אני לוקח

1. קורס טיס

הדרך לקורס טיס

בסביבה בה גדלתי, חיפה, שכונת אחוזה על הר הכרמל, ובעולם של שנות ה־60 שלפני מלחמת ששת הימים, הכול היה ברור לגמרי: הולכים לצופים עם כל החבר'ה הטובים, משחקים כדורסל בהפסקות בבית הספר ובקבוצת מכבי הר־הכרמל, וכשמתגייסים זה, כמובן, חייב להיות לשירות הכי קרבי שיש — בצנחנים.

לא היו יותר מדי דילמות, כמעט בשום נושא. מי הטובים ומי הרעים, מהו הדבר "הנכון" לעשות בכל מצב, כולל בשאיפות קדימה. חונכתי לשאוף תמיד להיות "הכי טוב" בכל דבר שאעשה, והתרגלתי בדרך כלל להצליח, או לפחות לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי כדי להצליח.

היו, כמובן, הבדלים בינינו, חבורת הצופים בשבט הכרמל שבאחוזה, אך אלו לא ממש הפריעו לחברוּת ולתחושת השייכות. הבדלי המצב הכלכלי בבית לא עלו בכלל בראש, לפחות אצלי. רוב החברים למדו בבית הספר הריאלי, היוקרתי והאליטיסטי, אבל אנחנו, המיעוט שלמד בתיכון עירוני ה', היינו חלק בלתי נפרד מאותה חבורה מלוכדת בגדוד "יעלים" בצופים.

הבדלי השקפות חברתיות ופוליטיות שעליהן חונכנו בבית, כמעט לא התקיימו בוויכוחים בצופים, למרות שדווקא בתחום זה הרגשתי מעט שונה: החינוך להטיל ספק בכל דבר ולשאול שאלות, שספגתי מחיבתו של אבי לעיתון "העולם הזה" של אורי אבנרי, גרם לי, מדי שבוע, לראות גם את "הצד השני" של הדברים, במיוחד לגבי הנרטיב הערבי. מאוד חריג בסביבה.

כך, התוכנית הברורה היתה ללכת לצנחנים. גדלנו על סיפורי העלילות של "101 האגדית" ושמועות על סיירות עלומות, שרק הטובים ביותר מתקבלים אליהן.

ואז, פרצה מלחמת ששת הימים.

החדשות בתקופה שלפניה על האיומים הערביים להשמיד את המדינה, היו מדאיגות ולא תמיד ברורות. המשמעות העמוקה של המצב התחוורה לי ברגע מכונן אחד: אני, כמעט בן 17, בצופים, בתפקיד "מרכֵּז שכבה" של כ־200 ילדים בני 10 המחולקים ל"אחוות", שבכל אחת מהן כ־15-12 ילדים עם מדריכים (מדריך לבנים, מדריכה לבנות) צעירים מאיתנו בשנה. יחד איתי מרכזים את השכבה חברַיי דורית וילינגר ואיציק אלחדיף, שניהם מאותה חבורה של "גדוד יעלים".

סוף מאי 1967. אחד המדריכים חסר, ואני לוקח את האחווה שלו ל"פעולה" במקומו. בצעד ספונטני אני מחליט שנכון להסביר לילדים מה קורה עם בליל החדשות והשמועות לגבי "המצב". ללא תכנון או כיוון כלשהו של מסקנות שארצה "להנגיש" להם, אני מתחיל לעבור על העובדות: הכניסה המצרית לסיני, סילוק משקיפי האו"ם, הברית עם סוריה, האיומים וחסימת מצרי טיראן. הניסיונות של אבא אבן בחו"ל, "בגידת" דה־גול הצרפתי, גמגומי המעצמות הידידותיות ואיומי כל השאר. מה האופציות הישראליות (אין לי שום מושג כמובן על היכולות הצבאיות שלנו), וקצת שיקולים של נער בן 17.

ככל שאני מדבר פחות או יותר מהרהורי לבי, הולכת ומתחוורת מסקנה ברורה, חד־משמעית וחדה כתער: מלחמה בפתח, וישראל נאלצת להיכנס אליה אם היא חפצת חיים. אני חושב ואומר את הדברים, ונבהל מהאמירה הזו. מנסה לרכך אותה, בכל זאת, אלו ילדים בני 10, וגם אני, הגדול בן ה־17, מפחד מהמילה הגדולה הזו, "מלחמה".

לאחר סיום ה"פעולה", עם תרגיל הליכה מהירה בהר תוך חיפוש מטמון מדומה — אני יושב עם עצמי, די המום ממה שחוויתי כעת, אבל מדחיק ורץ להיפגש עם החבר'ה. הכול יהיה בסדר. אני משתף בעניין רק את חברתי "הרשמית", דנה בלום, גם היא מדריכה בשכבה שאני מרכז. מהר מאוד הדברים מיטשטשים ומפַנים את מקומם לנושאים החמים יותר של בני 17-16.

5.6.67. בוקר רגיל. נוסע באוטובוס קו 12 מאחוזה לרחוב הביכורים בשעה מוקדמת, להגיע ל"שעת אפס" (07:15) בכיתה י"א הריאלית ("מתמטית־פיזיקלית" בשמה הרשמי) בבית הספר. הכול מתחיל כרגיל, שיעור, מורה, לוח, תלמידים שהתעוררו לא מזמן.

