחסר פשר! אנחנו מרקדים לקראתו כאילו מדובר באישה יפהפייה (האיטלקים אהבו לדבר על נשים יפהפיות) והמוות מרקד לקראתנו, קורא לנו, כל הזמן קורא לנו. אחרי שמנקבים את הפרגוד, אין דרך חזרה. אבל זו מאה חדשה, ידידיי.

בשלב זה, הייזל דמיינה אותו מרים לגובה מוט מתכת, כמו המלט והגולגולת, ואז מרים את המוט השני ומאפשר לברק לרקד אנה ואנה ביניהם בשעה שהקהל משתאה בקול. והאנושות תכריע את חוקי הטבע!

הקהל השתנק כשאורות הבמה ריצדו ועשן אבק שרפה אפור הופיע לשם האפקט הדרמטי. ראשו של הנידון למוות קם לתחייה.

ברנרד תיאר זאת במכתב שהייזל קראה פעמים רבות מספור עד ששיננה בו כל שורה. ראשו של המת מיטלטל כשהמוטות ירדו אל רקותיו, עפעפיו נפקחים לרווחה. לרגע, היה נדמה שהוא שב להכרה, ממצמץ מול ההתרחשות שלפניו — קהל גברים ורעיותיהם בכפפות ובכובעים מפוארים — וממש רואה אותם. ברנרד לא אמר שהפה שבראש נפתח, אבל הייזל דמיינה לשון שחורה מידלדלת, כאילו הראש השתעמם מכך שגררו אותו להופעה נוספת, לעוד הצגה יומית מול קהל אחר.

בתום ההופעה, השתחווה גלוויני לקול תשואות מתפעמות ואז כל האדונים שבו אל הטירות והווילות כדי לשעשע את מארחיהם בתיאורים מהערב על כוס יין פורט.

זה היה כמו כישוף, כתב ברנרד. אף על פי שמעולם לא העליתי בדעתי שמכשף ילבש מכנסיים במידה לא נכונה בעליל. ברנרד גם ציין במכתב שרכש גלימת צייד בארבע מאות פרנקים ושראה את הנסיך פרידריך פון הוהנצולרן לובש את אותה גלימה.

אבל הנה היא כאן. חשמל כבד באוויר, מתכת משני עברי הצפרדע, ובניגוד לנושאי הניסוי של גלוויני, הצפרדע של הייזל נותרה בבירור חסרת חיוניות ועניין במידה מקוממת. הייזל הביטה לאחור. חדרה היה ריק — המשרתת שלה, איונה, תמיד סיימה את סידורו עוד בטרם הסתיימה ארוחת הבוקר. הייזל שמעה את הצלילים המהדהדים של הפסנתר עולים מהחלון הפתוח בחדר הנגינה, שם פרסי למד שיעור. גברת הרברטס הכינה ארוחת צהריים כדי להעלות אל אמה של הייזל בחדרה, כרגיל. היא תאכל ליד שולחנה מול מראה עטופה בבד שחור דק.

הייזל עצרה את נשימתה והרימה שוב את המחתה. היה משהו שטרם ניסתה, אבל — הייזל פתאום הרגישה סחרחורת וערפול כאילו מחשבותיה נמשכו בחוט אל שולי גולגולתה. אצבעותיה רעדו. לפני שהניחה לגופה לעצור את עצמו, היא נעצה את מקל המחתה דרך גבה של הצפרדע והוציאה אותו דרך בטנה. העור היה קל לניקוב במידה מטרידה ומקל המחתה גלש דרך העור החום ללא קושי עד שיצא רטוב ובוהק בתוך מעיים לא מוגדרים.

“סליחה," אמרה הייזל בקול רם ומייד הרגישה מגוחכת. זו הייתה סתם צפרדע. סתם צפרדע מתה. אם ברצונה להיות מנתחת, היא תצטרך להסתגל לדברים כאלה במוקדם או במאוחר. כאילו ביקשה להוכיח לעצמה את חוסנה הנפשי, היא סובבה את המקל בתוך הצפרדע מעט עמוק יותר. "הנה," מלמלה. "כמו שמגיע לך."

“מגיע למי?" שאל פרסי שעמד מאחוריה. עיניו היו ישנוניות ושערו סבוך. הוא לבש גרב אחד בלבד. מרוב התרגשותה היא לא שמה לב שנגינת הפסנתר פסקה.

