אני אחרים

האני המשתוקק לומר אני

נדמה לי שאני תמיד כותב שירה, אלא שכתיבתה הופכת בלתי אפשרית יותר ויותר עם השנים. ונדמה לי שאני מגיע ללא הרף אל המסקנה הזאת, אך עלי לעשות בכל פעם דרך עקיפין אחרת, לצאת מנקודת מוצא שונה כדי להעניק למסקנה מובן חדש.

הפעם כוונתי תמה: לנסות ולאתר את קווי המתאר של התהליכים שעוברים על תפיסות האני והעצמי בספרות בת ימינו. אולי לנסח את האינטואיציות העמומות שטורדות את התודעה שלי בשנים האחרונות ולא מגיעות לכדי אמירה. אולי פשוט להתעכב על הסוגיה — מה קורה בתקופה שבה שדה הייצוגים גדוש להתפקע בהצעות מהצעות שונות, איך להיות, מה להיות, כמה להיות, איך לדבר את העצמי המובחן עד אין־קץ, לפטפט אותו, ובלבד שיהיה מזוהה, בתוך המערך הבלתי נדלה המושפע על הפרט, שיהיה אפשר לעצור ולומר, אני א׳ וב׳ וג׳, את ד׳ וג׳ עם קצת ו׳ בקצה, אילו פואטיקות של דברור עצמי מתהוות, נעשות למובנות מאליהן?

אבל כבר עם עליית המחשבות אני חש אותן מתפוררות, שואפות אל ניסוח, ונסוגות. אחרי זמן־מה של ניסיונות סרק אני תופס שהרצון לתאר את מצבו הנוכחי של העצמי בספרות כופה עלי לאמץ עמדה של מתבונן מהחוץ, של מבקר, ואיני מסוגל לה עוד, אם אי פעם הייתי מסוגל. הרי אני כותב בעצמי, ובשעה שאני סוקר תהליכים אני סוקר אותם לתועלת הכתיבה שלי בלבד. ההפרדה בין אני־מבקר, אני־חווה, אני־כותב, היא דבר כחש מהבחינה האתית, שהרי אינה יותר מהצפנת ההעדפות הפרטיות בכסות של טיעון. גם מהבחינה הקוגניטיבית או המנטלית ההפרדה מזויפת. העצמי שלי מפולש, ההתבוננות בסביבה אינה קרועה מההתנסות בה, והעצמי הוא פרי של יחסי גומלין בין היותו מושא לעיון ודרש ובין היותו הרשות המעיינת ודורשת.

ובתרגום למלאכת הכתיבה: שום כתיבה שעוסקת באני לא יכולה שלא להכיל מיניה וביה את הבירור של תנאי ההופעה של האני, בירור החקוק בבשר הנכתב.

אני מתבונן סביבי אפוא ומתבונן פנימה. ראשית אני תוהה על האתוס של התקופה ועל האתוס שאני דבק בו, בבלי דעת, או בכוונת מכוון. איני חושב שאקומם עלי רבים אם אכריז שהאתוס המרכזי של התקופה, ואין ספק באשר לישראל, הוא פוליטיקת הזהויות. אבל ראוי להבחין בין שני מופעים של האתוס, זה התיאורטי־ביקורתי וזה השכיח. הגיונו של המופע התיאורטי־ביקורתי מלכתחילה היה בחינה מעמיקה של מנגנונים חברתיים, מוסדיים, כלכליים וכיוצא באלה, האחראים על גיבוש זהויות מסוימות, מנגנונים שנתפסים כדפוסי היסוד של הקיום בכלל. הסוגיה המכרעת שלו היא סוגיית האחרוּת, כלומר, כיצד, בתוך הרשת הצפופה של אמצעים שתפקידם להאחיד זהויות, מתאפשרת הגחה של אחר ושל שונות, באיזה אופן חשיפת המלאכותיות והשרירותיות שלהם מעקרת את כוח הדיכוי שלהם. עד כמה המופע הלז עוד מצליח בהשגת תכליותיו המקוריות? לטעמי רק בשדות השיח של המגדר והמין. בשניהם הגוף, כיישות אילמת, עוד מסרב את סירובו החידתי, מכשיל את ההנחות המוקדמות.