07:55. קול עז של צופרי אזעקה בלתי נראים מפלח את האוויר. אזעקה חזקה וממושכת, שונה מהצפירות ששמענו עד כה בימי העצמאות. כולנו קופאים במקומנו בכיתה. מה עושים?

המורה עוצרת, מדליקה רדיו טרנזיסטור כדי שנשמע "מה קורה", ובמקביל ממשיכה בשיעור. כעבור כמה דקות נשמעים צפצופי הרדיו כמו לפני שידור החדשות, והקריין פותח: "האזינו להודעת דובר צה"ל."

המלחמה התחילה רשמית בהודעה על קרבות המתחוללים בכל הגזרות, ועל כוחותינו שיצאו להדוף את האויב. מה עכשיו? נלך לחלק דואר כמו בימים האחרונים? ניכנס למקלטים כמו במבצע סיני, לפני 11 שנה, המלחמה האחרונה שחווינו (בגיל 6)?

נכנס מורה אחר ומודיע: כל הכיתה נוסעת לבית חולים רוטשילד, כגדנ"עים, לעזור בחירום. סוף־סוף גם אנחנו יכולים לעשות משהו רציני יותר כ"סיוע במלחמה", כאשר כל מי שהכרנו — שתי שכבות מעלינו ומעלה — נמצאים בצבא, רבים בצנחנים (החבר'ה הטובים), ונלחמים באמת כעת.

מגיעים בטרמפים לבית החולים. נסיעה קצרה. כל רכב, ללא חריגים, עוצר לטרמפ ברגע שמניפים יד. כולם בהרגשה של התגייסות מלאה לכל דבר. מרוכזים בחצר גדולה וממתינים להוראות.

בינתיים הטרנזיסטורים משמיעים שירי מולדת, ומדי פעם השידורים בעברית נשמעים כמו כתב חידה: אי־אפשר להבין כלום על הנעשה, רק ש"כוחותינו יצאו לבלום את האויב". עוברים מהר מאוד לשידורי "קול הרעם מקהיר" ולשידורי רמאללה. שם דווקא יש תיאורים ברורים: "מטוסינו משמידים אתכם, בִּרחו כל זמן שאפשר, חילות האוויר הערביים בשליטה מוחלטת, נגיע לכל מקום, אנחנו הכוח המוחץ ביותר במזרח התיכון..." ולעיתים גם מעוררי גיחוך: "מנצחים בכל החזיתיות"... מה האמת? צוחקים כלפי חוץ, אבל בלב ספק: ומה אם...?

לקראת הצהריים עדיין "אין עבודה". באופן טבעי אנחנו מאבדים את המשמעת ומתחילים להשתובב קצת. עושים רעש. נכנס לחצר מנהל בית החולים ונוזף בנו: "חברים שלכם נלחמים כעת, ואתם משתובבים? ברגעים אלה מגיעים לבתי החולים חיילים פצועים והרוגים. אתם תיכנסו לעבודה בעוד זמן קצר בסיוע לצוות הרפואי. תתחילו להתנהג כמבוגרים!" דברים כדורבנות. אנחנו "מתאפסים" בבת אחת.

עוברת שעה נוספת, וכמו בתסריט דרמטי נכנס חייל וקורא: "אורי חוולס, כאן?" אורי בן כיתתנו ניגש אליו. מקשיב לו ומיד פונה אלינו ואומר: "אחי נהרג." יוצא עם החייל ונעלם. אנחנו המומים ומבינים. זוהי מלחמה.

והנה אני נקרא עם כמה מחבריי למשימה הראשונה: לפַנות את בית החולים לפצועים מהחזית. כל החולים יפונו לבתיהם או למקומות שהייה אחרים. האימונים שעברנו במסגרת הגדנ"ע היו, בין השאר, לשמש "אלונקאים לשעת חירום". מעולם לא התכוננו לעמוד בפני חולים בגיל הסבים שלנו ולהסביר שאנחנו מעבירים אותם הביתה, לפני שהבריאו.

חלקם מקבלים את הגזֵרה בהבנה ואף באדישות, אך חלקם מגלים התנגדות ממש. בכמה מקרים חייבים להפעיל כוח, בעדינות האפשרית, על מנת שנלווה אותם בהליכה או באלונקה לאוטובוסים שמחכים להם. לאחדים צריך לעזור להתלבש. מעולם לא נתקלתי במצב מביך כזה, ולבי יוצא אליהם. אך התחושה שמצב החירום בראש סדר העדיפויות גוברת על הכול.

אנחנו נוסעים לאזור עפולה, בדרך עוברים בקרבת בסיס חיל האוויר ברמת דוד. מעולם לא ראיתי מטוסי קרב מקרוב, אלא רק במִפגנים, מרחוק, במסגרת מצעדי יום העצמאות. מעולם לא ביקרתי בבסיס צבאי ולא התעניינתי במה שחיל האוויר עושה. והנה אני רואה מטוסים באוויר, באמצע מלחמה. אני רואה אותם, כמובן שאיני יודע לזהות את סוגם. בתמונה שמצטיירת בראשי הם באים ממזרח, מאזור סוריה, פונים מעל הבסיס וחוזרים, בעיני, מזרחה. כנראה כך נלחמים בחיל האוויר.