אף על פי שפרסי היה בן שבע, אמא שלהם עדיין הלבישה אותו כמו ילד בן מחצית מגילו, בחולצת כותנה מעוטרת בסרט כחול עם פתח גדול בצווארון. ליידי סינט פינקה אותו וכרכרה סביבו ללא הרף, כאילו היה כלי קריסטל עדין, שברירי ויקר מציאות. הוא היה מפונק ואנוכי אבל הייזל לא הצליחה להתרגז עליו כי למען האמת, רחמיה נכמרו עליו. הייזל נהנתה מחופש נדיר מצד האם שחנקה את בנה הצעיר מרוב תשומת לב. כמעט ולא הרשו לפרסי לצאת מהבית שמא, חלילה, ישרוט את ברכו בשביל הגינה.

“שום דבר," אמרה הייזל, הסתובבה והחביאה את הצפרדע מתחת לחצאית שלה. "אתה יכול ללכת. אתה לא אמור להיות עכשיו בשיעור?"

“מאסטר פוליה שחרר אותי מוקדם כי התנהגתי יפה," אמר בחיוך וחשף שורת שיניים קטנות וחדות. הייזל זיהתה שן חסרה בשורה העליונה. פרסי התנודד אנה ואנה על רגליו. "תשחקי איתי. אמא אומרת שאת חייבת לעשות כל דבר שאני אומר."

“כך היא אומרת?" השמיים החלו להתבהר ופס כחול הופיע הרחק באופק. אם היא רוצה שהניסוי יצליח, הוא צריך לקרות בקרוב. הוא צריך לקרות כל עוד החשמל עדיין באוויר. "אז למה שלא תבקש מאמא לשחק איתך?"

“אמא משעמממממת," זימר פרסי, קפץ על רגל אחת ואז על רגל שנייה. הוא ניער את תלתליו הבלונדיניים והסיט אותם מעיניו. "אם איכנס לחדר של אמא, היא תצבוט לי בלחיים ותכריח אותי לדקלם לה בלטינית."

הייזל תהתה אם אחיה ג'ורג' התנהג כך בילדותו, אם היה יללן וסוחט תשומת לב, תובע מעדי ראייה להריע לו ולנשק אותו על כל רכיבה וכל שיעור שהושלמו בהצלחה. הדבר נראה בעיניה בלתי אפשרי. מלבד זאת, אמם לא הייתה אז חששנית או חונקת כמו היום.

ג'ורג' היה שקט ומכונס בעצמו. חיוכיו עוררו תחושה שהוא ממתיק סוד מצידו השני של החדר בכל פעם. בגיל שבע, פרסי כבר ידע להשתמש בחיוכיו בתור כלי נשק. האם פרסי בכלל זכר את ג'ורג'? הוא היה קטן מאוד כשאחיהם מת.

פרסי נאנח. "בסדר. נוכל לשחק בשודדי ים," אמר כאילו התרצה, כאילו הייזל היא זו שפרצה לחדרו והתחננה בפניו שישחקו בשודדי ים וכעת, מפאת טוב ליבו, פרסי נעתר לה.

הייזל גלגלה עיניים.

פרסי שרבב את שפתו התחתונה בזעף מופרז. "אם לא תסכימי, אצרח ואקרא לאמא והיא תכעס עלייך."

עוד ענן זז. חלקת אור התגנבה במעלה שולי שמלתה של הייזל וחמימותה התעצמה דרך שכבות החצאיות. "למה שלא תרד למטבח ותשאל את קוק מה היא מכינה לארוחת מנחה? אני בטוחה שאם תברר עכשיו, היא תכין לך את עוגות הלימון שאתה אוהב כל כך."

פרסי שקל את ההצעה. הוא קימט את מצחו לעומת הייזל ומה שהסתירה מאחורי החצאית אבל לאחר שחשב רגע, הוא הסתובב ורץ משם, יורד כנראה במדרגות הצרות כדי לייסר את קוק וגברת הרברטס. הייזל הימרה נכון. משחק איתה לא היה יכול להתחרות באכילת עוגות לימון.

לא נשאר זמן רב אבל לפני שהמשיכה, הייזל הייתה צריכה לנעול את הדלת. אסור שייכנסו פולשים נוספים. היא נכנסה וסובבה את המפתח הכבד במנעול עד ששמעה נקישה משביעת רצון. לאחר מכן חזרה בזריזות אל המרפסת, שם כמה טיפות מים ירדו בשניות המעטות של היעדרה והפכו את האבן מכוסת האזוב לכמעט שחורה. אם זה יקרה, זה יקרה עכשיו.