המופע השכיח, היומיומי הוא זה של פוליטיקת הזהויות כשפה המדוברת, החובקת כול ומבקשת להיחוות כטבעית, כביטוי מיידי, בלתי אמצעי, של המציאות על שלל היבטיה. הוא צמח בלִבו של שיח הזכויות הליברלי, שעיקרו הוא: אין מעשה או תשוקה שהם פסולים כשלעצמם. הם נפסלים כאשר אחד הצדדים לוקח בהם חלק מאונס. המופע ההמוני של פוליטיקת הזהויות שימר את העיקר תוך שהוא מבנה לתוכו אסימטריות: מעשה או תשוקה הם בלתי כשרים כאשר האילוץ לקחת בהם חלק מופעל על הצד החלש. כאשר האילוץ מופעל על הצד שנתפס כבעל כוח, אין בכך לפסול אותם. התוצאה של התמורה מרחיקת לכת. היא מאפשרת לשיחים שונים שלא מקבלים על עצמם את העיקר הליברלי, או אינם חווים את עצמם כחלק מפוליטיקת הזהויות, לאמץ את הרטוריקה וההיגיון של פוליטיקת הזהויות, מפני שהמוקד כבר אינו מסמוס כושר הדיכוי של המנגנונים השונים, אלא הדמיוּן האינסופי של יחסי הכוח והחולשה שבין זהויות שונות. כך מתפוגג הדחף של המופע התיאורטי של פוליטיקת הזהויות לנתץ את בתי הכלא, ודחף שני צץ תחתיו, לפנטז מחדש את בתי הכלא ולִצפות בשקיקה בהעברת סמכויות הניהול מהסוהרים לאסירים (אבל מתקני המחבוש אינם נעשים נוחים יותר או אכזריים פחות רק משום שבנינו אותם במו ידינו). כך מתבטלים ההבדלים המהותיים בין תפיסות עוינות, בין האסתטי־אוניברסלי ובין הפוליטי־פרטיקולרי, בין הדתי־שמרני ובין הליברלי־פרוגרסיבי. כי המאבק שמתנהל בכל רגע נתון אינו מאבק ישיר על אמִתותן של התפיסות, אלא על הזכות לכפות אותן; זכות שנקנית מעצם היותה של הזהות שמחזיקה בהן חלשה או נתונה למרות לא צודקת. שפת המאבק שווה לכול. ומשום כך הפעולה הראשונה היא ביצור פנימי של הזהות הזאת, הפיכתה למהותית וללכידה.

אבל באותה עת, רוח הרפאים של השיח הליברלי מרדפת את המופע הפופולרי של פוליטיקת הזהויות, הצו להיות אינדיבידואלים, שהרי זהו הגיונו התחילי של הצו, שהיחידים יהיו יחידים ברשות עצמם, שהיחידים יכירו את עצמם באמצעות פולחן האינדיבידואליזם, העלאת המנחות אליו. האיחוד של הגיון העצמאות עם פעולת הביצור יוצר תאווה חדשה, שאין להשביעה, הגדרה עצמית דרך הזדהות מתמדת עם קטגוריה של זהות, שכל המאמצים מופנים לאיחויה, לסתימת הסדקים והחרכים שלה, להבחנתה מקטגוריות אחרות, שהופכות, מכוח הביצור, לקטגוריית מאיימות. משמע, הלִבה של שיח הזהויות השגור הוא זהות ולא אחרות, תאווה להזדהות, והיא מוצעת כהתפרצות של אינדיבידואליזם, היא נחווית כמרי, כמעשה של דחיית הסדר הקיים, כפעולה חתרנית, מערערת. אבל ביחס למה? האם תכלית הפעולה היא לחרוג מהאתוס של פוליטיקת הזהויות השגור או שמא, בעצם הביצור של מערך הזהויות, החלפת השאיפה לריבונות עצמית בהזדהות בלתי נדלית, הזדהות כמעשה קיומי, נחוץ, בהול, האם כל זה אינו מאשר את כוחה של פוליטיקת הזהויות כשפה המדוברת, כמילון מושגי שאין לו חוץ, משום שהוא חופף את המציאות חפיפה מוחלטת?