הכול נראה רגוע, המטוסים מבצעים את תמרון ההלוך ושוב הזה, ואני חושב על הטייסים היוצאים ובאים למלחמה, כאשר תחתם הכול שלֵו ורגוע. לא היה מי שיסביר לי, שמה שאני רואה הוא למעשה נתיב ההקפה הרגיל של המטוסים לפני הנחיתה בבסיס. אני די מרותק למחזה, מנסה להסיק אם אנחנו "מנצחים" או "מפסידים" במלחמה, ללא מסקנה ברורה. לפחות המטוסים שלנו באוויר, בניגוד להודעות קול הרעם מקהיר, וזה כנראה סימן טוב.

עד הערב איננו יודעים כלום. חוזרים לבית החולים וממשיכים במשימות דומות. רק בבוקר מתעוררים עם העדכון ברדיו של יצחק רבין הרמטכ"ל ומוטי הוד מפקד חיל האוויר, על הניצחון המדהים של חיל האוויר מול כל חילות האוויר הערביים בתוך שעות אחדות בבוקר היום הראשון. איזו הקלה. איזו גאווה על המצב החדש. אלה המטוסים שראיתי ליד רמת דוד? זה מה שהם יודעים לעשות? מוזר מאוד, אבל משמח כמובן.

מאותו רגע המלחמה עבורי היא אוסף התגודדויות בבית החולים עם החברים מבית הספר, משימות סיוע מכל הסוגים, האזנה לרדיו, כולל זה הערבי, שרק מחדדת את הפער בין הצדדים, קפיצות לחברתי דנה שגרה לא רחוק מבית החולים, ובסך הכול זמן מופלא מכל הבחינות.

רגע יוצא דופן אני חווה במרכז הכרמל, בין טרמפים בדרך הביתה, כשהטרנזיסטור משדר את כיבוש הכותל המערבי. אף פעם עד אז לא חשבתי על הכותל. ולפתע אני מרגיש משהו מוזר: יכול להיות שאלה דמעות שעולות משום מקום לעיניים? לא הגיוני. אבל ההתרגשות אמיתית.

הסתיימה המלחמה. התרוממות רוח אדירה. העולם השתנה באחת.

חיל האוויר, טייסי הקרב, מתחילים להיכנס ללקסיקון כמושג חדש של מצוינות, כישרון, הצלחה ואתגר, שאף פעם לא חשבתי עליו. עדיין לא השתנו התוכניות שלי: הצנחנים כבשו את הכותל, סיפורי גבעת התחמושת ואחרים ממלאים גם הם את התודעה. מתחילים השירים "היה לי נער", "עמק דותן" ודומיהם לצד סיפורי המלחמה, שמחזקים את המוטיבציה להגיע למקומות הנכונים.

ואז, נקודת מפנה מפתיעה בצופים: גדוד יעלים מתבשר שיש תוכנית חדשה ליציאה המובנת מאליה לנח"ל: הגדוד מיועד להקים את "מבוא חמה" כהתיישבות ולעבור בשירות דרך היאחזות נח"ל גולן החדשה, ברמה הסורית. כל החברים מגיבים בהתלהבות. אני המום. מאיפה הרעיון הזה של התיישבות בשטח הכבוש? הרי כעת כל מה שמתבקש הוא להגיע לשלום ולהחזיר את השטחים תמורתו. זה גם מה שאומרת הממשלה. מה קורה פה?

אני שותק. הרי ממילא לא התכוונתי לצאת לנח"ל עם ה"גרעין" המיועד. אני הולך לצנחנים. מי אני שאגיד מה דעתי על התוכנית החדשה. כולם נראים כל כך מאושרים וחדורי מוטיבציה לעניין.

אני פונה למדריך שלנו אהרון פוגל (לימים מנהיג ה"פוגלים" באוצר), ומודיע לו שאיני מתכוון לצאת לנח"ל. הוא מנסה להחזיר אותי למוטב. אני נחוש מתמיד — אלך למקום הכי קרבי שבו אוכל לתרום הכי הרבה לצבא. ובינתיים אני רוצה להישאר עם החבר'ה עד שנסיים את השמינית ונתגייס, למרות שדרכינו ייפרדו. נשמעים קולות בגדוד שה"בוגדים" שאינם ממשיכים לנח"ל חייבים לעזוב, אך לשמחתי אלה קולות בודדים, והחברות גוברת על הכול.

אביב 1968. אני ועודד מאיר בן כיתתי, לקראת הצבא, רצים מדי פעם בערב מאחוזה לכיוון בית בירם במעלה הכרמל, שכונת דניה וחזרה. נגיע בכושר לסיירת הצנחנים.

יום אחד מגיעה מעטפה בדואר, עליה סמל חיל האוויר.

"נמצאתָ מתאים להצטרף לקורס טיס. הנה מה שצפוי לך: להיות חלק מ'הטובים לטיס'. חוד החנית של צה"ל. תנאי שירות מיוחדים: שוקולד..."

מה עושים? אין ספק — מחמיא מאוד, למרות שזה לא בתוכנית.

"אם תודיע על הסכמתך להתנדב, תעבור בדיקות מדוקדקות לפני הגיוס לקביעה אם אתה אכן מתאים. מצפים לתשובתך".