היא הרימה את מזלג המטבח שוב ונופפה בו מעל כל אחת מגפיה של הצפרדע כמו רופא אליל. כלום. אולי ההדגמה שראה ברנרד הייתה תעלול. אולי לא הייתה שום גופה, אלא איש שהסתתר מתחת לשולחן וצווארו הגיח מחור בעץ ואיפור תיאטרון כיסה את עורו עד שהפך שטוח וחסר צבע כשל מת. כמה צחקו בוודאי השחקן — השקרן — והבן של גלוויני לאחר המופע, כשספרו את השטרות שגרפו והשתכרו עם צמד חבריהם לבמה, שפניהם מכוסות באיפור שמנוני.

— ואז הצפרדע זזה.

האומנם? אולי האור היתל בה? או שמא רוח שנשבה בעמק? הייזל לא הרגישה דבר. החצאיות שלה לא רשרשו. היא נופפה במזלג מעל הצפרדע המתה והמשופדת, שוב ושוב, במהירות הולכת וגוברת, אבל דבר לא קרה. ואז היא הבינה.

היא שלפה את המפתח הענק מכיסה, הורידה אותו בעדינות אל הצפרדע וזו החלה לרקד. הצפרדע, שרגעים ספורים קודם לכן התנודדה חסרת חיים על המקל, רטטה כעת מרוב אנרגיה. פיעם בה עדיין הרצון לחיות, כאילו ניסתה להימלט. כמו משהו שיצא מתוך סיפור אגדה, חשבה הייזל. תורידי אותי מהמקל הזה, אמרה הצפרדע כביכול, ואעניק לך שלוש משאלות! אולי זה היה משהו שיצא מתוך סיוט, כמו הסיפורים בחוברות הזולות שהמורה של פרסי הגניבה לה בקריצה. המתים קמים לתחייה ומבקשים לנקום בחיים.

זה הצליח! מה קרה כאן? מגנטיות? המפתח היה מוליך חשמל, ללא ספק, אבל מאיזו מתכת היה עשוי המפתח בכלל? היא תצטרך לערוך בדיקה מקיפה, סדרת ניסויים שבמהלכם תשתמש בכל צירוף מתכות שתוכל לזהות.

הייזל המשיכה להעביר את המפתח בעליזות לאורך איבריה המתפתלים של הצפרדע. אבל תוך דקה, הרעידות האטו ואז פסקו לחלוטין. הקסם שנכח במזג האוויר, בנוזלי גופה של הצפרדע המתה, במקל המחתה, במפתח החדר — התפוגג.

הצפרדע חזרה להיות מתה וכעת, מהחדר השני, הייזל שמעה את אמה ממררת בבכי. היא בכתה רוב הימים מאז שהקדחת גבתה ממנה את ג'ורג'.

מתוך המסה של ד"ר ביצ'האם על אנטומיה: או, מניעה וריפוי

של מחלות בנות זמננו (מהדורה 24, 1816)

מאת ד"ר ויליאם ר' ביצ'האם:

המגפה הרומית (Plaga Romanus) באה לידי ביטוי בתחילה על ידי תסמיני אבעבועות שחין על גב המטופל. בתוך יומיים, האבעבועות מתחילות להתפוצץ ומכתימות את גב חולצתו של המטופל בדם (היא קרויה "המגפה הרומית" עקב דמיונה לפצעי הדקירה המרובים בגבו של יוליוס קיסר). תסמינים אחרים כוללים חניכיים מושחרות, עייפות, ירידה במתן שתן וכאבים. שמות נפוצים למחלה: המחלה הרומית, שחין, קדחת הבנאים, המוות האדום. כמעט תמיד קטלנית. התפרצות שמוקדה באדינבורו התרחשה בקיץ 1815 וגבתה את חייהם של יותר מחמשת אלפים נפש.

אף ששיעור ההישרדות הוא בכי רע, המבריאים מהמחלה מצליחים לשמור על חסינות. אין תרופה ידועה.

1 קוק הוא שם המשפחה של הטבחית. עוד מימי הביניים באנגליה היה שם המשפחה Cook משויך לעוסקים בבישול, במכירת בשר מבושל וכדומה. (כל ההערות הן מאת המתרגם).