איני יודע בהכרח להשיב. שאלתי אינה על אותה לשון שלטת, שאכנה אותה מכאן ואילך ״זהותית מדוברת״. שאלתי היא על תרגומה לכתיבה.

במבט כולל נדמה שכתיבה בזהותית מדוברת היא כתיבה במרחב הטקסי של ביצור זהות. תחבול של העונג שבאמירת אני. כי צריך להודות: יש עונג בלומר אני. איני משוכנע שאני מבין את מקורו, אני יודע רק לדווח עליו, על כך שאני אורב לי בזמן שאני חווה אותו, מסובב את השיחה, את הכתיבה, כך שיגיעו אל בקיעתו, מתענג להתענג על החתירה אליו, משתוקק אל אמירת האני. וברור לי שכמו כל עונג, הוא אינו פטור מכוחות המכוונים אותו, מבקשים לנהל אותו. וכך, בעוד עובדת העונג קבועה, אופני ההתענגות ניתנים לכוונון ולהתאמות.

וכדי לאתר את תצורת העונג של אמירת האני כיום אני פונה אל השירה הלירית. לתחושתי זו צורת הכתיבה שהטמיעה באופן השלם ביותר את המבנה של פוליטיקת הזהויות ההמונית — תהליך ההזדהות המונע מדמיוּן חוזר ונשנה של חולשתה של הקטגוריה המאווה, והפיכתו של תהליך ההזדהות לפעולת התנגדות.

אני בוחר תת־סוגה שלה, שאני מכנה שירי התרסה. השירים הללו, נדמה לי, הם השחתה של שירי גאווה שנכתבו במסגרת התנועות לזכויות אדם בשנות השישים. המתכונת של שירי הגאווה וההתרסה אינה משוכללת: ״אני איקס״. אני השיבוט, אני האנדרואידית, אני תושבי המאדים. אך בכך מסתיים הדמיון בין השניים. שירי הגאווה, למשל אלה של לנגסטון יוז שטבע את התבנית שלהם, היו חלק ממאבקם של מיעוטים להפוך לסובייקטים פוליטיים במרחב שלא הכיר בסובייקטיביות שלהם. הם הקנו זכות אמירה לבלתי נאמר. שירי ההתרסה, לעומתם, הם שירים שנכתבים על ידי מי שהם כבר סובייקטים פוליטיים המבקשים להפוך את הסובייקטיביות שלהם לעדיפה, לעתים אפילו לבלעדית.

ובהתאם, שיר ההתרסה הוא מניית כל הדעות הקדומות כנגד הקטגוריה איקס, הסטיגמות, האמירות המפלות. אבל משום שההיגדים המדובבים בו הם כולם אמירות המרופפות את זכותו של האני הדובר בשיר לדבר לכאורה, מיד מזומן כוחו של האתוס השגור ומאציל מרוחו על החלוש, הנזקק, מעניק לו את הזכות להתקומם, לקחת נקם, להיפרע. שירי ההתרסה הם הדגמה בזעיר אנפין של מנגנון רחב ונפוץ יותר של כניסה בברית, של אני שמבקש להתמזג עם קורות השלד של קטגוריית זהות אחת, תחומה ומסוייגת. אין לו שום תוכן פרטי. מבנה החוויה אקסטטי — האיחוד בין האל והמאמין והפיכתו של המאמין לגוף שמפעמים בו הקודש והלהט האלוהיים; הוא שמאפשר לאתוס של פוליטיקת הזהויות לחרוג מהרחם הליברלי שבו התרקם ולבלוע אליו גם את צורת השיח המנוגדת לו מטיבה, השיח הדתי־שמרני. זה עונג מדויק. אי אפשר שלא להתפעל מיכולתו לדבֵּק או שלא להשתאות לרודפנות הגלומה בו. איני מתכוון להחיל עליו שיפוט. רק לציין שאני נרתע ממנו באורח בלתי רצוני. אני יכול לנסות לאתר את הסיבות.