נזכר בתמונה שלי מהמלחמה. עולם מסתורי, מסקרן, מאתגר. ומה עם התוכניות לצנחנים? לא אשנה אותן סתם כך. אבל בעצם מה מפריע לי לענות בחיוב כעת? ממילא כולם אומרים שהסיכוי להתקבל שואף לאפס. מה אכפת לי לבדוק אם אני מתאים להימנות עם "הטובים לטיס"?

אני שולח תשובה חיובית, ללא התייעצות עם אף אחד.

2.5.68. מצעד צה"ל בירושלים. כמה חברים מהגדוד באים בערב יום העצמאות לחגוג בירושלים, ונשארים לצפות במצעד. זהו למעשה מצעד הניצחון של ששת הימים. הפעם הראשונה שמתקיים מטס אווירי מלא, ללא מגבלות, בשמי ירושלים החופשייה מגבולות. המון מטוסים במבנים, ובראשם המיראז'ים עטורי התהילה מהמלחמה.

ההתרגשות אדירה: אחת הבנות מהגדוד, שכבר "שמעה" על הכיוון האפשרי החדש שלי לחיל האוויר, כמעט מחבקת אותי (אסור יותר מזה, אצלנו בצופים) ואומרת בקול חנוק — "אם תהיה שם," ומצביעה למעלה, "זה כמו חלום!" "כן," אני עונה באדישות מופגנת, "נראה. אני עוד לא בטוח בעניין."

בתום סדרת בדיקות בלשכת הגיוס בחיפה, עוד מעטפה: "נמצאת מתאים. תנותב בהתאם עם הגיוס". לעצור כאן? מחליט לא לעשות דבר, ונראה מה יקרה בגיוס.

5.8.68. יום הגיוס. אני נפרד מאמא בבית, ואבי מוריד אותי במכונית בלשכת הגיוס. שם מחכה לי סיטה, חברתי, שמכינה לי פרידה נרגשת, כולל מתנה של שרשרת "קופידון" לענוד על הצוואר. נפרד בלחיצת יד מאבא. אין מחוות רגשניות מזה במשפחת הֶבֶּר, עם המסורת האוסטרית־גרמנית שלה. נוסעים לתל השומר באוטובוס.

בבסיס המיון (בקו"ם) אני מסתובב בין הביתנים השונים של החֵילות. ביקור ראשון בצנחנים. מרשים ומרגש. הצנחנים עצמם שנמצאים שם ומסבירים, נראים לי לוחמים גברתנים, אתלטיים ועטורי תהילה. טוב, אעשה מה שצריך בחיל האוויר ואחזור לתוכנית המקורית.

עוד יומיים של מבדקים במתחם של חיל האוויר. בסיומם — "אתה ואתה ואתה — גשו לאפסנאות להחליף למדי חיל האוויר." אני חוזר לחיפה בטרמפים כחייל חיל האוויר. בקרוב — קורס טיס מתחיל.

אתגר חדש

"הָבר למפקד הטייסת"

פקידת המבצעים של הטייסת בבית הספר לטיסה קוראת לי. אמנם שמי "הֶבֶּר" והיא קראה "הָבר", אבל זה אני. מזמן התרגלתי לשיבוש הזה, לאחר עשרות ניסיונות תיקון כושלים שלי. יש טייס קרב ותיק בשם הָבר שכולם מכירים, ומי אני שפתאום אכניס לתודעה שם חדש.

אני יודע על מה מדובר. זהו יום ההדחות בקורס, כמו כמה קודמים. יש לי הרגשה ברורה שהייתי צריך להפגין ביצועים טובים יותר באוויר.

"הָבר, תקשיב," פותח המפקד, סגן־אלוף וטייס מסוקים ותיק. "אתה מבין מצוין מה צריך לעשות, מתקן לאחר שמעירים לך באוויר, מתמצא טוב בנעשה (בלשון חיל האוויר — "אוויראות"), אבל..." הוא משתהה וממשיך: "לצערי אתה לא תהיה טייס בחיל האוויר. אנחנו מחפשים את אלו שמתקדמים בקצב מהיר יותר, שצריך להשקיע בהם פחות עד שיטוסו טוב, ולכן יישארו בקורס רק כאלה שזה בא להם יותר מהר, יותר בקלות ויותר בטבעיות. ברור?"

אני מבין בדיוק על מה הוא מדבר. כולם מדברים על הקריטריונים האלו. מעכל במהירות את הבשורה. לא מתאים לי להיכשל, ממש לא. "זה סופי?" אני שואל. "כן," הוא אומר בנחרצות.

אני מניח שהשיחה הסתיימה. הוא משתהה עוד רגע וממשיך: "אבל יש משהו שרציתי לדבר איתך עליו. כנראה עומד להיות שינוי אדיר בחיל האוויר. מלחשים מפה לאוזן על האפשרות שיגיע אלינו המטוס המתקדם בעולם, הפנטום, בשנה הבאה. יש בו שני אנשי צוות. נוסף על טייס גם נווט, נווט קרב, שהוא לוחם כחלק בלתי נפרד מכל המשימות, והוא נדרש למיומנויות מעט שונות."

הוא מביט בי ושואל: "שמעת כבר על העניין הזה?" "לא," אני משיב. למעשה, לא שמעתי על הפנטום ולא על איש צוות שנקרא נווט. בכלל, לא מכיר כמעט שום דבר שקשור בחיל האוויר.

"אנחנו חושבים שאתה יכול להתאים לתפקיד הזה. מבחינת חיל האוויר תוכל להביא, אם תצליח, תועלת רבה מאוד כנווט קרב, בטח יותר מאשר בתור טייס בינוני. אתה חושב שזה יכול לעניין אותך?" "לא," אני משיב, בתחושה שזה מעין פרס ניחומים שהוא מציע לי. "אם לא אהיה טייס, אחזור לתוכנית המקורית שלי ואצטרף לצנחנים."

הוא מסתכל עליי, מסמן משהו בפנקס שלו ואומר: "תראה, תוכל להחליט כרצונך. כמי שמגיע מקורס טיס, עם הכישורים שלך, יש סיכוי טוב שתגיע לאן שתרצה. אני מציע לך שלא תחליט מיד. קח לך כמה ימים, תשמע הסבר מלא כדי שתבין לגמרי את ההצעה שהזכרתי, ותודיע מה החלטת."

והוא מסיים את השיחה, "שיהיה בהצלחה בכל דבר שתבחר בו." ואני, "תודה, המפקד." קם, מצדיע, והולך. כמובן, מרגיש מושפל וכושל, לראשונה בחיי.

רק בחלוף כמה עשרות שנים יתפוס אותי חברי הטוב עמירם אליאסף, שכבר בשלב הראשון התבלט כטייס הטוב ביותר בקורס (וסיים כחניך מצטיין במגמת קרב), ויסביר לי כמו לילד קטן: "יורם, אתה לא מבין, הם זיהו מיד שאתה שוויצר מדי. אם היית מסיים במקרה כטייס קרב, היית נהרג כמו רבים מדי מחברינו הטובים, שמתו בגלל עודף ביטחון עצמי והרצון 'שכולם יראו'."

אילו היה אומר לי זאת באותו רגע, לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. אבל בעתיד הרחוק, לאחר כל מה שנעבור יחד בהמשך חיינו, אקשיב לו ואהנהן במבוכה ובהקלה מסוימת.

אני מחליט לעזוב מיד, לחזור הביתה ליום־יומיים ולחשוב על הצעד הבא, שכרגע נראה לי די ברור.

למחרת, בדרך חזרה לחצרים, אני כבר מתכנן את השיבה לתוכנית המקורית. היתה חוויה יפה, אבל עכשיו קדימה, לדבר האמיתי. אני ניגש למשרד ושואל מה התהליך כעת.

הפקידה החביבה מחייכת אליי: "רגע, מה אתה ממהר? לפני שנחליף לך את הכומתה של פרח טיס, אתה חייב לדבר קודם עם אחד הקצינים כאן."

ואז אני פוגש את סרן יוסי. הוא אינו טיס, אלא אחד המורים בחלק התיאורטי של הקורס. הוא לוקח אותי לחדר שקט ומתחיל לפקוח את עיניי.

"מה שאני עומד לספר לך סודי ביותר. הפנטום. זו עדיין תוכנית בלבד, אבל כולנו בטוחים שהיא עומדת להתממש בקרוב."

הפנטום משנה את עולם הטיסה הקרבית. מביא מערכות של דור חדש לגמרי שמשנות את כל התפיסות: מכ"ם משוכלל שמגלה מטוסים ומאפשר להפילם בטילים חדשים ממרחק רב, מַחשֵב הפצצה שמאפשר שיטות תקיפה אחרות לגמרי, מחשב ניווט מדור חדש, משימות שנראות בלתי ניתנות לביצוע... כל אלו ואחרים הופכים את הפנטום למכונת לחימה חדשנית שתוביל את עולם הטיסה הקרבית קדימה לשנים רבות.

במטוס כזה אין אפשרות להסתפק בטייס אחד. דרושים שניים לכל משימה, כאשר איש הצוות הנוסף, שנקרא אמנם נווט כי אין שם אחר, שותף אקטיבי בכל משימה, ובהרבה מהן הוא מהווה גורם קריטי בהצלחה. הכישורים המשלימים של תפעול כל המערכות, זוג העיניים הנוסף בקרבות וה'ראש' הנוסף לכל משימה — הופכים את שני אנשי הצוות, יחד עם המכונה המתקדמת ביותר בעולם, לגוף אחד ולחלק בלתי נפרד מחוויית הטיסה המושלמת. במובן הרחב של המילה, הנווט "מטיס" את המטוס לא פחות מהטייס.

"חיל האוויר נערך כעת לדור החדש, והחל מהקורס שלכם מי שיזכה לסיימו בהצלחה, מיועד להגיע לטוס בפנטום, בטייסת שתהיה המובילה בחיל האוויר, מכל הבחינות. אם אכן הציעו לך להתמודד עם המשימה, אני לא רואה כיום אתגר גדול מזה בכל חיל האוויר ואולי בכל צה"ל... אמנם הסיכוי לסיים קורס טיס כנווט קרב בדור החדש הוא נמוך, ורק מתי מעט יזכו להימנות עם הנבחרת הזו של חיל האוויר, אבל..."