שוב ושוב אני נעצר מול עצים, היקוות של אור בענפיהם, בשעות מסוימות של היממה, בעונות שונות. לפעמים התרחשויות אחרות תובעות ממני את כולי, תובעות להתייצב לעומתן. חיתוך של ציפור באוויר, נדידה של צל, ארשת, מחווה גופנית, עיניים, מבטא של אנשים שאהבתי, שכומס בתוכו חום שאין למצותו, מנהגים והליכות שהיו לרשתות העצבים שלי, לתאים המרצפים את כלי הדם. אפילו מרוקאיוּת היא מונח כללי מדי לתביעה הזאת, אפילו המרוקאיוּת של המשפחה שלי, המרוקאיוּת של בני משפחת אדף ובני משפחת יפרח, המרוקאיוּת של חנניה אדף מזה, של תמר יפרח מזה, אפילו השם ״המרוקאיוּת שלי״ הוא כלי ריק. אין לתביעה שמות מלבד השם הפרטי המשתנה שאני מעניק לה בכל פעם. כי היעדר הפשר שלה הוא ראשיתה של תנועה פנימית לעבר נוסח. אם אצליח להתוות אותה, לתעתק אותה, הפשר יעלה, היא תהיה הפשר. אבל ההתרחשויות האלו קרו לי בעבר. הקול שהתעורר בי דרוך עם המילים כבר דיבר. איני יכול לשרטט את התנועה הזו אל פשר, התנועה שהיא פשר, באותם נוסחים. שימוש במוכן מראש, בנתון, פרושו בגידה בהתרחשות, בתביעה שהופנתה אלי דרכה.

זמן רב חשבתי שאני נכשל בהבעת החוויה, באפשרות שלה להיעשות ממשית עבורי, משום שהפנמתי בעזות את התפיסה המודרניסטית: הִפכו את הדברים לחדשים, רעננו אותם, גרמו להם שישמעו כאילו אך זה נולדו, שישמרו בתוכם את הדחף הפראי להיפלט אל העולם. וזמן רב התגוששתי עם הצווים הללו. חשבתי שמוטל עלי לנסח לשון חדשה בכל גל של כתיבה, לאתחל את המערכת המושגית שלי. מתוך דחף סומא פניתי לכתיבת רומנים, בתקווה שהכישורים המילוליים מצריכים תרגול תמידי, הגמשה ותיחזוק, עד שהכתיבה נעשית ידע סמוי, המתקיים מאליו. אט־אט צמחה בי ההבנה שמה שאמור היה להיות רטייה על הפצע, סעד ארעי, היה למסע אל שורשי הקלקול אצלי. מטבע הדברים בחרתי לעסוק בדמויות יוצרות, לחתור לפענח את תהליכי העיצוב של התודעה שלהם, של החיים הנפשיים הרוחשים באין מפריע, עד שהם נשרטים ושותתים, הוצרכתי להתמודד עם תובנה נדושה למדי, שעוצמתה מכריעה: איני מאמין בקדימותו של אני ביוגרפי כלשהו לתהליך הכתיבה, בדיוק כמו שאיני מאמין בקדימותו של אני המתעצב במרוצת הכתיבה לעצמי ביוגרפי כלשהו. אני מכיר מקרוב את ההתקוטטות ביניהם, את ההשפעות ההדדיות, את הקשרים והסבכים. בעבור הדמויות שלי הכתיבה היא מרחב של גיבוש עצמי, של מאבק על הריבונות של העצמי. ובריבונות כוונתי לסמכותו של העצמי לקבוע את מערכת הסימון שלו, לייצר אותה בו במקום, לכונן שפה פרטית, המתחרה על זכותה בין שפות העולם. כך שמכל כתיבה משמעותית נפלטת הדמות הכותבת אחרת משהיא נכנסה. תובנות התנסחו ברקע, החלטות התקבלו, עיניים התחלפו, חושים קהו או התחדדו, מערך האישיות הוסט מציריו הקודמים. המפגש עם ההוויה גם הוא שוּנה, והשוני ממיט שינויים בעצמו, מזמן עימותים חדשים, והאני השב אל הכתיבה גם הוא הותמר קלות. כן, ההתמרות קלות, דקות, לעתים בלתי מורגשות עד הסוף, אבל הן שם. תהליך העיצוב של העצמי במובנים הללו, בלתי נגמר. הריבונות לא מושגת לעולם, אבל הבטחתה חשובה יותר מהשגתה, היא זו שמערימה מכשולים בפני תשוקתה של ההוויה החברתית, הכללית, לבַלֵע את הנפש חיים.