הדברים מחלחלים אליי בעודו מדבר. ולסיום: "כל מה שאני יכול להמליץ לך זה לנסות. אתה מאלה שיש להם תנאי פתיחה מתאימים, לא פוחד מאתגרים, ומקבל כאן הזדמנות יוצאת דופן. בוא, תישאר איתנו ותנסה."

עוד לילה ללא שינה. אני ממשיך בקורס. יש אתגר חדש. אהיה נווט הקרב הטוב ביותר בחיל האוויר.

שעון, מפה, שטח

בשלב "המכין" כולנו יחד, המיועדים לכל המגמות השונות בקורס טיס, מתנסים כחיילי חי"ר במסעות, ניווטים ושאר נושאים מיוחדים שיעזרו לנו כלוחמים אוויריים בעתיד: קורס צניחה, סדרת שבי, מסע הישרדות כבודדים ביום ובלילה ועוד.

מתגבשת חברוּת טובה במעבר המשותף של הקושי הפיזי והמנטאלי ומצטברות חוויות משותפות להרבה שנים. אני מתחבר עם עמירם אליאסף שבא מכפר שמריהו, אנחנו באוהל סיירים משותף במסעות. מבלים יחד גם בחופשה הראשונה — עמירם מכיר לי את כפר שמריהו עם הבנות "שלו", ואני מכיר לו את חברותיי החיפאיות. תחילתה של ידידות נפלאה.

כיוון שאנחנו ב"מכין חורף", שהוא פרק אימונים של 4 חודשים בחורף, בגשם, בסערות, בפנינו כמה אתגרים מורכבים מהרגיל.

כשעלינו להקים יחד את אוהל הסיירים הזוגי שלנו בלילה, בלב הסערה, במקום בלתי מוכר בוואדי או על צלע הר, התמונה היא בדרך כלל כזו: בוחרים את הנקודה שבה יוקם האוהל. עמירם מסתער על הציוד (שנשאנו על הגב כל היום), פורק את כל יחידות האוהל העתידי ומתחיל לדפוק בפטיש על היתד הראשונה. אני, בינתיים, מסתכל סביב, וחושב. אומר לעמירם שכדאי להזיז את האוהל 5 מטר שמאלה, שם השטח מישורי קצת יותר.

עמירם לא מתבלבל, מוציא את היתד הבאה ואומר לי להפסיק לקשקש ולתקוע יתד בעצמי. בדרך לעשות זאת אני מסתכל איך הוא תוקע עוד יתד, חושב ואומר לו שאם יכה בפטיש ב־90 מעלות ולא באלכסון, יהיה לו קל יותר.

שוב עמירם לא מתבלבל, מקים בינתיים את האוהל הקטן, בעזרתי כמובן, ומזמין אותי להפסיק לבלבל לו את המוח ולהיכנס פנימה.

וכך אנחנו מעבירים עוד לילה מאושר יחד, ישנים באוהל המינימליסטי שכל תזוזה בו דורשת תיאום מדויק בינינו, שנת ישרים לקראת ההשכמה והיציאה לקור ולסערה שמחכים לנו בהמשך המסע.

קורס צניחה כולל 5 צניחות אמיתיות ממטוס נורד. תרגיל באומץ להכריח עצמך לקפוץ לתהום ולסמוך על המצנח שעל הגב שייפתח. תרגיל "שבי" להכין אותנו מבחינה מנטאלית לרע מכול: נפילה בשבי. הפחד הטבעי מעינויים פיזיים אינו עובר, אבל מגלים ש"הכול בראש": אסור לאבד שליטה ואמונה בעצמך ובסוף הטוב שיגיע.

וסוף־סוף מתחילים בשלב ה"ראשוני" הכולל טיסות ואימונים לדבר האמיתי. כמה עשרות חניכים מתחילים את המסלול שאמור להביא אותנו לקבלת כנפיים כנווטי קרב. מדברים בגלוי על המטרה הברורה של הצבה לטייסת הפנטום הראשונה שעומדת להיפתח בחודשים הקרובים. מטרה מלהיבה וחד־משמעית.

טיסות ראשונות. קצת מאכזב לגלות בהתחלה שאנחנו טסים במטוסים קלים, צסנה ואיילנדר בדרך כלל, כאשר חברינו מקורס הטיס מתחילים לטוס על פוגות, מטוסי הדרכה סילוניים. המהירות בסך הכול 140-120 קשר (260-220 קמ"ש).

אבל כבר מהטיסות הראשונות אנחנו מגלים שכשטסים נמוך מאוד, השטח רץ מתחת במהירות, ומלאכת הניווט מאתגרת ומרתקת. במטוסים אלו כמעט אין מגבלות לגובה (או "נומך") הטיסה, והנווט חייב לגלות מיומנות, זריזות וקור רוח כשעליו "להזדהות" בין תוואי שטח שחולפים במהירות: יש שניות אחדות לזהות את המיקום, ואם לא הספקת — זה כבר חלף, וצריך לזהות את התוואי הבא. בגובה כזה אתה רואה רק קדימה וקצת הצידה, ואסור לאבד ריכוז לרגע.

מהר מאוד אני מרגיש שהעסק מוצא חן בעיניי. הכלל נשמע די פשוט: "שעון — מפה — שטח", או שמ"ש, כדי שלא נשכח... מבט בשעון, לפי המפה וההזדהות האחרונה — מה כדאי לנסות ולזהות כדי לעדכן את המיקום? ומיד — מבט לשטח, כי יש רק כמה שניות לזהות. נראה דומה למה שאתה מדמיין? בטוח? אולי זה בעצם הדבר הזה, הרחוק יותר?

קבל החלטה מיידית.

רגע, צריך לשנות כיוון כי סטינו מהנתיב? לשנות מהירות כי אנחנו לא "על הזמן"? קבל החלטה מיידית ותנחה את הטייס.

ומיד — שעון, מפה ושטח שוב. אסור לאבד את העשתונות אם לא הצלחת להזדהות. אין מה לחפש כי ההזדמנות כבר חלפה. עבור לדבר הבא. לא קרה שום דבר. תאמין בעצמך שתמצא. עשה זאת מהר כדי להישאר באזור הנכון.

נסה להתמקד בנקודות שיחסית קלות יותר לזיהוי (אם יש...). עבודה שיטתית למרות שהכול חולף במהירות.

ויש רוח — גם אם הטייס שומר במדויק על ההוראות שלך — הרוח משחקת במטוס. בגובה נמוך, די אם תהיה בסטייה קלה מהנתיב המתוכנן, קל להתבלבל.

והמדריך מאחור מסתכל ובוחן כל הזמן. כל פעולה נרשמת לתחקיר, ולעיתים כבר בזמן אמיתי הוא נדרש להתערב.

כיוון שבשלב זה אנחנו כמה חניכים באותו מטוס, מיד נוצרים הבדלים בינינו. אני מרגיש מצוין ואוהב את האתגר החדש. כאן עוד אין "אויב" שמאיים, נ"מ וטילים שאורבים, שינויים מבצעיים בתוכנית, טיפול בחימוש ובמערכות אחרות. זהו ניווט נטו — הדבר הבסיסי ביותר.

ומתחילים המיונים — מי ממשיך ומי עוזב. בתוך שבועות ספורים כבר נשארנו רק מחצית. די אכזרי, אבל הצורך ברור. אנחנו מתחילים להתחרות בינינו על הדיוק בהגעה למטרות, כשהמדד הוא בשניות. הרף עולה והאדרנלין איתו.

בהמשך ובשלב ה"בסיסי" טסים גם במטוסי תובלה כבדים (נורד ואפילו דקוטה, מלפני מלחמת העולם השנייה...), טיסות לילה (עם מכפיל קושי בזיהוי: אור הירח עוזר קצת, אבל הרבה פעמים איננו...), שימוש במכשירים שונים, ואפילו טכניקות שלא נס ליחן של שימוש בכוכבים למציאת המיקום (שמשמשות נווטי ספינות זה מאות שנים...).

למרות שהאתגרים מתרבים והכול מעניין, מתגנבת לרובנו התחושה שאנחנו מתרחקים מהמטרה האמיתית: טיסה קרבית במטוס המתקדם בעולם, הפנטום, שבינתיים כבר הגיע לארץ. טיסות הראווה מעל בסיסי חיל האוויר, עם השאגה האדירה והעוצמה המיוחדת של המטוס, ממחישות לנו שיש פער אדיר בין המטרה לבין מה שאנחנו מתאמנים עליו.

יתר על כן, המדריכים שלנו חבר'ה מצוינים, אך רובם נווטי תובלה או מסוקים. גם בשבילם המטרה הסופית שלנו היא תעלומה, ואין להם ניסיון קרבי מתאים. זה שונה מהותית מהמדריכים של חברינו בקורס טיס המקביל. מבטיחים לנו שב"מתקדם", השלב האחרון בקורס, נתחיל להתאמן גם במטוס הפוגה הסילוני, שמתאים יותר לאימון במשימות קרב.

ואכן, מגיעים ל"מתקדם". עוד מעט יוחלט מי מאיתנו יְיוּעד למגמת הקרב, מי לתובלה ומסוקים, ומי, למרבה הצער, יעזוב.

מבין אלו שהתחילו, עשרה נבחרים לקרב. אני ביניהם. לא הופתעתי, ידעתי שאני מהטובים בקבוצה, אבל טוב שזו עובדה. עוד מאמץ ונגיע ליעד.

לשמחתי, שני חבריי הטובים מהקורס, עופר צידון (צודקביץ') מבאר שבע ועמוס לויטוב מהקריות, יחד איתי במגמת הקרב, ואיתם חברי ושכני לחדר גיל הרן מתל אביב. כל הנבחרים מאושרים, ונראים לי בחירה נכונה להמשך. מצטרף לחדרנו אריה (אריוש) כהן הירושלמי ממגמת התובלה, ואני שמח בשבילו שהוא נהנה מהאתגרים השונים כל כך.

מתחילים לטוס במטוס הפוגה: רק הטייס ואני, כמו במטוס קרב אמיתי. בצד משימות הניווט שכבר הכרנו, רק במהירות כמעט כפולה כעת, יש משימות שמרמזות על הצפוי לנו בעתיד: תקיפת מטרות, תמרונים של קרבות אוויר, אוריינטציה במצבים אוויריים שונים — מתחילים להרגיש שמתקרבים לדבר האמיתי.