אני יודע, שומעים פה שוב את הדי המודרנה, אבל בשתי סטיות קטנות וחשובות: לא נוסח הדברים הוא שעושה את החדש, ולא הרצון לחדש אותו הוא שמניע הלאה. על מנת שנוסח הדברים יתחדש על העצמי להפוך לאחר. וכן, המחויבות של הכותב אינה רק לאמנות, אלא לכל הוויה באשר היא, לעמידה מולה.

גם בתפיסה הזו גלום עונג, שכרוך באמירת אני. וגם העונג הזה דחוס, הוא נקודת הצטלבות של כל ממדי הקיום, האסתטי, החברתי, הפוליטי, האתי, הדתי. אולם נדמה לי, וייתכן שאני משוחד, כי תבנית ההתנסות שלי ערוכה כך שהעונג של אמירת האני כרוך במעשה התנגדות, שהוא תנאי היסוד של התפיסה שלי ולא אישוש שלה.

אני סבור שאת הלוז של מבנה ההתנגדות ניתן למצוא כבר בגרסתו השנייה של סיפור הבריאה המקראי. בגרסה הזו האל נופח רוח חיים בתבנית עפר שיצר. ביטוייה הראשונים של אותה רוח היא להפר את האיסורים שנגזרו עליה. השאלה אינה מה אחריותו ותפקידו של הנחש בפיתוי. הרי חווה ואדם יכלו שלא להיענות, להישאר אדישים. ככלות הכול, עץ הדעת טוב ורע לא יכול להעיר תשוקה במי שהידיעה מהם והלאה. הפיתוי אינו בעל תוכן מסוים, אלא מסמן את עצם הפיתוי. הוא מסמן נבוב שהדרך היחידה למלא אותו במובן היא להשתוקק אל המובן, שאינו מובטח מראש, וההשתוקקות פירושה פריצת גדר. תוצאתה ידועה, האל פונה אל אדם בשאלה מזעזעת תודעה — אַיֶּכָּה. האדם נתבע להתייצב נוכח האל כיצור עצמאי, ולגלות את מקומו, את אופן עמידתו. ההתנגדות הסתומה שהביע מולידה אצלו את הצורך לנסח זהות. לפיכך הוא נותן מענה שהופך למתכונת המציאות בעבורו, אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא. מכאן ואילך נושא קולו של האל צליל מבעית, מכחיד. המענה הכריח את האדם לייצר עמדה, שמחייבת את האל בסופו של דבר.

זאת היתה בעבר תפיסתה העצמית של השירה הלירית. לצורך הבעתה היא השתמשה בפרסונות, במסכות, הרחקות שפירושן מגננות על המרחב שבו מכולכל צביונו של האני. את הכלכלה הזאת היא מסרה לבסוף כעדות האינטימית ביותר לעולמו הפנימי, לעצמי שנברא בו. עמדה זו נתחלפה במיידיות של האני, שהיא הצו המובהק של הזהותית המדוברת, לא אַיֵּךְ, אַיֶּכָּה, אַיֶּכֶּם, אלא: היה, היי, היו. השיר הוא מתחם של הגדרות ולא אוסף של פריצות גדר. הוא הפך לרשימת הוכחות לזהות שנתפרה קודם לו, ל —

אבל רציתי לדבר על כתיבה והנה אני מדבר על שירה, וידעתי שאגיע אל שאלת השירה ובכל זאת נזקקתי לעבור דרך שאלת הבדיון, שאלת הפרוזה. ובאמת תהייתי היא, כיצד משמרים את הדחף לריבונות על ידי כינון אחרוּת בתוך מציאות ששפתה היא זהות והזדהות?