עדיין, "מבחן הסיום" של הקורס מתבצע במטוס תובלה נורד, שבו צריך לתפקד כשעתיים וחצי כנווט עצמאי בכל סוגי המשימות, יום ולילה, כמעט כל מה שלמדנו בקורס. דווקא בטיסה זו אני לא מספיק מרוצה מהביצועים שלי ומרגיש שלא הייתי מספיק טוב. הבוחן, נווט מילואים ותיק שלא הכרתי קודם, מתחקר את הטיסה הארוכה ואכן מזכיר, ובצדק, כמה טעויות שעשיתי. למרות זאת כנראה היו גם מספיק חלקים טובים, והוא נותן לי ציון "עובר".

הרגשה מעורבת: הייתי צריך להיות הרבה יותר טוב בטיסה הזו, אבל בשורה התחתונה — נגמרו כל המבחנים. עברתי! אני רגע לפני סיום הקורס, לאחר 20 חודשים ארוכים, מאתגרים, עמוסי חוויות ומתח רב.

מסדר כנפיים — הפסגה הראשונה

לפתע אנחנו במעמד חדש. עדיין במדי חניך ה"מתקדם", אבל לקראת טקס מסדר הכנפיים הכול משתנה. מקבלים דרגת קצונה. רס"ר שיקל הוותיק, שניהל את המשמעת ביד רמה, ולא חסך את שבטו ורעם קולו מאיש מאיתנו, משתתף בהענקת הדרגה, ומיד — מצדיע! בפנים רציניות מתבצע המהפך הראשון.

נקראים להחלפת שם המשפחה: כל בעלי השמות ה"לא עבריים" מחויבים להחליפם. כמה מאיתנו מתמרדים קלות באמצעות בחירת שם לא קונבנציונלי (ליפשיץ מצהיר על "מהר־שלל־חשבז" כשמו החדש...).

התייעצתי מבעוד מועד עם הוריי, פנחס ורחל הבר, לוודא שזה בסדר מבחינתם. אני מבין שהם מקבלים זאת בקלות, ואבי אפילו מפגין גאווה מסוימת בבחירה שלי: שמי יהיה כעת רומֵם. כשמסבים הֶבֶּר מגרמנית לעברית, זה נשמע מתאים. וגם מקורי. מתאים לי.

מספר על ההחלטה גם לחברתי אסתי. נראה שלא מפחיד אותה להמשיך איתי.

יוצאים לארוחת ערב עם המדריכים בבאר שבע. ה"דיסטנס" כמעט נעלם. מדברים ומתבדחים, אבל עוד לא חברים ממש. זה יגיע בהמשך.

יום המסדר. 19.3.70. כל בית הספר לטיסה והבסיס עוטים חג. כולנו, הבוגרים, מקבלים מדים חדשים ומגוהצים למשעי. על החזה מעבירים את כנפי הצניחה לצד ימין, ונשאר מקום מיוחד לכנפיים שעוד מעט ייענדו לנו. אנחנו לאחר "שבוע שיקל" שבו תירגל אותנו הרס"ר שוב ושוב בכל פרטי הטקס. יחד איתנו תורגלו חניכי הקורסים הזוטרים יותר, שיבצעו בין השאר תרגילי סדר חמושים (תס"ח), לפי מיטב המסורת. אנחנו ביצענו זאת כמה פעמים עבור החניכים הבוגרים בקורסים שמעלינו.

עומדים במסדר. זהו "מסדר קטן": יש 3 תקופות בשנה החיל־אווירית, מדי 4 חודשים מסתיים קורס. ביום חיל האוויר שחל בקיץ יש "מסדר גדול" עם מטס, בנוכחות ראש הממשלה והרמטכ"ל. במסדרים הקטנים הדמות המרכזית היא מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד.

מפקד בית הספר לטיסה, רן פקר (רונן), מנהל את הקטע המרכזי: הענקת הכנפיים. לאחר כל הצעידות ותרגילי הסדר שערכו לכבודנו, אנחנו — הטייסים והנווטים הבוגרים — עומדים לפני הבמה המרכזית.

הלב דופק בהתרגשות. תחילה נקראים החניכים המצטיינים: עמירם אליאסף מבין הטייסים, זאב יוגב (פינגר) מבין הנווטים. רן פקר קורא ברמקול אחד־אחד בשמו, ואני, "סגן־משנה רומם יורם", נקרא לצעוד לבמה ולהצדיע למוטי הוד המפקד, שמצמיד לי את הכנפיים לחזה, אומר לי ״בהצלחה!״ ולוחץ את ידי לפני ההצדעה הנוספת. זהו! זה באמת נגמר!

הוריי ואחי עודד בקהל. נסעו כל הדרך מחיפה לבסיס חצרים. נרגשים ושמחים, מחבקים אותי ומחליפים חוויות. אסתי, חברתי, המשרתת בחיל הים, הגיעה גם היא להשתתף איתי ברגע המיוחד הזה. קיבלה את המכונית של אמה ונסעה כל הדרך מחיפה אליי.

בערב — מסיבה לפי מיטב המסורת של חיל האוויר. בפעם הראשונה אנחנו, הבוגרים הצעירים, משתתפים עם כל המדריכים והמפקדים האחרים של החיל במסיבה כחלק מאותה חבורה. ריקודים נלהבים, הורה סוערת, כולם שרים. השמחה מרקיעה שחקים. יש מה לחגוג.