נדמה לי שראשית יש לנגח את השירה הלירית, לנער ממנה את המוכניות שלה. ושנית, יש לחתור אל יצירת התחום של הבלתי מסומן. בשבילי תועיל פה יותר הפרוזה, יסכון הבדיון. לתחושתי שני אלה פגיעים הרבה פחות מהשירה, ועשויים ליצור מערך התנגדות מורכב יותר, משוכלל יותר לזהותית המדוברת. אולי בזכות המסורת של המבדה. הדרישה הסמויה להעמיד מעשה בדיה, גם כאשר היומרה היא לספר דברים כהווייתם, מאפשרת לשאלה על כינון העצמי להתגלע במלוא העוצמה, היא מניחה לדיון על אודות הכתיבה והתנאים שלה להתקיים במסווה של עלילה, למישור המטא־פואטי להתגלם כהיבט מהיבטי הבדיה. כי על זה אני מוכן להעיד בפשטות, בישירות. בכל הרומנים האחרונים שלי אני מוצא שדרכו היחידה של העצמי להתנגד לתבניות הכפויות של הזהותית המדוברת היא לעסוק בהתפרקות שלו, בהכפלות שלו. היא האמצעי להישאר נאמן לתביעה שמפנים כלפי הוויית העבר, והוויית ההווה, והווייתם של הדברים העתידים לבוא, גם אם לא יתגשמו לעולם. בספרי קום קרא ההתנגדות של הכתיבה לשרידי ״הזהותית״ שנרשמו ביד הכותבת היתה כה אימתנית עד שהייתי צריך לפענח אותה בשלבים. כתבתי את סיפור חייו של משורר שהוציא את כל ימיו בשדרות, כתבתי בגוף שלישי, והסיפור גווע, דממה נפלה על הנפשות הפועלות. אמרתי להתחכם והפכתי את הגוף המספר למספר עד, בגוף ראשון. גם זה לא הועיל, הטקסט נשמט אל נשיית הדיסק הקשיח. רק כשהפציע קול שני, שדיבר דרך המספר, והעלילה הפכה לזירה שבה נבחנים היחסים בין קול חיצוני שמסתווה כפנימי ובין קול פנימי שכמו מופיע מהחוץ, האירועים נעשו מוחשיים לי, יכולתי לספר על היומיום, יכולתי לספר על האהבה שאינה חדלה להשיג את הדמויות, גם כשהן מסתירות את פניהן, גם כשכבר מאוחר מדי והיא מוכרחה להתלבש במלבושים של האבדן.

התובנה פה אינה מסובכת. בשבילי, כשכל כך הרבה כוחות פועלים לייצב, הכתיבה צריכה לשמש כוח נגדי, שמתחקה אחרי הפירוק. אבל תשוקתו של הפירוק אינו אל הפירוק עצמו, הפירוק לא מקבל ערך מוסף כלשהו. הוא בסיס הכרחי. ייתכן שאני שמרן. ייתכן שאני משלה את עצמי. אבל אני זקוק לסיפר מסוים, סיפר הדרוך כל העת להמחיז במילים את הרגע שבו מתכונן עצמי שיכול לבטא דבר־מה מהעולם, ולהמחיז אותו באופן שמחקה את סיטואציית ההתגלות שבה נטבעת ההוויה בתודעה. זאת כמובן משימתה של השירה. לפחות כפי שאני מבין אותה. ואני מתגעגע תמיד למלא אותה. אלא שלא תמיד השירה הלירית היא הזירה שלה. כדי שאוכל לפענחה, אני שב אל כתיבתם של יוצרים מקומיים שתנועת הנפילה שלהם אל הביוגרפיה ומאמצי המילוט ממנה, מן הרשת העובדתית שהיא מתיימרת להיות, העניקה לי אומץ, אני חוזר אל יוצרות שההתמודדות שלהן עם המשימה הולידה אצלן דגמי מופת של כינון ריבונות עצמית, גם אם שבירה ונזילה לעתים — מי מהן על ידי המחשת השאלה במלוא טורדנותה עד שאין אפשרות עוד להסב את המבט ממנה, מי מהם בתחבולות משוכללות של התנגדות, מי מהן בהפיכת התנסויות העבר לעקרונות מטפיזיים ומי מהם בתיכּוּן אסטרטגיות של חמיקה וכישלון.